|
|
|
תרומת מקורות ישראל למשפט הבינלאומי
"זה יהיה לכם גבול ים"
שבתאי רוזן*
פרשת מטות-מסעי, תשס"ד, גיליון מס' 172
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
הגבול הימי בתקופת המקרא
פרשתנו, המשרטטת את גבולות ארץ ישראל1, מתארת את גבולה המערבי בלשון זו:
וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים (במדבר לד, ו).
קריאה שטחית במקרא יוצרת רושם שגבולה המערבי של ארץ ישראל הוא במקום מפגש בין הים והיבשה. קביעה זו מתקבלת לכאורה על הדעת, שהרי בני ישראל לא הצטיינו אז בתודעה ימית כל שהיא, משום שנכנסו לארץ לאחר שהלכו ארבעים שנה במדבר. משום כך, לא נראה שהייתה לים שום משמעות מעשית בעיניהם, פרט למעשה קריעת ים סוף, ובוודאי לא לעניין קביעת גבולות הארץ וחלוקתה.
ראוי לציין שכל המצוות התלויות בארץ, כגון התרומות והמעשרות והלקט והשכחה והפאה והערלה והביכורים, קשורות למלאכת החקלאות היבשתית ומתייחסות רק לגידולי קרקע או גידול בהמות שביבשה, כגון החובה להפריש מעשר בהמה או בכור בהמה. לא כן באשר לתוצרת הימית: הדגים שבים ושאר תוצרתו אינם חייבים בתרומה ומעשר, ואף לא חלים עליהם שאר הדינים שחלים על תנובת האדמה.
ואולם יש לדייק בפשוטו של מקרא, שהרי הכתוב אינו אומר: 'וגבול ים והיה לכם הים הגדול, זה יהיה לכם גבול ים', אלא מנסח את דבריו בלשון מסובכת מעט: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים", וניתן לתלות את הלשון הזה באפשרות שהכתוב מבקש לרמוז לעובדה שקו החוף אינו קו הגבול.
הגבול הימי בתקופת המשנה
ואמנם ניסחו חכמי המשנה בבהירות תפישה ייחודית בעניין הגבול הימי, ולפיה מה שנקרא בימינו "תחולתו הטריטוריאלית של החוק" אינו מצטמצם ליבשה בלבד, אלא נמשך במידה מסוימת אל חלק הים הסמוך אל היבשה, כמפורש בברייתא2:
איזו היא ארץ [ישראל] ואיזו היא חוצה לארץ? כל ששופע ויורד מטורי אמנון3 [שהם נקודת הגבול הצפונית של ארץ ישראל] ולפנים - ארץ ישראל; מטורי אמנון ולחוץ - חוצה לארץ. הנסין4 שבים [=איי הים], רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מטורי אמנון עד נחל מצרים [שהוא נקודת הגבול הדרומית של ארץ ישראל]: מן החוט ולפנים [היינו ממזרח לקו זה], ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ [היינו ממערב לקו זה], חוצה לארץ.
רבי יהודה אומר: כל שכנגד ארץ ישראל [=חלק הים שבמערב ארץ ישראל] הריהו כארץ ישראל, שנאמר: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים" (במדבר לד, ו). והנסין שבצדדין [=האיים שבצפונה ובדרומה של אותה רצועה דמיונית, שהיא מקבילה לקו החוף ונמשכת לתוך הים עד האוקיינוס האטלנטי], רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מקפלוריא [נקודת ציון בצפונה של ארץ ישראל] ועד ים אוקיינוס [כנראה קצה הים התיכון] ומנחל מצרים ועד ים אוקיינוס: מן החוט ולפנים, ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ, חוצה לארץ.
בטרם נעמוד על חילוקי הדעות בין התנאים (חכמים ורבי יהודה) בשאלת הגדרת גבולה הימי של ארץ ישראל, נציין שעולה בבירור מן הברייתא שלא הסתפקו התנאים בהנחה שהגבול המערבי הוא מקום המפגש בין הים ליבשה. לפיכך פירש רש"י את המילה "וגבול" שבמקרא בלשון זה: "וגבול - הנסין [=איים] שבתוך הים, אף הם מן הגבול, והם איים שקורין איזל"ס [Iles]"5.
הברייתא שהבאנו לעיל מופיעה פעמיים בתוספתא6 בעניין מצוות התלויות בארץ, פעם אחת בעניין הדין המחייב להפריש תרומות ומעשרות7 ופעם אחת בעניין המצווה המחייבת להפריש חלה מן העיסה8, ולאחריה נאמרו ההלכות הבאות:
ספינה הבאה מחוצה לארץ והיה בה פירות [הגדלים באדמה שמצויה בספינה9], מחוט ולפנים, אם היא גוששת [רש"י: "מגששת בקרקע, שאין המים עמוקים"10], חייבת לפי חשבון [כלומר רק הפירות שגדלו בתחומי מימי ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות]11.
ספינה שהיא באה מחוצה לארץ והיתה בה עיסה: עד שלא קרמו פניה, חייבת [בהפרשת חלה]; משקרמו פניה, פטורה12.
ומאחר שמדובר במצוות התלויות בארץ, ברור שהיה צורך להגדיר במדויק את גבולותיה של ארץ ישראל13.
התלמוד הבבלי14 מרחיב את תחולת הברייתא, כשהוא מביא אותה בעניין תוקפו של גט שהובא מחוץ לארץ, כלומר לא רק בעניין מצוות התלויות בארץ, אלא אף בדיני אישות.
החכמים ראו אפוא צורך לקבוע כללים מוגדרים בשאלה: מאיזה מרחק מן החוף רואין אנייה המתקרבת אל היבשה כאילו נכנסה לתחומי ארץ ישראל? לשם כך נקטו חכמינו זיכרונם לברכה פיקציה משפטית של קו מדומה המתוח בין שתי נקודות על היבשה. אי אפשר יותר להסתפק בהנחה שהגבול המערבי הוא מקום המפגש של הים והיבשה, ותו לא. תחילה, בזמן התנאים, הורחב תחומה של ארץ ישראל לעבר הים לעניין קיום המצוות התלויות בארץ, ואחר כך, בזמן האמוראים, הוחל הכלל גם לתחום המעמד האישי, בהלכת מי שמביא גט מעבר לים.
הרמב"ם מסכם את ההלכה בדבר הגבול הימי בכל העניינים שהבאנו לעיל, וזה לשונו15:
וכל ששופע ויורד מטורי אמנום16 ולפנים, ארץ ישראל; מטורי אמנום ולחוץ, חוצה לארץ. והנסים16 שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים: מן החוט ולפנים, ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ, חוצה לארץ.
ההלכה נפסקה אפוא כשיטת חכמים ולא כשיטתו המרחיבה של רבי יהודה.
המים הטריטוריאליים והמשפט ימי
הרעיון של מתיחת קו דמיוני בתוך הים המבדיל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ יש בו משום חידוש בחשיבה המשפטית. לפי מיטב ידיעתי, תפישת הרומאים, למשל, לפחות לגבי הים התיכון, הייתה שהים כולו מוחזק כחלק מהשטח הנתון לריבונותם. ויש לתלות את קביעתם זו בעצמתם הצבאית שאפשרה להם לעמוד על דעתם שלא לחלק את הים לאזורים שתחול בכל אחד ואחד מהם שיטת המשפט החלה במדינה השוכנת לחופו, ואפשר שזהו היסוד לדעתו המרחיבה של רבי יהודה, החולק על חכמים שבברייתא, ועוד נשוב לדון בעניין זה בהמשך דברינו.
לא כן היא דעת חכמים, הדעה הראשונה בברייתא, שקבעו כאמור קו מדומה הנמתח בין שתי נקודות המהוות קצוות של הארץ על היבשה. קו זה מבדיל בין שני חלקי הים: האחד, הנמצא ממזרח לקו הדמיוני, נחשב כארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בארץ ועניינים אחרים שקביעה ברורה בתחומי ארץ ישראל הייתה נחוצה בהם מבחינה משפטית, כגון ענייני גטין; והשני, הנמצא ממערב לקו הדמיוני, נחשב כחוץ לארץ לכל דבר ועניין.
וכפי שנראה להלן, זהו יסוד הרעיון המודרני בדבר קיומם של מים טריטוריאליים או בלשון המחוקק הישראלי "מימי החופין", שהוא תוצאה של פשרה בין שתי תפיסות: האחת, שהים כולו נתון לריבונותה של מעצמה יבשתית; והשנייה, שהים הוא רשות הרבים וחסר ריבונות.
הברייתא כמקור למשפט הימי האירופי
המשפטן האנגלי סלדן17 ניסח במאה הי"ז את ההשקפה בדבר קיומם של מים טריטוריאליים המשתרעים עד קו דמיוני בלב ים.
כבר רמזתי במקום אחר18 למאורעות ההיסטוריים שהביא אותו לניסוח השקפתו זו, ואף הראיתי שם שהוא מסתמך בהשקפתו זו על מקורות ישראל, וכך כתבתי:
הנקודה המעניינת כאן אינה ההסתמכות הרבה על פסוקים ידועים מן המקרא, אלא הסתמכותו על דברי אחרונים (ובפרט על הברייתא המובאת בגטין ח ע"א ועל כמה מקומות אחרים בתוספתא), בעניין הגבולות ההלכתיים של ארץ ישראל בים19.
ד"ר פ' עוז-זלצברגר היטיבה לבאר את הדברים במאמרה העוסק בשורשים היהודיים של הרפובליקה המודרנית20. וזה לשונה:
הסיבה למאמץ האינטלקטואלי האדיר הזה הייתה קטטה בין ציי הסוחר האנגלי וההולנדי על זכויות שיט בים הפתוח. ההולנדים, שייצג אותם המדינאי והמשפטן הדגול הוגו גרוטיוס [1583-1645], תבעו "ים חופשי", חופשי מגבולות וזכויות קניין. ואילו אנגליה, המעצמה הימית המתחרה, ביקשה "ים סגור" שמותווים בו גבולות טריטוריאליים. סלדן נחלץ לפעולה מטעם האינטרס האנגלי ובמצוות מלכו צ'רלס הראשון. כך נכתבו שני חיבורי מופת בתולדות המשפט הבינלאומי, מָרֶה ליבֶּרוּם [Mare Liberum] ("הים החופשי"; 1609) של גרוטיוס אשר טען - בהסתמך, בין השאר, על הברית הישנה - שגבולות ימיים הם דמיון גרידא ועל כן אינם קבילים; ואילו סלדן השיב לגרוטיוס בספר פולמוס בשם מָרֶה קְלָאוּסוּם [Mare Clausum] ("הים הסגור"; 1635), שדווקא התנ"ך והתלמוד, בהתוותם בדייקנות נחרצת את גבולות ארץ ישראל ואת הגבולות בין נחלות השבטים, יצרו תפישה משוכללת ביותר שעל פיה גבולות הם פיקציה משפטית מחייבת. מכאן שגם גבולות ימיים, שכמוהם היו כבר לישראל הקדומה, שרירים וקיימים חרף היותם - ודווקא בשל היותם - פרי דמיון משפטי.
הברייתא שהזכרנו לעיל שימשה אפוא אסמכתא מרכזית בביסוס טענתו של סלדן, בפרט לעניין קביעת הגבול הימי. כך נכנסו דברי הברייתא לחשיבה האירופאית הכללית ושיחקו בה תפקיד מסוים במחלוקת המפורסמת שהתחוללה במאה הי"ז בסוגיית מצבם המשפטי של הימים.
את גישתו המרחיבה של רבי יהודה במחלוקתו עם חכמים, אפשר להסביר כקרובה לתפיסה שאינה רואה אפשרות לחלק את הימים מבחינה משפטית, לפחות אם ים מסוים מהווה חטיבה גאוגרפית אורגנית דוגמת הים התיכון. מחלוקת זו, שבין חכמים לבין רבי יהודה, נראית אפוא כאחד מן הגילויים הראשונים של המחלוקת הקיימת למעשה בכל ההיסטוריה של המשפט הימי עד ימינו אנו, ובצדק מעירה עוז-זלצברגר:
אותם ספנים אנגלים שנאבקו במלחי צי הסוחר ההולנדי על מה שהיום מכונה מים טריטוריאליים תחומים, לא העלו בדעתם שמסכת גטין היא אחד המקורות להסדרת העימות שעליו התקוטטו בפונדקי הנמל שברוטרדם ובשפך התמזה.
סוף דבר
סוגיית מעמדם המשפטי של מימי החופין והים בכלל היא דוגמה מאלפת להשפעת המשפט העברי - שכפי שנוכחנו לדעת, מקורותיו לא היו זרים למקצת מגדולי המשפטנים, אף שלא היו בני ברית - על המשפט הבינלאומי.
אך אין זו הדוגמה היחידה. אחת הדוגמאות הנוספות להשפעה זו יש למצוא גם ברעיון הריבונות הלאומית על כל חלל האוויר שמעל לשטחן של המדינות. מקור הלכה זו אינו בדין הרומאי, אף שמרבים להשתמש בפתגם לטיני כדי לציינה, אלא בכלל התלמודי: "מתהום ארעא ועד רום רקיעא"21.
השפעה ניכרת על המשפט הבינלאומי בתחומים רבים, כגון: דיני מלחמה, חסינות דיפלומטית ועוד, הייתה גם למקורות יהודיים כתנ"ך וחיבוריהם של הוגי דעות יהודיים22, שהיו מטבעם ידועים יותר23.
הערות:
* פרופ' שבתאי רוזן, לשעבר היועץ המשפט של משרד החוץ ונציג ישראל ליד מוסדות האו"ם, חתן פרס ישראל (1960) ופרס האג למשפט בינלאומי (2004).
הדברים המובאים כאן הם עיבוד של מאמרו "משפט הים בתלמוד", דיני ישראל ו (תשל"ה), עמ' 177.
1. להרחבת העיון בגבולות הארץ, ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, עמ' רה-רט, ערך 'ארץ ישראל', והמפה המצורפת שם; א"י גרינפילד, "גבולות ארץ ישראל על פי המקורות", תחומין יא (תש"ן), עמ' 421.
2. כפי שנראה בהמשך דברינו, ברייתא זו מובאת במקורות שונים.
3. לזיהוי מקום זה ושאר המקומות המוזכרים בברייתא, ראה ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, תרומות, הערה 7; ספר במדבר עם פירוש דעת מקרא, ירושלים תשמ"ח, עמ' תכו-תכח, לד ה-ז, ובמפה המובאת בעמ' תכט; אנציקלופדיה תלמודית, שם.
4. מילה יוונית בהוראת 'איים'. וראה רש"י לגטין ח ע"א, ד"ה והנסין. וראה גם "ערוך השלם" לרבי נתן ב"ר יחיאל (איטליה, המאה הי"א), עמ' שנ, ערך 'נס'.
5. ותרגם אונקלוס: " ותחום מערבא ויהי לכון ימא רבא ותחומיה, דין יהי לכון תחום מערבא".
6. הברייתא מצוטטת פעמיים גם בירושלמי: שביעית, פרק ו, הלכה א; חלה, פרק ב, הלכה א.
7. תוספתא תרומות ב, יא (יב במהדורת ש' ליברמן, על פי כתב יד וינה).
8. תוספתא חלה ב, ט (יא במהדורת ש' ליברמן, על פי כתב יד וינה).
9. והשווה דברי המשנה בעניין זה: "עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ חייב במעשרות ובשביעית. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהספינה גוששת" (חלה ב, ב).
10. רש"י, גיטין ז ע"ב, ד"ה גוששת. וראה גם במילון Jastrow, בתרגומו למילה גשש: "The ship touches the ground (in harbor)". תמיד התקשיתי לקבל פירוש זה, שהרי ספינה הנוגעת בקרקע הים במים שאינם עמוקים, כיצד תתנועע? נדמה לי שעדיין צריך עיון במשמעה המדויק של מילה זו. נראה לי שאולי מדובר בדבר אחר לגמרי, בספינה שפרנסתה על נסיעות מנמל לנמל מבלי להתרחק הרבה מן החוף, מה שקוראים בימינו קבוטז'ה או שיט חופין. לפי עניות דעתי, פירוש כזה לביטוי "ספינה גוששת" נותן תוכן יותר מציאותי להלכה.
11. תוספתא תרומות ב, יב.
12. תוספתא חלה ב, י.
13. חבל לדעתי שכל המצוות התלויות בארץ הנידונות בסדר זרעים מתייחסות רק לחקלאות היבשתית, משום שאילו חלו גם על הדייג, היינו בוודאי מוצאים בגמרא דעות מעניינות מאוד באשר למשפט הימי.
14. גטין ז ע"ב-ח ע"א.
15. רמב"ם, הלכות תרומות, פרק א, הלכה ז. בהלכות גירושין, פרק ז, הלכה י, מפנה הרמב"ם להלכות תרומות: "והנסין שבים הגדול שבתוך התחום של ארץ ישראל הרי הן כארץ ישראל ושחוץ לתחום כחוצה לארץ, ובהלכות תרומות יתבארו תחומי ארץ ישראל".
16. לעניין שינויי השמות, ראה ילקוט שינויי הנוסחאות בסוף כרך זרעים של מהדורת הרמב"ם בהוצאת הרב ש' פרנקל (ירושלים ובני-ברק, תש"ן), עמ' תתב; ליברמן, תוספתא כפשוטה, תרומות, עמ' 316.
17. John Selden (1584-1654) משפטן, מזרחן ומדינאי אנגלי.
18. ש' רוזן, "השפעת היהדות על הדין הבינלאומי; תוכנית מחקר", הפרקליט יד (תשי"ח), עמ' 8.
19. הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב י' הרצוג, השמיע ביקורת חריפה על יצירתו של סלדן בכללותה, לא רק בשל אי-הדיוקים שבה אלא גם בשל מרץ שלדעתו לא היה במקומו. ראה Rabbi Isaac Herzog, "John Selden and Jewish Law", Journal of Comparative Legislation 13 (third series, 1931) 236. סקירה קצרה בעברית על מאמר זה ערך פ' דיקשטיין, המשפט העברי ד (תרצ"ג) עמ' 201.
20. פ' עוז-זלצברגר, "שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית", תכלת 13 (סתיו תשס"ג), עמ' 89.
21. בבא בתרא סג ע"ב. ראה F.A.L., "Cujus est solum ejus est usque ad coelum usque ad infernos", 47 Law Quaterly Review (1931) 14. וראה רוזן, הפרקליט, שם, עמ' 20, ליד ציון הערה 60.
22. רוזן, שם; עוז-זלצברגר, שם.
23. ראה בהרחבה, רוזן, שם, עמ' 17-16.
שבתאי רוזן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
הגבול הימי בתקופת המקרא |
וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים (במדבר לד, ו).
|
|
קריאה שטחית במקרא יוצרת רושם שגבולה המערבי של ארץ ישראל הוא במקום מפגש בין הים והיבשה. קביעה זו מתקבלת לכאורה על הדעת, שהרי בני ישראל לא הצטיינו אז בתודעה ימית כל שהיא, משום שנכנסו לארץ לאחר שהלכו ארבעים שנה במדבר. משום כך, לא נראה שהייתה לים שום משמעות מעשית בעיניהם, פרט למעשה קריעת ים סוף, ובוודאי לא לעניין קביעת גבולות הארץ וחלוקתה.
ראוי לציין שכל המצוות התלויות בארץ, כגון התרומות והמעשרות והלקט והשכחה והפאה והערלה והביכורים, קשורות למלאכת החקלאות היבשתית ומתייחסות רק לגידולי קרקע או גידול בהמות שביבשה, כגון החובה להפריש מעשר בהמה או בכור בהמה. לא כן באשר לתוצרת הימית: הדגים שבים ושאר תוצרתו אינם חייבים בתרומה ומעשר, ואף לא חלים עליהם שאר הדינים שחלים על תנובת האדמה. ואולם יש לדייק בפשוטו של מקרא, שהרי הכתוב אינו אומר: 'וגבול ים והיה לכם הים הגדול, זה יהיה לכם גבול ים', אלא מנסח את דבריו בלשון מסובכת מעט: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים", וניתן לתלות את הלשון הזה באפשרות שהכתוב מבקש לרמוז לעובדה שקו החוף אינו קו הגבול. הגבול הימי בתקופת המשנה |
איזו היא ארץ [ישראל] ואיזו היא חוצה לארץ? כל ששופע ויורד מטורי אמנון3 [שהם נקודת הגבול הצפונית של ארץ ישראל] ולפנים - ארץ ישראל; מטורי אמנון ולחוץ - חוצה לארץ. הנסין4 שבים [=איי הים], רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מטורי אמנון עד נחל מצרים [שהוא נקודת הגבול הדרומית של ארץ ישראל]: מן החוט ולפנים [היינו ממזרח לקו זה], ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ [היינו ממערב לקו זה], חוצה לארץ.
רבי יהודה אומר: כל שכנגד ארץ ישראל [=חלק הים שבמערב ארץ ישראל] הריהו כארץ ישראל, שנאמר: "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול, זה יהיה לכם גבול ים" (במדבר לד, ו). והנסין שבצדדין [=האיים שבצפונה ובדרומה של אותה רצועה דמיונית, שהיא מקבילה לקו החוף ונמשכת לתוך הים עד האוקיינוס האטלנטי], רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהן מקפלוריא [נקודת ציון בצפונה של ארץ ישראל] ועד ים אוקיינוס [כנראה קצה הים התיכון] ומנחל מצרים ועד ים אוקיינוס: מן החוט ולפנים, ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ, חוצה לארץ. |
|
בטרם נעמוד על חילוקי הדעות בין התנאים (חכמים ורבי יהודה) בשאלת הגדרת גבולה הימי של ארץ ישראל, נציין שעולה בבירור מן הברייתא שלא הסתפקו התנאים בהנחה שהגבול המערבי הוא מקום המפגש בין הים ליבשה. לפיכך פירש רש"י את המילה "וגבול" שבמקרא בלשון זה: "וגבול - הנסין [=איים] שבתוך הים, אף הם מן הגבול, והם איים שקורין איזל"ס [Iles]"5.
הברייתא שהבאנו לעיל מופיעה פעמיים בתוספתא6 בעניין מצוות התלויות בארץ, פעם אחת בעניין הדין המחייב להפריש תרומות ומעשרות7 ופעם אחת בעניין המצווה המחייבת להפריש חלה מן העיסה8, ולאחריה נאמרו ההלכות הבאות: |
ספינה הבאה מחוצה לארץ והיה בה פירות [הגדלים באדמה שמצויה בספינה9], מחוט ולפנים, אם היא גוששת [רש"י: "מגששת בקרקע, שאין המים עמוקים"10], חייבת לפי חשבון [כלומר רק הפירות שגדלו בתחומי מימי ארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות]11.
ספינה שהיא באה מחוצה לארץ והיתה בה עיסה: עד שלא קרמו פניה, חייבת [בהפרשת חלה]; משקרמו פניה, פטורה12. |
|
ומאחר שמדובר במצוות התלויות בארץ, ברור שהיה צורך להגדיר במדויק את גבולותיה של ארץ ישראל13.
התלמוד הבבלי14 מרחיב את תחולת הברייתא, כשהוא מביא אותה בעניין תוקפו של גט שהובא מחוץ לארץ, כלומר לא רק בעניין מצוות התלויות בארץ, אלא אף בדיני אישות. החכמים ראו אפוא צורך לקבוע כללים מוגדרים בשאלה: מאיזה מרחק מן החוף רואין אנייה המתקרבת אל היבשה כאילו נכנסה לתחומי ארץ ישראל? לשם כך נקטו חכמינו זיכרונם לברכה פיקציה משפטית של קו מדומה המתוח בין שתי נקודות על היבשה. אי אפשר יותר להסתפק בהנחה שהגבול המערבי הוא מקום המפגש של הים והיבשה, ותו לא. תחילה, בזמן התנאים, הורחב תחומה של ארץ ישראל לעבר הים לעניין קיום המצוות התלויות בארץ, ואחר כך, בזמן האמוראים, הוחל הכלל גם לתחום המעמד האישי, בהלכת מי שמביא גט מעבר לים. הרמב"ם מסכם את ההלכה בדבר הגבול הימי בכל העניינים שהבאנו לעיל, וזה לשונו15: |
וכל ששופע ויורד מטורי אמנום16 ולפנים, ארץ ישראל; מטורי אמנום ולחוץ, חוצה לארץ. והנסים16 שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנום ועד נחל מצרים: מן החוט ולפנים, ארץ ישראל; מן החוט ולחוץ, חוצה לארץ.
|
|
ההלכה נפסקה אפוא כשיטת חכמים ולא כשיטתו המרחיבה של רבי יהודה.
המים הטריטוריאליים והמשפט ימי לא כן היא דעת חכמים, הדעה הראשונה בברייתא, שקבעו כאמור קו מדומה הנמתח בין שתי נקודות המהוות קצוות של הארץ על היבשה. קו זה מבדיל בין שני חלקי הים: האחד, הנמצא ממזרח לקו הדמיוני, נחשב כארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בארץ ועניינים אחרים שקביעה ברורה בתחומי ארץ ישראל הייתה נחוצה בהם מבחינה משפטית, כגון ענייני גטין; והשני, הנמצא ממערב לקו הדמיוני, נחשב כחוץ לארץ לכל דבר ועניין. וכפי שנראה להלן, זהו יסוד הרעיון המודרני בדבר קיומם של מים טריטוריאליים או בלשון המחוקק הישראלי "מימי החופין", שהוא תוצאה של פשרה בין שתי תפיסות: האחת, שהים כולו נתון לריבונותה של מעצמה יבשתית; והשנייה, שהים הוא רשות הרבים וחסר ריבונות. הברייתא כמקור למשפט הימי האירופי כבר רמזתי במקום אחר18 למאורעות ההיסטוריים שהביא אותו לניסוח השקפתו זו, ואף הראיתי שם שהוא מסתמך בהשקפתו זו על מקורות ישראל, וכך כתבתי: |
הנקודה המעניינת כאן אינה ההסתמכות הרבה על פסוקים ידועים מן המקרא, אלא הסתמכותו על דברי אחרונים (ובפרט על הברייתא המובאת בגטין ח ע"א ועל כמה מקומות אחרים בתוספתא), בעניין הגבולות ההלכתיים של ארץ ישראל בים19.
|
|
ד"ר פ' עוז-זלצברגר היטיבה לבאר את הדברים במאמרה העוסק בשורשים היהודיים של הרפובליקה המודרנית20. וזה לשונה:
|
הסיבה למאמץ האינטלקטואלי האדיר הזה הייתה קטטה בין ציי הסוחר האנגלי וההולנדי על זכויות שיט בים הפתוח. ההולנדים, שייצג אותם המדינאי והמשפטן הדגול הוגו גרוטיוס [1583-1645], תבעו "ים חופשי", חופשי מגבולות וזכויות קניין. ואילו אנגליה, המעצמה הימית המתחרה, ביקשה "ים סגור" שמותווים בו גבולות טריטוריאליים. סלדן נחלץ לפעולה מטעם האינטרס האנגלי ובמצוות מלכו צ'רלס הראשון. כך נכתבו שני חיבורי מופת בתולדות המשפט הבינלאומי, מָרֶה ליבֶּרוּם [Mare Liberum] ("הים החופשי"; 1609) של גרוטיוס אשר טען - בהסתמך, בין השאר, על הברית הישנה - שגבולות ימיים הם דמיון גרידא ועל כן אינם קבילים; ואילו סלדן השיב לגרוטיוס בספר פולמוס בשם מָרֶה קְלָאוּסוּם [Mare Clausum] ("הים הסגור"; 1635), שדווקא התנ"ך והתלמוד, בהתוותם בדייקנות נחרצת את גבולות ארץ ישראל ואת הגבולות בין נחלות השבטים, יצרו תפישה משוכללת ביותר שעל פיה גבולות הם פיקציה משפטית מחייבת. מכאן שגם גבולות ימיים, שכמוהם היו כבר לישראל הקדומה, שרירים וקיימים חרף היותם - ודווקא בשל היותם - פרי דמיון משפטי.
|
|
הברייתא שהזכרנו לעיל שימשה אפוא אסמכתא מרכזית בביסוס טענתו של סלדן, בפרט לעניין קביעת הגבול הימי. כך נכנסו דברי הברייתא לחשיבה האירופאית הכללית ושיחקו בה תפקיד מסוים במחלוקת המפורסמת שהתחוללה במאה הי"ז בסוגיית מצבם המשפטי של הימים.
את גישתו המרחיבה של רבי יהודה במחלוקתו עם חכמים, אפשר להסביר כקרובה לתפיסה שאינה רואה אפשרות לחלק את הימים מבחינה משפטית, לפחות אם ים מסוים מהווה חטיבה גאוגרפית אורגנית דוגמת הים התיכון. מחלוקת זו, שבין חכמים לבין רבי יהודה, נראית אפוא כאחד מן הגילויים הראשונים של המחלוקת הקיימת למעשה בכל ההיסטוריה של המשפט הימי עד ימינו אנו, ובצדק מעירה עוז-זלצברגר: אותם ספנים אנגלים שנאבקו במלחי צי הסוחר ההולנדי על מה שהיום מכונה מים טריטוריאליים תחומים, לא העלו בדעתם שמסכת גטין היא אחד המקורות להסדרת העימות שעליו התקוטטו בפונדקי הנמל שברוטרדם ובשפך התמזה. סוף דבר אך אין זו הדוגמה היחידה. אחת הדוגמאות הנוספות להשפעה זו יש למצוא גם ברעיון הריבונות הלאומית על כל חלל האוויר שמעל לשטחן של המדינות. מקור הלכה זו אינו בדין הרומאי, אף שמרבים להשתמש בפתגם לטיני כדי לציינה, אלא בכלל התלמודי: "מתהום ארעא ועד רום רקיעא"21. השפעה ניכרת על המשפט הבינלאומי בתחומים רבים, כגון: דיני מלחמה, חסינות דיפלומטית ועוד, הייתה גם למקורות יהודיים כתנ"ך וחיבוריהם של הוגי דעות יהודיים22, שהיו מטבעם ידועים יותר23. |
|