|
|
|
לשאלת הטוהר הנורמטיבי במשפט העברי
"לא תסִפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם"
דניאל סינקלר*
פרשת ואתחנן, תשס"ד, גיליון מס' 174
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
קדושת הקודקס ושלמותו
המושג של קודקס (ספר חוקים) מושלם, מקיף, נקי מסתירות ובעל סמכות שאינה ניתנת לערעור, עומד ביסוד ההגות המשפטית העברית והרומית-קונטיננטלית כאחת. הרומאים הביעו את המאפיינים הללו במושג אחד, ius scriptum, המשפט הכתוב1, ועל התורה נאמר שהיא "תמימה" (תהלים יח, ט). מאחר שנתפסו הן התורה הן הקודקס הרומי של הקיסר יוסטיניאנוס, corpus iuris civilis, כמושלמים, כוללים שניהם הוראות האוסרות להוסיף על החוקים או לגרוע מהם2. ואולם ברבות הימים, משנדרשה התאמת ספר החוקים להתפתחויות שחלו בחיי האדם, היה הכרח לחוקק חוקים חדשים ובד בבד לא לפגוע בשלמות ספר החוקים המקורי3. בדברים שנאמר להלן, אנו מבקשים לעמוד על דרכו של המשפט העברי ביישוב סתירה זו. עוד נראה, שהיו בין חכמי ההלכה מי שנסתייעו בסמכותו המוחלטת של הקודקס המקודש כדי לתמוך בניסיונם לחזק את הדת, אף במחיר של פגיעה בטוהרו הנורמטיבי של המשפט העברי.
איסור "בל תוסיף"4
האיסור הנקרא בפי חכמינו "בל תוסיף" מיוסד על דברי המקרא בשני מקומות בספר דברים: בפרשתנו, "לא תסִפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, לשמר את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים ד, ב); ובפרשת "ראה", "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות, לא תסֵף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג, א). ומצינו בהלכה שני פירושים שונים לאיסור זה5: הפירוש הכללי, הוספת מצווה חדשה על מצוות התורה, בין מצוות עשה בין מצוות לא תעשה; והפירוש המצומצם, הוספה במעשה המצווה, בין הוספה על כמותה של מצווה בין הוספה על זמנה, כגון שאין להוסיף על ארבעת המינים הניטלים בחג הסוכות מין חמישי ואין לשבת בסוכה בארץ ישראל גם ביום השמיני של החג6, כמובא בפירושו של הרמב"ן לתורה7. לדעת הגר"א, האיסור נכפל בתורה כדי לכלול בו את שני הפירושים הללו. ואלה דבריו:
לא תסף עליו... וקשה, הרי כבר נאמר לעיל בפרשת ואתחנן: "לא תוסיפו"... ויש לומר ששם הכוונה לבל להוסיף מצוות חדשות על מנין התרי"ג מצוות, וכאן הכוונה על המצוות עצמן לקיימן בלי תוספת... וזה שכתוב: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות"... כפי הציווי: "לא תסף עליו"8.
לדרכו של רש"י
בשתי ההיקרויות של איסור "בל תוסיף" במקרא, מפרש רש"י את האיסור רק כהוספה במעשה המצווה, בין על כמותה בין על זמנה9, כנראה משום שפירוש זה מתאים יותר לפשוטו של מקרא, והרי פירוש רש"י למקרא בא בעיקרו לפרש את הטקסט ולא להציג את כל היסודות המשפטיים העולים ממנו. איסור "בל תוסיף" בא במקרא כחוליה בצמד איסורים, "לא תסֵף עליו ולא תגרע ממנו". וכשם שלא יעלה על הדעת לפרש את איסור "בל תגרע" לפי הפירוש המרחיב, ולומר שכוונת התורה לאסור ביטול מצווה שלמה, ויש לפרשו פירוש מצומצם, איסור לבטל אחד מפרטי המצווה, בין גריעה מכמותה בין גריעה מזמנה, כך יש לפרש גם את החוליה השנייה שבצמד, איסור "בל תוסיף", שאין להוסיף על המצווה לא על כמותה ולא על זמנה.
הסבר זה לגישת רש"י בא בדברי המהר"ל מפראג, האומר:
כלומר, שאין לפרש כמו שהוסיפו חכמים שניות לעריות, שבות לשבת וכל איסור דרבנן, דאם כן "לא תגרעו" גם כן שלא יפחות מצווה אחת שלא יקיים אותה, דזה לא ייתכן, דלא נקרא תגרעו אלא נקרא זה שאינו מקיים המצווה, ודבר זה הזהיר עליו פעמים הרבה לקיים המצוות כולם, ולמה לי "לא תגרעו"?! אלא שלא יוסיפו על המצווה עצמה, לעשות חמש ציצית או חמש בתים בתפילין, דאף על גב שלא כיוון להוסיף [על מצוות התורה], אפילו הכי כיוון שד' ציצית הם מצווה, אם יעשה חמש ציצית הוא מוסיף עליהם. וכן אם מוסיף ברכה אחת בברכת כוהנים, הוא עובר בבל תוסיף.
המהר"ל מדגיש בדבריו שמאחר שמי שמוסיף על כמותה של מצווה עשוי לחשוב בתמים שאינו פוגע בקיומה, הזהירה התורה קודם על עניין ההוספה בין על כמותה של מצווה בין על זמנה.
חקיקת החכמים ואיסור "בל תוסיף"
ואולם המהר"ל אינו מתעלם מן הפירוש המרחיב של איסור "בל תוסיף". אחרי שהצדיק את דברי רש"י הוא נזקק לפירוש המרחיב, ואומר שאין סתירה בין איסור זה ובין פעילותם החקיקתית של חכמינו ז"ל, כל זמן שאינם משווים את מעמדה הנורמטיבי של חקיקתם למעמדה של התורה. ואלה דבריו:
וכן כל מצוות דרבנן אינם הוספה על התורה, דלא הוי לא תוסיפו רק כאשר מוסיף על התורה להיות שווה עם התורה. אבל לעשות גדרים וסייגים, אין זה תוספות, שלא ישוו עמהם10.
יסוד דברי המהר"ל, שאיסור "בל תוסיף" מחייב את החכמים לשמור על הבחנה ברורה בין נורמות תורניות ובין חקיקתם, הוא בדברי הרמב"ם11:
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"?12 שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהם ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד... אם יאסור [בית הדין] בשר העוף [עם חלב], ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה, הרי זה מוסיף. אבל אם אמר: בשר העוף מותר מהתורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה, שלא יבוא מן הדבר חובה... אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה.
לפי הרמב"ם, איסור "בל תוסיף" מחייב את החכמים להודיע לציבור על מעמדה הנורמטיבי האמיתי של חקיקתם ונימוקיה, כדי שלא ייווצר רושם שחקיקתם שווה במעמדה הנורמטיבי למצוות התורה.
מחלוקת הרב חיות וחתם סופר
פסיקת הרמב"ם היוותה בסיס לביקורתו של הרב צבי הירש חיות (גליציה, 1805- 1855) על גישת חתם סופר, הרב משה סופר (פרשבורג, 1762- 1839), שקבע שיש לטשטש את הגבול בין דיני תורה ובין דיני חכמים, אם גילוי האמת לגבי מעמדו הנורמטיבי של איסור מדרבנן עלול לפגוע במידת שמירתו על ידי הצבור, ולא עוד אלא שלעתים יש לשדרגו למעמד איסור תורה. דברי חתם סופר נאמרו לעניין איסור הלנת המת, שהפך לסלע מחלוקת בין המתקדמים, ובעקבותיהם התנועה הרפורמית, ובין מגִני המסורת באירופה למן המאה הי"ח ועד המאה הכ'13.
המתקדמים נטו לקבל את גזרת השלטונות ולהימנע מלקבור את המת מיד לאחר קביעת המוות מחשש לטעות שתביא לקבורת אדם חי. רוב פוסקי ההלכה באירופה באותם ימים התנגדו לגזרה זו, בטענה שהיא מנוגדת לאיסור הלנת המת. ואולם הרב צבי הירש חיות טען שיש מקום להקל בעניין זה, משום שמדובר באיסור מדברי חכמים. חתם סופר התנגד לדבריו בלשון זו14:
אני כתבתי הלנת מתים יש בו עשה ולא תעשה, כי על כל פנים הרמב"ן כתב כן15, ואין נפקותא לדינא בזמן הזה, וטוב להעלות האיסור, ומר נתלה בדעה דחויה, חות יאיר, שכתב שכל עיקרו אינו רק מדרבנן16, ואין מגלין הדבר כי בעוה"ר [=בעוונותינו הרבים] רבו אלו בזמננו, עד שיאמרו: אין אנו חוששין לדברי רבנן, ה' לא צווה.
ובעוה"ר הגאון בעל נודע ביהודה נכשל בזה, במה שרצה וסמך להתיר בשעת הדחק ובהפסד מרובה כתיבת גוי בחנות בשבת, ונעזר בדעה דחויה ברמ"א, הלכות שבת, סימן שו, סעיף יא, שכתב גלחות [=לטינית] לא דאורייתא. והוא יפה פסק שאמירה לנכרי היא מדרבנן על סמך דעה זו17. אולם במחילת כבודו היקר, הרשעים כותבים בשבת על דעת שהוא דרבנן... ובכזה נאמר18: חכמים היזהרו בדבריכם.
לפני שנדון בביקורתו של הרב חיות על חתם סופר, נאמר שאיסור "לא תלין" נאמר בתורה במי שנגזר עליו עונש מוות על ידי בית דין שאין להלינו על העץ19, והתלמוד הוא שהרחיב את האיסור והחיל אותו גם על מתים אחרים20. ואולם התלמוד מביא דעה אחרת לפיה מצוות הקבורה רק נרמזה בתורה ואין מקורה הנורמטיבי מן התורה, ואף הוזכרה דעה לפיה קבורת המת אינה אלא מנהג. המפרשים נתנו דעתם למגוון הדעות שבתלמוד בעניין זה, אבל רוב הפוסקים מסתפקים בהזכרת האיסור בצורה פשוטה21. הרב יאיר חיים בכרך (גרמניה, 1638-1702), בעל שו"ת "חוות יאיר", שנזכרה "דעתו הדחויה" בדברי חתם סופר, מסיק שהאיסור התלמודי להלין את המת אינו איסור גמור, אלא אסמכתא בעלמא22. תשובת הרב בכרך נכתבה בעניין החובה לפדות גופת יהודי שודד שהוצא להורג בידי השלטונות, ועלתה השאלה אם הקהילה היהודית חייבת לממן את הכופר שדרשו השלטונות בתמורה להיתר להביאו לקבר ישראל. בסוף תשובתו, מגיע הרב בכרך למסקנה שאף שאיסור "בל תלין" אינו מדאורייתא, ראוי שבני הקהילה יפדו את גופת המת אם הם יכולים לעמוד בדמי הכופר. הוא מסתייע במורכבות הסוגיה התלמודית ומערער את אופיו התורני של איסור "לא תלין" ונוטה להסביר את השימוש התלמודי בלשון "עובר בלא תעשה" בהלנת המת כעצה טובה בלבד, דבר רגיל בתלמוד23.
מכל מקום, עיקר ביקורתו של חתם סופר מתמקדת בגילוי. לדעתו, אין לפרסם את שיטת הרב בכרך, משום שהיא רק תחזק את דעת המתקדמים, שאם יש צורך, מותר לעבור על מצוות חכמים, משום שעברה עליה חמורה פחות מעברה על מצוות התורה. חתם סופר מבקר בצורה דומה גם את פסקו של ר' יחזקאל לנדאו (פראג, 1793-1713), בעל שו"ת "נודע ביהודה", שדן בשאלת פתיחת בית חרושת יהודי לטבק בשבת, במגמה להגן על פרנסתם של מאות בעלי בתים מבית החרושת. בתשובתו, הסתמך הרב לנדאו על דעת רבי יצחק, בעל "אור זרוע", המובאת בהגהות הרמ"א על שולחן ערוך, ולפיה אין איסור מדאורייתא לכתוב בשבת בלועזית24. על פי דעה זו התיר הרב לנדאו להחזיק פועל גוי בחנות בית החרושת שיכתוב בשבת בלועזית25. ואף כאן, עיקר ביקורתו של חתם סופר הוא על פרסום דעת בעל "אור זרוע" ולא על עצם היתרו של הרב לנדאו. לדעתו, הפסק הוא "יפה"26, אלא שיש כאן פתח למתקדמים להצדיק לכתוב בשבת בלועזית על סמך שהיא איסור מדרבנן. חתם סופר אינו הפוסק היחיד שחשש מפני פרצה בחומת ההלכה עקב פרסום שיטת בעל "אור זרוע". גם בעל "ערוך השולחן", מציע למחקה מן הספרים, כי "כמה מן הפורקים תלוי בזה, בעוה"ר"27.
הרב חיות דחה את דעת חתם סופר גם משום שעמדה בסתירה להגדרת איסור "בל תוסיף" בדברי הרמב"ם. ואלה דבריו:
לדעתי, לא נכון בעיני החלטתו, דמותר להעלות האיסור... ולומר על איסור דרבנן שהוא איסור תורה. כתב הרמב"ם שעל זה נאמר לאו דבל תוסיף... וחז"ל דקדקו בכל עת ללמוד על הברור איזה ענין הוא מדברי תורה ואיזה ענין מדברי סופרים, אף במקום דליכא נפקא אמינא לדינא28.
נוסף על טענתו על פי איסור "בל תוסיף" והערך העצמאי של שמירה קפדנית על הגבול בין מדאורייתא ובין מדרבנן, מעיר הרב חיות שעל אף הטעם והסיבה לטשטוש המעמד הנורמטיבי של איסור הלנת מת, יש בטשטוש זה משום עבירה על איסור התורה "מדבר שקר תרחק"29.
מהר"ם שיק (1807-1879), תלמידו של חתם סופר, מביא את תשובת רבו לסתירה בין שיטתו ואיסור "בל תוסיף":
וכמו שמפרש מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל הפסוק בפרשת ואתחנן: לא תוסיפו וכו'... היינו אם ישראל קדושים, וכולם עובדי ה' מקטנים ועד גדולים, זה שאמר הקרא "לא תוסיפו על הדבר", דהיינו שלא תהיו צריכים להוסיף כדי להרחיק מן האיסור... ודפח"ח [=ודברי פי חכם חן]30.
מהר"ם שיק מוסיף שהצורך בעשיית סייגים על אף איסור "בל תוסיף" נחוץ במיוחד בדורו, "כיון שהדור מתמעט והולך, ונתפזרו הדעות, וקשה לעמוד על האמת".
הרב קוק ודעת חתם סופר
הרב קוק מתייחס לתועלת הציבורית בדעת חתם סופר, ולא לסתירה בין דעתו ובין איסור "בל תוסיף". בעת כהונתו של הרב קוק כרבה של יפו, הגיע עולה חדש מאירופה ועמו מכונה ליצירת שמן שומשמין, והרב קוק ביקש להשיג עבורו הכשר של הבד"ץ הירושלמי לשמן שומשמין שייוצר במכונה בחג הפסח. מובן ששאלת שמן קטניות, שהאשכנזים אוסרים אותו בפסח, מתעוררת כאן31. חתם סופר החמיר מאוד באכילת קטניות בפסח כחלק מהגנתו הנחרצת על מנהגי ישראל32. בקונטרס שלו לבד"ץ הירושלמי, מבקר הרב קוק את שיקולו התועלתני של חתם סופר:
ובאמת אגיד לכת"ר [=לכבוד תורתכם], שמה שהחמיר בעניינים אלה הגאון חתם סופר ז"ל... היה לפי זמנו צורך שעה מפני התפרצות הריפורם, שהיו חפצים תמיד לעשות תיקונים בדת חס ושלום, וכל הוראה שהייתה יוצאת נגד המנהג המפורסם הייתה נותנת יד לפושעים. על כן לא רצה לשנות את המנהג... אבל בימינו אין זאת הפרצה מסוכנת כלל, כי בעוה"ר עכשיו הרוצה לפרוץ גדר אינו מבקש לו שום היתר מרבנים, ועושה כל מה שלבו חפץ בלא שום תיקון בדת... על כן אין שום חשש להתיר מה שהוא מותר על פי דין תורה, אף על פי שלא היה מקודם מנהג על זה להתיר. וכבר כתבתי למעלת כבוד תורתם שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים בעזרת ה'. מה שאין כן כשיתגלה הדבר שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר, ורבנים לא חשו על טרחתם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה חס ושלום חילול השם גדול מאד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה שאם הרבנים רוצים היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל33.
הרב קוק ניסה לשכנע את עמיתיו בירושלים שבעידן המודרני שוחר האמת, אין לטשטש את הקו בין דברי תורה ודברי חכמים, משום שאין בדבר תועלת דתית. אדרבה, עלולה לבוא על ידו תקלה לציבור. אבל טענות הרב קוק לא התקבלו על דעת הבד"ץ הירושלמי, והעולה לא קיבל את ההכשר.
אחרית דבר
הפיתוי לטשטש ביודעין את הגבול בין סמכויות שונות במערכת המשפט ולפגוע בטוהרו, קיים במיוחד במערכות משפט דתיות, שבהן המניע משובח תמיד, האדרת הדת. אך צריכים אנו להיזהר מאוד בשעה שאנו באים להצדיק פגיעה מעין זו, משום שמחירה כבד, הן מן הבחינה העקרונית של שמירת האמת ההלכתית הן מן הבחינה התועלתנית של האדרת הדת, כי לרוב אין היא משיגה את התוצאות הרצויות.
הערות:
* פרופ' דניאל סינקלר, בית הספר למשפטים, המסלול האקדמי של המכללה למנהל, ראשון לציון.
1. ראה: A. Watson, The Civil Law Tradition (Harvard University Press, 1981). מובן שיש סיבה שונה לקדושת שני הקודקסים: התורה קדושה בשל היותה יצירה אלוהית; ואילו קדושת ה- Corpus Iuris היא תוצאה של היותו שיא התבונה האנושית.
2. P. Goodrich, Reading The Law (London, 1986) p. 30.
3. שם, עמ' 101-91.
4. בתלמוד ובספרות ההלכה בא האיסור בלשון "בל" תמורת "אל".
5. ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים, תשנ"ב), עמ' 411-106; אנציקלופדיה תלמודית, ג, ערך "בל תוסיף", עמ' שכו-של; צ"ה חיות, תורת הנביאים, מאמר בל תוסיף, בתוך כל ספרי מהר"ץ חיות, א (ירושלים, תשי"ח), עמ' עז-צו
6. יש לציין שעקרונית אין איסור לחזור על מצווה כמה פעמים, כגון לאכול כמה פעמים כזית מצה בליל הפסח. לכן, אין איסור "בל תוסיף" בתקיעות שבתפילת מוסף, "תקיעות דמעומד" (תוספות, ראש השנה טז ע"ב, ד"ה ותוקעים).
7. דברים א, ד. בסוף דבריו מתייחס הרמב"ן לחקיקת החכמים, ומסביר שכל זמן שהם מבהירים את העובדה שחקיקתם אינה שווה במעמדה הנורמטיבית למצוות התורה, אין הם עוברים על "בל תוסיף", ואומר: "ומה שתקנו החכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצווה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה". כפי שנראה להלן, זו היא גם שיטת הרמב"ם.
8. דברי אליהו, פרשת ראה, ד"ה את כל הדבר.
9. רש"י מסתמך על ספרי דברים, ראה, פסקה פב (מהדורת פינקלשטיין), עמ' 48. וראה: סנהדרין פח ע"ב; ראש השנה כח ע"ב.
10. גור אריה לדברים ד, ב.
11. הרמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ט.
12. לפי הרמב"ם השאלה קשה במיוחד משום שהתורה סותרת כאן את עצמה לכאורה, שהרי לדעתו סמכות החקיקה של חכמים מעוגנת גם היא בתורה, בפסוק: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), ומי שאינו מציית לחקיקת החכמים, מבטל מצוות עשה ועובר על מצוות לא תעשה (הלכות ממרים, פרק א, הלכה ב). הרשב"א מיישב סתירה זו על ידי הבחנה בין חכמים לבין אדם פרטי. לפי הרשב"א, אין תקנות חכמים וגזרותיהם בגדר "בל תוסיף", משום שהתורה הסמיכה אותם לחקוק חוקים, ואין להניח שהתורה סותרת את עצמה. לדעתו, איסור "בל תוסיף" חל רק ביחידים המוסיפים מצוות על דעת עצמם, ולא על חכמים המוסמכים כאמור לעשות כן (ראה חידושי הרשב"א, ראש השנה טז ע"א, ד"ה למה תוקעין).
יש לציין שלפי הרמב"ן, סמכות החקיקה של חכמים אינה מן התורה אלא מדרבנן (השגות הרמב"ן לספר המצוות להרמב"ם, שורש א). לדידו השאלה היא אפוא על החכמים ולא על התורה עצמה.
13. לפולמוס זה, ראה מ' סמט, "הלנת המת", אסופות ג (ירושלים, תשמ"ט), עמ' 413-465.
14. דבריו מובאים על ידי מהר"ץ חיות, דרכי ההוראה, סימן ו, כל ספרי מהר"ץ חיות, א (לעיל, הערה 5), עמ' 269-270.
15. פירוש הרמב"ן לדברים כב, כב; השגות הרמב"ן על ספר המצוות להרמב"ם, שורש א. והשווה תורת האדם, עניין הקבורה, ד"ה בנגמר הדין.
16. שו"ת חוות יאיר, סימן קלט.
17. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, אורח חיים, סימנים כט, לג.
18. משנה, אבות א, יא.
19. דברים כב, כב-כג.
20. משנה, סנהדרין ו, ד; סנהדרין מו ע"ב.
21. ראה: חידושי הר"ן, סנהדרין, שם; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק טו, הלכה ח; הלכות אבל, פרק ד, הלכה ח; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן שיא; לחם משנה, הלכות אבל, פרק יב, הלכה א; טור, יורה דעה, סימן שנז; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שנז, סעיף א.
22. שו"ת חוות יאיר, סימן קלט. גם ר' אהרן מוורמס, בעל מאורי אור, הגיע למסקנה דומה (הגהות קן טהור לסנהדרין מו ע"ב).
23. ראה: ברכות יג ע"א; יומא יט ע"ב; שם כב ע"ב; ספר המצוות להרמב"ם, שורש ח.
24. אור זרוע, הלכות שבת, סימן עו, בשם הראבי"ה; הרמ"א, אורח חיים, סימן שו, סעיף יא. שיטה זו מבוססת על הירושלמי (שבת יב ע"ג). שיטה זהה באה בהגהות מיימוניות, הלכות תפילין, פרק א, הלכה ע.
25. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, סימן כט. והשווה תשובה זו לזו שבסימן לג, שבה מסתייג הרב לנדאו מן ההיתר, ונראה שיסוד ההבדל בנסיבות שתי השאלות. ראה י' כ"ץ, גוי של שבת (ירושלים, תשמ"ד), עמ' 100-99.
26. יש כאן שני איסורים של חכמים, איסור שלא לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת ואיסור כתיבה בלועזית, ונוצר מצב של "שבות דשבות", שבו יש סמכות לחכמים להתיר את האיסור במקרה הצורך. ראה תוספות, גיטין ח ע"ב, ד"ה אף על גב.
27. אורח חיים, סימן שו, סעיף כב. יש לציין שבעל "משנה ברורה" כותב באריכות נגד שיטת "אור זרוע", ומסיק שמדובר בדעת מיעוט שאינה מקובלת על חשובי הפוסקים (ביאור הלכה, אורח חיים, סימן שו, ד"ה בכתב שלהם).
28. מהר"ץ חיות, דרכי ההוראה, סימן ו, כל כתבי מהר"ץ חיות, א (לעיל, הערה 5), עמ' 270. ובמאמר מיוחד שהקדיש הרב חיות לאיסור "בל תוסיף" (הנזכר לעיל, בהערה 5), עמ' 85, הוא קובע במפורש שאסור "אפילו לומר על מצוות דרבנן שהם של תורה". וראה גם בשו"ת מהר"ץ חיות, סימן נב (בתוך כל כתבי מהר"ץ חיות, ב, עמ' 781-784), בתשובה שכתב בעניין הלנת המת. בתשובתו הוא נוקט גישה מחמירה בעקבות חששות בעניין רפואי מקצועי.
29. שמות כג, ז.
30. פירוש למסכת אבות א, א.
31. למנהג לאסור קטניות בפסח, ראה: ש' זוין, המועדים בהלכה (תל-אביב, 1963), עמ' 255-262; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ב (ירושלים, 1991), עמ' 99-100; 147-149.
32. שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קכב.
33. אורח משפט, סימן קיב.
דניאל סינקלר*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
קדושת הקודקס ושלמותו איסור "בל תוסיף"4 |
לא תסף עליו... וקשה, הרי כבר נאמר לעיל בפרשת ואתחנן: "לא תוסיפו"... ויש לומר ששם הכוונה לבל להוסיף מצוות חדשות על מנין התרי"ג מצוות, וכאן הכוונה על המצוות עצמן לקיימן בלי תוספת... וזה שכתוב: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות"... כפי הציווי: "לא תסף עליו"8.
|
|
לדרכו של רש"י הסבר זה לגישת רש"י בא בדברי המהר"ל מפראג, האומר: |
כלומר, שאין לפרש כמו שהוסיפו חכמים שניות לעריות, שבות לשבת וכל איסור דרבנן, דאם כן "לא תגרעו" גם כן שלא יפחות מצווה אחת שלא יקיים אותה, דזה לא ייתכן, דלא נקרא תגרעו אלא נקרא זה שאינו מקיים המצווה, ודבר זה הזהיר עליו פעמים הרבה לקיים המצוות כולם, ולמה לי "לא תגרעו"?! אלא שלא יוסיפו על המצווה עצמה, לעשות חמש ציצית או חמש בתים בתפילין, דאף על גב שלא כיוון להוסיף [על מצוות התורה], אפילו הכי כיוון שד' ציצית הם מצווה, אם יעשה חמש ציצית הוא מוסיף עליהם. וכן אם מוסיף ברכה אחת בברכת כוהנים, הוא עובר בבל תוסיף.
|
|
המהר"ל מדגיש בדבריו שמאחר שמי שמוסיף על כמותה של מצווה עשוי לחשוב בתמים שאינו פוגע בקיומה, הזהירה התורה קודם על עניין ההוספה בין על כמותה של מצווה בין על זמנה.
חקיקת החכמים ואיסור "בל תוסיף" |
וכן כל מצוות דרבנן אינם הוספה על התורה, דלא הוי לא תוסיפו רק כאשר מוסיף על התורה להיות שווה עם התורה. אבל לעשות גדרים וסייגים, אין זה תוספות, שלא ישוו עמהם10.
|
|
יסוד דברי המהר"ל, שאיסור "בל תוסיף" מחייב את החכמים לשמור על הבחנה ברורה בין נורמות תורניות ובין חקיקתם, הוא בדברי הרמב"ם11:
|
הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להם להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"?12 שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהם ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד... אם יאסור [בית הדין] בשר העוף [עם חלב], ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה, הרי זה מוסיף. אבל אם אמר: בשר העוף מותר מהתורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה, שלא יבוא מן הדבר חובה... אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה.
|
|
לפי הרמב"ם, איסור "בל תוסיף" מחייב את החכמים להודיע לציבור על מעמדה הנורמטיבי האמיתי של חקיקתם ונימוקיה, כדי שלא ייווצר רושם שחקיקתם שווה במעמדה הנורמטיבי למצוות התורה.
מחלוקת הרב חיות וחתם סופר המתקדמים נטו לקבל את גזרת השלטונות ולהימנע מלקבור את המת מיד לאחר קביעת המוות מחשש לטעות שתביא לקבורת אדם חי. רוב פוסקי ההלכה באירופה באותם ימים התנגדו לגזרה זו, בטענה שהיא מנוגדת לאיסור הלנת המת. ואולם הרב צבי הירש חיות טען שיש מקום להקל בעניין זה, משום שמדובר באיסור מדברי חכמים. חתם סופר התנגד לדבריו בלשון זו14: |
אני כתבתי הלנת מתים יש בו עשה ולא תעשה, כי על כל פנים הרמב"ן כתב כן15, ואין נפקותא לדינא בזמן הזה, וטוב להעלות האיסור, ומר נתלה בדעה דחויה, חות יאיר, שכתב שכל עיקרו אינו רק מדרבנן16, ואין מגלין הדבר כי בעוה"ר [=בעוונותינו הרבים] רבו אלו בזמננו, עד שיאמרו: אין אנו חוששין לדברי רבנן, ה' לא צווה.
ובעוה"ר הגאון בעל נודע ביהודה נכשל בזה, במה שרצה וסמך להתיר בשעת הדחק ובהפסד מרובה כתיבת גוי בחנות בשבת, ונעזר בדעה דחויה ברמ"א, הלכות שבת, סימן שו, סעיף יא, שכתב גלחות [=לטינית] לא דאורייתא. והוא יפה פסק שאמירה לנכרי היא מדרבנן על סמך דעה זו17. אולם במחילת כבודו היקר, הרשעים כותבים בשבת על דעת שהוא דרבנן... ובכזה נאמר18: חכמים היזהרו בדבריכם. |
|
לפני שנדון בביקורתו של הרב חיות על חתם סופר, נאמר שאיסור "לא תלין" נאמר בתורה במי שנגזר עליו עונש מוות על ידי בית דין שאין להלינו על העץ19, והתלמוד הוא שהרחיב את האיסור והחיל אותו גם על מתים אחרים20. ואולם התלמוד מביא דעה אחרת לפיה מצוות הקבורה רק נרמזה בתורה ואין מקורה הנורמטיבי מן התורה, ואף הוזכרה דעה לפיה קבורת המת אינה אלא מנהג. המפרשים נתנו דעתם למגוון הדעות שבתלמוד בעניין זה, אבל רוב הפוסקים מסתפקים בהזכרת האיסור בצורה פשוטה21. הרב יאיר חיים בכרך (גרמניה, 1638-1702), בעל שו"ת "חוות יאיר", שנזכרה "דעתו הדחויה" בדברי חתם סופר, מסיק שהאיסור התלמודי להלין את המת אינו איסור גמור, אלא אסמכתא בעלמא22. תשובת הרב בכרך נכתבה בעניין החובה לפדות גופת יהודי שודד שהוצא להורג בידי השלטונות, ועלתה השאלה אם הקהילה היהודית חייבת לממן את הכופר שדרשו השלטונות בתמורה להיתר להביאו לקבר ישראל. בסוף תשובתו, מגיע הרב בכרך למסקנה שאף שאיסור "בל תלין" אינו מדאורייתא, ראוי שבני הקהילה יפדו את גופת המת אם הם יכולים לעמוד בדמי הכופר. הוא מסתייע במורכבות הסוגיה התלמודית ומערער את אופיו התורני של איסור "לא תלין" ונוטה להסביר את השימוש התלמודי בלשון "עובר בלא תעשה" בהלנת המת כעצה טובה בלבד, דבר רגיל בתלמוד23.
מכל מקום, עיקר ביקורתו של חתם סופר מתמקדת בגילוי. לדעתו, אין לפרסם את שיטת הרב בכרך, משום שהיא רק תחזק את דעת המתקדמים, שאם יש צורך, מותר לעבור על מצוות חכמים, משום שעברה עליה חמורה פחות מעברה על מצוות התורה. חתם סופר מבקר בצורה דומה גם את פסקו של ר' יחזקאל לנדאו (פראג, 1793-1713), בעל שו"ת "נודע ביהודה", שדן בשאלת פתיחת בית חרושת יהודי לטבק בשבת, במגמה להגן על פרנסתם של מאות בעלי בתים מבית החרושת. בתשובתו, הסתמך הרב לנדאו על דעת רבי יצחק, בעל "אור זרוע", המובאת בהגהות הרמ"א על שולחן ערוך, ולפיה אין איסור מדאורייתא לכתוב בשבת בלועזית24. על פי דעה זו התיר הרב לנדאו להחזיק פועל גוי בחנות בית החרושת שיכתוב בשבת בלועזית25. ואף כאן, עיקר ביקורתו של חתם סופר הוא על פרסום דעת בעל "אור זרוע" ולא על עצם היתרו של הרב לנדאו. לדעתו, הפסק הוא "יפה"26, אלא שיש כאן פתח למתקדמים להצדיק לכתוב בשבת בלועזית על סמך שהיא איסור מדרבנן. חתם סופר אינו הפוסק היחיד שחשש מפני פרצה בחומת ההלכה עקב פרסום שיטת בעל "אור זרוע". גם בעל "ערוך השולחן", מציע למחקה מן הספרים, כי "כמה מן הפורקים תלוי בזה, בעוה"ר"27. הרב חיות דחה את דעת חתם סופר גם משום שעמדה בסתירה להגדרת איסור "בל תוסיף" בדברי הרמב"ם. ואלה דבריו: |
לדעתי, לא נכון בעיני החלטתו, דמותר להעלות האיסור... ולומר על איסור דרבנן שהוא איסור תורה. כתב הרמב"ם שעל זה נאמר לאו דבל תוסיף... וחז"ל דקדקו בכל עת ללמוד על הברור איזה ענין הוא מדברי תורה ואיזה ענין מדברי סופרים, אף במקום דליכא נפקא אמינא לדינא28.
|
|
נוסף על טענתו על פי איסור "בל תוסיף" והערך העצמאי של שמירה קפדנית על הגבול בין מדאורייתא ובין מדרבנן, מעיר הרב חיות שעל אף הטעם והסיבה לטשטוש המעמד הנורמטיבי של איסור הלנת מת, יש בטשטוש זה משום עבירה על איסור התורה "מדבר שקר תרחק"29.
מהר"ם שיק (1807-1879), תלמידו של חתם סופר, מביא את תשובת רבו לסתירה בין שיטתו ואיסור "בל תוסיף": |
וכמו שמפרש מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל הפסוק בפרשת ואתחנן: לא תוסיפו וכו'... היינו אם ישראל קדושים, וכולם עובדי ה' מקטנים ועד גדולים, זה שאמר הקרא "לא תוסיפו על הדבר", דהיינו שלא תהיו צריכים להוסיף כדי להרחיק מן האיסור... ודפח"ח [=ודברי פי חכם חן]30.
|
|
מהר"ם שיק מוסיף שהצורך בעשיית סייגים על אף איסור "בל תוסיף" נחוץ במיוחד בדורו, "כיון שהדור מתמעט והולך, ונתפזרו הדעות, וקשה לעמוד על האמת".
הרב קוק ודעת חתם סופר |
ובאמת אגיד לכת"ר [=לכבוד תורתכם], שמה שהחמיר בעניינים אלה הגאון חתם סופר ז"ל... היה לפי זמנו צורך שעה מפני התפרצות הריפורם, שהיו חפצים תמיד לעשות תיקונים בדת חס ושלום, וכל הוראה שהייתה יוצאת נגד המנהג המפורסם הייתה נותנת יד לפושעים. על כן לא רצה לשנות את המנהג... אבל בימינו אין זאת הפרצה מסוכנת כלל, כי בעוה"ר עכשיו הרוצה לפרוץ גדר אינו מבקש לו שום היתר מרבנים, ועושה כל מה שלבו חפץ בלא שום תיקון בדת... על כן אין שום חשש להתיר מה שהוא מותר על פי דין תורה, אף על פי שלא היה מקודם מנהג על זה להתיר. וכבר כתבתי למעלת כבוד תורתם שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים בעזרת ה'. מה שאין כן כשיתגלה הדבר שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר, ורבנים לא חשו על טרחתם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה חס ושלום חילול השם גדול מאד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה שאם הרבנים רוצים היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל33.
|
|
הרב קוק ניסה לשכנע את עמיתיו בירושלים שבעידן המודרני שוחר האמת, אין לטשטש את הקו בין דברי תורה ודברי חכמים, משום שאין בדבר תועלת דתית. אדרבה, עלולה לבוא על ידו תקלה לציבור. אבל טענות הרב קוק לא התקבלו על דעת הבד"ץ הירושלמי, והעולה לא קיבל את ההכשר.
אחרית דבר |
הערות:* פרופ' דניאל סינקלר, בית הספר למשפטים, המסלול האקדמי של המכללה למנהל, ראשון לציון. 1. ראה: A. Watson, The Civil Law Tradition (Harvard University Press, 1981). מובן שיש סיבה שונה לקדושת שני הקודקסים: התורה קדושה בשל היותה יצירה אלוהית; ואילו קדושת ה- Corpus Iuris היא תוצאה של היותו שיא התבונה האנושית. 2. P. Goodrich, Reading The Law (London, 1986) p. 30. 3. שם, עמ' 101-91. 4. בתלמוד ובספרות ההלכה בא האיסור בלשון "בל" תמורת "אל". 5. ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים, תשנ"ב), עמ' 411-106; אנציקלופדיה תלמודית, ג, ערך "בל תוסיף", עמ' שכו-של; צ"ה חיות, תורת הנביאים, מאמר בל תוסיף, בתוך כל ספרי מהר"ץ חיות, א (ירושלים, תשי"ח), עמ' עז-צו 6. יש לציין שעקרונית אין איסור לחזור על מצווה כמה פעמים, כגון לאכול כמה פעמים כזית מצה בליל הפסח. לכן, אין איסור "בל תוסיף" בתקיעות שבתפילת מוסף, "תקיעות דמעומד" (תוספות, ראש השנה טז ע"ב, ד"ה ותוקעים). 7. דברים א, ד. בסוף דבריו מתייחס הרמב"ן לחקיקת החכמים, ומסביר שכל זמן שהם מבהירים את העובדה שחקיקתם אינה שווה במעמדה הנורמטיבית למצוות התורה, אין הם עוברים על "בל תוסיף", ואומר: "ומה שתקנו החכמים משום גדר, כגון שניות לעריות וכיוצא בהן, זו היא מצווה מן התורה, ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה". כפי שנראה להלן, זו היא גם שיטת הרמב"ם. 8. דברי אליהו, פרשת ראה, ד"ה את כל הדבר. 9. רש"י מסתמך על ספרי דברים, ראה, פסקה פב (מהדורת פינקלשטיין), עמ' 48. וראה: סנהדרין פח ע"ב; ראש השנה כח ע"ב. 10. גור אריה לדברים ד, ב. 11. הרמב"ם, הלכות ממרים, פרק ב, הלכה ט. 12. לפי הרמב"ם השאלה קשה במיוחד משום שהתורה סותרת כאן את עצמה לכאורה, שהרי לדעתו סמכות החקיקה של חכמים מעוגנת גם היא בתורה, בפסוק: "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), ומי שאינו מציית לחקיקת החכמים, מבטל מצוות עשה ועובר על מצוות לא תעשה (הלכות ממרים, פרק א, הלכה ב). הרשב"א מיישב סתירה זו על ידי הבחנה בין חכמים לבין אדם פרטי. לפי הרשב"א, אין תקנות חכמים וגזרותיהם בגדר "בל תוסיף", משום שהתורה הסמיכה אותם לחקוק חוקים, ואין להניח שהתורה סותרת את עצמה. לדעתו, איסור "בל תוסיף" חל רק ביחידים המוסיפים מצוות על דעת עצמם, ולא על חכמים המוסמכים כאמור לעשות כן (ראה חידושי הרשב"א, ראש השנה טז ע"א, ד"ה למה תוקעין). יש לציין שלפי הרמב"ן, סמכות החקיקה של חכמים אינה מן התורה אלא מדרבנן (השגות הרמב"ן לספר המצוות להרמב"ם, שורש א). לדידו השאלה היא אפוא על החכמים ולא על התורה עצמה. 13. לפולמוס זה, ראה מ' סמט, "הלנת המת", אסופות ג (ירושלים, תשמ"ט), עמ' 413-465. 14. דבריו מובאים על ידי מהר"ץ חיות, דרכי ההוראה, סימן ו, כל ספרי מהר"ץ חיות, א (לעיל, הערה 5), עמ' 269-270. 15. פירוש הרמב"ן לדברים כב, כב; השגות הרמב"ן על ספר המצוות להרמב"ם, שורש א. והשווה תורת האדם, עניין הקבורה, ד"ה בנגמר הדין. 16. שו"ת חוות יאיר, סימן קלט. 17. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, אורח חיים, סימנים כט, לג. 18. משנה, אבות א, יא. 19. דברים כב, כב-כג. 20. משנה, סנהדרין ו, ד; סנהדרין מו ע"ב. 21. ראה: חידושי הר"ן, סנהדרין, שם; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק טו, הלכה ח; הלכות אבל, פרק ד, הלכה ח; שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן שיא; לחם משנה, הלכות אבל, פרק יב, הלכה א; טור, יורה דעה, סימן שנז; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שנז, סעיף א. 22. שו"ת חוות יאיר, סימן קלט. גם ר' אהרן מוורמס, בעל מאורי אור, הגיע למסקנה דומה (הגהות קן טהור לסנהדרין מו ע"ב). 23. ראה: ברכות יג ע"א; יומא יט ע"ב; שם כב ע"ב; ספר המצוות להרמב"ם, שורש ח. 24. אור זרוע, הלכות שבת, סימן עו, בשם הראבי"ה; הרמ"א, אורח חיים, סימן שו, סעיף יא. שיטה זו מבוססת על הירושלמי (שבת יב ע"ג). שיטה זהה באה בהגהות מיימוניות, הלכות תפילין, פרק א, הלכה ע. 25. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תניינא, סימן כט. והשווה תשובה זו לזו שבסימן לג, שבה מסתייג הרב לנדאו מן ההיתר, ונראה שיסוד ההבדל בנסיבות שתי השאלות. ראה י' כ"ץ, גוי של שבת (ירושלים, תשמ"ד), עמ' 100-99. 26. יש כאן שני איסורים של חכמים, איסור שלא לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת ואיסור כתיבה בלועזית, ונוצר מצב של "שבות דשבות", שבו יש סמכות לחכמים להתיר את האיסור במקרה הצורך. ראה תוספות, גיטין ח ע"ב, ד"ה אף על גב. 27. אורח חיים, סימן שו, סעיף כב. יש לציין שבעל "משנה ברורה" כותב באריכות נגד שיטת "אור זרוע", ומסיק שמדובר בדעת מיעוט שאינה מקובלת על חשובי הפוסקים (ביאור הלכה, אורח חיים, סימן שו, ד"ה בכתב שלהם). 28. מהר"ץ חיות, דרכי ההוראה, סימן ו, כל כתבי מהר"ץ חיות, א (לעיל, הערה 5), עמ' 270. ובמאמר מיוחד שהקדיש הרב חיות לאיסור "בל תוסיף" (הנזכר לעיל, בהערה 5), עמ' 85, הוא קובע במפורש שאסור "אפילו לומר על מצוות דרבנן שהם של תורה". וראה גם בשו"ת מהר"ץ חיות, סימן נב (בתוך כל כתבי מהר"ץ חיות, ב, עמ' 781-784), בתשובה שכתב בעניין הלנת המת. בתשובתו הוא נוקט גישה מחמירה בעקבות חששות בעניין רפואי מקצועי. 29. שמות כג, ז. 30. פירוש למסכת אבות א, א. 31. למנהג לאסור קטניות בפסח, ראה: ש' זוין, המועדים בהלכה (תל-אביב, 1963), עמ' 255-262; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ב (ירושלים, 1991), עמ' 99-100; 147-149. 32. שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן קכב. 33. אורח משפט, סימן קיב. |