היש משטר מדיני הרצוי על פי ההלכה?

"ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי"

אברהם טננבוים^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

החוקה והמשטר המדיני אחד מענפי המשפט העיקריים כמעט בכל שיטת משפט עוסק במשטר המדיני. הרשויות העיקריות בעלות הכוח במדינה, הגדרת כוחן וסמכויותיהן, היחסים ביניהן ובינן לבין האזרחים - כל אלה מופיעים כמעט בכל חוקה. הדוגמה המפורסמת לעניין זה היא חוקת ארה"ב, העוסקת כמעט כולה ברשויות הללו, ויש בה מערכת של בלמים ואיזונים בין שלוש רשויות המפקחות זו על זו1. לעומת זאת, הזכויות האזרחיות המפורסמות - חופש הדת, חופש המצפון, חופש האסיפה ועוד - אינן כלולות בחוקה עצמה, אלא בתיקונים לחוקה, משום שרוב מעשי האזרחים ותפקודם מוכתבים על ידי כוחם של המוסדות השלטוניים. לכן, יש חשיבות מרובה להגדרת השלטון ומוסדותיו. וראוי להעיר שחוקת ארה"ב אינה יוצאת דופן מבחינה זו2. לעומת זאת, התורה אינה עוסקת במשטר המדיני ומוסדות השלטון העיקריים. התורה מסדירה מגוון עצום של נושאים - הלבוש המותר, המאכלים המותרים והאסורים, דרכי עבודת האל, חלוקת צדקה, דיני שומרים ועוד הרבה - אך אינה דנה במפורש בשאלת השלטון הראוי והשליט הראוי או במבנה מוסדות אחרים בעלי כוח וסמכות. המקור היחיד, יוצא הדופן, שנזכר בו משטר מדיני בתורה הוא פרשת שופטים, בפרשה קצרה בתורה, ובה שבעה פסוקים, המכונה "פרשת המלך". ומאליה עולה שאלת הסיבה לעיסוק משני כל כך בתורה בעניין כה מהותי בחיי הציבור. התורה מצווה אותנו עשרות פעמים להתייחס בהגינות לשכבות החלשות בחברה: העני, הגר, היתום והאלמנה ועוד. דומה שאין חולק על העובדה שהחלטותיו ומעשיו של השליט משפיעים על חיי האזרחים הרבה יותר מיחסו של הפרט לחלשים שבחברה, שהרי השליט מכריע בשאלת היציאה למלחמה, שהיא שאלה של חיים ומוות ממש או בשאלת גובה המסים ועוד. אם כן, מדוע התורה אינה מתייחסת לשאלת המשטר המדיני? ננסה להשיב לשאלה זו אגב בדיקת העקרונות המובעים במפורש ב"פרשת המלך". לאחר מכן, נברר אם מינוי שליט בישראל הוא בגדר חובה או רשות או שמא התירה אותו התורה מחוסר בררה. לבסוף, נשער מה טיב המשטר המדיני הרצוי על פי ההלכה. מאפייני פרשת המלך כל שבעת הפסוקים העוסקים בפרשת המלך, אינם מדגישים אלא את מה שאסור לו לעשות. וזה לשונם3:

והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה, ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד. ולא יַרבה לו נשים ולא יסור לבבו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. והיה כשבתו על כסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.

אם כן, אסור למלך להרבות סוסים, אסור לו להרבות כסף וזהב או נשים, והוא צריך לשבת על כיסא ממלכתו כשהתורה מונחת בחיקו ומדריכה אותו בכל מעשיו, "לבלתי רום לבבו מאחיו". אך אין בכל אלה פירוט של סמכויותיו הרשמיות, ועשוי אדם להעלות על דעתו שמותר ללכת לו בדרכי עמיתיו מלכי האזור ולנהוג "ככל הגוים אשר סביבותי". לא ירבה לו מספרים שהיה לח'ליפה אל-מֻתַּוַכִּל (847-861 לספירה), הרמון ובו 4,000 פילגשים. ליורשו, הח'ליפה אלמֻסְתַּעִין, היה שטיח שמידותיו 400 מ"ר, ארוג בחוטי זהב וכסף ומשי, משובץ ביהלומים ואבני אודם4. הח'ליפים הבגדדיים לבית עבאס לא היו היחידים. לשליטים הרומאים, לקיסרים הסיניים, לסולטנים העותמאניים ולרבים אחרים, היה רכוש אגדי שנצבר משל הציבור. גם בימינו, נחשבת מלכת אנגליה לאחת הנשים העשירות בעולם. כלומר, ריבוי הרכוש והנשים נחשב לחלק מזכויות הכתר של השליטים. נגד חוקיותה של זכות זו, מזהירה אותנו התורה בפרשת המלך. כל האיסורים שנאמרו בפרשת המלך, באים לאסור על מלכי ישראל מללכת בדרכם של שליטי אומות העולם. המקרא מספר ששלמה המלך עבר על איסורים אלה. המלוכה - משטר חיובי או שלילי? האם מצוות מינוי המלך האמורה בפרשנו היא מצוות רשות או חובה? הדעות במקורות המשפט העברי בעניין זה סותרות זו את זו. הנביאים אינם מפגינים חיבה יתרה לרעיון המלוכה. במשל יותם (שופטים ט, ז-טו), משתקפת תפיסה שלילית של השלטון המלוכני, ולפיה הוא מביא לתוצאות שליליות, ואף עולה ממנה לכאורה שכל מי שפונה לפוליטיקה אינו אלא לא יוצלח, חסר תועלת, שהרי התאנה והזית הפוריים סירבו למלוך על העצים, ורק האטד ניאות לעשות כן5. גם "משפט המלך" (שמואל א, פרק ח), מתאר באור שלילי את בקשת העם משמואל להמליך עליהם מלך, הן מצד שמואל הן מצד הקב"ה, כבקשה המבטאת את מאיסת העם בשלטונו של האלוהים עליהם6. בסופו של דבר, ה' מסכים לבקשתם "מחוסר בררה", תוך שהוא מפרט אחת לאחת את מגרעותיהם של השליטים ואת הסכנות הגלומות במוסד המלוכה. לגישה שלילית זו יש הֵד גם בדברי יוסיפוס פלביוס, האומר: שלטון יקירי העדה והחיים לפי חוקיו הוא בוודאי הטוב שבשלטונות. אל תאחז בכם תאווה לחוקת מדינה אחרת... אולם אם תחשקו במלך...7. והדברים משתקפים גם במדרש8:

"אשימה עלי מלך" (דברים יז, יד). רבי נהוריי אומר: הרי זה דבר גניי לישראל, שנאמר: "כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם" (שמ"א ח, ז). אמר רבי יהודה: והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו). ולמה נענשו בימי שמואל? לפי שהקדימו על ידם. "ככל הגוים אשר סביבתי" (דברים יז, יד). רבי נהוריי אומר: לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה, שנאמר: "והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפָטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו" (שמ"א ח, כ).

הדיו של ויכוח זה באים אצל רבים מן המפרשים. על לשון הציווי שבפרשתנו, "שום תשים עליך מלך", אומר אבן עזרא: "'שום תשים' - רשות". כלומר, אין מצווה או חובה להמליך מלך. רבי עובדיה ספורנו, מגדיל לעשות, ואומר:

אומנם שיהיה המלך כמלכי עכו"ם מחזיק במלכות הוא וזרעו נמאס אצל האל יתברך, אבל ציווה שכאשר יקשו ערפם להעמיד להם מלך בזה האופן... והיה הרשות במנוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר, אשר רמז שסופו לשנאתה ולהוליד ממנה בן סורר ומורה, כמו שקרה לדוד בדבר אבשלום.

הספורנו משווה את עניין המלוכה לעניין אשת יפת תואר שנשבתה במלחמה, וחשק בה מי ששבה אותה, שהוא לדעת הכול מעשה לא ראוי, אלא שהתירה אותה התורה "כנגד יצר הרע", בחינת הרע במיעוטו. ואף ההיתר למנות מלך לא בא אלא "כנגד יצר הרע" של העם הרוצה במשטר מלוכני. הווי אומר: משטר מלוכני אינו רצוי כלל ועיקר, אלא לפי שראתה תורה שקשה להילחם ברצון בני אדם להמליך עליהם מלך, כשם שקשה להיאבק ברצונם לשאת אשת יפת תואר, התירה להם את הדבר. לעומת אלה, סובר הרמב"ן שפרשת המלך מכוונת למצווה ממש למנות מלך9:

"ואמרת אשימה עלי מלך" - על דעת רבותינו (סנהדרין כ ע"ב) כמו ואמור: אשימה עלי מלך. והיא מצות עשה, שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון "ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח) וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצווה שיבואו לפני הכוהנים הלוויים ואל השופט, ויאמרו להם: רצוננו שנשים עלינו מלך.

בספרות המשפט העברי יש מחלוקת בעניין זה, ואנו נסתפק בהצגת שתי דעות קוטביות. ב"ספר המצוות"10, הרמב"ם אומר שמצווה למנות מלך. ומעין זה כתב ב"משנה תורה"11: שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנאמר: "שום תשים עליך מלך...". אלא שנתקשה ושאל והשיב12:

מאחר שהקמת מלך מצווה, למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל? לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצווה, אלא מפני שקָצוּ בשמואל הנביא, שנאמר: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו".

בהלכות מלכים, דן הרמב"ם באריכות בצורך שיטיל המלך מוראו על הציבור ושיקבל הציבור את סמכותו בהכנעה, כגון13:

כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר: "שום תשים" - שתהא אימתו עליך. אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ולא בכתרו, ולא באחד מכל כלי תשמישיו. וכשהוא מת, כולן נשרפין לפניו... אסור לראותו כשהוא ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא כשהוא בבית המרחץ, ולא כשהוא מסתפג. ואינו חולץ, שנאמר: "וירקה בפניו", וזה בזיון. ואפילו רצה, אין שומעין לו, שהמלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול.

כל הקורא בהלכות מלכים, רואה בבירור שראה הרמב"ם במלוכה דגם שלטון אידיאלי ושאין בפיו ביקורת על מוסד זה14, אך מדגיש שהמלך חייב לזכור שהוא משרת את העם, ולא להפך. ואלה דבריו15: ובכל, יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים. נגד דעה זו, ניצב רבי יצחק אברבנאל (ספרד, המאה הט"ו), המתנגד בחריפות למוסד המלוכה. הוא מתמקד בדבריו בשלושה עניינים: אם שלטון מלוכני רצוי אם לאו; אם יש מקום למלוכה בישראל, אף אם נניח שהיא רצויה באומות העולם; תפקידה של המלוכה בישראל. תחילה הוא קובע שהמלוכה היא בבחינת אסון: בתבל וכל יושביה נתפשטה הצרעת הממארת הזאת, שיקום איש אחד ויעצור בעמו וינהיגם כחמורים... ושכל מלך לאחדותו והתמדתו ויכולתו המוחלט [=סמכותו המוחלטת] הוא מזיק בכל אומה ולשון, וכל שכן באומת ישראל. הוא מתפלמס עם הפילוסופים היווניים, ובעיקר עם אריסטו, שתמך במלוכה ובעבדות, ואומר שאין צורך במלך להנהגת המדינה. הוא מביא דוגמאות מן ההיסטוריה ומימינו, כולל ברומא לפני תקופת הקיסרים, המעידות שעדיף משטר של נציגים זמניים, ותוקף בחריפות את מוסד המלוכה. אחר כך הוא אומר שגם אילו היה מקום למשטר מלוכני, אין בו צורך לעם ישראל. ואלה דבריו: הדבור השני הוא, שאף נודה היות המלך הכרחי מאד בעם לתקון הקבוץ המדיני ושמירתו (מה שהוא בחילוף האמת), הנה בעם ישראל אינו צריך, ולא הכרחי להם. אחד מנימוקיו נגד קיום משטר מלוכני בישראל הוא שהמלך בעמים הוא גם המחוקק, והרי כבר יש חוקה לישראל: וגם לא היה הכרחי להם לסדור התורות והנימוסים, לפי שתורה ציווה לנו משה, ואמר: "לא תוסיפו על הדבר אשר אני מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו" וגו' (דברים ד, ב). לדעתו, אף אין צורך במלך אפילו כ"הוראת שעה": וגם כן לא היה הכרחי המלך בקרב ישראל לענין המשפט ולהכות ולהעניש שלא כדין כפי צורך השעה, לפי שזה מסרו הקב"ה לשופטים גם כן, כמו שבא בפרשה: "כי יפלא ממך דבר" וכו'. ואמרו במסכת סנהדרין (מו ע"א): "בית דין מכין ועונשין כדין ושלא כדין כפי צורך השעה ולעשות סייג לתורה". והוא מסיק שהמלוכה בישראל "היה דבר הרשות... מפועל היצר הרע... והוא כעניין יפת התואר... לפי שדברה תורה כנגד יצר הרע". אפשר שיימצא מי שיטען שיסוד ההבדל בין דעת הרמב"ם לדעת האברבנאל בקורות חייהם וזמנם. הרמב"ם היה רופאו האישי של צלאח א-דין, מייסד השושלת האיובית, וחי במקום שהמשטר היחיד האפשרי בו היה מלוכה טוטליטרית. עובדה זו, לצד קבלתו הכללית את פילוסופיית אריסטו, הביאו כנראה לתמיכתו במלוכה כשיטת המשטר האידיאלית. מנגד, חי רבי יצחק אברבנאל בתחילת תקופת הרנסנס, ראה כמה וכמה מלכים, מילא תפקידי מפתח בחצרותיהם וגורש עם יהודי ספרד, ומן הסתם הייתה לו תפיסה שונה מאוד על כישוריהם ויכולתם של המלכים הללו. מוסר השכל: אין שיטת משטר "ראויה" ובכן, מהי שיטת המשטר הראויה על פי תורת ישראל? דומני שניתן לומר שהמסורת היהודית אינה מציגה משטר מדיני אידיאלי ברור וקבוע. יותר מכן, היא אדישה לשיטת המשטר. מבחינת המשפט העברי, כל משטר שיחפוץ בו העם, יתקבל בברכה: אם ירצה העם מלך כשכניו, יינתן לו; היה ותאבה נפשו דמוקרטיה רפובליקנית, גם היא משטר ראוי; ושמא יבחר בדיקטטורה שיפוטית, גם נגדה לא תצא התורה חוצץ. דעה זו, ולפיה היהדות אינה מעדיפה שיטת משטר על רעותה, אינה חדשה, כמו שעולה למשל מדברי הרב ח"ד הלוי ז"ל, לשעבר רבה הראשי של תל-אביב:

יש בתורה שטח מסוים, אשר בו הדברים באו במתכוון סתומים ועמומים. אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך באה כה סתומה עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא מצווה או רשות... ונשנה הדבר בכמה משטחי החיים הנוגעים לחיי חברה ומדינה. לדעתי, זה כוחה וגדולתה של תורה שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי. ושתי סיבות לדבר: לפי מהותם של שטחי חיים אלה, ניתנים הם לשינוי מתקופה לתקופה, ותורת ה' תורת נצח היא, ונמנעה תורה במתכוון מלקבוע בהם תחומים ברורים ומוגדרים. לא רצתה התורה לכוף את העם לנהוג בחייו החילוניים על פי משטר מסוים, לא כלכלי ולא מדיני, והשאירה את הבחירה לרצונו החופשי בשטחים אלה16.

בין היהדות לדמוקרטיה מדברים הרבה על התנגשות ערכי היהדות עם ערכי הדמוקרטיה, ולא כאן המקום לדון בעניין זה. אולם צריך לזכור שאין, ואף לא יכולה להיות, התנגשות בין הדמוקרטיה כשיטת משטר לבין היהדות, וזאת מן הסיבה הפשוטה שהיהדות אינה מעדיפה שום שיטת משטר. הסתירה ביניהן, אם בכלל יש סתירה, היא רק בערכים מסוימים. ראוי לזכור גם שרבים מתומכי המשטר הדמוקרטי מבקרים קשות את שיטת המשטר הישראלית בטענה שאינה דמוקרטיה אמיתית. לדעתם, היא לכל היותר דמוקרטיה מסוג לא ראוי, הפוגעת בעניים וחלשים ומאדירה את החזקים ובעלי הקשרים17. כל הטוענים שהיהדות היא דמוקרטית מטבעה ושהיא תמכה מאז ומעולם בשיטת משטר דמוקרטית, אין להם על מה שיסמוכו. מאידך גיסא, גם כל הטוענים שהיהדות ומשטר דמוקרטי מנוגדים זה לזה, מתבססים על ראיות מדומות. וכבר אמר צ'רציל: "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת... חוץ מכל האחרות שנוסו עד עתה"18. מבחינה זו, ההלכה הוציאה את עצמה מן המשחק, ואינה קובעת לאדם את שיטת המשטר שראוי לו לבחור בה. ואף שפרשתנו ומקורות ההלכה הנסמכים עליה מדברים רק על משטר מלוכני, דומה שניתן ללמוד מהם על כל שיטת משטר. הכלל הראשון הוא שהשלטון צריך לזכור את מקומו ועליו לדעת בבירור את תפקידו ומטרתו בכל עת, "לבלתי רום לבבו מאחיו". עיקר האיסורים האמורים בפרשה מצווים על המלך להימנע מלהרבות רכוש ונשים, משום שאם הוא מרבה כסף או סוסים או זהב או נשים, שלטונו אינו תורם דבר לציבור. להפך. הציבור עשוי להיפגע מצבירת הרכוש בידי השליט, משום שהדבר בא מן הסתם על חשבון הציבור. מן המקורות היהודיים, עולה שהיהדות מדגישה את החובות המוטלות על שכם השלטון ואת המהמורות שהוא צריך להיזהר מהן. מכאן עולה לקח גדול לכל שיטת משטר, תהא אשר תהא: ספקנות בריאה וחשדנות כלפי בעלי הכוח אינה מזיקה. כל שלטון סובל מיצר הרע המסיתו להגביר את כוחו ותפארתו ולהנציח את שלטונו. עניין זה כבר בא בדברי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), ודומה שמאז כמעט לא השתנה טבע האדם.

הערות: * ד"ר אברהם טננבוים, שופט בית משפט השלום (תעבורה), ירושלים. 1. הנוסח המלא של חוקת ארה"ב מופיע באתרים רבים באינטרנט, כגון: http://www.law.cornell.edu/constitution/constitution.overview.html 2. עיון מהיר בחוקות שונות מלמד שמבנה רשויות השלטון ותפקודן מהווה חלק מרכזי של כל אחת מהן. ראה למשל באתר האינטרנט http://www.oefre.unibe.ch/law/icl/home.html המכיל את תרגומיהן (לאנגלית) של למעלה ממאה חוקות בעולם. 3. דברים יז, יד-כ. 4. כ' הורי ופ' צ'יפינדייל, איסלאם מהו (תל-אביב 1998), עמ' 83. 5. אכן, ייתכן כמובן לצמצם משל זה לנסיבות המסוימות שכיוון אליהן, מלכותו של אבימלך, ולא לראות בו מודל לשלטון בכלל. 6. לפרשה זו ולפרשנותה, ראה א' הכהן, "וכי הרבים גזלנים הם? - על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט 1 (תשנ"ז), עמ' 41-42 והמקורות שנזכרו שם, בהערה 4. 7. יוספוס פלביוס, "קדמוניות היהודים", בתרגום א' שליט, מהדורה שנייה, כרך ד (ירושלים, תשט"ו), עמ' 131. 8. ספרי, שופטים, פסקא יג. 9. רמב"ן על התורה, דברים יז, יד. 10. רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה, קעג. 11. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק א, הלכה א. 12. רמב"ם, שם, הלכה ב. 13. רמב"ם, שם, פרק ב, הלכות א-ב. 14. לגישתו של הרמב"ם, ראה בהרחבה: י' בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם (רמת גן תשמ"ג). 15. רמב"ם, שם, פרק ד, הלכה י. 16. הרב ח"ד הלוי, "דעת תורה בעניינים מדיניים", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 365-366. 17. ראה למשל ביקורתו החריפה של פרופ' א' שביד, מהוגי הדעות הבולטים בדורנו, על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהוא מכנה אותו "חוק האנוכיות המקודשת". ראה א' שביד, "חוק האנוכיות המקודשת", מימד (אפריל-מאי 1995), עמ' 12-15. 18. ובלשונו של צ'רצ'יל: "Democracy is the worst form of government except for all those others that have been tried".

---

---