אקדמות מילין

לאחר שהתורה מספרת על אנשי דור הפלגה שהקימו את המגדל המפורסם, ובטרם באה תגובתו של בורא עולם למעשה זה, מסופר על מהלך מעניין הקודם לתגובה:

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם (בראשית יא, ה).

וכן לפני חריצת דינם של אנשי סדום ועמורה, הקב"ה אומר:

ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה (בראשית יח, כא).

למקרא שני תיאורים אלה, מתעוררת השאלה: לשם מה הייתה נחוצה אותה ירידה של הקב"ה? האם היה חסר להקב"ה מידע אלמלא אותה ירידה?!

קושיה זו כבר נשאלה על ידי קדמונינו:

הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה, וכתיב כאן: וירד ה' לראות?!¹

ותשובתם היא שהטעם לירידה זו הוא אחר:

לא הוצרך לכך [לאותה ירידה]. אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו הנדון עד שיראו ויבינו².

שופטים ועדים - יחד ולחוד

מן האמור לעיל, עולה שלפני פסיקת הדין יש צורך ברמת שכנוע גבוהה מאוד של הדיין לגבי התוצאה הראויה. מובן שהשכנוע הגדול ביותר עשוי להיות כשהשופט רואה בעיניו את האירועים שהוא נדרש להכריע בהם ומתרשם מהם במישרין, כפי שעשה הקב"ה במגדל בבל ובסדום ועמורה.

ואחר שכן הם פני הדברים, ומשלמדנו לעיל שיש ללמוד ממלכותא דשמיא גם למלכותא דארעא, למערכות הפועלות במשטרים אנושיים, הרי שהיה לכאורה מקום לקבוע שיהיו הדיינים רק מי שהיו עדי הראייה להתרחשויות הנידונות במשפט. ואולם בפועל, אין הדבר כן, אלא להבדיל מן הקב"ה, שנאמר עליו ש"הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין"³, בשיטות המשפט האנושיות יש הבחנה ברורה בין העדים, שתפקידם להעיד על מה שקרה, לבין השופטים, שתפקידם לשמוע את עדויותיהם ולפסוק את הדין, ואף נקבע כלל המצווה על "הפרדת רשויות" ואוסר כפל תפקידים מעין זה: "אין עד נעשה דיין"⁴. כך הוא במשפט העברי וכך גם בשיטות המשפט המודרניות. סדר הדין במשפט הוא שבאים עדים ומעידים בפני השופטים, ובאמצעות העדים גם מגישים מסמכים וראיות חפציות אחרות⁵, והשופטים חורצים את הדין על פי הערכת הראיות⁶. לכל היותר, ובמקרים בהם השופטים מרגישים צורך מיוחד לחוש מקרוב את "הסביבה" של העניין הנידון בפניהם, הם עורכים "ביקור במקום", וגם אז אינם נעשים עדי ראיה לאירועים שכבר אירעו, ורק מבקשים להתרשם ישירות מהנתונים הסובבים את העניין שהם דנים בו⁷.

העדים והעדויות במשפט העברי

במה שאמרנו עד עתה, יש כדי ללמד על המשמעות הרבה הנודעת לעדויות הנשמעות בבתי המשפט, שהרי העדויות באות במקום התרשמות ישירה של השופט עצמו מן העניין שהוא עתיד להכריע בו.

חכמי הלשון, ובהם חכמי המשפט העברי, עמדו על הזיקה בין המילה "עדות" לבין המילה "עוד", ולפיה עדות היא החייאת האירוע שמעידים עליו ומתן תחושה לנוכחים בעת הגדת העדות כאילו הוא שב ומתרחש בשעת העדות לעיני השופטים⁸.

עיון במקורות המשפט העברי מעלה שתפקיד העדות, בדרך להכרעת הדין, הוא בדרך כלל מכריע. ההפרדה בין העדים לשופטים היא בעיקר במישור האישי ופחות מכן במישור המהותי, משום שבמשפט העברי, תכלית העדות אינה רק לשכנע את השופטים באמיתותה, כדי שיפסקו את הדין על פיה. אדרבה, בדרך כלל, מששמעו השופטים את העדות, הם חייבים לפסוק על פיה.

כך הם פני הדברים באופן ברור ביותר בתחום הפלילי במשפט העברי, שהדרך היחידה להרשעה בו היא עדות שני עדים שראו את עצם מעשה העברה, ובלשון הרמב"ם:

אין בית דין עונשין באומד הדעת, אלא על פי עדים, בראיה ברורה⁹.

וכך הם פני הדברים גם בתחום האזרחי במשפט העברי, שבו, כל אימת שמעידים שני עדים על הדבר, השופט חייב לפסוק על פי עדותם, כדברי הרמב"ם:

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה... אם כן, למה הצריכה התורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים, ידון על פי עדותן, אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר¹⁰.

לסיכום: מעמד העדים במשפט העברי חשוב כל כך, עד "שציוונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר"¹¹. וניסח השופט זילברג את הדברים בלשון ימינו: בעוד שבשיטות משפט מודרניות נוהגת בדרך כלל "שיטת הערכה חופשית" של העדות, במשפט העברי מקובלת "שיטת הערכה פורמלית", המחייבת לעתים לפסוק על פי העדים, גם כשהשופט אינו משוכנע שהעידו אמת¹².

גישת המשפט העברי בשאלת מרכזיותם של העדים בדרך לחריצת הדין, באה לידי ביטוי ומיושמת גם בדינים הפרטיים. דרך משל, כבר עמדו על העובדה שלעניין הכשירות, יש מכנה משותף גדול בין תנאי הכשירות הנדרשים מן השופטים לנדרשים מן העדים, ושלא בכדי השווה הרמב"ם ביניהם¹³.

התפקיד המכריע ומרכזיות העדים במשפט העברי באים לידי ביטוי לעתים בתפקידם הנוסף של העדים, נוסף על תפקידם ה"קלסי", והוא המשימה להוציא לפועל את העונש שנגזר, כמו שאמרה תורה:

יד העדים תהיה בו [=במי שחייב מיתה] להמיתו ויד כל העם באחרונה (דברים יז, ז).

מפסוק זה נלמדה הלכה, ולפיה דרך המלך היא שהעדים מבצעים את גזר הדין¹⁴. וכבר כתב הרמב"ם את טעם הדבר:

וכבר ידעת שהעדים הם שממיתין בידים, איזו מיתה שתהיה, לפי שאותו הדבר אצלן אמת, שהשיגוהו בחושיהם, והוא אצלנו סיפור דברים, שאין אנו יודעים אלא מה ששמענו מהם [=מן העדים]. ולפיכך צוה השם יתברך שיהיו העדים ממונין על העניין¹⁵.

הרמב"ם מדגיש בדבריו את המשמעות הרבה הנודעת לכך שהעדים חווים ישירות, בחושיהם שלהם, את שהם מעידים עליו. ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית יש לה חשיבות מרובה, ולא ייפלא אפוא שכמה מדיני העדות המרכזיים נגזרים מעניין זה עצמו.

ראשית, במשפט העברי נדרשת התרשמות ישירה של העדים מן העניין שהם מעידים עליו, ופסולה עדות "עד מפי עד", כלומר עדות מפי השמועה¹⁶. שנית, נדרשת התרשמות ישירה של בית המשפט מן העדים, והלכה היא שאין לקבל עדות בכתב, כגון תצהיר¹⁷.

לכן, רק במקרים חריגים, ולהשגת צרכים חיוניים במיוחד, ניתן לסטות מן הכללים הללו. כך, למשל, ניתן לקבל עדות של עד מפי עד ועדות בכתב להתרת אישה מעגינותה ¹⁸. וכן נקבע שכדי שלא יימנעו אנשים מלהלוות לנצרכים, מותר לקבל עדות בכתב בענייני הלוואות¹⁹. ויש שבגלל מעמדו המיוחד של העד, ניתן להסתפק בעדות בכתב²⁰.

המשפט הישראלי

יש הבדל יסודי בין המשפט הישראלי לבין המשפט העברי בשאלת מעמדן של העדויות. המשפט הישראלי נמנה עם שיטות המשפט שיש בהן "הערכה חופשית" של עדויות, ולא "הערכה פורמלית"²¹. על הבדלי הגישות בעניין זה, עמד גם השופט חיים כהן, שאמר: "מה בין שיטת חכמינו הקדמונים לבין שיטתנו שלנו, שאנחנו יוצאים ידי חובתנו השיפוטית בדחיית הראיה ושלילת משקלה ההוכחתי, ואילו המה התלבטו במבוכת הדיין החייב להכריע על פי ראיה כשרה שיצאה מפי עדים כשרים"²². כלומר, מעמדן של העדויות ומשקלן בשיטות המשפט שהמשפט הישראלי נמנה עמהן פחותים מאלה שבשיטות דוגמת המשפט העברי. מהבדל זה, נגזרים גם הבדלים בדינים הפרטיים.

ראשית, יש פער משמעותי בשאלת תנאי כשרותם וכשירותם של עדים. במשפט העברי יש רשימה ארוכה של פסולי עדות, אך במשפט הישראלי "הכול כשרים לעדות", כמעט הכול²³.

שנית, להבדיל מן המשפט העברי, שיש בו לעדים גם חלק בהוצאה לפועל של פסק הדין²⁴, מתמצה תפקידם במשפט הישראלי במסירת העדות. הא, ותו לא.

שלישית, גם הדרישה שיתרשמו העדים ישירות מן העניין שהם מעידים עליו והתרשמות ישירה של בית המשפט מן העדים מופחתת במשפט הישראלי בהשוואה למשפט העברי. עם זאת, גם במשפט הישראלי, תפקיד העדויות בהליך המשפטי הוא נכבד ומשמעותי, וגם הוא דואג להציב סייגים בעניין זה. להלן דוגמאות אחדות שימחישו את הדבר.

א. במשפט הישראלי, יש כלל הפוסל עדות מפי השמועה, אלא שיש לו לא מעט חריגים אם מכוח הוראות חקוקות (כגון: אמרת עד בעת ביצוע עברה, אמרת קרבן של אלימות, אמרת חוץ של עד) או מכוח הלכה פסוקה (כגון: אמרות של נפטרים, רס גסטה)²⁵. יתרה מזו: במשפט הישראלי, יש מגמה לצמצם את הכללים הפוסלים קבילות של ראיות ולהעביר את מרכז הכובד לשאלת משקל הראיות²⁶.

ב. בעבר נשמעו כל העדויות בעל פה, אך בשנת תשנ"א הוכנס תיקון משמעותי לתקנות סדר הדין האזרחי, והוא קובע שבית המשפט מוסמך ורשאי להורות שעדויות ראשיות תוגשנה בתצהירים²⁷. תיקון זה בא חרף החיסרון המובנה בו בדבר "צמצום מרווח ההתרשמות של בית המשפט ממהימנות הראיות"²⁸. מתחילה היה השימוש בהוראות הללו שקול ומדוד, כעולה מפסיקת בית המשפט העליון:

יש להניח שככל שעדותו של עד רלוואנטי קשורה יותר בעניינים מובהקים של מהימנות, בית המשפט יטה פחות לעשות שימוש בתקנות האמורות, על מנת שתהיה בידו אפשרות רבה יותר להתרשם מהאופן השונה שבו יעיד העד בחקירה הראשית ובחקירה שכנגד; לעומת זאת, יש להניח שככל שעדותו של העד קשורה פחות לעניינים של מהימנות, בית המשפט יטה יותר לעשות שימוש בתקנות האמורות²⁹.

ואולם דומה שבהמשך הדרך נשתרש עד מאוד השימוש בתצהירים, ורק במקרים חריגים נשמעות עדויות ראשיות בעל פה. והגיעו הדברים עד כדי כך שבמשפט פלילי מסוים סבר השופט שיש מקום להשתמש בתצהירי עדות ראשית גם במשפט פלילי, והורה על הגשת תצהירי עדות ראשית, אלא שהוראתו של אותו שופט לא נראתה לבית המשפט העליון³⁰, ודומה שלא נעשה ניסיון דומה לאחר מכן³¹.

ג. בבית המשפט העליון, ניתן בעת האחרונה פסק דין הקובע כללים לגבי העדת שופטים על עניינים שאינם קשורים בתפקידם השיפוטי. נקבע בו שעדות שופט תינתן בכתב, ושרק במקרים חריגים, עשוי שופט להיות מוזמן לחקירה שכנגד בעל פה³².

ממה שאמרנו, ניתן ללמוד על האיזונים במשפט הישראלי בין חשיבותן ומשקלן של העדויות לבין אינטרסים אחרים.

סוף דבר

עמדנו על האפשרות שיהיו עדי הראייה שופטים בעניין שראו במו עיניהם, בבחינת "עד נעשה דיין", וראינו שעל אף היתרונות שבדבר, לא ראוי לעשות כן. ונקבע שיש להפריד בין תפקיד העד לתפקיד השופט.

ראינו את מרכזיותן של העדויות הנשמעות במשפט, ושנגזרים ממנה דינים שונים, הן דרישות בעניין העדויות, הן בעניין כשרות העדים, הן בצורך בהתרשמות ישירה של העדים מן העניין שהם מעידים עליו ובהתרשמות ישירה של השופט מן העדים. עמדנו על העובדה שיש הבדל יסודי בין השקפת המשפט העברי להשקפת המשפט הישראלי בעניין העדויות ומעמדן. כתוצאה מכך, יש הבדלים בין שתי שיטות המשפט גם בפרטי הדינים.

הערות:

* שופט בית משפט השלום בירושלים.
1. תנחומא ישן, פרשת נח, כח, מובא בתורה שלמה, בראשית יא, אות מה. וראה הפניות נוספות בהערות שם.
2. רש"י, בראשית יא, ה. נוסח דומה מצוי במדרש הנזכר לעיל ובפירוש רש"י לבראשית יח, כא. וראה גם ח' פורת, "צ'אנס אחרון", מעט מן האור, וירא, תשס"ג, גיליון קסא.
3. משנה, אבות ד, כב; וראה גם בפיוט "ונתנה תוקף" שבתפילת ימים נוראים, שהקב"ה "דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה".
4. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, עמ' תרפה-תרפט, ערך אין עד נעשה דיין.
5. ראה א' הרנון, דיני ראיות (ירושלים תשמ"ה), חלק א, עמ' 144, 176.
6. חריג לכלל זה ניתן למצוא בעברה של "זילות בית המשפט" (סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), שלגביה לכאורה השופט הוא גם הנפגע גם הקובל גם הפרקליט המאשים גם העד וגם השופט. חריג זה אכן מעורר קשיים, אף שההסבר לקיומו נעוץ הן במציאות העובדתית המיוחדת הקיימת לגביו הן בעובדה ש"הערך המוגן על פי עבירה זו הוא בית המשפט, ולא השופט באופן אישי". ראה י' ויסמן, "כבוד השופט", משפטים יא (תשמ"א), עמ' 7, 11-10. וראה גם להלן, בסוף הערה 7. וראה ת' מוסקוביץ, "'אבן שלמה וצדק יהיה לך' - על המידות והמשקלות", פרשת השבוע, כי תצא, תשס"ד, גיליון 178, ושם בעיקר ליד ציוני הערות 5-4 ובהערה 1.
7. לעניין מקור הסמכות לערוך "ביקור במקום" ושאלות נוספות הקשורות בו, ראה: הרנון, הנזכר לעיל, בהערה 5, עמ' 180-178; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 486. נפסק כי "ביקור במקום מסור לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין" (ע"א 280/6 מזרחי נ' שנון, פ"ד יט(4) 227, 228). עם זאת, יש מקום לשימוש מושכל במהלך מעין זה (השווה א' דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, כרך א, עמ' 124, סימן 383, על הגזמה ברצונו של השופט לחוש מקרוב את מושא המחלוקת). הדעה הרווחת היא שבעת ביקור במקום אין בעיה של "הפרדת רשויות" בין תפקיד השופט לתפקודו בפועל גם כעד, ולכן התרשמותו וטביעת עינו הן חלק מחומר הראיות שניתן לבסס עליו ממצאים. לדיון בשאלה זו, ראה הרנון, שם, עמ' 180-179. וראה גם ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 529, 540-538, 544, 545.
8. ראה פירוש הרב ש"ר הירש לבראשית ח, כב; כא, ל; מג, ג; שמות כ, יג; כא, כט; ויקרא ה, א; במדבר כז, כ. וראה: שם משמואל, הגדה של פסח, עמ' מא; נאות הדשא, חלק ב, עמ' קפט; הרב מ"מ כשר, דרשות מהר"ל, הקדמה, עמ' 59-56; א' אבן-שושן, המילון החדש (1992), ערך 'עוד' המפנה לערך 'א. עוד'; ת.א. (שלום, י-ם) 4557/98 עמדי נ' סהר, פס"ד חלקי מיום 7.5.00 (לא פורסם).
9. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ, הלכה א. וראה גם ספר המצוות, לא תעשה, רץ. זהו הדין הבסיסי במשפט הפלילי. עם זאת, ניתן לסטות ממנו מכוח "הוראת שעה", וכבר היו דברים מעולם. ראה המקורות והדיון בנושא באנציקלופדיה תלמודית, כרך ח, עמ' תקיב-תקכז, ערך הוראת שעה, ובעיקר בעמ' תקכא ואילך. וראה: ע"פ 534/79, 622, 641 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (1)113; מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), על פי המפתח, ערך הוראת שעה.
10. רמב"ם, שם, פרק כד, הלכה א. זהו הדין הבסיסי במשפט האזרחי. עם זאת, בנסיבות חריגות של "דין מרומה", לא ייפסק הדין על פי עדות שני העדים. ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' רצ-רצה, ערך דין מרומה; מ' אֵלון, הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 500-499; ד"נ 15/70 קוד נ' תל חנן, פ"ד כו (1) 36, 42.
11. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ח, הלכה ב. וראה גם שם, פרק ז, הלכה ז: "שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן". וראה י' מרגלית, "אבות על בנים - לפסול עדות קרובים", פרשת השבוע, כי תשא, תשס"ד, גיליון 160. למצב שבו ידוע שהראיות אינן אמתיות, ואף על פי כן אין מנוס מלהסתמך עליהן, ראה גם מ' מלול, "בידוי ראיות במקרא: התחזות יעקב וכתונת יוסף המוכתמת בדם", דיני ישראל כב (תשס"ג), עמ' 220-203.
12. ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327, 2333; וראה גם דברי השופט ח' כהן בע"א 646/78 בורוכוביץ נ' עיריית רמת גן, פ"ד לג(3) 690, 698 א-ג, המובאים להלן ליד ציון הערה 22.
13. רמב"ם, הלכות עדות, פרק טז, הלכה ד: "וכדרך שלא יעיד בדבר זה, שמא נוגע בעדותו הוא, כך לא ידון באותו דבר. וכן שאר מיני פסולין. כשם שפוסלין בעדים, כך פוסלין בדיינים". וראה גם ח"ש חפץ, "מקומה של העדות במשפט העברי", דיני ישראל ט (תשל"ח-תש"ם), עמ' נא-פג; מרגלית, הנזכר לעיל, בהערה 11.
14. ספרי, דברים, שם: "מצוה בעדים להמיתו". ביצוע גזר הדין באופן אחר הוא רק חלופה שיורית: "אם לא מת ביד עדים... ימות ביד כל אדם".
15. פירוש המשניות להרמב"ם, מסכת סנהדרין, פרק ז, משנה ג.
16. ראה: סנהדרין לז ע"א; רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יב, הלכה ג; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף ח.
17. ראה: גטין עא ע"א; רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה יא; שם, פרק ג, הלכה ד; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף יא; שם, סימן לה, סעיף יא. לסיבת אי קבילות עדות בכתב, ראה חידושי החתם סופר לגיטין שם: "דלענין להכיר אם האמת אתו [עם העד] או לא, טוב להכיר מפיו מבכתב". וראה גם שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק ב, סימן ה, ד"ה והוא; תורה תמימה, דברים יט, סוף אות לט: "כיון דמצוה לדרוש ולחקור היטב... זה אי אפשר רק בהגדה בעל פה, ולפעמים מהגדה עצמה מכירין הדיינים בעדות מרומה וכדומה, מה שאין כן בעדות בכתב". וראה גם מ"ד כהן, עדות ושטרות (ירושלים תשמ"ג), עמ' 23 ואילך; א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 7: "את העדות יש לשמוע מפי העדים ולא מפי כתבם, שכן אינה דומה התרשמות הבאה מכח שמיעה מפי המדבר החי לזו הבאה מתוך קריאה מן הכתב". והשווה: ע"א 397/87 גיל נ' בד"ל, פ"ד מד(2) 397, 403; א' הרנון, הנזכר לעיל, בהערה 5, עמ' 47; ש' לוין, הנזכר להלן, ליד ציון הערה 28. עוד לעניין הפער בין יכולת ההבעה בעל פה וההתרשמות ממנה לבין אפשרות ההבעה בכתב וההתרשמות ממנה ונפקויות שונות הנגזרות מכך, ראה מאמרי "מפי סופרים ולא מפי ספרים במשנת ר' צדוק הכהן והוגים אחרים", בתוך מאת לצדיק (ירושלים תש"ס), עמ' 254-245. למען השלמות, נאמר שאמנם יש במשפט העברי גם דעה חולקת, ולפיה ניתן בדרך כלל לקבל עדות בכתב, אלא שלא נפסקה הלכה כן. ראה א' שוחטמן, שם, עמ' 292-291, ובעיקר בהערה 142.
18. ראה רמב"ם, הלכות גירושין, פרק יג, הלכה כט; מ' אֵלון, הנזכר לעיל, בהערה 9, עמ' 434-428.
19. ראה רמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכה ד; מ' אֵלון, הנזכר לעיל, בהערה 9, עמ' 503-504.
20. ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כח, סעיף ה; א' שוחטמן, הנזכר לעיל, בהערה 17, עמ' 291-290.
21. ראה לעיל, ליד ציון הערה 12.
22. ע"א 646/78, הנזכר לעיל, בהערה 12.
23. למצב במשפט העברי, ראה רמב"ם, הלכות עדות, פרק טז, הלכות ד-ה; טור, שולחן ערוך, חושן משפט, סימנים לג-לד. למצב במשפט הישראלי, ראה קדמי, על הראיות, (תל-אביב תשס"ד), עמ' 403-381. ההבדלים המרכזיים הם בעניין כשרותם של בעל הדין עצמו ושל קרובים, אך יש הבדלים נוספים.
24. ראה לעיל, ליד ציון הערה 14.
25. למקורות על הכלל ועל חריגיו, ראה י' קדמי , הנזכר בהערה 23, עמ' 579-479.
26. ראה קדמי, הנזכר לעיל, בהערה 23, עמ' 586-580. וראה גם ג' הלוי, "מגמות התפתחות במשפט הפלילי הדיוני ובדיני הראיות בישראל", קרית המשפט ד (תשס"ד-תשס"ה) 109, 150-142.
27. תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), תשנ"א-1991, תקנות 143(5), 168.
28. ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית (ירושלים תשנ"ט), עמ' 145. וראה לעיל, בהערה 17.
29. רע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מח(1) 639, 642.
30. בג"ץ 4318/95 מ"י נ' פיזם ואח', פ"ד מט(3) 702.
31. באופן כללי, ובשל הפער בין יכולת ההבעה בעל פה וההתרשמות ממנה לבין אפשרות ההבעה בכתב וההתרשמות ממנה, יש הבדל משמעותי בין הליכים פליליים להליכים אזרחיים, מנהליים ואחרים. בעוד שנפסק לעניין הליכים פליליים כי "ככלל 'שמיעה' בהליך פלילי משמעה קיום דיון פרונטלי בנוכחות הנאשם ובפומבי" (בש"פ 128/98 עניסי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98(1) 61), הרי שבהליכים אחרים די באפשרות להעלות טיעונים בכתב כדי למלא אחר החובה לאפשר השמעת טענות (ראה, למשל: י' זוסמן, הנזכר לעיל, בהערה 7, עמ' 513, ושם בהערה 216 ובאסמכתאות הנזכרות בה; דנג"ץ 2333/04 נאסר נ' משטרת ישראל ואח', תקדין עליון 2004(1) 2990 ובאסמכתאות הנזכרות שם; על"ע 1421/04 דר נ' לשכת עוה"ד, תקדין עליון 2004(3) 526 ובאסמכתאות שבמסגרתו).
32. רע"א 3202/03 מ"י נ' חגי יוסף ואח', תקדין עליון 2004(1) 2063, ושם גם סקירת שיטות משפט זרות והפנייה למקורות מן המשפט העברי. נציין שהוגשה עתירה לדיון נוסף על פסק דין זה, והיא נדחתה (דנ"א 2757/04 חגי יוסף ואח' נ' מ"י, תקדין עליון 2004(2) 1476). וראה לעיל, ליד ציון הערה 20.