|
|
|
החובה לתת דין וחשבון
מנחם רניאל*
פרשת ויקהל-פקודי, תשס"א, גיליון מס' 19
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
משה - מופת לטוהר המידות
פרשת השבוע, ויקהל-פקודי, עוסקת בעיקרה בתיאור בניית המשכן וכליו. פרשת פקודי פותחת בדין וחשבון על החומרים שנתרמו על ידי בני ישראל ואשר שימשו בעשיית המשכן: "אלה פקודי המשכן משכן העדֻת אשר פֻּקד על פי משה, עבדת הלוִיִם ביד איתמר בן אהרן הכהן" (שמות לח, כא).
מפסוקים אלה וממקורות נוספים לימדונו חז"ל כללי יסוד במנהל תקין.
משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון... ולמה עשה עמהן חשבון והקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז)?... אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: "והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה" (שמות לג, ח). ומה היו אומרים? רבי יצחק אומר: לשבח היו אומרים: אשרי יולדתו של זה1... רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיוון ששמע משה כך, אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר: "אלה פקודי המשכן" (תנחומא ישן, ד).
תפיסה זו, שהממונה על נכסי הציבור צריך לתת דין וחשבון על מעשיו בנכסים שנמסרו לידו, כדי להפיס את דעת המליזים, שלא יחשבו שכל מה שיש לו משל הציבור הוא, עולה גם במקרים אחרים:
בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, ומעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: ממעשה לחם הפנים ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה קטורת, ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם. וכשהיו נושאין אישה ממקום אחר, מתנין עמה שלא תתבשם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבשמין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (יומא לח ע"א).
גם לאדם פרטי המליצו חכמים שינהג בדרך שלא יינתן פיתחון פה לרינונים:
אין התורם את הלשכה נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל... שמא יעשיר ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר. שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (משנה, שקלים ג, ב).
לא זו בלבד שהגיש משה רבנו דוח על מלאכת המשכן, אלא שדאג לצרף אליו מבקר חיצוני, כפי שמדגיש המדרש:
"איש אמונות" - זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן... אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם, שנאמר: אלה פקודי המשכן. אשר פָּקד משה אין כתיב כאן, אלא: "אשר פֻּקד על פי משה", על ידי משה, "ביד איתמר" (שמות רבה נא, א).
עקרונות אלה לא נשארו בגדר המלצות יפות בלבד אלא נקבעו כנורמות משפטיות מחייבות. כך לדוגמה פוסק השולחן ערוך2, שגם גבאי הצדקה הנאמנים ביותר חייבים למסור דין וחשבון. אף נקבע שאין ממנים לשררה על הציבור בממון פחות משניים, מלבד משה, שאמנם היה גזבר יחידי, אבל כדי להסיר מעליו את החשד קרא לאחרים ונתן להם דין וחשבון3.
יקצר המצע מהשתרע מלהביא כאן את המדרשים וההלכות והפירושים והתשובות בעניין זה. על כל פנים, למדנו שגם אדם נאמן ביותר המופקד על נכסי אחרים, בייחוד דבר שבצדקה, ראוי שישתף אחרים בעבודתו, ולא יעשנה לבדו, וייתן דין וחשבון מלא לציבור על מעשיו.
הגשת דוּח על תרומות במשפט הישראלי
כיצד מתייחס המשפט הישראלי לסיטואציה דומה? תקנות סדר הדין האזרחי עוסקות בתביעה למתן חשבונות4, והפסיקה דנה בדרך הגשת תביעה נגד נאמנים למתן חשבונות5. אך דומה שנשתכח מקורה של החובה עצמה לתת דין וחשבון. ודוק, אין מדובר בתביעה להציג דפי חשבון או מסמכים המצויים בידי הנתבעים. לצורך סעד זה די בהוראות הכלליות בדבר גילוי מסמכים. מדובר בחובה המכונה במשפט האנגלי: Duty to Account. זו אינה רק חובה לגלות חשבונות או מסמכים המצויים בידי הנתבע, אלא חובה לעשות חשבון מפורט ולפרוע את החובות המתחייבים מהם. תרגום המונח האנגלי Duty to Account לחובה למתן חשבונות אינו מוצלח אפוא, וכדאי היה לתרגמו במונח הנותן ביטוי לשני הדברים המובעים במונח המקורי: הגשת דין וחשבון ופעולה על פיו. יש בעברית מונח מתאים לעניין זה, וראוי היה להשתמש בו כדי להביע את המשמעות האמִתית של החובה הזו בבחינת "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". המונח בא בדברי יהודה לאביו יעקב, כשהוא מבקש ממנו לתת לו את בנימין כדי להורידו מצרימה:
אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג, ט).
אם כן עדיף היה לקורא לחובה הזו "חובת ההצגה", המגלמת על פי האמור בפסוק זה גם את החובה להציג את הדבר וגם את החובה לפעול על פי הצגה זו.
בשנים האחרונות באה לפני בית המשפט העליון ההזדמנות לעסוק בעניין בני קהילה שביקשו דין וחשבון על נכסי הקהילה כולל הנדבות שהתנדבו. היה זה בפרשת עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום6. עמותת בני מוטרנות הגליל היא עמותה שלטענתה מאגדת מאות חברים הנמנים על מוטרנות הגליל של העדה היוונית-קתולית, ואחת ממטרות העמותה, כפי שעולה מתקנונה, היא קידום האינטרסים של בני מוטרנות הגליל. יתר המערערים הם חברים בעמותה. המשיב 1 (להלן: המשיב) הוא הארכיבישוף של העדה היוונית-קתולית בישראל, העומד בראש המוסד הדתי המכונה "המוטרנות היוונית-קתולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל", היא המשיבה 2. מאז שנכנס לתפקידו, בשנת 1974, מנהל המשיב את כלל ענייני העדה לרבות את נכסיה. הטענה עליה התבססה התובענה נשוא הערעור הייתה כי מאז כניסתו של המשיב לתפקיד ועד למועד הדיון, נוהלו ענייניה הכספיים של העדה היוונית-קתולית בצורה לקויה, בלתי-מיומנת ובלתי-אחראית, ללא הנהלת חשבונות מסודרת וללא ביקורת חשבונות, מה שגרר את המשיבה 2 לחובות כבדים... המערערים פנו למשיב, הביעו נכונות להושיט עזרתם, וביקשו ממנו כי יציג בפניהם את הדו"חות הכספיים של המשיבה 2, אך כל בקשותיהם והצעותיהם נדחו על ידו. נוכח דברים אלה, הגישו המערערים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו כי המשיב ימסור להם ולבית המשפט דוחות כספיים ומאזנים שנתיים לתקופת כהונתו בתפקיד המתייחסים לנכסי ההקדש של העדה בישראל וכן דוח מפורט על נכסים אלה ועל העסקאות שנעשו בהם מטעמו. הבקשה נסמכה על דיני הנאמנות ועל הטענה כי המערערים הם נציגיהם של בני העדה, שאמורים להיות הנהנים מן הנכסים שהוקדשו.
בפסק הדין אימץ בית המשפט את הכרעת בית המשפט המחוזי שאין לו סמכות עניינית לדון בתביעה, אך השופטת ד' בייניש התייחסה גם להיבטים המשיקים למה שנאמר לעיל:
תביעתם של המערערים למתן חשבונות, ככל שהיא מבוססת על זיקת הנאמנות המחייבת את המשיב ביחס לנכסי הכנסיה המנוהלים על ידיו, תלויה בשאלה אם עלה בידם להוכיח קיומם של יחסי נאמנות כלפיהם, במובנם "הקניני", יחסים המניחים תשתית לחיוב במתן חשבונות. לשיטתם, הבסיס לתביעתם הוא בהיותם "הנהנים" בנכסים המוחזקים בנאמנות בידי המשיב. המשיב הינו ראש העדה הדתית בישראל, אשר המערערים נמנים בין חבריה, ומכח מעמדו זה עושה הוא בתפקידיו כנאמן הציבור כלפי בני עדתו, אלא שהתביעה למתן חשבונות אינה מעוגנת במעמדו הדתי או הציבורי של המשיב... כדי לזכות בסעד של מתן חשבונות, שומה על התובע להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות על רקע אותם יחסים... [ההדגשות שלי - מ"ר].
לפי המשפט הנוהג, וגם לפי דבריה של השופטת בייניש בפסק דין זה7, חייב חבר קהילה הדורש דין וחשבון לעמוד בנטל הכבד של הוכחת דרך העברת הנכסים, הזיקה לנכסים וחובת העומד בראש העדה ליתן בפני הקהילה דין וחשבון על הנכסים שבידיו.
לפי האמור בפסק הדין, פרסם הפטריארך עצמו מודעה בעיתונות שנאמר בה, בין היתר, כי על פי החלטת המוטרנות, הארכיבישוף סלום מחויב לתת תצהיר לגבי נכסי כנסייתו וכספיה רק לרָשות הכנסייתית העליונה, לא לבני קהילתו. היום הארכיבישוף סלום אינו משמש בתפקידו בישראל, ונראה שהעברתו מתפקידו יסודה בציפיות הקהילה מן העומד בראשה לתת דין וחשבון על מעשיו, כפי שאמרנו בראש דברינו. אף אפשר שיש בזה ראיה לכך שההנהגה הראויה של הממונה על נכסי ציבור היא: להיות נקי גם כלפי הציבור, לא רק כלפי שמיא, כדברי התורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל". נורמה זו זכתה לאישור גם בחוק חופש המידע התשנ"ח - 19988, שקבע את זכותו של הפרט לקבל מידע מן הציבור.
הנורמות שדיברנו עליהן בראשית דברינו הן נורמות מוסריות ראויות שעדיין לא זכו לבירור מלא בבתי המשפט, אך יש לקוות שהממונים על נכסי הציבור יתנו דעתם לנורמות הראויות בהתנהגות כלפי הציבור המנדב עצמו וכספו למטרות ציבוריות ויתנו דין וחשבון על פעולותיהם גם כשהחוק אינו מחייבם לעשות כן.
סוף דבר
נשוב לפרשת פקודי. יש האומרים שקדושת המשכן נצטרפה ונתגבשה מקדושת הדעת והרצון של הנדבנים הכשרים, ולכן יצא החשבון מדויק ולא נשאר עודף. אם החשבון מדויק, משמע שהרצון של הנדבנים לתרום היה נקי מכל מטרה זרה, ולכל תרומה שניתנה מתוך כוונה שלמה וטהורה, נמצא צורך. במסירת הדין וחשבון, ביקש משה להעמיד את ישראל על תופעה נפלאה זו, כדי שיידעו שנתקבלה נדבתם ברצון, וממנה נולדה קדושת המשכן בצורה שתאמה את קדושת רצונם9. יהי רצון שיינתנו כל התרומות למטרות ציבוריות מתוך כוונות טהורות בלבד, וכשם שניתנו כך ייעשה בהן שימוש ויינתן עליהן דין וחשבון, ואז תשרה השכינה, כאמור בסוף הפרשה:
ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ, לג-לד).
ביקורת הדוּח של משה
יעקב פוטשבוצקי, עו"ד
תחילת פרשת פקודי מוקדשת למסירת מידע מפורט על נדבות בני ישראל להקמת המשכן וכמות הזהב והכסף ושאר החומרים שנתרמו. זאת ועוד, המקרא אף מפרט את ייעודו של כל חומר והכמות שנשתמשו בה לכל דבר ודבר. למעשה מוגש לנו כאן "דוח כספי", ככל הנראה הראשון בהיסטוריה, ועל עקרונותיו אעמוד בהמשך. אולם כבר כאן ניתן להדגיש היבט אחד שהוא חשוב ביותר גם במציאות ימינו, ועל אחת כמה וכמה במציאות העולם העתיק: הדיווח איננו ניתן על ידי וָסָל או גובה כספים לדרג שמעליו או לשליט, אלא אדון הנביאים, נציגו של הבורא הכול יכול והכול יודע, מדווח בכתב לדרג שמתחתיו, לצאן מרעיתו.
כך, למשל, לעניין דיווחו של משה על מטילי הכסף, אומר הכתוב:
וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. בקע לגֻלגלת מחצית השקל בשקל הקדש, לכל העבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת, מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, וצִפה ראשיהם וחִשק אתם (שמות לח, כה-כח).
מדברי המקרא, מתקבלים הנתונים הבאים:
הגבייה: 603,550 נפקדים g0.5 X שקל קודש (מכאן ואילך: ש"ק) = 301,775 ש"ק, שהם מאה כיכרים ועוד 1,775 ש"ק (מכאן שכיכר אחד = 3000 ש"ק).
השימושים: מאה כיכרים ליציקת מאה אדנים ("כיכר לאדן"); ואילו 1,775 ש"ק ליציקת ווים לעמודים.
נתונים נוספים הנוגעים לחישוב זה הם:
א. בקע = חצי ש"ק.
ב. עשרים גרה = ש"ק, כמו שנאמר: "עשרים גרה השקל" (שמות ל, יג).
ג. התורה מדברת בש"ק, לא בשקל סתם.
עינינו רואות שסך הגבייה שווה בדיוק לסך החומרים שנשתמשו בהם, בלא פחת ביציקה, ולא נותר חומר גלם שלא נשתמשו בו, ואף אין חוסר החייב הסבר. יתֵרה מזו, אם ננתח את הדוח במונחי ימינו, נלמד ממנו עקרונות הצריכים לשמש, ומשמשים, מושכלות יסוד בדיווח על כספים והעשייה בהם:
א. חובת הגשת הדוח על ידי הגזבר, אפילו הוא נאמן כמשה רבנו, שהכתוב מעיד בו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז).
ב. יתר על כן, לא רק שלא ביקש משה לפטור את עצמו מחובת הגשת דוח, אלא נתן דוגמה אישית לבאים אחריו.
ג. עֶקרון "הגילוי הנאות" משתקף בדיווח זה, כשכל הנתונים ניתנים לאימות: מספר המתפקדים, הגבייה האחידה של מחצית השקל מכל אדם ומספר האדנים. אפילו מספר הווים נרשם בדוח, למרות משקלם הכולל הזניח (כמחצית האחוז), אף שיכול היה משה לכללם בסעיף "שונות".
ד. עֶקרון האיזון בין המקורות לשימושים נשמר (בלשון אחר: בין ההכנסות להוצאות) על ידי שימוש ביחידת מדידה זהה בשניהם.
ה. יחידת המדידה היא מוניטרית, דבר הנראה לנו היום מובן מאליו, אך לא היה מובן בימי משה רבנו כלל ועיקר.
ו. כל הדברים שאמרנו שהקפיד עליהם משה, נעשו במסגרת תפקודו של "מלכ"ר" (מוסד ללא כוונת רווח) או "הֶקדש".
לכאורה הכול סגור, ואין שום ספק באשר לאמינות הדוח. אף על פי כן התלמוד מספר שהיה מי שבחן את החשבון, הגיע לתוצאה שונה, ופקפק ביושרו של משה רבנו.
שאל קונטרוקטוס השר את רבן יוחנן בן זכאי... בגיבוי כסף [=בגביית כסף] אתה מוצא מאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנֶה, דכתיב: "בֶקע לגֻלגלת מחצית השקל בשקל הקדש", ובנתינת הכסף אתה מוצא מאת ככר, דכתיב: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וכו' - משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבונות?! (בבלי בכורות ה ע"א).
מה היה החישוב של קונטרוקטוס? כפי שעולה מהמשך הדיון בתלמוד, הוא התבסס על השערים בתקופתו, תקופת רבן יוחנן בן זכאי, שבה:
א. שקל = סלע.
ב. מנה = עשרים וחמישה סלעים.
לפיכך: כיכר = 60 מנֶה = 1500 סלעים (שקלים).
לפי ערכים אלה, אם נחלק את מספר השקלים שנגבו - 301,775 - ל - 1500, נקבל 201 כיכר (310,500 שקלים) ועוד 275 שקלים, שהם 11 מנֶה.
התלמוד ממשיך ומספר שרבן יוחנן בן זכאי השיב לשואל שהוא לא לקח בחשבון את ירידת ערך הכסף, לא התייחס ל"דוחות מתואמים לאינפלציה", ובלשון התלמוד:
אמר לו: משה רבנו גזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה, ומנה של קודש כפול היה.
תשובת רבן יוחנן בן זכאי מתבססת על הנתון שרשמנו לעיל, שמדובר בש"ק, לא בשקל רגיל, ומנֶה של ש"ק ערכו כפול ממנֶה של שקל רגיל, דהיינו: 1 מנֶה = 50 סלעים (שקלים), וכיכר אחת = 3000 שקלים, ואנו חוזרים למאזן שהראינו לעיל10.
הגמרא, במסכת בכורות, אינה מסתפקת בבדיקת דוח המקורות, כאמור לעיל, אלא מנסה לבדוק את אי-ההתאמה הנטענת על פי חשבון השימושים, ודוחה אותה בהוכיחה שמנֶה של קדש היה כפול (ראה למשל יחזקאל מה, יב; וראה שם במפרשים). על סמך הנתון השני שעדיין לא השתמשנו בו, שהשקל = 20 גרה, בעלי התוספות מגיעים למסקנה שבין זמנו של הדוח שבפרשת פקודי לבין זמנו של רבן יוחנן בן זכאי היו שני פיחותים, "שתי פעמים הוסיפו על המשקל", בימי יחזקאל הגדילו את המנה מ - 50 סלעים ל - 60 סלעים; ובימי החכמים הגדילו את הסלע (=שקל) מ - 20 גרה ל - 24 גרה.
והמסקנה המתבקשת מאֵליה היא: על הדוח הכספי לשקף אפוא את ערך הכסף בתקופה שבה הוא נכתב. חשבון המתעלם מדבר זה - מעוות הוא.
הערות:
* שופט בית משפט השלום בחיפה.
1. יש מפרשים אמירה זו גם לגנאי, שהיו ליצני הדור אומרים: אשרי מי שנולד קרובו: משה מלך, אהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, ואת העבודה מסר לבצלאל נכד אחותו מרים.
2. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז.
3. ה"חתם סופר" אומר שמשה לא היה חייב לתת חשבון לפי ההלכה, כי חז"ל אמרו שאין ממנים גזבר פחות משניים, חוץ ממי שקיבלוהו עליהם הציבור. אין ספק שהציבור קיבל את משה כנאמן עליו. אולם משה רבנו רצה בכל זאת להיות דוגמה לגזברים שיבואו אחריו, ולכן מינה גם את איתמר להיות גזבר כדי שיהיו שני גזברים.
4. תקנה 16(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.
5. ע"א 127/95, מועצת הפירות נ' מהדרין בע"מ פ"ד נא(4) 337 ועוד.
6. ע"א 5444/95, עמותת בני מוטרנות הגליל ואח' נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום והמוטרנות היוונית הקתולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל, פ"ד נא(4) 811.
7. מדובר באמרות אגב, מכיוון שטעם הפסק, לפי מה שהסכימו לו השופטים האחרים, הוא שבית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה. אף נאמר שהשופטת בייניש שיבחה את נכונות התובעים לנהל נכון את נכסי הכנסייה.
8. ראה, בג"ץ 5734/99, מבארכה נ' הרב יצחק עידן, דינים עליון נח 246.
9. ראה, תפארת שלמה, שמות לח, כא.
10. ונעיר בדרך אגב שקונטרוקטוס מתעלם בדבריו מן 1775 השקלים, ורש"י והתוספות אומרים שהתעלמותו זו מכוונת הייתה לשם ההקנטה. עוד נציין שסיפור דומה מופיע בירושלמי במסכת סנהדרין בסוף הפרק הראשון, אלא ששם שמו של המקשה הוא אנטינונס ההגמון, לא קונטרוקטוס השר, ושם תשובת רבן יוחנן בן זכאי היא: "ככרו של הקדוש ברוך הוא כפול היה".
מנחם רניאל*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
משה - מופת לטוהר המידות
פרשת השבוע, ויקהל-פקודי, עוסקת בעיקרה בתיאור בניית המשכן וכליו. פרשת פקודי פותחת בדין וחשבון על החומרים שנתרמו על ידי בני ישראל ואשר שימשו בעשיית המשכן: "אלה פקודי המשכן משכן העדֻת אשר פֻּקד על פי משה, עבדת הלוִיִם ביד איתמר בן אהרן הכהן" (שמות לח, כא).
מפסוקים אלה וממקורות נוספים לימדונו חז"ל כללי יסוד במנהל תקין.
|
משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון... ולמה עשה עמהן חשבון והקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז)?... אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: "והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה" (שמות לג, ח). ומה היו אומרים? רבי יצחק אומר: לשבח היו אומרים: אשרי יולדתו של זה1... רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיוון ששמע משה כך, אמר להן: חייכם, משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר: "אלה פקודי המשכן" (תנחומא ישן, ד).
|
| תפיסה זו, שהממונה על נכסי הציבור צריך לתת דין וחשבון על מעשיו בנכסים שנמסרו לידו, כדי להפיס את דעת המליזים, שלא יחשבו שכל מה שיש לו משל הציבור הוא, עולה גם במקרים אחרים: |
בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, ומעולם לא נמצאה פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: ממעשה לחם הפנים ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל". תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה קטורת, ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם. וכשהיו נושאין אישה ממקום אחר, מתנין עמה שלא תתבשם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבשמין, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (יומא לח ע"א).
|
| גם לאדם פרטי המליצו חכמים שינהג בדרך שלא יינתן פיתחון פה לרינונים: |
אין התורם את הלשכה נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל... שמא יעשיר ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר. שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (משנה, שקלים ג, ב).
|
| לא זו בלבד שהגיש משה רבנו דוח על מלאכת המשכן, אלא שדאג לצרף אליו מבקר חיצוני, כפי שמדגיש המדרש: |
"איש אמונות" - זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן... אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם, שנאמר: אלה פקודי המשכן. אשר פָּקד משה אין כתיב כאן, אלא: "אשר פֻּקד על פי משה", על ידי משה, "ביד איתמר" (שמות רבה נא, א).
|
|
עקרונות אלה לא נשארו בגדר המלצות יפות בלבד אלא נקבעו כנורמות משפטיות מחייבות. כך לדוגמה פוסק השולחן ערוך2, שגם גבאי הצדקה הנאמנים ביותר חייבים למסור דין וחשבון. אף נקבע שאין ממנים לשררה על הציבור בממון פחות משניים, מלבד משה, שאמנם היה גזבר יחידי, אבל כדי להסיר מעליו את החשד קרא לאחרים ונתן להם דין וחשבון3.
יקצר המצע מהשתרע מלהביא כאן את המדרשים וההלכות והפירושים והתשובות בעניין זה. על כל פנים, למדנו שגם אדם נאמן ביותר המופקד על נכסי אחרים, בייחוד דבר שבצדקה, ראוי שישתף אחרים בעבודתו, ולא יעשנה לבדו, וייתן דין וחשבון מלא לציבור על מעשיו.
הגשת דוּח על תרומות במשפט הישראלי
כיצד מתייחס המשפט הישראלי לסיטואציה דומה? תקנות סדר הדין האזרחי עוסקות בתביעה למתן חשבונות4, והפסיקה דנה בדרך הגשת תביעה נגד נאמנים למתן חשבונות5. אך דומה שנשתכח מקורה של החובה עצמה לתת דין וחשבון. ודוק, אין מדובר בתביעה להציג דפי חשבון או מסמכים המצויים בידי הנתבעים. לצורך סעד זה די בהוראות הכלליות בדבר גילוי מסמכים. מדובר בחובה המכונה במשפט האנגלי: Duty to Account. זו אינה רק חובה לגלות חשבונות או מסמכים המצויים בידי הנתבע, אלא חובה לעשות חשבון מפורט ולפרוע את החובות המתחייבים מהם. תרגום המונח האנגלי Duty to Account לחובה למתן חשבונות אינו מוצלח אפוא, וכדאי היה לתרגמו במונח הנותן ביטוי לשני הדברים המובעים במונח המקורי: הגשת דין וחשבון ופעולה על פיו. יש בעברית מונח מתאים לעניין זה, וראוי היה להשתמש בו כדי להביע את המשמעות האמִתית של החובה הזו בבחינת "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". המונח בא בדברי יהודה לאביו יעקב, כשהוא מבקש ממנו לתת לו את בנימין כדי להורידו מצרימה:
|
אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מג, ט).
|
|
אם כן עדיף היה לקורא לחובה הזו "חובת ההצגה", המגלמת על פי האמור בפסוק זה גם את החובה להציג את הדבר וגם את החובה לפעול על פי הצגה זו.
בשנים האחרונות באה לפני בית המשפט העליון ההזדמנות לעסוק בעניין בני קהילה שביקשו דין וחשבון על נכסי הקהילה כולל הנדבות שהתנדבו. היה זה בפרשת עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום6. עמותת בני מוטרנות הגליל היא עמותה שלטענתה מאגדת מאות חברים הנמנים על מוטרנות הגליל של העדה היוונית-קתולית, ואחת ממטרות העמותה, כפי שעולה מתקנונה, היא קידום האינטרסים של בני מוטרנות הגליל. יתר המערערים הם חברים בעמותה. המשיב 1 (להלן: המשיב) הוא הארכיבישוף של העדה היוונית-קתולית בישראל, העומד בראש המוסד הדתי המכונה "המוטרנות היוונית-קתולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל", היא המשיבה 2. מאז שנכנס לתפקידו, בשנת 1974, מנהל המשיב את כלל ענייני העדה לרבות את נכסיה. הטענה עליה התבססה התובענה נשוא הערעור הייתה כי מאז כניסתו של המשיב לתפקיד ועד למועד הדיון, נוהלו ענייניה הכספיים של העדה היוונית-קתולית בצורה לקויה, בלתי-מיומנת ובלתי-אחראית, ללא הנהלת חשבונות מסודרת וללא ביקורת חשבונות, מה שגרר את המשיבה 2 לחובות כבדים... המערערים פנו למשיב, הביעו נכונות להושיט עזרתם, וביקשו ממנו כי יציג בפניהם את הדו"חות הכספיים של המשיבה 2, אך כל בקשותיהם והצעותיהם נדחו על ידו. נוכח דברים אלה, הגישו המערערים המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו כי המשיב ימסור להם ולבית המשפט דוחות כספיים ומאזנים שנתיים לתקופת כהונתו בתפקיד המתייחסים לנכסי ההקדש של העדה בישראל וכן דוח מפורט על נכסים אלה ועל העסקאות שנעשו בהם מטעמו. הבקשה נסמכה על דיני הנאמנות ועל הטענה כי המערערים הם נציגיהם של בני העדה, שאמורים להיות הנהנים מן הנכסים שהוקדשו.
בפסק הדין אימץ בית המשפט את הכרעת בית המשפט המחוזי שאין לו סמכות עניינית לדון בתביעה, אך השופטת ד' בייניש התייחסה גם להיבטים המשיקים למה שנאמר לעיל:
תביעתם של המערערים למתן חשבונות, ככל שהיא מבוססת על זיקת הנאמנות המחייבת את המשיב ביחס לנכסי הכנסיה המנוהלים על ידיו, תלויה בשאלה אם עלה בידם להוכיח קיומם של יחסי נאמנות כלפיהם, במובנם "הקניני", יחסים המניחים תשתית לחיוב במתן חשבונות. לשיטתם, הבסיס לתביעתם הוא בהיותם "הנהנים" בנכסים המוחזקים בנאמנות בידי המשיב. המשיב הינו ראש העדה הדתית בישראל, אשר המערערים נמנים בין חבריה, ומכח מעמדו זה עושה הוא בתפקידיו כנאמן הציבור כלפי בני עדתו, אלא שהתביעה למתן חשבונות אינה מעוגנת במעמדו הדתי או הציבורי של המשיב... כדי לזכות בסעד של מתן חשבונות, שומה על התובע להוכיח קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות על רקע אותם יחסים... [ההדגשות שלי - מ"ר].
לפי המשפט הנוהג, וגם לפי דבריה של השופטת בייניש בפסק דין זה7, חייב חבר קהילה הדורש דין וחשבון לעמוד בנטל הכבד של הוכחת דרך העברת הנכסים, הזיקה לנכסים וחובת העומד בראש העדה ליתן בפני הקהילה דין וחשבון על הנכסים שבידיו.
לפי האמור בפסק הדין, פרסם הפטריארך עצמו מודעה בעיתונות שנאמר בה, בין היתר, כי על פי החלטת המוטרנות, הארכיבישוף סלום מחויב לתת תצהיר לגבי נכסי כנסייתו וכספיה רק לרָשות הכנסייתית העליונה, לא לבני קהילתו. היום הארכיבישוף סלום אינו משמש בתפקידו בישראל, ונראה שהעברתו מתפקידו יסודה בציפיות הקהילה מן העומד בראשה לתת דין וחשבון על מעשיו, כפי שאמרנו בראש דברינו. אף אפשר שיש בזה ראיה לכך שההנהגה הראויה של הממונה על נכסי ציבור היא: להיות נקי גם כלפי הציבור, לא רק כלפי שמיא, כדברי התורה: "והייתם נקיים מה' ומישראל". נורמה זו זכתה לאישור גם בחוק חופש המידע התשנ"ח - 19988, שקבע את זכותו של הפרט לקבל מידע מן הציבור.
הנורמות שדיברנו עליהן בראשית דברינו הן נורמות מוסריות ראויות שעדיין לא זכו לבירור מלא בבתי המשפט, אך יש לקוות שהממונים על נכסי הציבור יתנו דעתם לנורמות הראויות בהתנהגות כלפי הציבור המנדב עצמו וכספו למטרות ציבוריות ויתנו דין וחשבון על פעולותיהם גם כשהחוק אינו מחייבם לעשות כן.
סוף דבר
נשוב לפרשת פקודי. יש האומרים שקדושת המשכן נצטרפה ונתגבשה מקדושת הדעת והרצון של הנדבנים הכשרים, ולכן יצא החשבון מדויק ולא נשאר עודף. אם החשבון מדויק, משמע שהרצון של הנדבנים לתרום היה נקי מכל מטרה זרה, ולכל תרומה שניתנה מתוך כוונה שלמה וטהורה, נמצא צורך. במסירת הדין וחשבון, ביקש משה להעמיד את ישראל על תופעה נפלאה זו, כדי שיידעו שנתקבלה נדבתם ברצון, וממנה נולדה קדושת המשכן בצורה שתאמה את קדושת רצונם9. יהי רצון שיינתנו כל התרומות למטרות ציבוריות מתוך כוונות טהורות בלבד, וכשם שניתנו כך ייעשה בהן שימוש ויינתן עליהן דין וחשבון, ואז תשרה השכינה, כאמור בסוף הפרשה:
|
ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ, לג-לד).
|
ביקורת הדוּח של משה
יעקב פוטשבוצקי, עו"ד
תחילת פרשת פקודי מוקדשת למסירת מידע מפורט על נדבות בני ישראל להקמת המשכן וכמות הזהב והכסף ושאר החומרים שנתרמו. זאת ועוד, המקרא אף מפרט את ייעודו של כל חומר והכמות שנשתמשו בה לכל דבר ודבר. למעשה מוגש לנו כאן "דוח כספי", ככל הנראה הראשון בהיסטוריה, ועל עקרונותיו אעמוד בהמשך. אולם כבר כאן ניתן להדגיש היבט אחד שהוא חשוב ביותר גם במציאות ימינו, ועל אחת כמה וכמה במציאות העולם העתיק: הדיווח איננו ניתן על ידי וָסָל או גובה כספים לדרג שמעליו או לשליט, אלא אדון הנביאים, נציגו של הבורא הכול יכול והכול יודע, מדווח בכתב לדרג שמתחתיו, לצאן מרעיתו.
כך, למשל, לעניין דיווחו של משה על מטילי הכסף, אומר הכתוב:
וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. בקע לגֻלגלת מחצית השקל בשקל הקדש, לכל העבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת, מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, וצִפה ראשיהם וחִשק אתם (שמות לח, כה-כח).
מדברי המקרא, מתקבלים הנתונים הבאים:
הגבייה: 603,550 נפקדים g0.5 X שקל קודש (מכאן ואילך: ש"ק) = 301,775 ש"ק, שהם מאה כיכרים ועוד 1,775 ש"ק (מכאן שכיכר אחד = 3000 ש"ק).
השימושים: מאה כיכרים ליציקת מאה אדנים ("כיכר לאדן"); ואילו 1,775 ש"ק ליציקת ווים לעמודים.
נתונים נוספים הנוגעים לחישוב זה הם:
א. בקע = חצי ש"ק.
ב. עשרים גרה = ש"ק, כמו שנאמר: "עשרים גרה השקל" (שמות ל, יג).
ג. התורה מדברת בש"ק, לא בשקל סתם.
עינינו רואות שסך הגבייה שווה בדיוק לסך החומרים שנשתמשו בהם, בלא פחת ביציקה, ולא נותר חומר גלם שלא נשתמשו בו, ואף אין חוסר החייב הסבר. יתֵרה מזו, אם ננתח את הדוח במונחי ימינו, נלמד ממנו עקרונות הצריכים לשמש, ומשמשים, מושכלות יסוד בדיווח על כספים והעשייה בהם:
א. חובת הגשת הדוח על ידי הגזבר, אפילו הוא נאמן כמשה רבנו, שהכתוב מעיד בו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז).
ב. יתר על כן, לא רק שלא ביקש משה לפטור את עצמו מחובת הגשת דוח, אלא נתן דוגמה אישית לבאים אחריו.
ג. עֶקרון "הגילוי הנאות" משתקף בדיווח זה, כשכל הנתונים ניתנים לאימות: מספר המתפקדים, הגבייה האחידה של מחצית השקל מכל אדם ומספר האדנים. אפילו מספר הווים נרשם בדוח, למרות משקלם הכולל הזניח (כמחצית האחוז), אף שיכול היה משה לכללם בסעיף "שונות".
ד. עֶקרון האיזון בין המקורות לשימושים נשמר (בלשון אחר: בין ההכנסות להוצאות) על ידי שימוש ביחידת מדידה זהה בשניהם.
ה. יחידת המדידה היא מוניטרית, דבר הנראה לנו היום מובן מאליו, אך לא היה מובן בימי משה רבנו כלל ועיקר.
ו. כל הדברים שאמרנו שהקפיד עליהם משה, נעשו במסגרת תפקודו של "מלכ"ר" (מוסד ללא כוונת רווח) או "הֶקדש".
לכאורה הכול סגור, ואין שום ספק באשר לאמינות הדוח. אף על פי כן התלמוד מספר שהיה מי שבחן את החשבון, הגיע לתוצאה שונה, ופקפק ביושרו של משה רבנו.
שאל קונטרוקטוס השר את רבן יוחנן בן זכאי... בגיבוי כסף [=בגביית כסף] אתה מוצא מאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנֶה, דכתיב: "בֶקע לגֻלגלת מחצית השקל בשקל הקדש", ובנתינת הכסף אתה מוצא מאת ככר, דכתיב: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וכו' - משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבונות?! (בבלי בכורות ה ע"א).
מה היה החישוב של קונטרוקטוס? כפי שעולה מהמשך הדיון בתלמוד, הוא התבסס על השערים בתקופתו, תקופת רבן יוחנן בן זכאי, שבה:
א. שקל = סלע.
ב. מנה = עשרים וחמישה סלעים.
לפיכך: כיכר = 60 מנֶה = 1500 סלעים (שקלים).
לפי ערכים אלה, אם נחלק את מספר השקלים שנגבו - 301,775 - ל - 1500, נקבל 201 כיכר (310,500 שקלים) ועוד 275 שקלים, שהם 11 מנֶה.
התלמוד ממשיך ומספר שרבן יוחנן בן זכאי השיב לשואל שהוא לא לקח בחשבון את ירידת ערך הכסף, לא התייחס ל"דוחות מתואמים לאינפלציה", ובלשון התלמוד:
אמר לו: משה רבנו גזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה, ומנה של קודש כפול היה.
תשובת רבן יוחנן בן זכאי מתבססת על הנתון שרשמנו לעיל, שמדובר בש"ק, לא בשקל רגיל, ומנֶה של ש"ק ערכו כפול ממנֶה של שקל רגיל, דהיינו: 1 מנֶה = 50 סלעים (שקלים), וכיכר אחת = 3000 שקלים, ואנו חוזרים למאזן שהראינו לעיל10.
הגמרא, במסכת בכורות, אינה מסתפקת בבדיקת דוח המקורות, כאמור לעיל, אלא מנסה לבדוק את אי-ההתאמה הנטענת על פי חשבון השימושים, ודוחה אותה בהוכיחה שמנֶה של קדש היה כפול (ראה למשל יחזקאל מה, יב; וראה שם במפרשים). על סמך הנתון השני שעדיין לא השתמשנו בו, שהשקל = 20 גרה, בעלי התוספות מגיעים למסקנה שבין זמנו של הדוח שבפרשת פקודי לבין זמנו של רבן יוחנן בן זכאי היו שני פיחותים, "שתי פעמים הוסיפו על המשקל", בימי יחזקאל הגדילו את המנה מ - 50 סלעים ל - 60 סלעים; ובימי החכמים הגדילו את הסלע (=שקל) מ - 20 גרה ל - 24 גרה.
והמסקנה המתבקשת מאֵליה היא: על הדוח הכספי לשקף אפוא את ערך הכסף בתקופה שבה הוא נכתב. חשבון המתעלם מדבר זה - מעוות הוא.
הערות:
* שופט בית משפט השלום בחיפה.
1. יש מפרשים אמירה זו גם לגנאי, שהיו ליצני הדור אומרים: אשרי מי שנולד קרובו: משה מלך, אהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, ואת העבודה מסר לבצלאל נכד אחותו מרים.
2. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז.
3. ה"חתם סופר" אומר שמשה לא היה חייב לתת חשבון לפי ההלכה, כי חז"ל אמרו שאין ממנים גזבר פחות משניים, חוץ ממי שקיבלוהו עליהם הציבור. אין ספק שהציבור קיבל את משה כנאמן עליו. אולם משה רבנו רצה בכל זאת להיות דוגמה לגזברים שיבואו אחריו, ולכן מינה גם את איתמר להיות גזבר כדי שיהיו שני גזברים.
4. תקנה 16(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.
5. ע"א 127/95, מועצת הפירות נ' מהדרין בע"מ פ"ד נא(4) 337 ועוד.
6. ע"א 5444/95, עמותת בני מוטרנות הגליל ואח' נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום והמוטרנות היוונית הקתולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל, פ"ד נא(4) 811.
7. מדובר באמרות אגב, מכיוון שטעם הפסק, לפי מה שהסכימו לו השופטים האחרים, הוא שבית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה. אף נאמר שהשופטת בייניש שיבחה את נכונות התובעים לנהל נכון את נכסי הכנסייה.
8. ראה, בג"ץ 5734/99, מבארכה נ' הרב יצחק עידן, דינים עליון נח 246.
9. ראה, תפארת שלמה, שמות לח, כא.
10. ונעיר בדרך אגב שקונטרוקטוס מתעלם בדבריו מן 1775 השקלים, ורש"י והתוספות אומרים שהתעלמותו זו מכוונת הייתה לשם ההקנטה. עוד נציין שסיפור דומה מופיע בירושלמי במסכת סנהדרין בסוף הפרק הראשון, אלא ששם שמו של המקשה הוא אנטינונס ההגמון, לא קונטרוקטוס השר, ושם תשובת רבן יוחנן בן זכאי היא: "ככרו של הקדוש ברוך הוא כפול היה".
יעקב פוטשבוצקי, עו"ד
|
תחילת פרשת פקודי מוקדשת למסירת מידע מפורט על נדבות בני ישראל להקמת המשכן וכמות הזהב והכסף ושאר החומרים שנתרמו. זאת ועוד, המקרא אף מפרט את ייעודו של כל חומר והכמות שנשתמשו בה לכל דבר ודבר. למעשה מוגש לנו כאן "דוח כספי", ככל הנראה הראשון בהיסטוריה, ועל עקרונותיו אעמוד בהמשך. אולם כבר כאן ניתן להדגיש היבט אחד שהוא חשוב ביותר גם במציאות ימינו, ועל אחת כמה וכמה במציאות העולם העתיק: הדיווח איננו ניתן על ידי וָסָל או גובה כספים לדרג שמעליו או לשליט, אלא אדון הנביאים, נציגו של הבורא הכול יכול והכול יודע, מדווח בכתב לדרג שמתחתיו, לצאן מרעיתו.
כך, למשל, לעניין דיווחו של משה על מטילי הכסף, אומר הכתוב: |
וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. בקע לגֻלגלת מחצית השקל בשקל הקדש, לכל העבר על הפקֻדים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת, מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, וצִפה ראשיהם וחִשק אתם (שמות לח, כה-כח).
|
|
מדברי המקרא, מתקבלים הנתונים הבאים:
הגבייה: 603,550 נפקדים g0.5 X שקל קודש (מכאן ואילך: ש"ק) = 301,775 ש"ק, שהם מאה כיכרים ועוד 1,775 ש"ק (מכאן שכיכר אחד = 3000 ש"ק). השימושים: מאה כיכרים ליציקת מאה אדנים ("כיכר לאדן"); ואילו 1,775 ש"ק ליציקת ווים לעמודים. נתונים נוספים הנוגעים לחישוב זה הם: א. בקע = חצי ש"ק. ב. עשרים גרה = ש"ק, כמו שנאמר: "עשרים גרה השקל" (שמות ל, יג). ג. התורה מדברת בש"ק, לא בשקל סתם. עינינו רואות שסך הגבייה שווה בדיוק לסך החומרים שנשתמשו בהם, בלא פחת ביציקה, ולא נותר חומר גלם שלא נשתמשו בו, ואף אין חוסר החייב הסבר. יתֵרה מזו, אם ננתח את הדוח במונחי ימינו, נלמד ממנו עקרונות הצריכים לשמש, ומשמשים, מושכלות יסוד בדיווח על כספים והעשייה בהם: א. חובת הגשת הדוח על ידי הגזבר, אפילו הוא נאמן כמשה רבנו, שהכתוב מעיד בו: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז). ב. יתר על כן, לא רק שלא ביקש משה לפטור את עצמו מחובת הגשת דוח, אלא נתן דוגמה אישית לבאים אחריו. ג. עֶקרון "הגילוי הנאות" משתקף בדיווח זה, כשכל הנתונים ניתנים לאימות: מספר המתפקדים, הגבייה האחידה של מחצית השקל מכל אדם ומספר האדנים. אפילו מספר הווים נרשם בדוח, למרות משקלם הכולל הזניח (כמחצית האחוז), אף שיכול היה משה לכללם בסעיף "שונות". ד. עֶקרון האיזון בין המקורות לשימושים נשמר (בלשון אחר: בין ההכנסות להוצאות) על ידי שימוש ביחידת מדידה זהה בשניהם. ה. יחידת המדידה היא מוניטרית, דבר הנראה לנו היום מובן מאליו, אך לא היה מובן בימי משה רבנו כלל ועיקר. ו. כל הדברים שאמרנו שהקפיד עליהם משה, נעשו במסגרת תפקודו של "מלכ"ר" (מוסד ללא כוונת רווח) או "הֶקדש". לכאורה הכול סגור, ואין שום ספק באשר לאמינות הדוח. אף על פי כן התלמוד מספר שהיה מי שבחן את החשבון, הגיע לתוצאה שונה, ופקפק ביושרו של משה רבנו. |
שאל קונטרוקטוס השר את רבן יוחנן בן זכאי... בגיבוי כסף [=בגביית כסף] אתה מוצא מאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנֶה, דכתיב: "בֶקע לגֻלגלת מחצית השקל בשקל הקדש", ובנתינת הכסף אתה מוצא מאת ככר, דכתיב: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וכו' - משה רבכם גנב היה או קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבונות?! (בבלי בכורות ה ע"א).
|
|
מה היה החישוב של קונטרוקטוס? כפי שעולה מהמשך הדיון בתלמוד, הוא התבסס על השערים בתקופתו, תקופת רבן יוחנן בן זכאי, שבה:
א. שקל = סלע. ב. מנה = עשרים וחמישה סלעים. לפיכך: כיכר = 60 מנֶה = 1500 סלעים (שקלים). לפי ערכים אלה, אם נחלק את מספר השקלים שנגבו - 301,775 - ל - 1500, נקבל 201 כיכר (310,500 שקלים) ועוד 275 שקלים, שהם 11 מנֶה. התלמוד ממשיך ומספר שרבן יוחנן בן זכאי השיב לשואל שהוא לא לקח בחשבון את ירידת ערך הכסף, לא התייחס ל"דוחות מתואמים לאינפלציה", ובלשון התלמוד: |
אמר לו: משה רבנו גזבר נאמן היה ובקי בחשבונות היה, ומנה של קודש כפול היה.
|
|
תשובת רבן יוחנן בן זכאי מתבססת על הנתון שרשמנו לעיל, שמדובר בש"ק, לא בשקל רגיל, ומנֶה של ש"ק ערכו כפול ממנֶה של שקל רגיל, דהיינו: 1 מנֶה = 50 סלעים (שקלים), וכיכר אחת = 3000 שקלים, ואנו חוזרים למאזן שהראינו לעיל10.
הגמרא, במסכת בכורות, אינה מסתפקת בבדיקת דוח המקורות, כאמור לעיל, אלא מנסה לבדוק את אי-ההתאמה הנטענת על פי חשבון השימושים, ודוחה אותה בהוכיחה שמנֶה של קדש היה כפול (ראה למשל יחזקאל מה, יב; וראה שם במפרשים). על סמך הנתון השני שעדיין לא השתמשנו בו, שהשקל = 20 גרה, בעלי התוספות מגיעים למסקנה שבין זמנו של הדוח שבפרשת פקודי לבין זמנו של רבן יוחנן בן זכאי היו שני פיחותים, "שתי פעמים הוסיפו על המשקל", בימי יחזקאל הגדילו את המנה מ - 50 סלעים ל - 60 סלעים; ובימי החכמים הגדילו את הסלע (=שקל) מ - 20 גרה ל - 24 גרה. והמסקנה המתבקשת מאֵליה היא: על הדוח הכספי לשקף אפוא את ערך הכסף בתקופה שבה הוא נכתב. חשבון המתעלם מדבר זה - מעוות הוא. |
הערות:* שופט בית משפט השלום בחיפה. 1. יש מפרשים אמירה זו גם לגנאי, שהיו ליצני הדור אומרים: אשרי מי שנולד קרובו: משה מלך, אהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, ואת העבודה מסר לבצלאל נכד אחותו מרים. 2. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנז. 3. ה"חתם סופר" אומר שמשה לא היה חייב לתת חשבון לפי ההלכה, כי חז"ל אמרו שאין ממנים גזבר פחות משניים, חוץ ממי שקיבלוהו עליהם הציבור. אין ספק שהציבור קיבל את משה כנאמן עליו. אולם משה רבנו רצה בכל זאת להיות דוגמה לגזברים שיבואו אחריו, ולכן מינה גם את איתמר להיות גזבר כדי שיהיו שני גזברים. 4. תקנה 16(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. 5. ע"א 127/95, מועצת הפירות נ' מהדרין בע"מ פ"ד נא(4) 337 ועוד. 6. ע"א 5444/95, עמותת בני מוטרנות הגליל ואח' נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום והמוטרנות היוונית הקתולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל, פ"ד נא(4) 811. 7. מדובר באמרות אגב, מכיוון שטעם הפסק, לפי מה שהסכימו לו השופטים האחרים, הוא שבית המשפט אינו מוסמך לדון בתביעה. אף נאמר שהשופטת בייניש שיבחה את נכונות התובעים לנהל נכון את נכסי הכנסייה. 8. ראה, בג"ץ 5734/99, מבארכה נ' הרב יצחק עידן, דינים עליון נח 246. 9. ראה, תפארת שלמה, שמות לח, כא. 10. ונעיר בדרך אגב שקונטרוקטוס מתעלם בדבריו מן 1775 השקלים, ורש"י והתוספות אומרים שהתעלמותו זו מכוונת הייתה לשם ההקנטה. עוד נציין שסיפור דומה מופיע בירושלמי במסכת סנהדרין בסוף הפרק הראשון, אלא ששם שמו של המקשה הוא אנטינונס ההגמון, לא קונטרוקטוס השר, ושם תשובת רבן יוחנן בן זכאי היא: "ככרו של הקדוש ברוך הוא כפול היה". |