אקדמות מילין

עבדות מצרים הייתה זה מכבר אב טיפוס לעבדות בעולם¹, ואף המערכת המשפטית ניזונה ממנה בגיבוש איסור סחר בבני אדם ובניסוח עקרונות דיני העבודה². כדרכו במקומות אחרים, המקרא חוסך גם כאן בלשונו ומקצר בתיאור העבדות. בארבעה פסוקים בלבד מקופלת מסכת שלמה של עינוי, סבל ועבודת פרך:

וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם, ויבן ערי מסכנות לפרעה את פִּתם ואת רַעַמסס. וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ... ויעבִדו מצרים את בני ישראל בפָרך. וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה, את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפָרך (שמות א, יא-יד).

לפנינו הדגשה חוזרת ונשנית של עינוי, סבל, עבודת פרך, מירור החיים ועבודה קשה. במדרשי חז"ל ובדברי הפרשנים, ראשונים ואחרונים, הורחבו הרמזים הללו לכלל "מסכת עבדות" מפורטת ומקיפה המלאה בתיאורים מפורטים (שבלי כל ספק, חלקם משקף את המציאות בזמנם ובמקומם של הפרשנים), המבקשים להשלים את ה"חסר" במקרא ולהמחיש את טיבה של עבדות זו.

יותר מהרבה תחומי משפט אחרים³, זכה תחום דיני עבודה במשפט העברי להידון בהרחבה בשורה ארוכה של ספרים ומאמרים⁴. בדברים שנביא להלן, נתמקד רק בפן אחד שלהם, איסור "העסקה פוגענית" ותוצאותיו המשפטיות. סוגיה זו עלתה בעת האחרונה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל לנוכח חיובן של קופאיות על ידי מעסיקיהן, בעיקר במרכולים ובבתי המרקחת של הרשתות הגדולות, לעמוד על רגליהן במשך כל שעות היום בלא אפשרות לנוח אף לזמן קצר. כיוצא בזה, חברת ניקיון מחייבת את עובדותיה לנקות בתים בתנוחה פוגענית, "ממש כמו פעם, על הידיים ועל הרגליים", תוך שאיפת חומרי ניקוי מסרטנים ומזיקים⁵.

לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה

כבתחומים רבים אחרים במשפט העברי, גם כאן עקרון היסוד של היחס לעובד - כל עובד, מבוגר או ילד, איש או אישה, עובד קבוע או זמני, אזרח המדינה או זר - נגזר מעובדת היותו אדם שנברא בצלם אלהים, שהכול חייבים בכבודו. מעקרון יסוד זה, כבוד העובד וחירותו, נגזרים כל עקרונות המשנה לכלליהם ולפרטיהם.

גם בתחום זה, מצווה המעביד למלא את חובתו המוסרית, לנהוג עם עובדיו לפנים משורת הדין ולא להסתפק רק בשמירה על זכויותיו המשפטיות הפורמליות של העובד.

כמה גדולים הם דברי "הנשר הגדול" בעניין זה. אמנם הלכות עבדים מדגישות שמבחינה פורמלית עבד כנעני הוא רכוש אדוניו, אלא שהרמב"ם⁶ בחר לחתום אותן ואת "ספר קניין" כולו בנימה שונה לחלוטין:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק. ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה.

חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר (תהלים קכג, ב): "כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה".

הרמב"ם אינו מסתפק באמירה כללית זו, אלא נותן לדבריו ביטוי מעשי:

וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי" (איוב לא, יג), "הלא בבטן עושני עָשָהו ויכֻנֶנוּ בָרֶחם אחד" (שם, פסוק טו).

ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל, שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במידותיו של הקב"ה, שציוונו להידמות בהם, הוא אומר: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). וכל המרחם - מרחמין עליו, שנאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבֶּך" (דברים יג, יח).

"לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה". זה כלל גדול בתורת דיני העבודה בישראל. "ויכֻנֶנוּ ברחם אחד" - מקור אחד לכל בני האדם, והכול חייבים בכבוד הכול, אפילו עבד. ואם כך בעבדים שחיו בימים עברו, כשהייתה העבדות חזון נפרץ, כמעט בגדר נורמה, בעובדים בני ימינו, החיים במדינה יהודית ודמוקרטית, שערך כבוד האדם וחירותו הוא מעמודי התווך שלה, על אחת כמה וכמה.

עבודת פרך

פעמים הרבה אנו שומעים הן מתוך הלאו. עיון בפרשיות העבדות שבתורה מלמד גם הוא על גופי תורה וכללים גדולים, שבהם ומהם בנו חכמי ההלכה את בניינו הגדול של משפט העבודה במשפט העברי. כך, למשל, לגבי מונח הנשמע בימינו 'צמחוני' למדי, "שרי מסים". בניגוד למשמעו הניטרלי בלשון המשפטית בימינו, היטל כספי שגובה רשות ציבורית על בעל נכסים לכיסוי הוצאותיה⁷, מפורש הוא כבר בתרגום הקדום למקרא כמכוון לעבודת כפייה שיש לה היבט שלילי ביותר: "שרי מסים - שלטונין מבאשין [=שליטים רעים]". רב סעדיה גאון, מפרשני המקרא הקדומים (בבל, המאה הט'), מוסיף: "שרי מסים - ממונים להשפילם ולהבזותם"⁸. הווה אומר: אין מדובר בנטל ממוני בלבד, אלא במעשה שמטרתו להשפיל ולבזות.

ה"עינוי" האמור בפרשתנו משך גם הוא את תשומת לבם של הפרשנים. מהשוואת מונח זה להיקרויות אחרות של צורות מן ענ"ה במקרא, הסיקו כמה מן הפרשנים, כגון החזקוני, שמדובר כאן בהתעללות מינית. ואכן, דברי ימי ההיסטוריה מלאים בדוגמאות של ניצול העבד לצרכים מיניים ולא רק לצורכי עבודה⁹. אך מן המקראות שלפנינו עולה שמדובר כאן בעבודת פרך ברוב שעות היממה המכוונת לכך שתימנע מהם האפשרות לקיים יחסי אישות ולפרות ולרבות.

אחד הביטויים הנפוצים ביותר בהקשר של העסקה פוגענית הוא המונח "עבודת פרך", וכבר נצטווינו במקום אחר: "לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מו)¹⁰. אך שאלה היא מהי עבודת פרך, שהרי לא נתבאר טיבה במקרא¹¹. אונקלוס מתרגם בפרשתנו בהוראת 'עבודה קשה' סתם. אך מקצת מן הפרשנים עמדו על ייחודו ופירשוהו בפנים שונות. רב סעדיה גאון רואה בו ביטוי למעשה "עינוי והשפלה", ואילו הרשב"ם, מבעלי התוספות (צרפת, המאה הי"ב), גוזר אותו מהוראת פר"ך הנפוץ בלשון חכמים, 'התפוררות של דבר לחלקים קטנים'. מכאן שעבודת פרך היא עבודה המפרכת את גופו של האדם ומשברת אותו.

אבן עזרא מפרש את העינוי כהרעת תנאי העבודה יותר מן המקובל אפילו אצל עבדים, ומן הסתם אף תנאי העבדות הרגילים לא היו מן הקלים ביותר. הרמב"ן מפרט בפירושו לתורה עוד יותר את טיבה של הרעת תנאים זו. וזה לשונו:

כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים, והיו אנשי המס בונים הבנין. ועתה נהגו העם בעבודה, וצוום שיהיו מביאים עפר, ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד.

כלומר: בעוד שקודם לכן היו בני ישראל עוסקים רק במלאכת הבנייה גופה, הרי שעתה נדרשו לייצר בעצמם אף את חומרי הבניין. בהמשך פירושו, מוסיף הרמב"ן שעבודת הפרך לא התבטאה רק בתנאי העבודה, אלא גם ביחס המזלזל וביזוי כבוד האדם שנלוו אליה:

וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו, ומכים ומקללים אותם, וזה טעם: "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך". והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך.

העסקה פוגענית בספרות השו"ת

בספרות השו"ת הובאו מקרים רבים של העסקה פוגענית, וחכמי ההלכה נדרשו להכריע אם יש בה כדי לבטל את חוזה העבודה או למצער לאכוף על המעסיק תנאי העסקה ראויים.

כך, למשל, נדרש רבי ישראל מברונא¹², מגדולי חכמי ההלכה באשכנז (גרמניה, המאה הט"ו), לדינה של "משרתת אישה או נערה בתולה" שמעסיקה שלח אותה "על השוק ובבתי הגויים יחידית. והמשרתת אומרת: 'שכרתני לשרת כדרך המשרתות בבית, ולא כדרך האנשים היוצאים בחוץ". נוסף על השאלה אם יש בדבר משום הפרה של "חוזה העבודה" ותנאיו, נדרש המשיב גם לעניין ביזוי כבודה של המשרתת. נקל לשער, ויש בידינו לא מעט עדויות היסטוריות לכך, שבאותם ימים משרתת שיצאה לבדה לשוק או לבית זר הייתה נתונה לביזוי ולהשפלה מילולית ומינית, ואולי אף לסכנת פגיעה פיזית.

רבי ישראל ברונא קובע בתשובתו חד-משמעית שאסור למעסיק לעשות זאת, אף על פי שיש מי שנוהג כן:

אין ראובן [המעסיק] יכול לכופה ליכנס יחידית בבתי הגויים... ואף במקום שרבים רגילים ליכנס שם. דיש נשים... נוהגים בצניעות או ירֵאות [=מפחדות]... ואינו יכול לכוף.

לשיטתו, בקביעת המבחן להגדרת העסקה פוגענית אין להידרש רק לשיקולים אובייקטיביים, אלא גם, ואולי רק, לשיקולים סובייקטיביים. ודי בחששו של העובד המסוים שמא ייפגע כבודו כדי למנוע את מעבידו מלכפות עליו העסקה פוגענית¹³.

גם רבי יאיר חיים בכרך, בעל "חוות יאיר"¹⁴, מגדולי חכמי אשכנז במאה הי"ז, נדרש לסוגיית העסקה פוגענית בעניינה של משרתת שברחה מגבירתה בגלל מה שמכונה בתשובה בלשון נקייה "הכבדת עול חוץ למנהג". מתיאורה המפורט של השאלה, ניתן ללמוד על התעמרות קשה של המעסיקה במשרתת אותה, לרבות מניעת מזון מפיה, השפלתה וביזויה, עד שנאלצה המשרתת לנטוש את בית גבירתה, והלכה לעבוד חינם אין כסף בבית אחר, תמורת אוכל בלבד. וזה לשונו:

על דבר שאלתו בדבר אשת פלוני הידועה לרום מעלת כבוד תורתו בשמה ובמעשיה דיה רגזנית¹⁵ קפדנית ועצרנית. ולסיבה זו לא היה דעת אדם סובלתה, והיתה בלי משרתת כמה שנים, ובתחלת חורף הזה נלאתה נשוא עול טיפול הבית, שכרה בתולה משרתת. ולסיבת הכבדת עול חוץ למנהג, לפי דברי המשרתת¹⁶, בצירוף סגירת הלחם במגדל [=בשידה] תמיד, נתקוטטו יחד הגבירה והשפחה. ותברח מפניה כמשלוש חדשים, ויצאה והלכה לאיש בעל בית אחר לשרת אצלו בעד מזונה חינם.

כדי לאיים על המשרתת ולממש את זכויותיה, עיכבה בעלת הבית ברשותה את בגדי השבת של המשרתת שברחה, ושכרה למשך שלושה חודשים משרתת חלופית למלא את מקומה בשכר גבוה יותר. יתר על כן, בעלת הבית נהגה לנכות משכר המשרתת שברחה את דמי הנזק שגרמה לכלי הבית בעת מלאכתה.

כפוסקים אחרים, מעניק "חוות יאיר" משקל רב ל"מנהג המדינה" בעניין זה¹⁷, אף כי ניתן לשער שגם תנאי ההעסקה לפי המנהג בתקופה זו לא היו מן הקלים ביותר. הוא קובע שהשאלה אם אותה "הכבדה יתירה" אסורה מכוח היותה "העסקה פוגענית" תלויה במנהג המקום. ואם אין המנהג ברור, הרי אף על פי שלכאורה בכגון זה הדין נוטה לטובת המעביד¹⁸, הרי יש להכריע כאן לטובת המשרתת, מכוח הכלל הגדול האמור במשפט העברי: "'כי לי [להקב"ה] בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים"¹⁹, שעל פיו יכול פועל "לחזור בו בחצי היום". ממילא אסור לבעלת הבית להטיל על המשרתת "עול שאינו נהוג בבירור".

למותר לומר שהכרעה זו אינה מתירה לעובד לתבוע זכויות שלא בתום לב ותוך פגיעה שאינה הוגנת במעסיקו²⁰.

כבוד העובד במשפט ישראלי

המשפט הישראלי, כחלק משיטת משפט המאופיינת במגמה סוציאלית מובהקת, מעניק לעובד שורה שלמה של הגנות חוקיות בתחומים אחדים: הגנה על שכרו, שעות עבודה, פיצויי פיטורין, יישוב סכסוכי עבודה, העסקת עובדים זרים, העסקה באמצעות חברות כוח אדם ועוד²¹. רבים מן החוקים הללו מבוססים, בין השאר, על מקורות המשפט העברי²².

דומה שלמעמד מיוחד יזכה איסור ההעסקה הפוגענית בעקבות חקיקת "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" וההכרה ב"כבוד האדם" כ"זכות על חוקתית"²³.

עיגונו של חוק זה לא רק ב"ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל", אלא בראש ובראשונה ב"ערכיה היהודיים של מדינת ישראל", מאפשר לבתי המשפט, ואף מחייבם, לילך אצל מקורות המשפט העברי ולדלות מהם מלוא חופניים עקרונות יסוד בהגנה על כבוד העובד וחירותו. לצערנו, עדיין לא נעשתה מלאכה זו במידה הראויה²⁴.

סוגיית איסור ההעסקה הפוגענית עשויה לשמש אפוא דוגמה נוספת לפוטנציאל הטמון במשפט העברי כבסיס לעיגון "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית" למען חברה טובה יותר, שוויונית יותר, צודקת יותר.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, סגן דיקן ומנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", ומלמד בה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים משפט חוקתי ומשפט עברי.
1. על העבדות בעולם העתיק, ראה: אנציקלופדיה מקראית, כרך ו (ירושלים תשמ"א), עמ' 14-1; אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 14, עמ' 1665-1654, והמקורות הרבים הנזכרים שם. חומר רב בסוגיה זו משוקע גם בספרי החוקים של המזרח הקדום. ראה, למשל, ר' ירון, המשפט של מסמכי יֵב (ירושלים תשכ"ב), עמ' 53-49. על העבדות והשתקפויותיה ההיסטוריות, החברתיות והמשפטיות במקורות חז"ל, ראה: א"א אורבך, "הלכות עבדים כמקור להיסטוריה החברתית בימי הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד", ציון כה (תש"ך), עמ' 189-141; D. Henshke, "The Hebrew Slave in Tannaitic law", Dine Israel 20-21 (2001), pp.1-30. על העבדות אצל יהודים בימי הביניים המוקדמים והמאוחרים, ראה למשל: ש' קרויס, "דברים אחדים במשפט העבדים והשפחות בתקופת הגאונים", המשפט א (תרפ"ז), עמ' 82-76; D.M. Cobin, "Jews and the medieval slave trade: the law and its historical context", Jewish Law Association Journal 9 (1997), pp.19-24; ש' אסף, "עבדים וסחר עבדים אצל היהודים בימי הביניים", ציון ד (תרצ"ט),עמ' 125-91 [=באהלי יעקב (ירושלים תש"ג), עמ' 256-223].
2. ראה ר' גרשוני, "דיני עבד עברי כביטוי לכבוד האדם", פרשת השבוע, ראה, תשס"ג, גיליון מס' 134.
3. לבד מן התוצאות המעשיות של תחום זה לעניין תנאי העבודה - כגון הלנת שכר, פיטורין, שביתה ועוד - דומה שגם אורח החיים ה"סוציאליסטי" השפיע בעניין זה על היקף המחקר. חלק מן החיבורים המרובים, לרבות אלה שנכתבו מנקודת מבטו של המשפט העברי, נכתבו מתוך מגמה אידיאולוגית מובהקת. ראה למשל ניסיונו המרתק של ב"מ לוין, בעל "אוצר הגאונים", לחבר "מסכת פועלים" (ירושלים תש"ג). וראה עוד: מ' פינדלינג, תחוקת העבודה (ירושלים תש"ה); ש' פדרבוש, הלכות פועלים, בתוך משפט המלוכה בישראל (ירושלים תשי"ב), עמ' 184-165. יחסי גומלין מרתקים אלה בין תמורות חברתיות לבין מצב המחקר עדיין לא נחקרו כדבעי, ועוד חזון למועד.
4. ראה למשל חיבורו המקיף של ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי (תל-אביב תשכ"ט; ירושלים תשמ"ב). לעניין ההבחנה הבעייתית שבין עובד לבין "קבלן", סוגיה מרכזית בדיני העבודה בימינו, ראה: ב' ליפשיץ, עובד וקבלן - בין קניין לבין התחייבות (ירושלים תשנ"ד).
5. ראה בהרחבה ב' ארנרייך, כלכלה בגרוש (תל-אביב תשס"ד), ושם, עמ' 96; י' אלבשן, "עובדים עניים והעסקה פוגענית", במעגלי צדק 4 (טבת תשס"ה), עמ' 20-19.
6. משנה תורה, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה ח. ויפים לעניין זה דברי מרן רבי יוסף קארו, בפירושו "כסף משנה" על אתר, שהתחקה אחר מקורותיו של הרמב"ם בהלכה זו ומצאם בין השאר בהשקפת עולמו המוסרית, והעיר שלא כדרכו: "הם דברי רבנו, ראויים אליו".
7. למותר לציין שמקצת מן הפרשנים אכן פירשו מונח זה על דרך הפשט, מס כספי, הא ותו לא. ראה רמב"ן על אתר. וראה י' פוטשבוצקי, "מניעים לא פיסקליים להטלת מסים", פרשת השבוע, שמות, תשס"ב, גיליון מס' 58.
8. פרשנות זו נסמכת מן הסתם על השורש מס"ה או מס"ס שמשמעם 'המסה, הפיכת מוצק לנוזל'. לבו של העבד 'נמס' ו'מתמוסס' מכוח עול המשא הכבד המושת עליו.
9. כך, למשל, בסיפור המפורסם של אשת פוטיפר ויוסף. ראה א' הכהן, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, וישב, תשס"ה, גיליון מס' 188. וראה אסף (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 98.
10. פסוק זה נאמר בעבד עברי. וראוי לציין שבתקופות מסוימות לא ראו בו מניעה להעסקת מי שאינו עבד, אלא "פועל" רגיל, ב"עבודת פרך", ובלבד שהסכים לעסוק בה מרצונו החופשי. ראה בהרחבה ש' ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 502 ואילך. על יכולתו של עובד ל"וותר" על זכויותיו ואפשרות ההתנאה על דיני עבודה במשפט העברי, ראה י' שטיפנהולץ, "ויתור עובד על זכויותיו", תחומין כ (תש"ס), עמ' 79-78, והערות א' דסברג, שם, עמ' 83-80. על סוגיה זו במשפט הישראלי ובשיטות משפט אחרות, ראה: מ' קרמניצר, "האם לא ינום ולא יישן שומר בישראל?", משפטים ב (תש"ל), עמ' 372-364;Z. H. Schreiber, "Waive of statutory rights in Israel labour law: a comparative analysis in light of English and American Law", ILR 13 (1978)41-85.
11. המונח מופיע במקרא כולו רק שש פעמים, ודומה שכולן באו בזיקה ישירה או עקיפה לעבדות מצרים ולאיסור העסקת אדם בפרך.
12. שו"ת מהר"י ברונא, סימן רמא.
13. למותר לומר שיש לאזן בין זכותו של העובד לבין האינטרסים של מעסיקו ולמנוע ניצול לרעה של מבחן זה בידי העובד תוך פגיעה בזכויות מעסיקו. ראה לעניין זה אלישבע ברק, "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד - האיזון הראוי", ספר מנחם גולדברג (תל-אביב 2001), עמ' 209-230.
14. שו"ת חוות יאיר, סימן קו. כפי שנאמר בראש השאלה, היא נשלחה אליו על ידי תלמידו חיים שבעיר מנהיים.
15. ראה רש"י, ויקרא יא, יט. הדיה הרגזנית היא "האנפה" הנמנית עם העופות הטמאים, שנאמר עליהם במקרא: "שקץ הם לכם".
16. תן דעתך לזהירותו של המשיב בניסוח דבריו, "לפי דברי המשרתת", מכיוון שלא שמע את דברי הצד השני. בתשובתו, המשיב מדבר באריכות על הזהירות הרבה שיש לנקוט בעת מתן חוות דעת מבלי לשמוע את העובדות ממקור ראשון ומפי שני הצדדים.
17. על מקומו החשוב של המנהג בעיצוב מערכת דיני העבודה במשפט העברי, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 736-734 ועמ' 756-751; ע"א 25/50 וולפסון נ' חברת ספיניס בע"מ, פ"ד ה, 265; הרב א' שרמן, "מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד", תחומין יח (תשנ"ח), עמ' 247-236; הרב י' אליעזרוב, "מעביד החורג ממנהג המדינה", תחומין כ (תש"ס), עמ' 77-71.
18. חוות יאיר משתמש כאן בכלל "יד פועל על התחתונה", והדבר תמוה שכן להלכה נפסקה דעתם של החכמים (בבא מציעא עז ע"ב) לפיה ביחסי עובד מעביד "יד פועל על העליונה"! וכנראה כוונתו רק למנהג המיטיב את תנאי העבודה לעומת דין תורה, שם אמנם הספק בדבר המנהג מוכרע לטובת המעסיק, כפי שעולה מדברי הרמ"א, חושן משפט, סימן שלא, סעיף א.
19. על כלל זה ויישומיו, ראה בהרחבה מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (ירושלים תש"ס).
20. ראה ברק (הנזכרת לעיל, בהערה 13). על חובת תום הלב ביחסי עובד-מעביד, ראה אלישבע ברק, "עקרון תום הלב במשפט העבודה", ספר ברנזון ב (תש"ס), עמ' 560-499; ק' ורדי, "תום הלב ביחסי עבודה", שנתון משפט העבודה ב (תשנ"א), עמ' 120-105; מ' גולדברג, "תום לב במשפט העבודה", ספר בר ניב (תשמ"ז), עמ' 151-139.
21. על החקיקה בדיני עבודה ומגמתה, ראה: י' אליאסוף, "מדיניות חקיקת העבודה בישראל", ספר בר ניב (ירושלים תשמ"ז), עמ' 68-55; צ' ברנזון, "חוקים להגנת העובד", ספר ברנזון א (תשנ"ז), עמ' 190-180.
22. ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי (הנזכר לעיל, בהערה 17), עמ' 1370-1365; נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת (ירושלים תשמ"ט), עמ' 1038-977.
23. על השלכות חוקי היסוד על דיני העבודה, ראה למשל: ר' בן ישראל, "השלכות חוקי היסוד על משפט העבודה ומערכת יחסי העבודה", שנתון משפט העבודה ד (תשנ"ד), עמ' 47-27; ג' מונדלק, "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש - מזכויות חברתיות לממד חברתי של זכויות האדם", שנתון משפט העבודה ז (תשנ"ט), עמ' 152-65; י' אדרעי, "זכויות אדם וזכויות חברתיות", ספר ברנזון ב (תש"ס), עמ' 117-45; י' וש' מרגליות, "עבודה ורווחה - על הקשר בין דפוסי ההעסקה המשתנים לבין זכויות הרווחה של העובדים", עיוני משפט כה (תשס"ב), עמ' 654-601.
24. על מקומו של המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בתחום דיני העבודה, ראה למשל: ע"א 47/48 אגושביץ נ' פוטרמן, פ"ד ה, 4; ע"א 268/71 עיזבון מרגוליס נ' לינדר, פ"ד כו(2)761; ע"א 368/77 זיקית נ' סריגי אלדיט בע"מ, פ"ד לב(3)487; נ' רקובר, המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל (ירושלים תשמ"ט), עמ' 875-847. וראה לאחרונה מ' ויגודה, "'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים - הזכרון והמשפט", פרשת השבוע, וארא, תשס"ד, גיליון מס' 154, וביתר הרחבה ראה מאמרו: "בין זכויות חברתיות ולחובות חברתיות במשפט העברי", בתוך זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (י' רבין וי' שני עורכים), תל-אביב תשס"ה, עמ' 233, בעמ' 277-261.