פתח דבר

המדרש אומר: "כל הנסים שעשה הקב"ה לישראל, לא עשאן אלא על המים"¹, ואכן פרשתנו משופעת בנסים על המים. הגדול שבהם הוא קריעת ים סוף, שנאמר בו "ויבָּקעו המים", ולא 'וייבקע הים', "לרמוז שכל המימות נבקעו, מי הנהרות והבורות והבארות, וכן המים שבתוך הקנקנים והמיכלים והכדים, וכן המים שהיו מעל הרקיע ומתחת לתהומות"². אף נעשו לישראל נסים לשתיית מים במדבר, במרה³ ובמסה ובמריבה⁴.

בעל הטורים, ר' יעקב בן אשר (ספרד, המאה הי"ד), אומר כי בקריעת ים סוף היה גם נס שתיית מים מתוקים. בפירושו לפסוק "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב) בשירת הים, הוא מביא פסוק דומה בישעיהו, "כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" (ישעיהו יב, ב), ואומר: "זה שאמרו רז"ל⁵: שמים מתוקים היו נוזלים מקרקע הים, ושאבו מים בששון".

להלן נברר מעט שבמעט מיַם הסוגיות הכרוכות באספקת מים, חלוקתם ושמירה עליהם, ולאחר מכן ניתן דעתנו לחקיקה החדשה בתחום זה.

מקורות המים

מקורות המים - הימים, הנהרות הנחלים ועוד - הם הפקר, והם שייכים לכל אדם⁶. עיקרון זה סויג עם כניסת ישראל לארץ ישראל: "עשרה תנאים התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ, ואלו הן... מעין היוצא בתחילה, בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו, אע"פ שאין עיקרו בחלקם. ואין לאחרים להסתפק עמהם ממנו"⁷. כמו כן, הוגבלו חלק מן השימושים בימה של טבריה, שנפלה בחלקו של נפתלי, למי שאינו משבט זה⁸.

בתלמוד הובאה דעת מי שביקש לחייב תושבי עיר המקבלת את מימיה ממעיין הנובע מעיר אחרת לשלם לאותה עיר עבור המים, אלא שהיא לא נתקבלה⁹, משום שהרי מקורות המים הם בגדר הפקר. אך אם אין המים מספיקים לשתי הערים, יש לעיר שמקור המים נמצא בה זכות לסוכרו¹⁰.

אשר לסדר השימוש במקור מים לחקלאות, נפסק להלכה: "בני הנהר משקין על הסדר. רצה אחד לסכור, כדי שיחזיר לו המים, וישקה תחילה ואחר כך יפתח, ואחר רוצה להשקות תחילה, כל המתגבר זכה"¹¹. בעל טורי זהב, ר' דוד בר' שמואל הלוי (פולין, המאה הי"ז) אומר שהכוונה היא כנראה שיסכור רק כדי צורכו.

דין זה אמור בבעלי שדות המבקשים להטות את זרימת המים מן האמה אל שדותיהם על ידי סכר, אבל לפי דין המשנה¹²: "בור שהוא קרוב לאמה [ואמת המים ממלאת אותו מים כדרכה בלא סכר], מתמלא ראשון מפני דרכי שלום". כלל זה אינו מעיקר הדין, ותיקנוהו חכמים כדי למנוע מריבות בין בעלי השדות, וכן נפסק להלכה. יש המצמצמים את התקנה לבור שקדם לאמה, אבל אם האמה קדמה לבור אין לבעל הבור זכות קדימה¹³.

גם על פי חוק המים, התשי"ט-1959, סעיף 1 וסעיף 3, מקורות המים במדינה הם קניין הציבור, וכל אדם זכאי להשתמש בהם, אלא שבסיפא שלהם נאמר כי מקורות המים נתונים לשליטת המדינה. לפיכך, השימוש בהם כפוף להסדרה חקיקתית ולפיקוח ורגולציה של רשויות סטטוטוריות. כך למשל נקבע כי זכות אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור המים הנמצא בה או עובר בה או בגבולה (סעיף 4 לחוק). כל אדם חייב לשמור על טיב המים שברשותו, למנוע את בזבוזם ולהימנע מסתימת מקור המים או דלדולו (סעיף 9 לחוק). החוק גם קובע נורמות וכללים לכמות המים, איכותם, מחירם, תנאי אספקתם וניצולם ביעילות ובחיסכון.

מתקני מים - התקנתם ותיקונם

כבר בימי התנ"ך, נבנו מפעלי מים, בעיקר באזורים שאינם משופעים במקורות מים דוגמת ירושלים. הידועים שבהם הם: מפעל המים שהקים חזקיהו המלך ערב המצור של סנחריב מלך אשור על ירושלים (705-701 לפנה"ס), הידוע בשם "נִקבת השילוח"¹⁴; ומפעל המים התחתון בימי הורדוס, בסוף ימי בית שני, להעברת מים מבריכות שלמה, שמדרום לבית לחם, אל ירושלים¹⁵. במסגרת ההכנות למצור, סתם חזקיהו המלך את מוצא מימי הגיחון העליון, בעצת שריו וגיבוריו, כדי למנוע מים מחילות סנחריב הצרים על ירושלים¹⁶.

לעניין נשיאה בהוצאות חפירת מתקני מים, התלמוד מספר¹⁷ שרב פפא הטיל הוצאות של חפירת באר מים חדשה גם על יתומים וגם על תלמידי חכמים¹⁸ מפני שהכול צריכים למים, והם נהנים ממנה כשאר האדם¹⁹. וכן פסק הרמב"ם²⁰.

על החשיבות הרבה של המים כמוצר חיוני²¹, ניתן ללמוד גם מהלכות חול המועד. אמנם נאסרה מלאכה בחול המועד, אך הותרה לצורך אספקת מים לשתייה: אם נתקלקל מקור מים של הרבים, מותר לתקנו, אף אם הרבים אינם זקוקים עתה למים; אם הרבים זקוקים למים, מותר לחפור בור אפילו בפרהסיא ואף אם יש בדבר טרחה מרובה. לעומת זאת, אם נתקלקל בור מים של יחיד, מותר לתקנו רק אם הוא צריך למים²². חכמים ראו זכות מיוחדת במי שטיפלו ללא תמורה בהתקנת מים ואספקתם לצורכי הרבים, בעיקר למאות אלפי עולי הרגל לירושלים, כנחוניא חופר שיחין ונקדימון בן גוריון²³.

מי שיש לו חצר בעיר אחרת, משעבדים אותו לחפור עמהם בורות, שיחין (חפירה ארוכה וצרה) מערות (חפירה מרובעת מקורה) ואמת מים (תעלת מים), אף שאינו גר בעיר²⁴.

נפסק שאם אירעה תקלה במקור מים המשקה כמה חלקות במדרון, כל בעלי החלקות משתתפים בתיקונו. אם אירעה התקלה בחלקות התחתונות, משתתפים בתיקון רק החלקות הזקוקות לתיקון. נמצא שבעל החלקה התחתונה הוא היחיד שמשתתף תמיד בתיקון התקלה²⁵.

על פי אותו היגיון, בסילוק מי שפכים, אם התקלקל ביב שכמה חצרות שופכות לתוכו, סדר התיקון הפוך: אם התקלה בחלק התחתון, הכול משתתפים בתיקון, כיוון שאם לא יהא הביב מתוקן בחלקו התחתון, יוזקו כולם, שהרי לא יוכלו לנקז את השפכים שלהם. מכאן שאם התקלה בחצר העליונה, היא לבדה מתקנת לעצמה²⁶.

אולם בית הדין לממונות בירושלים פסק שצינור מים או צינור ביוב הוא חלק מן הרכוש המשותף, לכן כל השותפים ברכוש צריכים להשתתף בתיקונו מכוח מנהג המדינה ("בתים משותפים")²⁷.

רבי יחזקאל לנדאו (פראג, המאה הי"ח)²⁸, אומר שאם חפר בעל החלקה העליונה אמת מים על חשבונו, ולאחר זמן בא בעל החלקה התחתונה לעבד את שדהו והוא מבקש להאריך את אמת המים כדי שתגיע גם אליו, אין עילה לחייבו למפרע בגין ההוצאות שהיו לבעל החלקה העליונה, משום הכלל הגדול במשפט העברי: "זה נהנה וזה אינו חסר - פטור". אולם בעל החלקה העליונה רשאי בתגובה לומר שיסתום את הבור בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה", ואין בכך משום "מידת סדום", כיון שחפירת אמת מים אינה שירות שחייב אדם לספק לשכנו חינם.

מניעת מפגעי מים

נזקי מים ושפכים שברשות היחיד, כגון: מים הנשפכים מקומה עליונה לקומה תחתונה; נטיעת אילן ששורשיו עלולים להגיע לבור מים שבתחום הזולת; מי משרה [=שפכים מהשריית פשתן] העלולים להזיק לגידולים חקלאיים, נחלקו חכמים בדבר הרחקתם במסגרת מחלוקתם העקרונית בעניין הרחקת נזיקין²⁹.

לדעת חכמים, חובת הרחקת הנזק היא על המזיק: העושה בשלו דבר העלול לגרום נזק לשכנו חייב להרחיק את הנזק, גם אם הנזק ייגרם לאחר זמן ובאופן עקיף³⁰; רבי יוסי מסכים שבנזקים ישירים הנקראים "גירי דיליה³¹ [=החצים שלו]" חובת ההרחקה על המזיק, אבל בנזקים אחרים על הניזק להתרחק ואינו יכול למנוע משכנו לעשות בשלו כרצונו. ההלכה נפסקה כרבי יוסי, ואולם כבר נקבע שמשום "דרכי נועם", ראוי שלא יעשה אדם בתחומו דבר העלול להזיק לחברו³².

וכן פסק בית הדין לממונות בירושלים³³ בעניין ביוב היורד מקומה עליונה ומחלחל לדירה תחתונה. אף שהנזק אינו מידי והרטיבות והריח אינם בגדר "גיריה דיליה", שהרי הם ניכרים רק לאחר זמן, ראוי שינהג העליון בחסידות, יתקן את הנזק וירחיק את המפגע.

החופר בור מים ברשותו סמוך לכותל שכנו הריהו נחשב כמי שמזיק לכותל באופן ישיר, ונוסף על הרחקת החפירה מן הכותל עליו לסוד את הבור, "כדי שלא יבליעו המים ויזיקו כותל חברו"³⁴.

רבי יוסי מודה שאם הנזק גדול אף שאינו ישיר ואין זה סביר לדרוש מן הניזק לוותר על תשמישו הקבוע, על המזיק להרחיק את היזקו. כך פסק הרא"ש בעניין בור מי גשמים שעלה על גדותיו, וחדרו המים למרתף הזולת וגרמו לטחב וסירחון. בעל הבור חייב לסלק את היזקו. זאת בנוסף לנימוק שבכגון זה הרי מדובר בנזק ישיר: "מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעים ועוברים לחצר שמעון והוו גירי דיליה"³⁵. כך מודה רבי יוסי גם בעניין נזק לרבים.

בעניין מי שרצו לעשות בית מרזח בחצרם, וביקשו בעלי החצרות הסמוכים למנוע את הדבר מחשש שיסתמו השופכין של בית המרזח את הביוב ויגלשו לחצרותיהם, נפסק שלא ניתן לעכב את הקמת בית המרזח, משום שאין בדבר משום "גירי דיליה". אין מקרה זה דומה לנזק מידי הנגרם למרתף מבור מים שעלה על גדותיו, משום שמדובר בשפיכה לביב זורם ואפשר שלא ייסתם, ואם ייסתם הרי זה יכול להיות גם מחמת עפר ואבנים ולאו דווקא מן השפכים של בית המרזח³⁶.

בעקרון כשקיימת חובת הרחקה הוצאות ההרחקה מוטלות על המזיק³⁷.

אשר לפיצוי על נזק שנגרם, מדברי חלק מן הראשונים עולה שאין קשר הכרחי בין חובת ההרחקה או הפטור ממנה לבין חובת התשלומים או הפטור מהם³⁸.

מכל מקום, אם מדובר ברשות הרבים, נראה שבכל מקרה יצטרך לשלם הנזק: השופך מים לרשות הרבים והזיק, חייב המזיק לשלם³⁹. כך גם לעניין שפכים. עם זאת, יש הבחנה בין שפכים "העוברים לשעה ומתייבשים" לבין שפכים הנקווים ב"גומא": "כל אלו שפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן אין להם רשות לשפוך המים ברשות הרבים בימות החמה, אבל בימות הגשמים יש להם רשות, ואף על פי כן אם הוזק אדם או בהמה במים, חייבין נזק שלם"⁴⁰.

תאגידי מים וביוב

סקרנו כמה מן העניינים הקשורים במערכות מים וביוב. הזכרנו שבדין הישראלי, בשונה מן המשפט העברי, המדינה שולטת על מקורות המים ואף קבעה לשם כך הסדרי פיקוח מפורטים בעניין הפקת מים, הולכתם ואספקתם, כמו גם הטיפול בשפכים, הולכתם וטיהורם. נוסף על כך, נאסר לזהם את מקורות המים במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן. אין לסותמם, לדלדלם או להזרים לתוכם או בקרבתם חומרים נוזלים, מוצקים או גזיים⁴¹.

בעת האחרונה נחקק חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, המעביר את משק המים והביוב העירוני בישראל מידי הרשויות המקומיות לידי תאגידים⁴². מטרת החוק להביא לניהול עסקי יעיל ומקצועי של מערכות המים והביוב תוך הבטחת השקעות בתשתיות המים והביוב, רמת שירות ואיכות, ועידוד התחרות. הוצאת משק המים והביוב מתחום טיפולן של הרשויות המקומיות מבטיחה שלא יישנו מקרים של ניתוק אספקת המים לצרכנים ששילמו את חשבונות המים בגלל חובות הרשות המקומית לחברת "מקורות" ושהתשלומים עבור המים והביוב יושקעו חזרה בתשתיות ובשיפור השירות. תאגיד המים והביוב חייב להקים, לתחזק ולהפעיל מתקני מים וביוב, לשקם מערכות מים וביוב שניזוקו ולהכין תכניות השקעה רב שנתיות לפיתוח מערכות חדשות. התאגיד חייב לשמור על איכות המים, למנוע זיהום מקורות מים ולמנוע מפגעים בריאותיים וסביבתיים⁴³.

פעילות התאגיד תמומן באמצעות התשלומים שהוא גובה מהצרכנים ובאמצעות גיוס הון להשקעות⁴⁴. סעיף 1(א)(1) לחוק קובע כי התאגיד חייב להבטיח שירות באיכות טובה ובאמינות, במחירים סבירים ובלא הפליה. התעריפים ייקבעו על ידי הרשות לשירותים ציבוריים - מים וביוב, שהוקמה לפי חוק זה⁴⁵. כמו כן, החוק אינו מבחין בין אוכלוסיות לעניין חובת התשלום, משום "שהכל צריכין למים"⁴⁶.

בסעיף 146 לחוק, נקבע כי שר הפנים, בהתייעצות עם שר האוצר, יקבע תקנות לעניין הפסקת מתן שירותי מים וביוב על ידי התאגידים לצרכן או למקרקעין או צמצומם בשל אי תשלום. התקנות טרם הותקנו. בדיון בבג"ץ אומץ על ידי מנכ"ל משרד הפנים נוסח מוסכם ל"נוהל הפעלת הסמכות לנתק מים" החל על רשויות מקומיות. נוהל זה קובע בין היתר סף מינימום של חוב בסך 300 ₪, את זמני הניתוק (לא בימי שישי, שבת ועוד) ומפרט את האמצעים שהרשות המקומית צריכה לנקוט לפני ניתוק ואוסר עליה לנתק מים בגין אי תשלום חוב במקרים חריגים של מצוקה קשה בכפוף לבחינה חוזרת של ההחלטה אחת לארבעה חודשים. יש להניח כי נוהל זה ישמש נוהל מנחה להכנת התקנות לפי סעיף 146 שיחולו על תאגידי המים והביוב⁴⁷.

תאגידי המים והביוב מוסמכים לדרוש ביצוע עבודות מבעלי נכסים ומפעלים, לרבות טיפול מקדים בשפכי תעשייה וניטורם ומניעת מטרדים ונזקים למערכת המים והביוב. לתאגיד יש גם סמכות לדרוש מבעל מקרקעין להתקין צינורות מים וביוב בנכס שלו או לשנותם⁴⁸. לצורך ביצוע תפקידיו, התאגיד רשאי להיכנס למקרקעין, בין ציבוריים בין פרטיים, ולהתקין בהם מערכות מים וביוב, לחפור תעלות ומעברים להסיר אבנים, אדמה, עצים, מתקן מפריע, לפתוח דרכים ועוד, בכפוף להסכמת בעל המקרקעין. במקרה של מחלוקת יכריע הממונה על תאגידי מים וביוב וניתן לערער על ההחלטה לבית משפט שלום⁴⁹.

הרשיונות הראשונים לתאגידים שהוקמו על פי חוק ניתנו ביוני 2003. עד כה הוקמו שבעה תאגידים, המשרתים כמאה ושלושים ריבוא צרכנים⁵⁰.

סוף דבר: החוק והתאגידים שהוקמו על פיו, עושים כיום את צעדיהם הראשונים. רוב הסעיפים שנזכרו לעיל עדיין לא נבחנו הלכה למעשה. לא באנו אלא להראות מקצת שבמקצת מהסוגיות שעלו ברבות הדורות בעניינים אלו במשפט העברי, אשר בבוא העת, משיעלה צורך לעשות שימוש באילו מבין סעיפי חוק חדשני זה, ניתן יהיה לדגום וליקח מהם ככל הדרוש, מן הגורן ומן היקב, ואף למעלה מכך.

הערות:

* עו"ד כרמית פנטון, היועצת המשפטית לרשות הציבורית למים וביוב.
1. דברים רבה, ג.
2. ילקוט מעם לועז, לר' יעקב כולי, פרשת בשלח, פרק ה, "ניסי קריעת ים סוף".
3. המתקת המים המרים באמצעות השלכת עץ מר (שם טו, כה). וראה דברי הרמב"ן בפירושו לפסוק זה.
4. הוצאת מים מהצור על ידי מכה במטה, שלא היה בו מעיין קודם לכן, (שם יז, ו). וראה רש"י, שם.
5. ראה: מכילתא לפרשת בשלח טו, ח; מדרש תהלים, מזמור קיד.
6. ראה: רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ו, הלכה יג; הלכות זכייה ומתנה, פרק א, הלכה א.
7. רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ה, הלכה ג.
8. רמב"ם, שם. מותר גם למי שאינו משבט נפתלי לדוג דגים מימה של טבריה, אך רק בחכה, ולא ברשת, ואסור לו להעמיד שם ספינה.
9. בבא קמא פא ע"ב.
10. מחלוקת חכמים מרתקת נוגעת לענייני קדימויות: חיים (שתייה), בהמות וכביסה, מי קודם למי בין שתי הערים. ראה: תוספתא, מהדורת ליברמן, בבא מציעא יא, לג-לז; נדרים פ ע"ב. וראה בעניין זה תורה תמימה (לרב ברוך הלוי עפשטיין), במדבר לה, ג.
11. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע, סעיף ב.
12. משנה, גיטין ה, ח.
13. ראה שולחן ערוך, הנזכר לעיל, בהערה 11. וראה ערוך השולחן, שם, סעיף ב.
14. מלכים ב, פרק ב.
15. ראה: ר' עמירן, "הספקת מים לירושלים בימי קדם", מחניים צט (תשכ"ה), עמ' 102; צ' צוק, "מאגרי מים עירוניים בארץ התנ"ך בתקופות הברונזה והברזל (3000-586 לפנה"ס)", בסדרת מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל (משרד החינוך), חוברת יג, על המים (תשס"ד), עמ' 31.
16. דה"ב לב, ג-ד, ל. המשנה (פסחים ד, ט) אומרת שלא הודו לו חכמים על כך, ככל הנראה כיוון שלא בטח בנבואת ישעיהו שיושיעו ה' וגם שהרע על ידי כך לתושבי ירושלים. יש לציין שבאבות דרבי נתן (ב, ד), נאמרו דברים הפוכים בעניין זה, שהסכימה דעתו לדעת המקום, כעולה גם מהמשך הפסוק בדברי הימים. למקורות נוספים, ראה נ' רקובר, איכות הסביבה היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים (ירושלים תשנ"ג), עמ' 34-35, המקורות המובאים שם בהערות.
17. בבא בתרא ה ע"א.
18. אך אם אנשי העיר חופרים את הבאר בעצמם, תלמידי חכמים פטורים מלהשתתף במלאכה, משום ש"רבנן לאו בני מיפק באכלוזא [=בחבורות]". ופירש הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה י, שהטעם הוא שלא יתבזו בפני עם הארץ.
19. להיקף חיוב תלמידי חכמים בתשלום מסים, אם רק בשירותים חיוניים, כגון חפירת בארות מים או גם בשירותים העירוניים שתלמידי החכמים נהנים מהם, אף שאינם חיוניים, כגון יישור רחובות העיר, ראה שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן נב. והשווה שו"ת ציץ אליעזר, חלק ב, סימן כה, הדן בהרחבה בגדרי הפטר תלמידי חכמים מתשלום מסים.
20. רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה ז. אך אם לא נמצאו מים, מחזירים להם את הכסף, אך לא ליתר בני העיר.
21. אף נקבע שאי אפשר לכפות חלוקה בעין של מקרקעין משותפים שיש בהם רק בור מים אחד. אף יש להתיר גישה חופשית לבור הנמצא ברשות היחיד והוא משמש כמה בתים. ראה למשל: שו"ת תורת חיים, חלק ג, סימן צט; שו"ת מהרש"ם, חלק א, סימן ח.
22. משנה ברורה, הלכות חול המועד, סימן תקמד, סעיף ב.
23. ראה: יבמות קכא ע"ב; תענית יט ע"ב
24. רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה ג.
25. ראה: רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ג, הלכה ט; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע, סעיף א. וראה ספר מאירת עיניים, שם, ס"ק א.
26. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קסא, סעיף ו.
27. פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יוחסין ז, עמ' שח.
28. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, חושן משפט, סימן כד (מובא בפתחי תשובה על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קע, סעיף א).
29. בבא מציעא קיז ע"א; בבא בתרא כה ע"א-ע"ב.
30. כבר במשנה נקבעו שיעורי הרחקה לעניינים אחדים (משנה, בבא בתרא ב, א), כגון: ג' טפחים לחפירת בור, שיח, מערה, אמת מים או בריכת מים לכביסה ("נברכת הכובסין") לצד כותל חברו שיש בהם לערער את יציבות הכותל, ואילו לשאר הדברים קבעו עקרון כללי, שירחיק בשיעור שלא יזיק. ראה: רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ט, הלכה א; שו"ת הרא"ש, כלל קח, סימן י.
31. כלומר, נזקים הנגרמים לאדם על ידי כוחו של הזולת, כגון חצים שיורה ברשותו והם מזיקים במקום אחר. יש אומרים שהתנאי ל"גירי דיליה" אליבא דר' יוסי הוא נזק מידי. אך יש אומרים שיש תנאי מצטבר נוסף: הנזק נגרם על ידי האדם עצמו, כיורה החץ, שהוא שופך את המים בעצמו, להבדיל מנטיעת העץ, שהעץ משלח את שורשיו ומזיק לבור, אלא שנטיעת העץ אינה בגדר נזק מידי ואינו מכוח האדם עצמו. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ערך הרחקת נזיקין, עמ' תרכח ואילך.
32. שו"ת הרא"ש, הנזכר לעיל, בהערה 30.
33. לעיל, הערה 27.
34. רמב"ם, הנזכר לעיל, בהערה 30. לא נכנס כאן לעובי הסוגיה, ורק נאמר שיש שיטות שונות בשאלה אם מדובר בתנאים מצטברים או שדי באחד מהם. וכן לעניין "גירי דיליה", האם הנזק המידי הוא בעצם החפירה, שגורמת רפיון לקרקע או לחות המים.
35. שו"ת הרא"ש, הנזכר לעיל, בהערה 30. זאת בניגוד למשל למקרה שבו הדר בקומה תחתונה יכול לתקן את המרזב, שאין כאן הוצאה מרובה. אך אם המים מרובים, עד שצריך להתקין "כיפת אבנים", האחריות להרחקת הנזק עוברת למזיק.
36. שו"ת שופריה דיעקב, חלק ב, חושן משפט, סימן כד.
37. למעט "הסומך אילן לבור", לשיטת חכמים, שבעל הבור (הניזק) משלם לבעל האילן (המזיק בכוח) את הוצאות קיצוץ האילן מאחר שהנזק אינו מידי. רש"י, בבא בתרא כה ע"ב, ד"ה ונותן דמים. אחרים הסבירו שזהו דין מיוחד באילנות או משום יישוב העולם או משום הפסד מרובה, ראה אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 31), עמ' תרפו.
38. ראה מגוון הדעות ונימוקיהן באנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 31), עמ' תרפו-תרפט.
39. רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק יג, הלכה יב (כדין בור ברשות הרבים).
40. רמב"ם, שם, הלכה יג.
41. סעיפים 20א ואילך לחוק המים, התשי"ט-1959; תקנות המים (מניעת זיהום המים) (איסור הזרמת תמלחת למקור מים), התשנ"ח-1998; תקנות המים (מניעת זיהום מים) (בורות ספיגה ובורות רקב), התשנ"ב-1992; תקנות מים (מניעת זיהום מים) (מתכות ומזהמים אחרים), התשס"א-2002; תקנות בריאות העם (איכותם התברואתית של מי שתיה), התשל"ד-1974; תקנות בריאות העם (קביעת תקנים למי שפכים), התשנ"ב-1992 ועוד.
42. בשלב ראשון בבעלות מלאה של העירייה ולאחר מכן הפרטה (סעיפים 72 ואילך לחוק).
43. סעיף 23 לחוק. כמו כן, קובע סעיף 99 לחוק כי על הרשות הציבורית שהוקמה לפי החוק לקבוע אמות מידה בעניין איכות השירותים שהחברה מספקת לצרכניה. הרשות פרסמה טיוטה להערות הציבור של סל השירותים (לתפעול, תחזוקה, פיתוח ושיקום תשתיות המים, הביוב והתיעול על ידי התאגידים), באתר האינטרנט של הרשות ((www.wwa.gov.il. ובימים אלו שוקדת הרשות על הכנת המסמך הסופי הכולל בין היתר, הוראות בנוגע לאספקת לחצי מים (כדי שגם "העליונים" וגם "התחתונים" ייהנו ממקורות המים במידה שווה); מניעת מפגעי ריח, הצפות ומטרדים; החומרים שיש להשתמש בהם לצנרת והאביזרים ומידותיהם; אספקה סדירה של מים; שירות לקוחות; פיצויים לצרכנים על אי עמידה בתנאים; ביצוע עבודות דחופות ועוד.
44. סעיפים 1(א)(3) ו-23(א)(5) לחוק. לראשונה אחד מן התאגידים גייס הון באמצעות הנפקת אג"ח, לפני שבועות אחדים.
45. הרשות מינתה ועדה ציבורית לקביעת כללים חישוב עלות השירותים והתעריפים, והיא אמורה להגיש את המלצותיה בעוד כחצי שנה. עד לקביעת תעריפים לפי החוק, ממשיכים לחול התעריפים שהיו קיימים ערב חקיקתו בהתאם לסעיף 152 לחוק.
46. סעיף 102(ג) לחוק מאפשר מתן תמיכה מתקציב המדינה לתאגיד להפחתת מחיר השירות.
47. בג"ץ 5671/01 ה.ל.ב. (התנועה למלחמה בעוני) ו-7 אח' נ' מנהל אגף הגביה ואח', פסק דין מיום 19.4.04 (טרם פורסם).
48. סעיפים 51-53 לחוק.
49. סעיפים 41-50, 110 לחוק.
50. ירושלים, ראשון לציון, מטולה, נתניה, נצרת עילית, פתח-תקווה ואריאל.