פתח דבר

התלמוד אוסר לקבל תרומה אפילו למטרה חשובה, אם אינה ניתנת על ידי בעל הממון עצמו, משום שיש לחשוש שמא התרומה אינה על דעתו ושהממון גזול .¹כך למשל נקבע כבר בתקופה קדומה שבה הייתה דרך כלל הבעלות על נכסי המשפחה של הבעל, שאסור לקבל מן האישה סכום גדול לצדקה. וזה לשון התלמוד בעניין זה: "גבאי צדקה לוקחין מהן [=מנשים נשואות] דבר מועט אבל לא דבר מרובה".

אחד ממפרשיו הנודעים של המקרא בדורות האחרונים, רבי מאיר שמחה מדווינסק² (ליטא, המאה העשרים), העיר את תשומת לבנו לעובדה שהלכה זו רמוזה כבר בציווי הפותח את פרשתנו בעניין ההתרמה הגדולה להקמת המשכן במדבר:

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה, א-ב).

בניגוד לחוק הפרשנות בימינו³, המונח איש מתפרש לעתים במקורות המשפט העברי כבא למעט אישה⁴. לדעת ר' מאיר שמחה, הפסוק בא להדגיש שהתרומה נלקחה דווקא "מאת כל איש", משום שאסור לקבל תרומה בסכום גדול מאישה נשואה.

רבי עובדיה ספורנו (איטליה, המאה הט"ז), ממפרשי המקרא, מצביע על רמז נוסף להלכה זו בפסוק המתאר את הבאת חומרי הגלם לתרומת המשכן: "ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב" (שמות לה, כב). הוא מתבסס על דברי התלמוד שהבאנו לעיל, ואומר: "עם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה כדי שיקבלו הגבאין מהן, שאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט"⁵.

בדברים שנביא להלן, נבקש לעמוד על התמורות שנתחוללו בהלכה זו בעקבות השינויים במעמד האישה במשך הדורות, ונראה ששאלה זו אינה נחלת העבר ואינה נוגעת רק לתרומות הניתנות על ידי פרטים, אלא היא עולה גם בימינו בתרומות של חברות עסקיות הניתנות שלא על דעת בעלי המניות.

השליטה בנכסי בני הזוג

ההלכה האוסרת על גבאי צדקה לקבל תרומה בסכום גדול מאישה נשואה בלא הסכמת בעלה מבוססת על התפיסה המשפטית ולפיה נכסי בני הזוג, גם הנכסים שבבעלות האישה, נמצאים למעשה בשליטת הבעל. כך הם פני הדברים בכספים שהכניסה האישה מבית אביה או שנפלו לה בירושה, שהבעל זכאי ליהנות מפרותיהם⁶, וכך הוא ביחס ל"מעשי ידיה", כלומר שכר עבודתה, המגיע לבעלה תמורת התחייבותו לזון אותה⁷.

יחד עם זאת, ראוי לומר ששאלת חוקיות התרומה עולה למעשה לא רק ביחס לתרומת האישה אלא גם ביחס לתרומת הבעל, שהרי הבעל משעבד בשטר הכתובה את כל נכסיו כערבות לתשלום כל החובות שהתחייב בהם בכתובה, ובכללן תנאי כתובה, כגון: תשלום מזונות ומדור וכיוצא בהם. מכאן נדרשת לכאורה גם הסכמת האישה לכל תרומה שהאיש מבקש לתרום, משום שכל הוצאה מן הרכוש עלולה ל"הבריח" ממנה נכסים ולגרוע ממה שמכנים חז"ל "רווח ביתא"⁸, כלומר רמת החיים המגיעה לה, ואולי אף למנוע ממנה את האפשרות לגבות את חובותיה בעתיד⁹.

השינוי במעמד האישה - דעת הראב"ן

הרמב"ם¹⁰, ובעקבותיו השולחן ערוך¹¹, פסקו כדין התלמוד שאסור לקבל צדקה מאישה נשואה אלא בסכום מועט, משום שרק בתרומה מעין זו יש חזקה שניתנה על דעת הבעל.

ברם, נהוג היה כבר בתקופת התלמוד שהבעל מפקיד את השליטה בכספי הבית בידי אשתו. מעמד זה של האישה, המכונה בידי חז"ל "נושאת ונותנת בתוך הבית", הקנה לאישה סמכות לבצע פעולות משפטיות בנכסי בני הזוג¹². תמורה נוספת במעמד האישה התחוללה כשהחלו הנשים ליטול חלק רב יותר בהכנסות המשפחה, כגון על ידי עיסוק במסחר¹³, ואי אפשר היה למנוע מהאישה ליטול חלק בהחלטה כיצד לחלק את ההוצאות. לאור שינוי זה במעמד האישה, קבע הראב"ן, רבי אליעזר בר נתן (אשכנז, המאה הי"ב) ¹⁴שניתן לקבל מן האישה אפילו "דבר מרובה" לצדקה, שהרי הרבה נשים עושות עסקאות בכספי המשפחה, ויש להניח שגם בענייני צדקה האישה פועלת בהרשאה ומתוך אימון. לשיטתו, אף על פי שמבחינה משפטית גרידא כספי הבית הם בשליטת הבעל, ניתן לומר שהאיש מינה אותה מכללא לעשות בשמו עסקאות לפי שיקול דעתה. חידושו של ראב"ן כפול: מותר לקבל תרומה בסכום גדול מאישה נשואה "הנושאת ונותנת בתוך הבית" משום ההנחה שהרשה אותה בעלה לכך; כל אישה בימיו היא בגדר "נושאת ונותנת בתוך הבית"¹⁵.

אמנם היו מי שחלקו על חידושו של ראב"ן¹⁶ וסייגו את דבריו באמרם שיש לבחון את גובה התרומה לפי מערכת היחסים הכלכלית בין כל זוג לעצמו, ובלשונם: "הכל לפי הבעל והאשה"¹⁷. לדבריהם, רק בהתקיים נסיבות מיוחדות, יש להניח שהבעל מסכים אף לתרומה "מרובה" של אשתו, כגון כשהאישה היא המפרנסת העיקרית. במקרה זה, אין ספק שהיא רשאית לתת לצדקה כראות עיניה, שהרי אין זה סביר להניח שהבעל מתנגד לכך¹⁸. הוא הדין בשני בני זוג ערירים, והאישה מבקשת לתרום לצדקה סכום גבוה כדי להנציח את שמותיהם¹⁹. לא זו אף זו, יש שהבעל אינו רשאי להתנגד לתרומת אשתו, אם הדבר עלול לפגוע בשמה הטוב, כגון שהיא מבקשת לעזור לקרוביה לפי מעמדה הכלכלי²⁰.

למותר לציין שאם אמרה האישה לגבאי הצדקה שהיא תורמת על דעת בעלה, בין אם הביע בעלה את רצונו במפורש לתרום את התרומה למטרה מסוימת בין אם אמרה האישה שבעלה מסכים באופן כללי, הגבאי רשאי לקבל ממנה את התרומה בלא להטיל ספק בנכונות דבריה²¹.

קמצן המתנגד לתרומת אשתו

נשאלת השאלה: מה יהא דינו של בעל קמצן הנמנע מלתת צדקה כפי יכולתו, האם יכולה אשתו לתת צדקה בלי לקבל את הסכמתו לכך? האפשרות להתיר את הדבר תלויה בין השאר בשאלת סמכותו של בית הדין לכפות על אדם לתת צדקה²² לפי שיעור נכסיו. מכוח הנחה זו, יש מקום לומר שמותר גם לאשתו לחלק מכספו, ובלבד שהכספים שהיא מוציאה הם במסגרת הצדקה הראויה שהיו כופין עליו²³.

לכאורה, ניתן להביא אסמכתה לגישה זו²⁴ ממעשה אביגיל, אשת נבל הכרמלי, שנתנה מזון רב לאנשי דוד הרעבים, לאחר שסירב בעלה לזונם, ואז: "ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין, וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי ומאה צמֻּקים ומאתים דבלים ותשם על החמרים" (שמ"א כה, יח).

לפני רבי יחזקאל לנדא, בעל ה"נודע ביהודה"²⁵ (פראג, המאה הי"ח), באה שאלה זו והוא דחה את הראיה הזאת. לדעתו אביגיל רשאית הייתה לנהוג כפי שנהגה מכמה טעמים, ובהם: משום פיקוח נפש, להציל את בעלה ממוות, שהרי לאחר הסירוב ביקש דוד להרגו²⁶ כדין מורד במלכות²⁷; משום שהאוכל הגיע לדוד על פי הדין כשכר שמירת רועי נבל²⁸; והנימוק המעניין ביותר, שאביגיל נתנה לדוד מנכסיה הפרטיים, משום שבאותה תקופה הייתה הפרדה מלאה בין רכוש הבעל לרכוש האישה, ורק מאוחר יותר הוא שתקנו חכמים שהבעל זכאי למעשה ידיה של אשתו או לפירות נכסיה תמורת חיוביו השונים כלפיה²⁹.

תרומה מנכסי מלוג

אחר שעסקנו בתרומה מן ההכנסות המשפחתיות, ממשכורותיהם של בני הזוג או מפירות נכסיהם, ראוי לשאול מה יהיה הדין בנכסים שנפלו לאישה בירושה לאחר נישואיה: האם הפיכתם לנכסי מלוג ושעבוד פירותיהם לבעלה ימנעו ממנה לתרום מהם לצדקה בלא הסכמתו?

נפסק להלכה שאם כבר מכרה האישה מן הנכסים שירשה לפני שנודע לבעלה על קיומם או נתנה מהם, לא יוכל לדרוש את ביטול המכירה או המתנה מכוח זכותו בפירותיהם³⁰. אם לא ידע הבעל שהגיעו נכסי הירושה לידי אשתו, אך ידע שהם קיימים ושהיא מצפה לקבלם, נחלקו הדעות אם יש תוקף למכירתה או למתנתה³¹. אולם אם מדובר בנכסים שניתנו לאישה במתנה, סובר רבי משה פיינשטיין (ארה"ב, המאה הכ')³² שאם תרמה מהם האישה, תרומתה תקפה לכל הדעות, אף אם ידע בעלה שהיא משתדלת לקבלם אך לא ידע שקיבלה אותם בפועל.

אם נדרה האישה לתת צדקה שלא מדעת בעלה, נחלקו הדעות אם הוא חייב לפרוע את התחייבותה מנכסיו³³. לעומת זאת, מנכסי מלוג שעדיין לא ידע בעלה שהגיעו לרשותה, סובר רבי יוסף חיים (בגדד, המאה הי"ט) שהיא יכולה לפרוע את התחייבותה, ואף מותר לה לכתחילה להתחייב בנדר לתת תרומה, אף שעקרונית בעלה זכאי ליהנות מפירות הנכסים הללו, לולא התחייבותה לתרום מהם³⁴.

ההלכה בימינו - בני זוג כשותפים

היום, לאחר חקיקת חוק שיווי זכויות האישה, התש"י-1950, יש לדון בשאלה אם איבד הבעל את זכותו לפירות מכוח תקנות הקהל או מכוח מנהג שבממון, או שמא כיוון שיש להתחשב בהכנסותיה בעת קביעת דמי מזונותיה, עדיין יש לו זיקה לנכסי המלוג שיש בה כדי למנוע מן האישה לתת מהם לאחרים.

תהא התשובה לשאלה זו אשר תהא, ההלכה שלפיה הבעל הוא ששולט בנכסי בני הזוג, שעליה מבוססים הדברים שראינו עד כה, אינה אלא הלכה דיספוזיטיבית, וניתן להתנות עליה. ואכן, כבר בימי הביניים, נהגו בני זוג להתנות "שישלטו שניהם שוה בשוה בנכסים"³⁵. תנאי מעין זה מאפשר לאישה לתרום סכומים סבירים כרצונה, כפי שהדבר מותר לבעלה, והיא זקוקה לאישור של בעלה רק אם היא מבקשת לתרום שלא בהתאם למעמדה הכלכלי³⁶.

נראה שכן הוא הדין גם בבני זוג שהסכימו ביניהם בהסכם ממון נוסף על הכתובה ואולי אף בבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף, משום שהבעלות והשליטה שלהם בממון משותפת.

כאן המקום להדגיש שיצירת מעמד שווה בנכסים לשני בני הזוג באחת הדרכים האמורות מגבילה את הבעל ואת האישה במידה שווה.

תרומות של חברות עסקיות

הוראות ההלכה שדיברנו עליהן מבוססות בעיקר על יחסי שותפות ושליחות מכללא. שאלה דומה, אף כי לא זהה, עולה ביחס לחוקיותה של תרומה מכספי חברה עסקית שלא במסגרת יחסי ציבור או פעולות פרסום ושיווק שלא מדעת בעלי המניות. המנכ"ל או הדירקטוריון הם בעלי השליטה בחברה, אך הבעלות בחברה היא כמובן של בעלי המניות. חברה התורמת למטרות צדקה בהחלטת הגופים שלה (המנכ"ל או חברי הדירקטוריון) בלא לשתף את בעלי המניות או בלא החלטת האספה הכללית שלה עשויה להיקלע לניגוד אינטרסים חמור.

שאלה זו נידונה בארצות הברית כבר לפני כחמישים שנה, בעניינה של חברה בניו-ג'רסי שתרמה סכום גדול לאוניברסיטה³⁷. שתי ערכאות קבעו שתרומה סבירה היא בגדר המותר. כיום העניין מוסדר בחקיקה ברוב מדינות ארצות-הברית, המאפשרת שימוש בכספי החברה הן לצרכיהם הסוציאליים של עובדיה הן לתרומות סבירות.

בישראל הוצגה גישה הפוכה עוד בזמן שהיו בתוקף הסעיפים הישנים שנמחקו לימים מפקודת החברות. מלומדים שונים הציעו לחוקק הסדר שידרוש הסכמה מפורשת של בעלי המניות לתרומה מכספי החברה ופירוט המטרות שכספי הצדקה מיועדים להן. יוזמי הצעת החוק נימקו אותה בטעם שאין להתיר למנהלי חברה לעשות בכספיה כעולה על רוחם³⁸.

עניין זה מוסדר היום בסעיף 11(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע:

תכלית החברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין היתר את ענייניהם של נושיה, עובדיה, ואת עניינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון.

סעיף זה מאמץ גישת ביניים: מחד גיסא, אין צורך בהרשאות פרטניות. הרשאה כללית במסמכי היסוד של חברה תאפשר לחברה לתרום מכספי החברה סכומים סבירים; מאידך גיסא, אם לא נקבעה הרשאה לתרומות בתקנון החברה, לא תתאפשר אפילו תרומה מצומצמת וסבירה. יש לציין שגם אם לא נקבעה בתקנון הוראה מפורשת לעניין תרומות, יש לחברה אפשרות, במסגרת מסע פרסום או יחסי הציבור שלה, לתרום למי שהיא רוצה, ובלבד שהדבר מביא ל"השאת רווחיה" או עולה בקנה אחד עם "עניינו של הציבור", כלשון סעיף 11(א) רישא לחוק החברות. לעתים עשויה תרומה להיכנס למסגרת ה"שיקולים העסקיים" כחלק מתכנון מס נבון³⁹.

ההכרה בחברה בע"מ המודרנית כאישיות משפטית נפרדת אינה ברורה כל צורכה במשפט העברי. יש מי שטוען שגם הסדרים חוקיים ה"מאומצים" ונכנסים לתוך היכל המשפט העברי אינם יכולים ליצור אישיות משפטית יש מאין⁴⁰. לשיטתם, פעילות הגופים בחברה תקפה רק מכוחם של דיני השליחות. מנכ"ל החברה הוא כביכול שלוחם של בעלי המניות, והוא חייב לפעול רק על פי הוראותיהם, שאין לו משלו ולא כלום.

ועדיין אפשר שגם לפי המשפט העברי, כוחם של הגופים השונים בחברה לא יהיה גרוע מכוח "אישה הנושאת ונותנת בתוך הבית". ממילא ייתכן שניתן יהיה להחיל עליהם את תורת ה"שליחות מכללא" ולהכיר בתקפותה של תרומה שלהם בסכום סביר שתרמו למטרות צדקה אף בהיעדר הוראה מפורשת לכך בתקנון החברה.

הערות:

* הרב אליהו שוורץ, בוגר מכללת "שערי משפט" ותלמיד לתואר שני במשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים
1. בבא קמא קיט ע"א.
2. בפירושו על התורה, "משך חכמה", שמות כה, ב.
3. ראה סעיף 6 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981.
4. ראה: בבלי קידושין כד ע"א; סנהדרין מו ע"א ועוד.
5. פירוש רבנו עובדיה ספורנו על התורה, שמות לה, כב. בהשתתפות הציבור במלאכת המשכן מתוארים מעשי התנדבות נוספים של נשים (שמות שם, כה-כט). לדעת הספורנו, יש לומר שמעשי נדבה אלו נעשו מדעת בעליהן או בידי נשים שאינן נשואות.
6. שהרי ידוע לפי המשפט העברי, שבאין תנייה מפורשת, כספים אלה הופכים לנכסי מלוג, דהיינו ש"ילקח בהן קרקע והוא [=האיש] אוכל פירות". ראה: כתובות עט ע"א; רמב"ם, הלכות אישות, פרק כב, הלכה כא; טור, שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פה, הלכה יג.
7. משנה כתובות ו, א; כתובות מז ע"ב.
8. ראה כתובות פ ע"ב.
9. שאלה זו תתעורר רק אם יש בתרומה שהבעל מבקש לתת שלא מדעת אשתו כדי לפגוע במצבו הכלכלי במידה שתקשה עליו למלא את חובותיו כלפיה.
10. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה יב.
11. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמח, סעיף ד.
12. בבא בתרא נב ע"ב. זהו למעשה אחד מדיני השליחות הקובע שיש לאישה ייפוי כוח מכללא לעשות פעולות משפטיות בנכסי הבית.
13. לתיאור נרחב על תמורה זו והשפעתה על הלכות שונות, ראה א' גרוסמן, חסידות ומורדות (ירושלים תשס"ג), עמ' 188 ואילך.
14. ראה: ספר ראב"ן, בבא קמא קיט ע"ב; שם, שו"ת, סימן קטו.
15. לא ברור אם כל אישה בימינו נחשבת "נושאת ונותנת בתוך הבית". ראה א' ורהפטיג, "אחריות בעל לחובות אשתו", שנתון המשפט העברי ב (תשל"ה), עמ' 268-267, הטוען שהדבר תלוי בנסיבות המשפחה המסוימת. לא כן היא דעת א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (תל-אביב תשמ"ג), עמ' 207-206, הטוען שההסדר המשפטי הכפוי של שוויון על פי חוק מונע את תחולת ההסדר במשפט העברי של מינוי מכללא שיסודו במציאות החברתית וההנחה שהבעל מסכים לפעולות אשתו בממונו.
16. ראה שו"ת הרא"ש, כלל יג, סימן יא, בשם מהר"ם מרוטנבורג (נכפל בכלל לט, סימן ח).
17. ראה ים של שלמה, בבא קמא, פרק י, סימן נט. וראה גם דבריו, שם, פרק ח, סימן כט.
18. ים של שלמה, שם.
19. שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן קט. בדומה לזה נפסק שהסכמת האיש להשתתפות אשתו בערב התרמה לצדקה, יש בה הסכמה מכללא המאפשרת לה לתרום לפי כבודה. ראה שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה, סימן קמ.
20. שו"ת מהר"ם מינץ, סימן ז (מובא בשו"ת נחלת שבעה, סימן יז).
21. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, יורה דעה, סימן עב.
22. בבא בתרא ח ע"ב ועוד.
23. ראה שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן קט, שהמביא את דין התלמוד "גדול המְּעַשֶּׂה [המשדל את הבריות למעשים טובים] יותר מהעושה".
24. ראה שו"ת מהרי"ל, שם.
25. שו"ת נודע ביהודה, מהדורא תנינא, יורה דעה, סימן קנח.
26. שמ"א כה, יג.
27. מגילה יד ע"ב.
28. על פי שמ"א כה, טז.
29. שו"ת נודע ביהודה שם.
30. כתובות עח ע"א; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן צ, סעיף יא.
31. בעניין זה נחלקו הדעות אם די בציפיית האישה לירושה כדי להחשיב את הנכסים כנכסים הידועים לבעל, שהאישה אינה יכולה למכור מהם ואף לתת מהם במתנה. ראה: בית שמואל, אבן העזר, סימן צ, ס"ק מב; שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן קג.
32. שו"ת איגרות משה, שם. הרב פיינשטיין עוסק שם בצדקה שנתנה אישה נשואה מתוך כספי השילומים שהשיגה מגרמניה, והוא דן בהם מבחינה הלכתית כבכספי מתנה.
33. ראה: שו"ת מהר"ם מינץ, סוף סימן ז; בית שמואל, אבן העזר, סימן צא, יג; שו"ת רב פעלים, חלק ב, אבן העזר, סימן לב; שו"ת שואל ומשיב, מהדורא א, חלק ג, סימן קצו; שו"ת חיים שאל, חלק א, סימן סט. ויש שהבחינו בדעת מהר"ם מינץ בין נדר שנדרה האישה קודם נישואיה לבין נדר שנדרה לאחר נישואיה. ראה: שו"ת בית יעקב, סימן קעג; שו"ת מהרש"ם, חלק א, סימן מה; שו"ת מנחת יצחק, חלק ב, סימן עח.
34. שו"ת רב פעלים, שם.
35. כך עולה משו"ת מהרי"ק, שורש נז.
36. שו"ת מהרש"ם, שם; שו"ת חלקת יעקב, שם.
37. ראה: A. P. Smith Mfg. Co. v Barlow, 13 N.J 145, 98 A. 2d 58.
38. ראה א' יורן, "לשאלת חוקיות תרומותיהן של חברות", הפרקליט כח (תשל"ב), עמ' 555.
39. סעיף 46 לפקודת מס הכנסה קובע זיכוי מס בשיעור של 35% של חברה התורמת למוסד מאושר עד לתקרה של כשני מיליון ש"ח, המוגבל עד ל-30% מן ההכנסה החייבת במס.
40. נושא זה ראוי להתייחסות מעמיקה, אך ניתן לומר כללית שניטשה מחלוקת בין הפוסקים בעניין זה, כשהנפקות העיקרית היא לדיני מכירת חמץ ולדיני ריבית. פוסקים אחדים הכניסו אל תוך שטרי מכירת החמץ מכירת מניות שליטה או מניות המקנות זכות הצבעה בחברות שיש ברשותן חמץ, ויש פוסקים שכתבו שאין צורך בכך, משום שהבעלות היא של החברה כאישיות משפטית נפרדת, ולא של בעלי המניות. כמו כן, עולה השאלה לעניין איסור ריבית, שכן איסור ריבית אינו חל אלא בין אדם לרעהו ולא בין אדם לאישיות משפטית נפרדת.