בצלאל ואהליאב

לקראת סיום תיאור מלאכת המשכן וכליו, נתפרשו בפרשתנו בפעם השנייה שמותיהם של שניים מן האדריכלים שנתמנו על ידי הקב"ה להיות ממונים על בניית המשכן: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר צִוה ה' את משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן" (שמות לח, כב-כג)¹. ונשאלת השאלה מדוע זכו דווקא שני אלה שתיקרא מלאכת המשכן על שמם? כדי להשיב על השאלה הזאת, אנו צריכים לשוב אל הראשונות, אל הפסוקים העוסקים במינוים לתפקיד זה, המתארים את מעלותיהם המכשירות אותם לביצוע המלאכה: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי" (שמות כח, ג); "ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר צויתך" (שמות לא, א-ו).

ועדיין אנו צריכים למודעי מה טיבה ומה פשרה של התכונה הנקראת "חכמת לב", החוזרת כמה פעמים בעניינים העוסקים² במלאכת המשכן. הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (וואלוז'ין, המאה הי"ט), תמה בפירושו לתורה "העמק דבר" מה הקשר בין שני חלקי הצירוף "חכם לב". וזה לשונו:

אבל עדיין קשה לשון "כל חכם לב" (שמות לא, ו) - והרי כוח השכל אינו בלב, אלא משכנו במוח. אלא "חכם לב" יש עוד שתי משמעויות: חדא, חוכמת יראת ה', שהיא ראשית חכמה, ומשכנה בלב; שנית, בכוח הביטחון שיחכם במלאכה זו, אף על גב שלא למדה ולא אימן ידיו לה מעולם.

ובמקום אחר, הוא אומר:

"אשר נתן ה' חכמה בלבו" (שמות לו, ב) - זהו גם כן חכמת הלב, לבטוח שיצליח בזו הפעולה, ושירצה לקבל על עצמו להתקרב אל המלאכה, אע"ג שלא למד מעולם אמנות זו... כך היה במעשה המשכן הבחירה לכל אחד באיזה אומנות היתה מועלת לעשות בלי ללמוד כלל, רק בהצלחת ה' לדבר אשר נשאו לבו.

למדנו מדבריו שיש לצירוף "חכם לב" שתי משמעויות: הראשונה, יראת ה', שהיא ראשית חכמה; והשנייה, הביטחון שיצליח ושיח?ם במלאכתו, אף על פי שלא למד? מעולם. נמצא אפוא שתכונתם הייחודית של העוסקים במלאכות המשכן הייתה שהיו יראי ה', דהיינו בעלי מידות יחד עם ביטחון, דהיינו תחושה אינטואיטיבית, שיצליחו במלאכתם, אף על פי שלא למדו מימיהם את מלאכת הצורפות ואומנות הכסף והזהב וחרושת אבנים טובות.

לב חכם - תכונתו של שלמה המלך

דברי הנצי"ב מסייעים בידינו להבין לאשורו את ?שרו של משפט שלמה, שהרי כבר תמהו חז"ל וכל הפרשנים הבאים אחריהם על הדרך שנקט שלמה המלך בשעה שבא לגזור את הדין בעניינן של שתי הנשים שתבעו כל אחת לעצמה את התינוק החי³: כיצד סמך על תגובותיה של האם האמיתית? ומה היה עושה אילו היו שתי האימהות אומרות לו "גזור"?

וכבר מצאנו במדרש שר' יהודה בר' אילעאי מבקר בחריפות רבה את התנהגותו של שלמה, ואומר: "אילו הייתי ?ם, פוקרין [=גיזי צמר] הייתי כורך על צווארו, כשהוא אומר: 'קחו לי חרב'. אילולי שנתמלָאת [=אם התינוק] רחמים, כבר נהרג. ועל אותה שעה הוא אומר: 'אי לך ארץ שמלכך נער' (קוהלת י, טז)"⁴.

נראה שיש למצוא את ההסבר לביטחונו הרב של שלמה בצדקת דרכו בבקשה המיוחדת של שלמה מהקב"ה בחלומו⁵, הנזכר במקרא בסמוך לסיפור על משפט הנשים הזונות, ועל דבריו האמורים שם, המטרימים את סיפור המשפט. מסופר במקרא שביקש שלמה המלך בחלומו מאת הקב"ה: "ונתת לעבדך לב שׁמע לשפט את עמך להבין בין טוב לרע". ותשובת ה' אליו הייתה מלווה בהתפעלות על תוכן בקשתו: "ויאמר אלהים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עשר ולא שאלת נפש איביך, ושאלת לך הבין לשמע משפט. הנה עשיתי כדבריך, נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך".

לפי פירושו של הנצי"ב, ניתן לומר שבשעה שעמד שלמה המלך על סף חינוכו במלכות, ידע כי הצלחת מלכותו תלויה במתנת שמים ולא בחכמתו האנושית. על כן הוא מבקש מהקב"ה את התכונה החשובה ביותר למי שמבקש להצליח במלאכת המלכות.

המלך, כמו השופט או מנהיגים אחרים, נדרש להכריע בעניינים הרבה על כל צעד ושעל. ואולם שאלה היא כיצד יוכל לדעת אם אמנם נכונה היא הכרעתו, והלוא אם יישען על חכמתו לבד, מי ערב לו שתכונה זו תעמוד לצדו בכל עת? על כן, ביקש שלמה בצדק את המתנה הגדולה מכול, "לב שומע... לב חכם ונבון". לא עושר, לא אריכות ימים, וגם לא נפש אויביו - כל אלה אינם יכולים לעמוד למלך בתקופת מלכותו. רק ראשית חכמה יראת ה', יחד עם תחושת ביטחון פנימית, מסוגלת לסייע למלך לחוש אם הוא בוחר בדרך הנכונה אם לאו.

נמצא שמעשה שתי הנשים הזונות, שנכתב בסמוך לפסוקים העוסקים בבקשתו של שלמה, לא בא אלא לאשר לנו שנענתה תפילתו של שלמה וניתן לו "לב שומע... לב חכם ונבון". בכוח לב זה, חש שלמה ביטחון מוחלט שיצליח במלאכת השיפוט הקשה שנקרתה בדרכו, וממילא אין עוד מקום לתמיהה על הדרך שנקט בשעה שפסק בדינן של שתי הנשים.

"חכמת לב" במלאכת השיפוט

הנשיא ברק כותב בספרו "שיקול דעת שיפוטי"⁶ שהאינטואיציה יש לה תפקיד בשיקול הדעת של השופטים. לדבריו, השופט פועל "על פי אותה תחושה פנימית היוצרת קשר בין הבעיה לבין פתרונה", עד כי "לעיתים חש השופט בתוצאה הרצויה, עוד בטרם נתן לעצמו דין וחשבון באשר לדרך הראויה בה עליו ללכת כדי להגיע לתוצאה הראויה". רק בדרך של הילוך לאחור, הוא מגבש לעצמו את העיקרון שהוא צריך לפעול על פיו, משום ש"השופט הוא יצור אנושי, והאינטואיציה ממלאת תפקיד חשוב בפעולתו של כל אדם". ואולם הוא מדגיש ש"האינטואיציה חייבת להיות מבוססת וצריכה להיות מסוגלת לשכנע. אכן, אינטואיציה יכולה להיות ניצוץ המאיר את הדרך הראויה. היא אינה הדרך עצמה. אינטואיציה אינה תחליף לאינטלקט... אך היא יכולה להיות מניע לבחינה נוספת, מעמיקה יותר ורציונאלית יותר. שופט צריך למצוא איזון בין חשיבתו הרציונאלית לבין האינטואיציה שלו".

ומצינו רעיון דומה גם במשפט העברי. כך, למשל, נמסר בשם הרב דובריש אשכנזי, הרב מלובלין, בעל "נודע בשערים"⁷:

שבבוא לפניו איזו שאלה, מקודם הוא שוקל בשכלו על אמיתות העניין לפי השכל האנושי, היאך הוא. ואם נראה לו לפי שכלו האנושי שהדבר אמת, אז הוא מעיין על פי חוקי תורתנו הקדושה משפטו.

ביטוי חשוב לאינטואיציה ההלכתית מצוי בגישתו של החת"ם סופר, ר' משה סופר-שרייבר (פרשבורג, המאה הי"ח), המדגיש את קיומה של השגחה אלוהית במעשה הפסיקה. ואלה דבריו:

וכיוון שהקב"ה נותן חכמה לחכמים, והוא ציווה לשמוע לסנהדרין, בוודאי לא יניח אותם הקב"ה לטעות, ואי אפשר שיהיה ביניהם ובין האמת סתירה.

ודומה שלא בכדי השתמש החת"ם סופר בלשון השאולה מן הכתוב אצל העוסקים במלאכת המשכן "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", שהיא אותה חכמה אנושית אינטואיטיבית הניתנת לאדם נוסף על חכמתו השכלית, העיונית והמדעית.

"חכמת הלב" ו"תיקון הלב"

בהרצאה שנשא עוד בהיותו נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והוכתרה במילים "תיקון הלב"⁸, דיבר השופט טירקל על שתי משמעויותיה של "חכמת הלב", יראת ה' והביטחון הפנימי. בתחילת הדברים, השופט טירקל קובל על הנטייה ההולכת וגוברת בעיקר אצל רופאים ובעלי תפקידים אחרים "להשליך הכרעות קשות אל פתחה של הרשות השופטת". לדעתו, נטייה זו נובעת "מחולשה פנימית, ובעיקר מהיחלשותו של החוסן המוסרי הפנימי של אותם מגזרים ושל אותן רשויות... בהעדר חזונו של הנביא, חשן הכהן ובת הקול... מבקש הרופא המתייסר, שאינו מסוגל למצוא את התשובה בתוך הלב, את הישועה אצל המשפט וכהניו, השופטים... קיימת אשלייה שאלה, ובעיקר המחוקקים והשופטים, יכולים למצוא תשובות, וכי בכוחם לסלק את המתח ולאחות את הקרע בין הישגי הרפואה לבין הערכים המקובלים". זוהי אפוא "חכמת הלב" של השופט, ענווה ויראת ה', כלומר הידיעה הברורה שעל אף שאני שופט, אני רק בשר ודם, ומשום כך איני כול יודע.

אך בהמשך דבריו באה לידי ביטוי הוראתו השנייה של הצירוף "חכמת הלב", הידיעה הברורה שיש מקום נכבד לאינטואיציה, לתחושה הפנימית והמוסרית של השופט. וזה לשונו:

ההתקדמות העצומה של הרפואה ושל הטכנולוגיה הרפואית, והפיכתו של הטיפול הרפואי למצרך השווה לכל נפש - עם תהליכים מצערים שונים במערכות החינוך (אם מותר לכנותן כך) שלנו - הולידו תהליך של דהומניזציה של הרפואה... זהו איום הרובץ גם לפתחם של בתי המשפט, ומסיבות דומות.⁹ יותר ויותר נשען הרופא בהחלטותיו על המכשור, על המעבדה ועל המחשב, ופחות ופחות על עצמו. יותר ויותר נשען המשפטן - גם השופט - על תקדימים על ספרות מקצועית ועל חוות דעת, ופחות ופחות על עצמו. האנליזה הולכת ומשתבחת אולם, חוששני, שהאינטואיציה, התחושה הפנימית, גם המוסרית, הולכת ומתקהה, הולכת ומתקפחת.

והוא מסיים את מאמרו בהבאת דברים מן המבוא לספרו של רבי נחמן מברסלב, "תיקון הלב". ואלה דבריו: "הלא אני דומה למי שהולך יומם ולילה במדבר, וחותר ומבקש לעשות ממדבר יישוב. כי כל אחד מכם לבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה, ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תיקון ומקום בלבבכם".

והשופט טירקל חותם בדברים משלו: "הרפואה צריכה לתיקון הלב. הרופאים צריכים לתיקון הלב. כולנו צריכים לתיקון הלב". ונאים הדברים למי שאמרם.

אינטואיציה אנושית בתהליך כתיבת פסק הדין

בראיון שנערך עמו¹⁰, מתאר השופט טירקל את תהליך כתיבת פסקי הדין. ואלה דבריו:

בתהליך של יצירת פסק הדין, קיימים שני שלבים... שלב ראשון זה השלב של לימוד החומר ומציאת המשבצת המשפטית הנכונה, או המשבצות המשפטיות הנכונות, שלתוכן נכנסות עובדות הפרשה הנדונות. אבל, באותו שלב, מתחיל לפעול עוד מנגנון, של בחינת ההחלטה שלי בעיניו ובשכלו של אדם נבון והגון, אדם מן הרחוב, אדם מן היישוב. דהיינו, אני לא מסתפק בכך שיש משבצת משפטית. אני רוצה להיות משוכנע שפסק הדין שלי הוא גם צודק... למשבצת המשפטית נגיע ברוב המקרים די בקלות. הקושי מתחיל, כשתוצאה שאליה הגעתי, איננה מוצאת חן בעיני. איננה מוצאת חן בעיני כיעקב טירקל, כאדם. ואז אני מוכן לעשות מה שמכנים 'שמיניות באוויר' כדי למצוא דרך משפטית אחרת, שתביא אותי אל תוצאה יותר צודקת.

לכאורה, דרכו של השופט טירקל הפוכה מדרכו של הרב אשכנזי מלובלין שהוזכר לעיל. בעוד הרב אשכנזי מבקש להפעיל את מבחן האינטואיציה של השכל האנושי כבר בראשית מלאכת הפסיקה, הרי שאצל השופט טירקל, בא לידי ביטוי מבחן האינטואיציה של "האדם הנבון וההגון מן היישוב" כלשונו רק לאחר מלאכת הפסיקה. אף על פי כן, הצד השווה לשתי השיטות הוא המקום החשוב השמור לאינטואיציה של השכל האנושי במלאכת השיפוט, או ביתר דיוק: במלאכת עשיית הצדק במשפט.

צדק אנושי הנובע ממעמקי הלב

פסק הדין בעניינם של בני הזוג נחמני¹¹, שעניינו שאלת הבעלות על הביציות המופרות שלהם, הוא דוגמה מאלפת לדרכו של השופט טירקל במלאכת השפיטה. השופט טירקל מצא במשפט סבוך זה הזדמנות נאותה לתת ביטוי להשקפת עולמו בדבר המתח הקיים בין דרך המשפט לדרך הצדק בפרט, ומלאכת השפיטה בכלל. דבריו הם שיר הלל ופרשנות מעשית לביטוי "חכמת לב" במלאכת השפיטה. וזה לשונו:

סבורני כי הסכסוך שלפנינו אינו מצוי במהותו במסגרת נורמה משפטית קיימת. לא ניתן ליצוק אותו לתבניות המשפטיות של חוזה או מעין חוזה. מצוי הוא כל כולו בתחום הרגשי-מוסרי-חברתי-פילוסופי. מכאן ההסבר לחלל הנורמטיבי ולקוצר ידם של הכללים המשפטיים המקובלים לתת מענה לסכסוך. התשובה תימצא, אפוא, בעולם הערכים הפנימי של כל אחד מאתנו. אף אינני מהסס לומר, שמותר לה שתימצא באוצר הרגשות שבתוך לבו של כל אחד מאתנו. לשיטתי, בסוגיה סבוכה ומורכבת כמו זו שלפנינו, שבה שזורות וכרוכות זו בזו שאלות מוסריות, חברתיות, פילוסופיות ומשפטיות, שאין להפריד ביניהן, שאותן מעצימים רגשות עזים, אי אפשר להבדיל בין דברו של ה"דין" לבין "צדקו" של הדיין. זה כרוך בזה. זה נובע מזה. שניהם אחוזים זה בזה כאש בגחלת.

והוא אומר עוד בעניין סבוך ורגשי זה:

בתוך עולם תוהו משפטי כזה, אם מותר לכנות זאת כך, נזקק השופט לנורמה חיצונית, לבר משפטית - יהא כינויה אשר יהא - כדי לבחור בין מגוון הפתרונות ש"הדין" מאפשר. המקרה שלפנינו הוא מאותם מקרים קשים שבהם על השופט לשאת לבדו, על שכמו שלו, את מלוא האחריות האישית להכרעתו, בלי להשען על תמיכה של סמכות אחרת, וזאת בשל העדר כל נורמה המסדירה את הסוגיה... אינני מהסס לומר כי התוצאה שאליה הגעתי איננה רק תוצאה של אנליזה משפטית אלא גם של אינטואיציה ושל תחושה פנימית. סבורני כי במקרה מיוחד כמו זה הנדון אין בכך פסול.

והוא חותם את דבריו במילים אלה:

אנו נושאים על כתפינו משא כבד של אחריות. האור שמנחה אותנו אינו אורה של השמש או אורם של הכוכבים, שהם קניין הכל. אין הוא אלא אורו של הלפיד הקטן שביד כל אחד ואחד מאיתנו המאיר את נתיבו... לפי תפיסתי, הצדק שעושה ומקרין בית המשפט צריך להיות צדק אנושי, שאינו רק תוצאה של ניתוח הגיוני אלא גם נובע ממעמקי הלב. ההכרעה לזכותה של רות נחמני היא בעיני הכרעה כזאת. אכן, הגישה האנושית היתה גם לנגד עיניהם של בעלי דעת הרוב בערעור, שלא התעלמו מכמיהתה של רות נחמני לאמהות, ואף על פי כן הגיעו למסקנה שונה משלי. הדברים הולכים אחרי הלב ולבי שלי הוליך אותי למסקנה שאליה הגעתי.

קצרו של דבר, תמצית תורת המשפט של השופט יעקב טירקל אחת היא: "על הצדק שעושה ומקרין בית המשפט להיות צדק אנושי שנובע ממעמקי הלב". ואידך פירושא הוא. זיל גמור¹².

הערות:

* ראש תוכנית "שיח משפט", מכללת שערי משפט.
1. בצלאל ואהליאב הוזכרו כבר בפרשת כי-תשא, על פשרה של חזרה זו ראה מדרש לקח טוב, על אתר, וראה גם פירושו של ר' שמשון בן רפאל הירש.
2. נציין שגם הנשים נטלו חלק במלאכות המשכן, כעדות הכתוב: "וכל אשה חַכמת לב בידיה טוו" (שמות לה, כה).
3. לעניין זה, ראה נוסף על הפרשנים הקלסיים על אתר גם את מאמריהם של: א' חדד, "משפט שלמה", מגדים כז (תשנ"ז), עמ' 101; א' הנמן, "משפט שלמה ודין 'המוציא מחברו' - תגובה", מגדים ל (תשנ"ט), עמ' 111; א' וג' ליבוביץ, "משפט שלמה", בית מקרא קכב (ניסן תש"ן), עמ' 242; ג' וי' רחמן, "משפט שלמה - תגובה", בית מקרא קלב (תשרי-כסלו תשנ"ג), עמ' 91; ג' ששון, "אי לך ארץ שמלכך נער - השגות חז"ל על משפט שלמה", בית מקרא קעט (תמוז-אלול תשס"ד), עמ' 191; ב' דון-יחייא, "משפט שלמה כדגם לחשיפת האמת העובדתית", פרשת השבוע, מקץ, תשס"ג, גיליון מס' 102; י' איזנברג, "משפט שלמה", באתר "דעת - מרכז לימודי יהדות ורוח" (www.daat.ac.il); ח' גניזי, "משפט שלמה", דף שבועי - אוניברסיטת בר-אילן, מקץ, תשנ"ז, גיליון מס' 162.
4. קוהלת רבה י, טז.
5. מל"א ג, ט-יג.
6. א' ברק, "שיקול דעת שיפוטי", פפירוס (תשמ"ז-1987), עמ' 198-196.
7. את דבריו הביא הרב דוד מנחם מאנש באבד, רבה האחרון של טרנופול, בספר השו"ת שלו חבצלת השרון, בילגורייא תרצ"א, חלק ב, אבן העזר, סימן כח. והוא מעיר: "וכך הוא אצלי". ציטוט זה מובא גם בדברי אב"ד העדה החרדית, הרב י"י וייס, בספר השו"ת שלו מנחת יצחק, חלק ט, סימן קנ. לגישה מנוגדת לזו, ראה ספר מעשה איש, חלק ד, בני-ברק תשס"א, עמ' קיב; נ' גוטל, שיקולים הלכתיים ומטא-הלכתיים בפסיקתו של הרב קוק, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ניסן תשס"א, עמ' 8, הערה 20.
8. הרצאה מיום 6.6.89, שניתנה בכנס השנתי של האגודה לרפואה ומשפט. נתפרסמה לימים בשם "תיקון הלב", הפרקליט מ (תשנ"א), עמ' 34.
9. ראה לעניין זה, י' טירקל, "לקראת דהומניזציה של המשפט?", הפרקליט לו (תשמ"ד-ו), עמ' 71.
10. הריאיון ניתן לביטאונה של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב. ראה הגלימה 23 (יולי 1999-תשנ"ט), עמ' 6.
11. דנ"א 2401/95 רותי נחמני נ' דניאל נחמני ו-2 אח', פ"ד נ(4) 661.
12. ראה שבת לא ע"א.

---

---