פתח דבר

תורת הקרבנות שבספר ויקרא נראית במבט ראשון רחוקה כרחוק מזרח ממערב משאלות משפטיות שעניינן הוויות העולם. ואולם עיון מדוקדק בפרטיה של תורה זו עשוי להפתיענו, וכבר עמד על הדבר השופט משה זילברג ז"ל, במאמרו "סדר קודשים כיצירה משפטית", ואלו דבריו: "סדר קדשים הוא אחד הסדרים המשפטיים ביותר - אולי הסדר המשפטי ביותר - בין כל ששת סדרי המשנה"¹.

ואכן, העיון באחד מפרטי הלכות הקרבנות שבפרשתנו עשוי לזמן בפנינו הפתעה. בין בתרי הלכות הקרבנות אנו עשויים למצוא תשובה לשאלה משפטית מודרנית העומדת ביסוד דיני הנזיקין: כיצד יש לשום את ערכו של נזק ממוני? להבהרת התשובות האפשריות, נפתח בהצגת דרכי השומה במשפט הישראלי.

דרכי השומה במשפט הישראלי

אחריותו של מי שגורם נזק לזולתו וחובתו לפצות את הניזוק על הנזק שגרם לו אינה מוטלת בספק, אלא ששאלת הדרך הראויה להערכת הנזק אינה פשוטה כלל ועיקר, משום שיש לפחות שתי אפשרויות תיאורטיות בעניין זה: הראשונה, שהמזיק חייב לפצות את הניזוק תמורת ההפרש שבין הסכום שניתן היה לקבל עבור הנכס לפני שניזוק לבין הסכום שניתן לקבל עבורו לאחר שניזוק (שיטת שומה זו תכונה מכאן ואילך: שומת הפחת); והשנייה, שהמזיק חייב לפצות את הניזוק בגין עלות תיקון הנזק או רכישת נכס חלופי (שיטת שומה זו תכונה מכאן ואילך: שומת התחלוף)². וכפי שנראה להלן, שתי השיטות הללו עשויות להביא לתוצאות שונות זו מזו תכלית השינוי. אם כן, עדיין עומדת בעינה השאלה: מהי הדרך הנכונה לשום בה נזק?

שיטת המשפט הישראלית השמה את הדגש על השבת המצב לקדמותו, תעדיף, מטבע הדברים, את שומת התחלוף על פני שומת הפחת. ואכן זוהי הרוח הנושבת בפסיקה. זוהי גם השיטה שנקטו מנסחי הצעת התזכיר של הקודקס האזרחי, חוק דיני הממונות, התשס"ד-2004, בסעיף 561 הדן ב"פיצויים בשל נזק שאינו ניתן³ לתיקון באורח סביר":

הבעלים של נכס או המחזיק בו שנפגע בשל אובדנו של הנכס או בשל נזק שנגרם לנכס, והנכס אינו ניתן לתיקון באורח סביר, זכאי לפיצויים בשל כל אחד מאלה:

(1) הוצאות לרכישת נכס זהה לנכס אשר אבד או ניזוק, לרבות ההוצאות הנלוות. לא ניתן לרכוש נכס זהה בדרך סבירה, יהיה הנפגע זכאי להוצאות לרכישת נכס דומה לנכס שאבד או ניזוק, לרבות ההוצאות הנלוות.

(2) ההוצאות הדרושות להתאמת השימוש בנכס שנרכש כאמור בפיסקה (1).

(3) פגיעה בתועלת שיכול היה הנפגע להפיק מהנכס, לרבות הפסד פירות ורווחים.

סעיף זה, המאמץ כאמור את שומת התחלוף, מתעלם לכאורה משוויו של הנכס שניזוק לעניין חישוב הפיצויים אם הנכס אינו ניתן לתיקון. נראה שאם יש לחפץ שווי כלשהו כגרוטאה, אם לצורך פירוק אם למכירה כחלקי חילוף וכדומה, שאז יש לנכות את השווי של מה שניתן להציל ממנו מן הפיצויים לניזוק. לתוצאה זו, ניתן להגיע באמצעות ההוראה הכללית שבסעיף 538 להצעת תזכיר הקודכס, ולפיה "טובות הנאה שבהן זכה הנפגע במישרין עקב ההפרה⁴ ינוכו, בכפוף לאמור בכל חיקוק, מהפיצויים המגיעים לנפגע".

עיון במקורות המשפט העברי מעלה שהוא משתמש על פי רוב בשומת הפחת. להלן נבקש להצביע על הקשיים שביישום שיטה זו במציאות הכלכלית המודרנית ונצביע על דין מדיני הקרבנות שפרשתנו עוסקת בו, שעולה ממנו שמקורות המשפט העברי מכירים גם בשומת התחלוף.

שומת הפחת ותוצאותיה

התוספתא קובעת "כלל בנזיקין" בעניין הדרך לעריכת שומת נזק שנגרם לרכוש במשפט העברי, ועולה ממנה ששיטת הערכת הנזק צריכה להיות שומת הפחת. וזה לשונה⁵:

כלל אמרו בנזיקין: הרג את שורו וקרע את כסותו וקוצץ נטיעותיו, לא יאמר: טול את הנבלה ותן לי את הפרה; טול את הקרעים ותן לי את הטלית; טול את הקצצין ותן לי הנטיעות. אלא שמין אותן כמה יפים עד שלא הוזקו וכמה הן יפים משהוזקו, לפיכך הן משלמין.

שומת הפחת נאמרה במשנה גם בנזקי שדה⁶:

שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה.

שיטות שומה דומות נאמרו במשנה גם בנזקי גוף⁷:

החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים... בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שיבר את רגלו - רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה הוא יפה וכמה היה יפה⁸.

במקור אחרון זה נאמר מפורשות כי השומה תתבצע "כעבד נמכרבשוק", היינו לפי המחיר שניתן לקבל לאחר קרות הנזק לעומת המחיר שניתן היה לקבל בטרם אירע הנזק.

נראים הדברים ששומת הפחת התאימה לתקופות עתיקות ושהיא נתנה מענה מספק וצודק לביצוע שומת הנזק. בעת העתיקה, לפני המהפכה התעשייתית, היכולת לייצר חפצים ומכשירים הייתה מוגבלת יחסית. עקב קושי זה, השתדלו בני אדם לנצל את החפצים והמכשירים המעטים שעמדו לרשותם ניצול מרבי, ואף עשו מאמצים לתקנם, אם הדבר היה אפשרי. יתר על כן, המסחר בחפצים משומשים היה מפותח הרבה יותר מבימינו. כל מי שהיה לו כלי או חפץ שלא נזקק לו עוד, היה נוהג למכרו לאחרים.

לעומת זאת, חלו בתקופה המודרנית שינויים בדרכי הייצור של כלל המוצרים, ועקב כך חל שינוי בהרגלי הצריכה של בני האדם. בגלל השינויים הללו, יתכנו מקרים בהם החלתה של שומת הפחת עלולה להביא לקביעת פיצוי שאינו ראוי ואינו הוגן, כפי שנראה להלן:

א. חפצים משומשים
בתקופות קדומות, המסחר בחפצים משומשים היה מפותח, במיוחד אצל היהודים⁹, ומשום כך, ניתן היה להחיל את שומת הפחת על חפצים משומשים שניזוקו, משום שהיה להם ערך, או מה שמכונה "מחיר שוק". לעומת זאת, יהיו מקרים בהם קשה יהיה ליישם את שומת הפחת בימינו ולהגיע להערכת נזק המניחה את הדעת.

ניטול לדוגמה אדם שרכש לעצמו משקפיים, שמקובל להכינם בהתאם לליקוי הראייה של בעליהם, ומשום כך אי אפשר למכרם לאדם אחר. וכן הוא הדבר גם במי שרכש לעצמו חליפת בגדים יקרה, שלא יוכל למכרה לזולתו, גם אם עדיין לא לבש אותה כלל. ואף אם יבקש האדם למכרה לחנות לממכר חפצים מ"יד שנייה", יתקשה לעשות זאת, משום שרוב בני אדם אינם רגילים לרכוש בגדים וחפצים אחרים מ"יד שנייה". הדברים הללו אמורים גם בחליפה שלא נתפרה על פי מידותיו של רוכשה.

נמצא שאם נבוא ליישם במקרים מסוג זה את שומת הפחת, ייצא הניזוק כשידיו על ראשו, משום שיזכה בפיצוי לא ראלי, עתים נמוך ועתים גם שואף לאפס.

ב. נזק לנכסים בעלי ערך כלכלי לבעליהם
לעתים יש לאדם נכס המעניק לו יתרון כלכלי אך אין אפשרות למכרו ולקבל עבורו את מלוא ערכו בעיני בעליו. דרך משל, מכונה שפותחה לצורך עבודתו של מפעל מסוים, שאפשר להשתמש בה רק במפעל שהזמין אותה. מכונה זו וחפצים כדוגמתה עשויים לשמש ככלי להפקת הכנסה רק למי שהזמין אותם ולכן לא ניתן למוכרם. נמצא שאם ניזוקו, הניזוק חייב לרכוש חדשים תמורתם כדי שיוכל לשוב לפעילותו העסקית כבעבר. לכן, אם נקבע את הפיצוי על הנזק שנגרם לו לפי המחיר שניתן היה לקבל עבור הנכס שניזוק לפני שניזוק, אפשר שלא יוכל הניזוק לחדש את פעילותו.

ג. נזק למסמכים בלתי סחירים, בעלי ערך וכיו"ב
אחת השאלות בעניין שומת נזקים היא שאלת קביעת ערכם של מסמכים: כיצד נשום נזק שנגרם לשיק לא סחיר שלא ניתן למכרו או תעודה חשובה שקשה מאוד לשחזרה? ברור שבעל השיק או התעודה לא היה מצליח למכרם, ושעל פי שומת הפחת, הפיצוי שהוא עשוי לקבל עבורם בשוק שואף לאפס. על כן, החלת שומת הפחת בכגון זה אינה ראויה.

במקרים מעין אלו, היה מקום לכאורה לאמץ שיטת שומה חלופית, כגון לקבוע את הפיצוי בהתאם לעלויות הכרוכות ברכישת חפץ חלופי תמורת החפץ שניזוק בשיטת "שומת התחלוף" שהזכרנו בפתח דברינו.

להלן נדון בשאלה אם ניתן להסתייע בשומת התחלוף להערכת נזקים, אף על פי שאינה נזכרת במפורש במשנה או בתלמוד.

הגישה השמרנית והביקורת עליה

כשם שלא מצאנו במשנה ובתלמוד התייחסות ישירה להסתייע בשיטת שומת נזק מלבד שומת הפחת, כן לא מצאנו אף בספרות הראשונים התייחסות מפורשת לעניין זה.

יש מן האחרונים הסבורים שאם ניזוק חפץ שאינו ראוי להימכר בשוק, לא יקבל הניזוק פיצוי כלל¹⁰. תוצאתה של קביעה זו אין פירושה שלילת אחריותו של המזיק. אחריות זו שרירה וקיימת, אך כשבאים להעריך את הנזק שנגרם בדרך שומת הפחת, מתברר שהמזיק אינו חייב לפצות את הניזוק.

הגישה השמרנית יוצרת תוצאות שאינן מניחות את הדעת. נראה לכאורה שהדבר אינו רצוי, שהרי כאמור הניזוק בדוגמאות שהבאנו לעיל עלול לצאת כשידיו על ראשו. מדיניות משפטית ראויה מחייבת את הרתעתם של מזיקים אפשריים, לחייבם לנקוט אמצעי זהירות ומניעתם מלהזיק לזולתם¹¹. הפטור למעשה מתשלום פיצויי נזיקין במקרים שהזכרנו לעיל, הנובע מן הגישה השמרנית, עומד בסתירה למדיניות זו.

יתר על כן, הגישה השמרנית אינה מתיישבת עם מטרתם של דיני הנזיקין העולים מדרשתו של רבי אמי, האומר¹²:

'ומכה נפש בהמה ישלמנה' (ויקרא כד, יח) - אל תקרי ישלמנה, אלא ישלימנה.

וביארו התוספות דרשה זו על אתר¹³:

'ישלמנה' - משמע שהבהמה עצמה ישלם, וזה אי אפשר, שכבר מתה. לפיכך יש לדרוש: ישלימנה.

כוונת בעלי התוספות היא שלאמתו של דבר, היה המזיק צריך להחזיר את החפץ ממש, אלא מאחר שהחפץ כלה ולא ניתן להשיבו, המזיק חייב לפצות את הניזוק בכסף. ברור אם כן שהפיצוי הכספי צריך למלא את חסרונו של הניזוק, עד כמה שניתן הדבר.

בהקשר זה ראוי להפנות לדברי הרמב"ם¹⁴ המשווה בין תשלום פיצויי נזיקין לבין פירעון הלוואה, וזה לשונו:

כל המשלם נזק שלם הרי התשלומים ממון שהוא חייב לשלמו כמי שלווה מחבירו שהוא חייב לשלם. וכל המשלם חצי נזק הרי התשלומים קנס...

הרמב"ם מנגיד בין תשלום ממון לתשלום קנס. במסגרת דבריו הנוגעים לתשלום ממון משווה הרמב"ם בין תשלום פיצויי נזיקין לבין פירעון הלוואה. השוואה זו, המיותרת לכאורה, יש בה אולי כדי לרמוז כי על המזיק להביא להשבת המצב לקדמותו כשם שעל הלווה להחזיר למלווה את מלוא הסכום שלווה, והדעת אינה נותנת כי ישלם רק חלק מחובו.

יש מהאחרונים שאומרים כי הפיצויים המשולמים לניזוק צריכים להיות חליפיהם של המיטלטלין שהוזקו. דרך משל, רבי חיים סולובייצ'יק¹⁵, כתב בשעה שבא להסביר את פסק הרמב"ם בעניין "החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות"¹⁶ שחיובו של המזיק "בא מחמת עצם הממון שהפסידו, על כן התשלומין, שהן חליפי עצם הקרקע שהזיק, גם כן דינם כקרקע ואין נשבעין עליהם". וגם מכאן עולה שמטרתם של פיצויי הנזיקין היא סתימת החלל שנוצר בעקבות הנזק.

לפיכך, לא ראוי ששיטת השומה תסתור את מטרתם של הפיצויים. אדרבה, היא צריכה להיגזר מהם, ואם היא עלולה למנוע מן הניזוק לקבל את הפיצוי שהוא ראוי לו, נראה לכאורה שיש לחפש דרכי שומה משלימות או חלופיות¹⁷.

שומת התחלוף

ואכן, חלקו רבים מן האחרונים על הגישה השמרנית¹⁸. אלה סללו את הדרך לשיטת שומה חלופית הקובעת את הפיצוי לפי ההוצאות שהניזוק נדרש להוציא כדי לרכוש לעצמו חפץ חלופי ולהעמיד את עצמו במצב שהיה בו לפני שאירע הנזק.

תימוכין לדבר מוצאים האחרונים במשנת גיטין הדנה באחד מדיני הקרבנות שבפרשתנו (ויקרא ז, יח)¹⁹. וזה לשונה: "הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים". כידוע, הקרבן נעשה פיגול אם במהלך ארבעת העבודות המתירות את הזבח - שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם וזריקתו על המזבח²⁰ - התכוון הכהן לנהוג שלא כדין ולאכלו "חוץ לזמנו". והשאלה היא: כיצד מתחייב הכוהן בתשלומי נזיקין? הרי כשפיגל הכוהן את הקרבן, כבר היה הבעלים מנוע מלמכרו²¹. אם היינו מיישמים את הגישה השמרנית, שומת הפחת, היינו צריכים לומר שהכוהנים פטורים מלשלם פיצויים לבעלים. ואולם המשנה אומרת שהכוהנים חייבים לפצות את בעל הקרבן. נמצא ששומת הפחת אינה שיטת השומה הבלעדית במקורותינו²².

המשנה אינה מפרשת את גובה הפיצוי ואת שיטת השומה, אך רש"י מסביר על אתר את חיובם של הכוהנים לפצות את הבעלים²³: "שהרי צריכין להביא אחרים"²⁴. מפירושו של רש"י, ניתן להסיק את קיומה של שומת התחלוף, שהרי הכוהנים מתחייבים לשלם את ערך הקרבן החלופי, אף שבשעה שנגרם הנזק כבר לא ניתן היה למכור את הקרבן²⁵. פירושו של רש"י מהווה אפוא בסיס להכרה בשומת התחלוף כשומת נזק אפשרית וחוקית בעולמו של המשפט העברי.

ליחס בין שתי שיטות השומה

הרב קנייבסקי²⁶, המסתמך בין היתר על משנת גיטין, חולק על בעל "נתיבות המשפט", אחד מתומכי הגישה השמרנית. ואלה דבריו בעניין זה:

ולפי מאי דמוכח מכל דלעיל, דגם [נכס] שאינו ראוי למכירה נחשב כדבר ששוה כסף גמור (כל שיש בו השתמשות לעצמו הנאה ששוה ממון לגבי דידיה), מכל מקום, גם זה אמת דאפילו מה שאינו שווה לגבי דידיה כלום, רק שיכול למוכרו ולקבל עבורו דמים, נמי חשיב בגדר ממון ששווה כסף, והמזיקו חייב לשלם.

מדבריו אלו עולה ההכרה בשתי שיטות השומה שנזכרו לעיל. החיוב בתשלום פיצויים יהיה בהתקיים אחת משתי חלופות: האחת, הניזוק יכול היה למכור את החפץ נשוא הנזק; והשנייה, החפץ שניזוק הביא לבעליו לפני שניזוק הנאה ותועלת, ואילו לאחר שניזוק, נאלץ בעליו להוציא כספים לצורך העמדת תחליף לו.

גם הרב ש"ז אוירבך²⁷ נדרש לסוגיה זו, ואף הוא מגיע למסקנה שונה ממסקנת בעל "נתיבות המשפט". ואלה דבריו:

בדבר שהוא ממש ממון, נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו, ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים, ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה: "מכה נפש בהמה ישלמנה", ולשון "ישלמנה" היינו, להשלים שיהיה לו בהמה אחרת, ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים... בדבר שהוא ממש ממון²⁸ לבעליו, לא מתחשבים כמה שווה לאחרים.

סיכום

בסקירתנו הקצרה עמדנו על שתי דרכים עיקריות לשומת נזקי רכוש; זו המתמקדת בירידת ערך הנכס בשוק ("שומת הפחת"), וזו המתמקדת בזכות הניזוק לקבל לידיו נכס חלופי ("שומת התחלוף"). הדרך המקובלת להערכת שווי הנזק העולה מרוב מקורות המשפט העברי היא שומת הפחת. שומה זו הבטיחה לרוב פיצוי הולם לניזוק. אבל ראינו שיישומה של שיטת שומה זו במציאות המודרנית שלאחר המהפכה התעשייתית, בה נכסים רבים אינם עומדים למכירה ואין להם אפוא ערך שוק, עלולה להביא לתוצאות קשות מבחינת הניזוק. על רקע זה, הצבענו על כך שפוסקי הדור האחרון מצאו בתורת הקרבנות מקור לשומת התחלוף באופן המבטיח תוצאה צודקת וראויה גם כאשר הנכס הניזוק לא היה ראוי להימכר בשוק.

הערות:

* עורך דין, דוקטורנט בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, כותב עבודת דוקטורט בנושא "שומת נזקים לרכוש במשפט העברי" בהנחיית ד"ר יעקב חבה.
1. מ' זילברג, כתבי משה זילברג (ירושלים תשנ"ח), עמ' 173.
2. השווה ע' רוטמן, "על שומת הפיצויים בגין מטלטלין שהושמדו", הפרקליט לט (תש"ן), עמ' 435. רוטמן מכנה את שומת הפחת "מחיר השוק" או "מחיר המכירה", ואת שומת התחלוף הוא מכנה "מחיר התחליף".
3. ראה גם סעיף 562 הדן ב"פיצויים בשל נזק שניתן לתיקון באורח סביר".
4. המונח "הפרה" מוגדר בהצעת הקודיפיקציה כ"מעשה בניגוד לחיוב". בדברי ההסבר בהצעה נאמר כי "המונח הפרה ישמש בהקשר של הפרת חיוב חוזי וגם בהקשר של מעשה עוולתי".
5. תוספתא, בבא קמא, פרק ג, הלכה א.
6. משנה, בבא קמא ו, א.
7. משנה, בבא קמא ח, א.
8. וראה גם: משנה, בבא קמא ה, ד; משנה, כתובות ג, ז. לשיטת שומה זו בהקשרים אחרים, ראה: משנה, כתובות ח, משניות ג, ז; משנה, ערכין ה, ב.
9. ראה למשל ח' סולובייצ'יק, הלכה, כלכלה ודימוי עצמי - המשכונאות בימי הביניים (ירושלים תשמ"ה), עמ' 15. וראה מ"א שולוואס, חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסאנס (ניו-יורק 1955), עמ' 130-131.
10. ראה למשל קצות החושן, סימן שפו, ס"ק א, שהביא את דברי התוספות, בבא קמא עא ע"ב, ד"ה וסבר, ולפיהם חיובו של מי שהזיק שטרו של חברו הוא משום "שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו. וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו, ראויה התבואה לכל העולם". מכאן הסיק בעל "קצות החושן" שאם לא ניתן למכור את החפץ שניזוק, המזיק פטור למעשה מתשלום. ראה מאמרו של הרב ז"נ גולדברג, "מזיק דבר שיש לו ערך אישי רק לבעליו", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 170, 179, ושם השיג על ראיותיו של "קצות החושן".
וראה גם נתיבות המשפט, סימן קמח, ביאורים, ס"ק א, הכותב: "דבר שאינו שווה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו, רק שווה לאותו האיש ההוא, אין המזיק חייב לשלם" (וראה גם א' שיינפלד, נזיקין, בסדרת חוק לישראל (ירושלים תשנ"ב), עמ' 295). וראה מאמרו של הרב מ"מ פרבשטיין, "שומת נזק בחפצים משומשים", דברי משפט, חלק ב (תשנ"ב), עמ' שמד, ושם השיג על ראיותיו של בעל "נתיבות המשפט".
11. וראוי לציין כאן את מחלוקתם של בעלי התוספות (גיטין מב ע"ב, ד"ה ושור) בשאלה אם יש לחייב בפיצוי עבור שבת של שור, כלומר תקופת בטלתו של השור עד שיתרפא לאחר שהוזק. הפוטרים נקטו בגישה הפורמלית וסברו שדרשת הפסוק "איש בעמיתו", ולא איש בשור, פוטרת מתשלום דמי השבתת השור. לעומתם, רבי יצחק הזקן (מובא בסמ"ק צוריך, מהדורת הר שושנים - רוזנברג, חלק ג, מצווה רנא, עמ' קמה) "הקפיד על זה שמא יקניט האחד את חבירו וילך ויזיק בהמותיו בנזק שסופו לחזור אחר ימים רבים ויפטר". א"א אורבך, בעלי התוספות (מהדורה חמישית), ירושלים תשמ"ו, עמ' 245, מביא פסק זה כדוגמה למגמת ר"י "לצמצום הגורם הפורמאלי לטובת ראיית התכלית והתוצאות".
12. בבא קמא י ע"ב.
13. תוספות, שם, ד"ה ישלמנה.
14. רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ב, הלכה ז.
15. חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ה, הלכה ב.
16. הרמב"ם פסק שאם הבעלים טוען שנחפרו שני בורות, והחופר מודה שחפר בור אחד בלבד, החופר אינו חייב להישבע שבועה מדאורייתא (שבועת "מודה במקצת"), משום ש"אין נשבעים על הקרקעות".
17. ראה גם הרב י' בלס, "החזרת המצב לקדמותו כעקרון על בתשלומי נזיקין", תחומין יג (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 388, ושם כתב: "הגדרת הנזק, כשהנכס הניזוק לא עמד למכירה, כירידה במחירו אילו עמד למכירה, היא נטולת הגיון ואף תוצאותיה אינן סבירות".
18. ראה למשל חזון איש על מסכת בבא קמא, סימן ו, ס"ק ג; קהילות יעקב, בבא קמא, סימן מ.
19. משנה, גיטין ה, ד.
20. משנה, זבחים ב, ג.
21. כדברי התוספתא: "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום" (תוספתא פסחים, פרק ז, הלכה ח). תוספתא זו הובאה בתלמוד הבבלי, פסחים פט ע"ב. וכן נפסק להלכה גם ברמב"ם, הלכות מעילה, פרק ד, הלכה ח.
22. נראה דחוק ביותר לומר שאמנם המשנה קובעת אחריות, אלא שבשלב שומת הנזק, כשלא ניתן למכור את הבהמה שנשחטה, יעמוד הפיצוי על אפס, משום שפירוש מעין זה מרוקן את המשנה מתוכן. כאמור בפנים, פשט המשנה הוא שחלה על הכהנים חובת תשלום בפועל.
23. רש"י, גיטין נג ע"א, ד"ה חייבין.
24. זהו פירושו הראשון של רש"י, ואילו בפירושו השני הוא כותב: "ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש". רש"י קובע כאן עיקרון, ולפיו הכוהן חייב לפצות את הבעלים גם על קרבן נדבה, משום עגמת הנפש שנגרמה לבעלים, שהרי נתכוון להביא קרבן נדבה ולא עלה הדבר בידו באשמת הכוהן.
25. ואשר לעלות הקרבן החלופי שהכוהנים חייבים לשלם, יש שתי אפשרויות: האחת, לחייב את הכוהן המזיק לשלם עלות קרבן דומה לזה שנפסל; והשנייה, לחייבו להביא קרבן חלופי בערך המזערי האפשרי. ונעיר שעשוי להיות לעתים הפרש גדול בין שתי האפשרויות, כגון כשהביא הבעלים שור, ואילו הקרבן החלופי יכול להיות כבש. ראה סוגיית הבבלי בבא קמא עח ע"ב.
26. קהילות יעקב (הנזכר לעיל, בהערה 18).
27. שו"ת מנחת שלמה, מהדורה תניינא, סימן קלה.
28. הרב אוירבך מוכן להניח שבמקרים מסוימים, כשהנזק אינו בגדר ממון ממש, אלא בגדר "זכות", כגון זכות מעבר או שטר הגרלה שלא ניתן למכרו לאחרים וכדומה, שלא תחול בהם חובת תשלום פיצויים.

---

---