בנות צלפחד

פרשת בנות צלפחד נזכרת בשני מקומות בספר במדבר, בפרשת פינחס ובפרשת מסעי. בפרשתנו נאמר שפנו בנות צלפחד למשה וביקשו ממנו לקבל אחוזה בארץ ישראל יחד עם אחי אביהן, ונימוקן עמהן: "למה יגָּרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן"¹. משה הקריב את משפטן לפני ה'², ונענה מפי הגבורה: "כן בנות צלפחד דוברות"³. וכבר הפליג רש"י בשבחן ואמר: "מגיד שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה", והוסיף: "אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו"⁴.

חלקה האחר של פרשת בנות צלפחד בא בפרשת מסעי⁵, כשפנו ראשי האבות למשפחת בני גלעד אל משה ואל הנשיאים וטענו בפניהם שנתינת נחלת צלפחד אחיהם לבנותיו תביא לגריעת נחלתן מנחלת אבותיהם, משום שאם תינשא אחת מהן לאדם שהוא משבט אחר, עתידים בניה, המתייחסים על שבט אביהם, לירש את נחלתה וכך תעבור הנחלה למטה אחר. טענת ראשי האבות מתקבלת אף היא, ומשה מסכים על פי ה' לדבריהם, ואומר: "כן מטה בני יוסף דּברים"⁶, ומתיר לבנות צלפחד להינשא רק לבני משפחת מטה אביהן. נמצא שמחד גיסא, לא יגרע שם צלפחד מתוך משפחתו ובנותיו תקבלנה את חלקו בנחלה, ומאידך גיסא תימנע האפשרות שתיגרע נחלה ממטה יוסף ותעבור למטה אחר.

אינטרס אישי או אינטרס ציבורי

בנות צלפחד מעמידות את עצמן במצב עדין ואולי אף בלתי אפשרי. חמש האחיות נעמדות לפני משה, אלעזר, הנשיאים וכל העדה, וקוראות כביכול תיגר על דיני ירושת הבן. הן ניגשות לבית המדרש, מעוז ההלכה הגברי, נעמדות לפני כל העדה, על מנהיגיה הרוחניים מוסרי דבר ה', ודורשות חלק בנחלת הארץ. ניתן היה לדמות שהאינטרס האישי-קנייני של בנות צלפחד עומד בשורש עתירתן, אלא שמשה מקריב את משפטן לפני ה' ונענה: "כן בנות צלפחד דברות". הקב"ה, בוחן כליות ולב, מאשר שפנייתן, "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו", צרופה וטהורה היא. בנות צלפחד הצדקניות שוטחות את בקשתן רק על יסוד האינטרס הציבורי, זיקת המשפחה לשטחי ארץ ישראל⁷, ולא על יסוד אינטרס אישי, ומשום כך זכו לאישור דבריהן על ידי הקב"ה. ולא עוד, אלא שזכו שתיכתב פרשה זו על ידן ולא על ידי משה⁸.

גם ראשי האבות, מוצאים עצמם בפרשת מסעי במצב לא קל, שהרי כבר קיבל הקב"ה את טענת בנות צלפחד והורה למשה רבנו ליתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן, וכבר נקבעה הלכה לדורות: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבִתו"⁹. יתר על כן, גם על פניית ראשי האבות, מרחפת עננת האינטרס האישי, שהרי אם יתקבל 'ערעורם' של ראשי האבות, עשויה נחלת צלפחד לעבור לבעלותם¹⁰. והנה גם כאן, הקב"ה מעיד באותה לשון ממש על טוהר כוונתם: "כן מטה בני יוסף דברים", מונע מבנות צלפחד מלהינשא לשבט אחר, ומיישב בכך את הסתירה בין דרישותיהן הלגיטימיות והטהורות לבין דרישתם של ראשי האבות.

בנות צלפחד וראשי האבות גם יחד ייסדו את טיעוניהם על האינטרס הציבורי של שמירה על נחלת המשפחה ונחלת השבט בשטחי ארץ ישראל¹¹. מטרה ציבורית נעלה זו, היא בלבד עמדה הן לנגד עיני בנות צלפחד הן לנגד עיני ראשי האבות. ואף שחשפו בנות צלפחד וראשי האבות את עצמם לאפשרות שיתפרשו טענותיהם כמאבק על אינטרס אישי-קנייני צר, זוכים הם להכרת הקב"ה במניעיהם, בטוהר כוונתם ובתום לבם.

הזיקה הציבורית בקניין הפרטי

רבות הן הזכויות ורבים הם האינטרסים, פרטיים וציבוריים כאחת, העשויים להתנגש בזכות הקניין של הפרט, כגון לעניין סמכויות המלך להפקעת קניינו של הפרט לצורכי ציבור¹². לא לאינטרס ציבורי מעין זה ולא לזיקה ציבורית מעין זו מכוונים דברינו ברשימה זו.

האינטרס הציבורי שבזיקת המשפחה או השבט אל נחלת הארץ, שכיוונו אליו בנות צלפחד וראשי האבות, אינו מתנגש בקניינו של הפרט, כי אם נובע ממנו. זיקת השבט משתלבת עם בעלות הפרט ואינה אינטרס ציבורי חיצוני המכרסם בזכות הקניין של הפרט. יסוד טענתן של בנות צלפחד הוא "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו", ולא: 'למה יגרע קניין אבינו?'; ויסוד טענת ראשי האבות הוא "ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו". הן בנות צלפחד הן ראשי האבות מסכימים שכל מי שנוחל אחוזת נחלה בארץ ישראל, הוא מחזיק בה כנציג המשפחה וכשליח השבט. אמנם מקבל הנחלה נחשב לבעלים הישיר של הנחלה, והוא נהנה ממנה ומפירותיה, אלא שבעלותו משקפת גם, ואולי בעיקר, ביטוי נעלה של נחלת המשפחה ושל נחלת השבט בארץ ישראל¹³. בעלות ציבורית זו, החולשת על הבעלות האישית-רכושית עמדה ביסוד פנייתן של בנות צלפחד והיא שעמדה בראש מעייניהם של ראשי האבות¹⁴. ויש לה לזיקה זו שני פנים בפרשתנו: האחד, זיקה ציבורית התומכת בטענת בנות צלפחד ליטול חלק בנחלת הארץ; והאחר, זיקה ציבורית שבעטיה מבקשים ראשי האבות את צמצומו של קניין הפרט. למגבלותיו של קניין הפרט לאור זיקה קהילתית-ציבורית, יכוונו דברינו להלן.

אין מוציאין פירות מארץ ישראל

ביטוי נוסף לזיקה הציבורית של הקהילה לקניינו של הפרט בא במקור תנאי המובא בתלמוד¹⁵:

תנו רבנן¹⁶: אין מוציאין פירות מארץ ישראל, דברים שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות... וכשם שאין מוציאין מארץ לחוץ לארץ, כך אין מוציאין מארץ ישראל לסוריא. ורבי מתיר מהיפרכיה להיפרכיה [=מפלך לפלך. רשב"ם: "מהיפרכיא אחרונה של ארץ ישראל להיפרכיא ראשונה של סוריא, דכיון דסמוכין כל כך מותרין"].

הטעם לאיסור הוצאת פירות שיש בהם חיי נפש מארץ ישראל לחוץ לארץ או לסוריא אינו מפורש בגמרא. הרשב"ם מנמק את איסור הוצאת הפירות לסוריא בעובדה שכיבוש יחיד (כיבוש סוריא בידי דוד) אינו נקרא כיבוש, ולכן אין דין סוריא כדין ארץ ישראל. ניתן היה להסיק מדבריו לכאורה, שאיסור הוצאת פירות ארץ ישראל לחוץ לארץ, כולל סוריא, הוא משום קדושת ארץ ישראל. גם העובדה שהברייתא אינה מתייחסת להוצאת פירות ממדינה למדינה ככלל, אלא להוצאת פירות ארץ ישראל לחוצה לארץ, תומכת לכאורה בהבנה זו. אך דומה שלא כך יש להסיק מדברי הרשב"ם בהבנת הברייתא.

הטעם העומד ביסוד האיסור אינו הוצאת פירות שיש בהן קדושת ארץ ישראל לחוצה לארץ, כי אם בזיקתם הציבורית של בני ארץ ישראל לפירות הארץ, גם אם הבעלות הקניינית בהם היא של הפרט. ראשית, עצם תחולת האיסור על פירות שיש בהן חיי נפש בלבד יש בה להוכיח שטעם האיסור בצורך חיי הנפש של בני המקום. גם החריג שקבע רבי, ההיתר להעביר פירות מפלך הסמוך לגבול בין ארץ ישראל ובין סוריא, מעיד שטעם האיסור אינו קדושת הפירות אלא מניעת דבר שיש בו חיי נפש מבני המקום¹⁷. גם מן הברייתות הסמוכות, העוסקות באיסורים שיסודם באינטרס הציבורי, כגון איסור צבירת פירות בשני בצורת ואיסור מסחר קמעונאי בדברים שיש בהן חיי נפש, לאור ההשפעה שיש לפעולות הללו על שער הפירות¹⁸, נמצאנו למדים שגם טעם איסור הוצאת הפירות לחוצה לארץ הוא זיקתם הציבורית של הפירות ומניעת היחיד מלפעול בקניין פירותיו בדרך שתמנע מבני הקהילה ליהנות בהם.

הרמב"ם מביא את דברי הברייתא להלכה בשינוי קל. וזה לשונו¹⁹:

אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות מארץ ישראל לחוצה לארץ או לסוריא, ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל.

והעיר על דבריו בעל "מגיד משנה", רבי וידאל די טולושא (ספרד, המאה הי"ד): "ומה שכתב: ולא מרשות מלך זה וכו', דלא כרבי, שהתיר מאפרכיה לאפרכיה". הנה כי כן, על ידי הרחבת תחולת איסור הוצאת הפירות גם בתוך שטחי ארץ ישראל, מלמדנו הרמב"ם שיסוד האיסור בהגנה על האינטרס הציבורי של בני הקהילה ולא בהוצאת הפירות מקודש לחול. נמצא שהשאלה היא רק תחומי גבולה של הקהילה המוגנת באיסור הוצאת הפירות. הברייתא רואה בסוריא, שנכבשה בידי יחיד, שאינו בגדר כיבוש, קהילה נפרדת; ואילו הרמב"ם פוסק להלכה שגם רשויות המלכות שבארץ ישראל, נחשבות כקהילות נפרדות, והזיקה הציבורית לקניין הפרט בעניין זה נתונה לבני רשות מלך אחת ולא לחברתה.

ומעין זה נפסק בשולחן ערוך, המביא את דברי הברייתא²⁰:

אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש מארץ ישראל לחוצה לארץ או לסוריא, ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל.

ר' יהושע פלק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז-הי"ז), בעל ספר "מאירת עיניים", אומר בעניין זה²¹:

דין זה לא כתבו הרא"ש והטור, דסבירא להו דבארץ ישראל דווקא אסרוהו, משום ישוב ארץ ישראל, ולא בחוץ לארץ, אפילו במקום שרוב ישראל. אי נמי משום דבמדינות הללו בעוונותינו הרבים אין מצוי רוב ישראל, והוה ליה כדבר שאינו נהוג. משום הכי לא כתבוהו.

ובין אם נאמר כנימוקו הראשון של הסמ"ע, שהשמיטו הרא"ש והטור הלכה זו משום שהם סבורים שאינה נוהגת בחוץ לארץ, ובין אם נאמר כנימוקו השני, שבהיעדר רוב ישראל, לא נהגה הלכה זו במדינתם, עולה מדבריו שהשולחן ערוך, שלא השמיט את ההלכה, פוסק שהאיסור להוציא פירות שיש בהם משום חיי נפש מתחומה של קהילה אחת לחברתה חל גם בחוצה לארץ, ולא רק בארץ ישראל.

לסיכום. הברייתא במסכת בבא בתרא קובעת עיקרון קנייני-ציבורי, ולפיו הזיקה הציבורית-קהילתית חולשת על בעלות הפרט בפירות שיש בהם משום חיי נפש. אין מדובר בזיקה המתנגשת ישירות עם קניין הפרט ואף אינה מגבילה אותו מלעשות בפירות ככל העולה על רוחו, ואולם יש בזיקה זו כדי לחייב את הפרט לשמור את פירותיו בארבע אמותיה של הקהילה לצורך חיי הנפש של בניה. שאלה משנית בעניין זה היא מאפייניה של הקהילה וגבולותיה הטריטוריאליים. לעניין זה משמשים גבולות ארץ ישראל, קיומו של רוב ישראל בטריטוריה מסוימת, סמיכות הקהילות, רשויות שלטוניות נפרדות ועוד.

המוכר קברו

זיקה ציבורית דומה לקניין הפרט, אך לא זהה לו, היא זיקת המשפחה המובאת בתלמוד²²:

תנו רבנן: המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו ובית הספדו - באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו [של לוקח] משום פגם משפחה.

ופירש רש"י:

משום פגם משפחה - גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה. הלכך אמור רבנן: לישקול דמי וליהדר [=ייטול כסף ותחזור המכירה].

ובעוד הזיקה הציבורית בעניין נחלת בנות צלפחד ואיסור הוצאת פירות שיש בהם חיי נפש לחוץ לארץ היא זיקה ישירה לנכס לאור מאפייניו: נחלה בארץ ישראל לשבט וטיב הפירות שיש בהן חיי נפש לקהילה, הרי שבטלות תוקף מכירת הקבר יסודה בזיקה ציבורית עקיפה, העוברת דרך אינטרס הפרט ועולה עליו בעצמתה הקניינית. העובדה שפרט שמכר את קברו ומת אין לו מקום קבורה אין בה כדי לפגוע בתוקף המכירה, אך הזיקה המשפחתית, הגנאי לבני המשפחה, שקרובם שמכר את קברו נותר בלא אחוזת קבר, מתמזגת עם ערך קניין הפרט, עולה עליו בעצמתה ואף גוברת על זכויות הקונה שרכש את חלקת הקבר. משום כך, דינה של עסקת המכירה להתבטל, ובעליה המקורי של החלקה ייקבר בה על ידי קרוביו אף שמכרה²³.

המשפט הישראלי

כבר מהאפיון המקובל לתכונותיה של הבעלות²⁴, ולפיו "הבעלות מעניקה את הזכות למירב ההנאות שניתן להפיק מן הנכס שהוא מושא הבעלות", עולה שהבעלות היא מושג יחסי, לא מוחלט²⁵.

סעיף 2 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע:

הבעלות במקרקעין היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם.

ומעין זה נקבע בסעיף 2 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971:

הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם.

מהגדרת הבעלות עולה שיחד עם היקפה הנרחב, "ולעשות בהם כל דבר", עומדת קשת אינסופית של נגיסות פוטנציאליות בזכות הבעלות, שרוחבה כרוחב הדין (אף בהעדר הגבלה לפי הסכם)²⁶.

ואכן, יש שאפיינו בדרך כלל את זכות הבעלות לעומת זכויות קניין אחרות ברשות שיש לבעלים לעשות כל דבר בנכס שבבעלותו, לבד ממה שנאסר עליו, ואילו בעלי זכויות אחרות בנכס רשאים לעשות בנכס רק מה שהותר להם²⁷.

אחד הנימוקים להטלת מגבלות על קניין הפרט בדין הישראלי הוא זיקה ואינטרס ציבורי-ישראלי. כך, למשל, נקבע בסעיף 22 לחוק העתיקות, התשל"ח-1978:

(א) לא יוציא אדם מישראל עתיקה בעלת ערך לאומי אלא באישור השר בכתב. (ב) לא יוציא אדם מישראל כל עתיקה אחרת, אלא באישור המנהל בכתב²⁸.

בסעיפים 14-15 לפקודת היערות, נאסרה כריתת "אילנות מוגנים" או העתקתם ממקומם, אף אם מדובר באילנות שהם קניין הפרט²⁹. הוראות אלו מבטאות אינטרס ציבורי-ישראלי בעתיקות ובאילנות מוגנים שבבעלות הפרט, שבעטיו מוגבלת זכות הבעלות של הפרט, בין הזכות להשמיד את קניינו בין להעבירו ממקומו או לעשות בו עסקה.

מגבלת הקניין הבולטת בדין הישראלי שיסודה בזיקה הציבורית-ישראלית לנכס מסוים היא הוראת סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל, הקובעת:

מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת.

הדין הישראלי מבקש להגן על האינטרס הציבורי שבקניין הקרקע גם במחיר צמצום זכויות הקניין של הפרט על ידי שמירת הבעלות במקרקעי ישראל בידי הציבור. משום כך, זכויות הקניין של הפרט במקרקעי ישראל נעשות עקרונית על דרך עסקאות חכירה מוגבלות בזמן, תוך השארת הבעלות, המשמרת שליטה ופיקוח, בידי המדינה או רשות הפיתוח או קק"ל. יתר על כן, מועצת מקרקעי ישראל אוסרת על חוכר המקרקעין למכור את זכויותיו במקרקעין ל"זר" בלא אישורה³⁰. מבנה זה של בעלות ציבורית ומתן זכויות חכירה בלבד לפרט משקף מסלול חלופי לזיקה הציבורית בה עסקנו לעיל.

במקום סיכום

מצד אחד, הזיקה הציבורית לקניין הפרט אשר נדונה לעיל, פוגענית פחות מזיקה ציבורית המתנגשת בקניין הפרט ונאבקת מולו, כגון בהפקעה לצורכי ציבור. הזיקה הציבורית בענייננו מתמזגת עם קניין הפרט ולעתים אף מחזקת את תוקף אחיזת הפרט בקניינו³¹. מצד שני, התפיסה שקניינו האפקטיבי של הפרט חשוף לאינטרסים ציבוריים של השבט או הקהילה או המשפחה יש בה כרסום מהותי קשה אולי אף יותר מזיקה ציבורית המתנגדת לקניין הפרט והמוכרעת על פי איזון האינטרסים שלפי שיטות המשפט השונות. דומה שקיומה של זיקה ציבורית מעין זו והיקף תחולתה ייגזרו מגישתה של שיטת המשפט הרלבנטית לזכויות הפרט כפרט ומקומן של זכויות אלו במדרג סולם הערכים המשפטי-חברתי.

הערות:

* אריה הולצר, עו"ד, בוגר ישיבת חברון, בוגר ומוסמך הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, שותף במשרד עו"ד יהודה רוה ושות'
1. במדבר כז, א-יא.
2. אחד הנימוקים להקרבת משפטן לפני ה' מובא בזוהר: "ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה... כיון דחמא משה כך... מיד אתפרש משה מן דינא [=ובגלל שחטא צלפחד במדבר בדיבור נגד משה... כיוון שראה משה כן... מיד פרש מן הדין]" (במדבר, פרשת בלק). לעומת זאת, השל"ה מנמק את הימנעות משה מלדון בעניין בנות צלפחד ב'ניגוד עניינים' הפוך הנובע מהצהרתן: "והוא לא היה בתוך העדה הנועדים". לדעתו, נמנע משה מלדון בעניין צלפחד דווקא משום שצלפחד לא השתתף במחלוקת קורח ועדתו שהייתה מכוונת נגדו (וכן ביאר בעל "מנחת חינוך", תוך הדגשת עצם הצהרת בעל הדין בדבר 'הידידות' שיש בה משום חנופה. ראה ב' יאושזון, מאוצרנו הישן לפרשת פנחס). היבטי ניקיון ההליך השיפוטי והחשש ממשוא פנים וניגוד עניינים הגלומים בנימוקים הללו ראויים לדיון משווה רחב ומעמיק, בייחוד לאור מיהותו של 'האיש משה', אלא שאכמ"ל.
3. על פמיניזם בפרשת בנות צלפחד והיות סוגיה זו מציוני הדרך בהילוכו של המשפט העברי לעניין ירושת הבת וסמל להתמודדות עם צורכי ההווה על בסיס העבר למען העתיד, ראה א' הכהן, "כן בנות צלפחד דוברות", דף פרשת השבוע "שבתון", פרשת פינחס, תשס"ד.
4. עוד זכו בנות צלפחד שיאמרו עליהן חז"ל: "תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (בבא בתרא קיט ע"ב).
5. במדבר לו, א-יב.
6. במדבר לו, ה.
7. אף ייחוסן של בנות צלפחד ליוסף לא פורש, "אלא לומר לך: יוסף חבב את הארץ, שנאמר: 'והעליתם את עצמותי' וגו'. ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר: 'תנה לנו אחוזה'. וללמדך שהיו כולם צדיקים" (רש"י).
8. סנהדרין ח ע"א.
9. במדבר כז, ח.
10. הפתרון לתת לאחי צלפחד את נחלתו עשוי היה אף לעלות בקנה אחד עם טענת הייבום שהעלו בנות צלפחד: "אמרו לו: אם כבן אנו חשובין, תנה לנו נחלה כבן. אם לאו, תתיבם אמנו" (בבא בתרא קיט ע"ב). לא מן הנמנע אפוא שזיקת צלפחד לנחלת הארץ הייתה באה לידי ביטוי בנחלת אחיו, כאותו יבם (אחי הנפטר) המקים שם לאחיו המת. לעניין הזיקה בין ייבום לנחלה, ראה דברי בעז: "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו" (רות ד, י). וכן: "דיבום בנחלה תלה רחמנא" (יבמות כד ע"א).
11. ואומר ילקוט שמעוני על אתר: "ללמדך, באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל: "נתנה ראש". אמר להן משה: והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים, ואתנה מבקשות נחלה בארץ?! אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ" (רמז תשע"ג). וראה גם ספרי, פרשת בלק, קלג.
12. ראה: רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ה; שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות גזלה, סימן שסט.
13. לעניין ייחודיותה של זיקה ציבורית זו לנחלה בארץ ישראל, מדגיש הנצי"ב מוולוז'ין, בעל העמק דבר בפרשת מסעי, על הפסוק "ידבקו בני ישראל": "לא כנחלה שבחו"ל, שאין האדם מדובק לנחלתו, אלא קרוב לה. אבל בא"י, איש בנחלת אבותיו ידבקו ב"י. כי כך עלה במחשבה, וימודד ארץ, להיות נחלה זו לאותו האיש וזרעו".
14. משום כך הדגישו ראשי האבות לא רק את "מנחלת מטה אבותינו יגרע נחלתן", כי אם גם את "ונוספה נחלתן על נחלת המטה אשר תהיינה להם" (ראה העמק דבר, שם, המעמיד את טענת ראשי האבות על קדושת הארץ התלויה בישיבת ישראל על מקומם).
15. בבא בתרא צ ע"ב.
16. למקבילה למקור זה, בשינויי נוסח, ראה תוספתא, עבודה זרה ה, א.
17. וכך עולה מפירוש רבי שמואל אביגדור, אב"ד קרלין, בביאורו: "מהפרכיא אחרונה שבארץ ישראל להראשונה שבסוריא, דקרוב זה לזה, ולא חיישינן לייקר מחמת זה" (מנחת ביכורים, לתוספתא עבודה זרה ה, א).
18. הלכות אלו, שאף בהן יש משום צמצום זכויות היחיד בקניינו, יסודן בדיני מיקח וממכר, המגינים על ציבור הקונים ככלל, ולאו דווקא על זיקת הקהילה לרכוש הפרט, והן חורגות מן הדיון כאן.
19. רמב"ם, משנה תורה, הלכות מכירה, פרק יד, הלכה ח.
20. חושן משפט, סימן רלא, סעיף כו.
21. סמ"ע, חושן משפט, ס"ק מד. והעתיק את דבריו רבי זכריה מענדיל, אב"ד בעלז (המאה הי"ח), בפירושו לשולחן ערוך, "באר היטב".
22. בבא בתרא ק ע"ב. וכן פסקו להלכה: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מכירה, פרק כד, הלכה יז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ריז, סעיף ז.
23. מגבלה נוספת על תוקף מכירת קניינו של הפרט באה במסכת בבא מציעא קח ע"ב לעניין חובת המוכר קרקע לעכו"ם לקבל על עצמו כל אונס שייגרם לשכניו מחמת העכו"ם. מגבלה זו, שיסודה לכאורה בדיני הנזיקין, ניתנת אף היא לפרשנות נוספת על בסיס יסוד הזיקה הציבורית.
סוגיה נוספת שייתכן שהיא משיקה לעניינינו היא סוגיית "קטן המוכר בנכסי אביו" (בבא בתרא קנה ע"א), אך העניין צריך עיון ואין כאן מקום להאריך.
24. י' ויסמן, דיני קניין, בעלות ושיתוף, עמ' 25. וראה שם, הערה 2.
25. כהגדרה מפורטת לתכניה האופייניים של הבעלות, מקובל למנות את הזכות להחזיק בנכס (ius possidende), הזכות להשתמש בנכס (ius utendi), הזכות בפירות הנכס (ius fruendi), הזכות לבצע בנכס עסקאות (ius disponendi) והזכות לכלות את הנכס (ius abutendi).
26. לעניין ההבחנה בין שלילת הכוח לבצע פעולות בנכס (מכוח הדין) לבין שלילת החופש לבצען (מכוח הסכם), ראה מ' דויטש, קניין, כרך א', עמ' 301-302.
27. J. Carbonnier, Droit Civil (10 ed., 1980) vol. 3, p. 94.
28. הוראה זו באה נוסף על הוראת סעיף 2 לחוק העתיקות, ולפיה עתיקה שנתגלתה או נמצאה בישראל לאחר תחילת החוק תהיה נכס המדינה.
29. וראה גם סעיף 33(ד) לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 לעניין ההגבלה על עסקאות בערכי טבע מוגנים; וכן סעיף 8 לחוק להגנת חית הבר, התשט"ו-1955, לעניין איסור מסחר בחיות בר שפורטו בחוק.
30. נציין שנשקל בעבר האפשרות להגביל את זכותו של "זר" לרכוש מקרקעין בישראל, גם כשמדובר במקרקעין בבעלות פרטית, אלא שהעניין ירד מעל סדר היום. ראה י' ויסמן, דיני קניין, חלק כללי, עמ' 262.
31. כגון לעניין המוכר קברו ואולי אף לעניין קטן המוכר בנכסי אביו, הנזכר לעיל, בהערה 23.

---

---