על יין ועל שתויי יין בבית המשפט ומחוצה לו / חיים ה' כהן

על יין ועל שתויי יין בבית המשפט ומחוצה לו
ואין לנו שיור רק היין הזה

חיים ה' כהן^*

פרשת שמיני, תשס"א, גיליון מס' 22

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

תיאור מיתתם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, שבא בפרשתנו, הוא מן המקראות הקשים ביותר במקרא כולו:

ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטרת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה' (ויקרא י, א-ב).

סיבת המוות הטראגי של שני "נסיכים" אלה, נדב ואביהוא, לא נתפרשה כל צורכה: מה היה בה באותה "אש זרה", שעוון כה חמור נתלה בה עד שהביאה למיתתם? עד כדי כך תמוה הדבר, שאביהם, אהרן, שבדרך כלל היה "איש דברים" (שמות ד, יד), נאלם דום:

ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידם אהרן.

כדי להמתיק במקצת פרשה טראגית זו, ביקשו חכמינו לדעת מה היה חטאם של נדב ואביהוא, שבגינו נגזרה עליהם מיתה כה קשה. ולא נחה דעתם, עד שתלו חטאם בשתייה יתֵרה של יין:

"ותצא אש" - ר' אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. ר' ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש. תדע, שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא ייכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך שמינה לו בן בית נאמן, ושומרו עומד על פתח החנות. התיז את ראשו בשתיקה, ומינה לו בן בית אחר, ואין אנו יודעין מפני מה הרג את הראשון. אלא ממה שהמלך מצווה את השני ואומר לו: אל תיכנס לחנות [נ"א: לפתח חבית], אנו יודעין שמתוך כך הרג את הראשון. כך כאן כתוב: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו לפני ה'", ואין אנו יודעים מפני מה מתו? אלא ממה שהקדוש ברוך הוא מצווה את אהרן ואומר לו: "יין ושכר אל תשת" (ויקרא י, ט), אנו יודעין שלא מתו אלא מפני היין.

מאחר שאיסור השתייה חל על הכוהנים רק בבואם לשרת בקודש, התקינו שמותר להם לשתות יין בכל עת פרט לזמן "משמרתם"¹. משפסקו המשמרות, עם חורבן בית המקדש, נפסק איסור זה, והותר גם לכוהנים לשתות, אבל: "רבי אומר: אומר אני: כוהנים אסורים לשתות יין לעולם". מה טעם? "מהרה ייבנה בית המקדש, ובעינן [=ונצטרך] כהן הראוי לעבודה". אבל הוא אומר עוד: "אבל מה אעשה שתקנתן - קלקלתן". ופירש רש"י: "חורבן הבית קלקל וערבב סדר משמרתם, שהיה אוסרם ביין בזמן משמרתם ומתירם שלא בזמן משמרתם. תיקנן עכשיו לשתות יין לעולם, דלא חייש [=שאינו חושש] שמא ייבנה פתאום"². נמצא שקלקול סדר המשמרות היה להם לתקנה לשתיית יין. לשון אחר: מעז יצא מתוק (אני מדבר ככהן שתיין, כמובן).

אל למלכים שתו יין
בסמוך לאיסור שתיית הכוהנים, כתוב אף גם זאת: "ולהורות את בני ישראל את כל החֻקים" (ויקרא י, יא). מסמיכות עניינים זו למדו, שכשם שהכוהן אסור לו לשתות יין ושכר, "כך אסור לכל אדם, בין כהן ובין ישראל, להורות כשהוא שתוי"³. "הוראה" זו היא בגדר קביעת הלכה, הוראה לציבור או אף לדורות, והוראה של מלמד תינוקות לאו במשמע. והא ראיה, שאם הוא "מורה" דברים פשוטים ומפורשים וידועים לכול, אפילו לצדוקים, מותר לו להיות שתוי⁴. ואולם מורה שתוי עלול להתנמנם בבית המדרש, וזה אסור⁵.

ממורה ההוראה אפשר להקיש על הדיין. המשנה מספרת שביום דיון משפטי, השופטים "לא היו שותים יין כל היום" (סנהדרין ה, ה). ר' אחא בר חנינא סמך את איסור שתיית היין אצל השופטים על דברי הכתוב: "אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר. פן ישתה וישכח מחוקק, וישנה דין כל בני עוני"⁶.

המדרש מזהיר "דיין ששתה רביעית יין" שלא לדון⁷, אבל אין איסור מפורש על הדיין לשתות יין. ר' יוסף קארו כותב: "יש אומרים דשתוי יין מותר לדון דיני ממונות"⁸, ומשמע מדבריו שהשתוי על כל פנים אינו כשיר לדון דיני נפשות ודיני איסור והיתר: "ואפילו לא שתה אלא רביעית, לא ידון בדיני איסור והיתר עד שיסיר יינו מעליו. מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית" (ככל הנראה, לא היו יינות גלות אירופה של המאה הט"ז משכרים כל כך)⁹.

פרשן אחר מצדיק את האומרים ששתויי יין מותרים לדון דיני ממונות בעובדה שבית הדין יושב בשלושה, ונמצא: אם אחד מהם שתוי, השניים האחרים הם פיכחים. מכאן שהמומחה הדן יחיד אסור שיהא שתוי¹⁰. מבחינה זו היה אולי טעם להתיר דין שתוי גם בדיני נפשות, כשמספר הדיינים הוא הרבה יותר גדול. מאידך גיסא, אם נתיר לאחד הדיינים להיות שתוי, כיצד נוכל למנוע גם מן האחרים לבוא לדין כשהם שתויים? ואולי יש לראות בדיבור "יש אומרים" שבדברי ר' יוסף קארו משום רמז שמדובר בדעת מיעוט, ואילו הוא ורוב שאר הפוסקים הניחו כדבר המובן מאליו, שאינו צריך תקנה מיוחדת, שדיין שתוי פסול מלדון?

יש בעניין זה פנים לכאן ולכאן. יש תימוכין לדעה ששתיית היין עשויה דווקא להועיל למחשבה ברורה כדברי התלמוד: "אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת שבעים זקנים"¹¹. וכל כך למה? שיין בגימטריא שבעים. ו"המתיישב ביינו" הוא מי "ששותה יין ואין דעתו מטרפתו"¹². יש מי שדעתו מיטרפת ויש מי שדעתו מתיישבת על ידי שתיית היין. ואין צריך לומר כי "דעת שבעים זקנים", בית הדין הגדול של משה רבנו, אינו אלא דוגמה ומופת לדעת השופט דהאידנא.

יין האיטלקי ויין קפריסין
הורי בן סורר ומורה חייבים להעיד עליו שהוא "סובא" (דברים כא, כ). הסובא הוא שתיין, ככתוב: "אל תהי בסובאי יין" (משלי כג, כ), ותרגומו: "שתאי בחמרא" [=שותה ביין] (יונתן בן עוזיאל, דברים, שם). חכמי המשנה קבעו מידת מינימום לשתיית יין, כדי שיהא ראוי להיקרא "סובא" - חצי לוג (ויש אומרים: לוג שלם) של יין איטלקי¹³. היין האיטלקי משכר ביותר¹⁴, ואם די ברביעית הלוג כדי להשתכר מיין רגיל, חצי לוג (או לוג) מן היין האיטלקי עשוי להביא את האדם לידי שכרות מוחלטת. אין זאת אלא אחת הדרישות הרבות שדרשו חכמים כדי למנוע את האפשרות שיחול אי פעם דין בן סורר ומורה. עוד קבעו חכמים שהיין צריך להיות לא יין חי ולא יין ישן אלא "יין מזוג, כפי שהגרגרנים שותים", ושהבן צריך לשתות כל הכמות בבת אחת, "ברעבתנות"¹⁵. סביר להניח שאין לילדים גישה קלה ליין יקר ומשובח, ושאינם מסוגלים לשתות כמות כה גדולה בגמיאה אחת. על כל פנים, אנו למדים שהיין האיטלקי בא כבר בתקופת התלמוד על שולחן אניני הטעם. אחד הפרשנים אף אמר עליו שהוא "מן היינות החשובות ביותר"¹⁶.

כיוצא בו אנו מוצאים יין קפריסין, שבא ממקום ששמו קפרס¹⁷. יין זה נבחר בשל בושמו המיוחד לעלות עם הקטורת על מזבח הקודש, ואין לך כבוד גדול מזה. העובדה שיינותיהן של המדינות השונות היו ידועים ונפוצים, נרמזת בסיפור על אחשורוש המלך, שהשקה את שריו ועבדיו כל אחד ביין מדינתו¹⁸ (ומה מאוד היו חכמינו עולזים אילו הכירו את היין הצרפתי!). לא עלה על דעת חכמים לפסול יינות אלה או לאסרם, משום שהם יינות של גויים.

נשים במה משמחן? ביין
מעמד מיוחד נודע ליין גם בדיני מזונות. ונשאלה השאלה: האם האישה או האלמנה זכאית, במסגרת מזונותיה, גם לקצבת יין? ונאמר בתלמוד: "אמר ר' אלעזר: אין פוסקין יינות לאשה"¹⁹. חד וחלק. הנימוק לסירובו של ר' אליעזר לפסוק יין לאישה: "היין מרגילה לתאוות תשמיש"²⁰. וכשהאישה מיניקה, אין לחשוש לתאוות תשמיש, ועל כן אמר ר' יהושע בן לוי: "אם היתה מיניקה, מוסיפין לה יין, שהיין יפה לחלב"²¹. ומה על הנשים שהיו רגילות לשתות יין בסעודותיהן על שולחן בעליהן? למה ייגרע חלקן אחר מותו או בהיעדרו? לכן אמרו: "רגילה - שאני". היינו: מה שאמרנו, "אין פוסקין יינות לאשה", אמור בנשים שאינן רגילות לשתות יין. ואולם הקפידו חכמים שלא לפסוק יין יתר על המידה, אם כי האישה הרגילה לשתות, אין היין "חידוש לה - כבר דשה בו ואינו מזיח לבה"²². לפיכך קבעו שאם היתה "רגילה בפני בעלה שני כוסות [=אחד לה ואחד לבעלה], שלא בפני בעלה נותנים לה כוס אחד. אינה רגילה בפני בעלה אלא כוס אחד, שלא בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר". לאדוננו הרמב"ם לא הייתה סבלנות לחשבונות קטנוניים כאלה, והוא פסק להלכה שפוסקים לה "מעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין"²³. אין חוקרים אותה על הרגליה, ולו משום כבודה בלבד, אלא הולכים אחר מנהג המקום.

הגמרא מביאה בהקשר זה שלושה תקדימים של פסיקת יין לנשים. "מעשה בכלתו של נקדימון בן גוריון", אחד מעשירי ירושלים, "שפסקו לה חכמים סאתיים יין מערב שבת לערב שבת לציקי קדרה", כלומר: "להטעים התבשיל"²⁴. נראה שהיא טענה שהיא זקוקה להרבה יין בשביל לתבל את תבשיליה, וחכמים לא ראו סיבה למנוע ממנה את המותרות שהייתה רגילה להן בבית בעלה המנוח. מששמעה את פסק הדין, "אמרה להן: כך תפסקו לבנותיכם", אך הדיינים "לא ענו אחריה אמן". הם שמרו לעצמם את סמכותם לפסוק בכל עניין ועניין לפי נסיבותיו. על כל פנים, פסקו להלכה שאם האישה רגילה לכך, פוסקים לה יין "לציקי קדרה".

ומעשה בחומא, אלמנתו של אביי, שבאה לפני בית דינו של רבא ותבעה את מזונותיה, ודרשה לפסוק לה יין. אמר לה רבא: יודע אני שבעלך אביי לא שתה יין. ענתה לו: "בחיי מר - השקיתי אותו בגביע!". בשלב זה קרה אסון זוטר: זרועה של חומא נחשפה לעיני רבא, והוא הזדעזע והתחמם עד כדי כך שקם מכס הדין, רץ לביתו, תפס את אשתו ושכב עמה. שאלה אותו אשתו בתימהון מובן: מה קרה לך היום בבית הדין? ענה לה: חומא, אלמנת אביי.

אין הגמרא מספרת מה עלה בתביעת היין של חומא, אך יש להניח שרבא פסל את עצמו מלהמשיך את הדיון בעניינה. מעניין מאוד לדעת אם היה פוסק לפי מה שידע על מנהגי ביתו של חברו ויריבו אביי, או אם היה מתעלם מידיעתו האישית ומקבל את עדותה של בעלת הדין. בעצם העלאת דבר מנהגי הבית, כבר העיד על עצמו שלדעתו אין האישה זכאית ליין אלא אם הייתה רגילה לשתות יין בבית בעלה.

ומעשה באלמנתו של רב יוסף שתבעה מזונותיה מבנו, רב נחמיה, שהיה חייב לשלמם מן העיזבון. משפסק לה מזונות, דרשה ממנו: "פסוק לי יין!". פסק לה יין, ואמר: "יודעים אנחנו כי בני המקום הזה שותים יין בארוחותיהם". כנראה לא הסתפק במה שידע מבית אביו, שהיה בעל שדות וכרמים ויינותיו היו מן המשובחים²⁵, אלא סמך על מנהג כללי כדי לנהוג שוויון לכל הנשים. רב יוסף עצמו פסק יין לאלמנות כדי לתת להן כבוד בפני חבריהן וחברותיהן²⁶.

תוך כדי בירור השאלה אם - ובאיזו מידה - זכאיות הנשים ליין, ראו בעלי אגדה (אנונימיים) לטוב לפניהם ללמדנו שיעור בהשפעת היין על הנשים: "כוס אחד יפה לאישה. שניים - ניוול הוא. שלושה - תובעת בפה (תשמיש). ארבעה - אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפצת". לטעמו של רבא, זה היה קצת יותר מדי. לדידו, אין הדברים הנוראים האלה אמורים אלא באישה שאין בעלה עמה, מה שאינו כן באישה שבעלה עמה²⁷. אפשר להבין שאישה שבעלה עמה אינה יוצאת לשוק לתבוע תביעות מגונות, אבל קשה להבין כיצד שונה השפעת היין על אישה שבעלה עמה מהשפעתו על אישה אחרת: אם הכוס השנייה ניוול היא, הרי היא ניוול בכל מקום, ודווקא כשבעלה עמה אין בדבר אסון גדול כשהיא "תובעת בפה".

האידנא, יכולים אנו להשאיר את השאלה פתוחה אם השפעת היין על הנשים שונה מהשפעתו על הגברים. על כל פנים, יש תימוכין לרוב להניח שהנאתן של הנשים ושמחתן על היין אינה נופלת מהנאתם ושמחתם של בעליהן. אמרו חכמים: "צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל. במה משמחן? ביין!"²⁸.

כיוצא בזה אמרו שחייב אדם לשמח בני ביתו בחג. "ובמה משמחם? ביין!"²⁹. ולמדנו שלפחות בשבתות ובמועדים "אדם קובע סעודתו על היין"³⁰. ואמר רב חנין בר פפא, "כל שאין יין נשפך בביתו כמים, אינו בכלל ברכה"³¹, והכול יודעים שהברכה והשמחה שביין כתובות בתורה³², ושנויות בנביאים³³, ומשולשות בכתובים³⁴.

אך בל נעוור את עינינו בשוחד תשבחות, ומה גם שאף גנותו של היין, סכנותיו ותקלותיו כתובות³⁵ ושנויות³⁶ ומשולשות³⁷ כאמור. בספרות חז"ל מרובות האֲמרות המזהירות מפני השתייה ומגנות את השכרות³⁸.

אסיים במעשה בדריוש מלך פרס שהעמיד לפני שלושת חכמיו את השאלה: מיהו החזק והעצום ביותר בעולם? אמר הראשון: היין. אמר השני: המלך. אמר השלישי: הנשים, וחזקה מכולן האמת. המלך העדיף את התשובה האחרונה, והעניק לנותנה את כל מבוקשו, להרשות ליהודים לחזור לארצם ולבנות את בית מקדשם. לענייננו חשובה התשובה הראשונה. לשאלת המלך, על שום מה היין חזק ועצום כל כך? ענה החכם ואמר: "במה עצמת היין? הוא מבלבל חושיהם של כל השותים ממנו: חושיו של מלך כחושיו של נער יתום, של בן חורין כמו של עבד, של עשיר כמו של קבצן. הוא הודף את כל החושים לעליזות ועליצות, ומשכיח גם אבל וגם חובות. הוא מעשיר את כל הלבבות, מעביר מלכים ורוזנים על דעתם, וגורם לפטפוטים ולדיבורים להגיע לכדי מיליון. קרובים וידידים השותים ממנו שוכחים קרבה וידידות, ולא יארך הזמן עד שיצחצחו חרבותיהם. ומשהתעוררו מיינם, שכחו כל מה שעוללו³⁹.

נתמעטו הדורות, וננעלו שערי החָכמה, ואין קובעים עוד מסכתות - ואין לנו שיור, רק היין הזה.

הערות:

* השופט חיים ה' כהן, המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס).
1. סנהדרין כב ע"ב; תענית יז ע"א. וראה בהרחבה מאמרי, "מסכת יינות", בתוך: מנחה ליצחק שילה (תל-אביב תשנ"ט), עמ' 105-93.
2. סנהדרין שם.
3. רמב"ם, הלכות ביאת מקדש א, ג, על פי עירובין סד ע"ב: "למדנו: שיכור אל יורה".
4. רמב"ם, שם: "כגון שהורה שהשרץ טמא, והצפרדע טהור, והדם אסור, וכיוצא באלה".
5. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ד, ט.
6. משלי לא, ד-ה; סנהדרין מב ע"א.
7. במדבר רבה, פרשה י.
8. שולחן ערוך, חושן משפט ז, ג.
9. ספר מאירת עיניים (סמ"ע) לר' יהושע ולק כהן, על חושן משפט, שם.
10. נתיבות המשפט לר' יעקב ליסא על חושן משפט, שם.
11. עירובין סה ע"א.
12. רש"י, שם, ד"ה 'המתיישב ביין'.
13. סנהדרין ח ע"ב.
14. עירובין שם: "למדנו שרביעית היין האיטלקי משכר".
15. רמב"ם, הלכות ממרים ז, ב-ג, על פי סנהדרין ע ע"א: "השותה יין בבת אחת, הרי הוא גרגרן"; פסחים פו ע"ב; ביצה כה ע"ב.
16. בית הבחירה לרבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד) על סנהדרין, שם.
17. כריתות ו ע"א ורש"י שם.
18. מגילה יב ע"א. בשבת קמז ע"ב מצינו יין מפרוגיתא - "שם מדינה שיינה משובח" (רש"י, שם).
19. כתובות סד ע"ב-סה ע"א.
20. רש"י, כתובות סה ע"א, ד"ה 'אין בי"ד'.
21. כתובות סה ע"ב; רמב"ם, אישות כא, יא; טור, אבן העזר ע, ג; בית שמואל, שם.
22. כתובות סה ע"א; רש"י, שם, ד"ה 'שאני'.
23. אישות יב, י; וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, אבן העזר ע, ג.
24. כתובות שם; רש"י, שם, ד"ה 'לציקי קדרה'.
25. מנחות פז ע"א.
26. כתובות שם.
27. שם.
28. ירושלמי, פסחים פ"י, ה"א; לז ע"ב.
29. פסחים קט ע"א. "רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים ביין, ונשים בבגדי צבעונין".
30. ברכות מב ע"ב.
31. עירובין סה, ע"א.ופירש רש"י: "לא הגיע לסוף ברכה גמורה, ואפילו הוא עשיר בדברים אחרים".
32. למשל: בראשית מט, יא-יב; דברים ז, יג; שם יד, כו.
33. למשל: עמוס ט, יג-יד; זכריה י, ו.
34. למשל: תהלים קד, טו; קהלת ט, ז; שיר השירים א, ב, ד; ד, י; ה, א.
35. למשל: שכרותו של לוט. ראה בראשית יט, לא-לה. וראה מאמרי הנזכר לעיל, הערה 2 , בעמ' 95-94.
36. למשל: ישעיהו ה, כב; שם כח, ז-ח; יואל א, ה; הושע ד, יא; ירמיהו יג, יב-יד.
37. למשל: תהלים קג, כז; משלי כג, כט-לה; שם כו, ט.
38. למשל: במדבר רבה, פרשה י; תנחומא, שמיני ז-ט; ויקרא רבה, פרשה יב.
39. ספר עזרא השלישי, מן הספרים החיצוניים, פרק צ. מובא על פי P. Riessler, Altjudisches Schrifttum ausserhalb der Bibel (2nd. Ed. 1966), 147.