מבוא

פרשתנו מתארת את מעמד הברית בין כנסת ישראל להקב"ה ערב כניסת בני ישראל לארץ, שבו מוזהר העם מפני אסונות שיבואו עליו אם יפר את ברית האל עמו. הברית קובעת את אחריות הכלל גם על חטאי היחיד, אלא שבעניין זה קיימת הבחנה בין "הנסתרות" לבין "הנגלות":

הנסתרת לה' אלהינו, והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים כט, כח).

וכך מסביר רש"י את הפסוק:

אין אני מעניש אתכם על [העברות] הנסתרות, שהן לה' אלהינו, והוא יפָּרע מאותו יחיד¹. אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו. ואם לא נעשה דין בהם, יענשו את הרבים.

לשון אחר, הציבור אחראי למלחמה בפשיעה. אם יעלים את עיניו ולא יעניש את הפושעים, הריהו נושא באחריות מוסרית לפשעים, והוא עתיד ליתן את הדין עליהם, כדברי רש"י: "קולר תלוי בצואר כולנו"².

בדברים שלהלן אבקש לעמוד תחילה על היקף האחריות המוטלת על החברה למנוע עבריינות ולשאול: האם מי שנפגע מעברה זכאי לתבוע פיצויים מן המדינה שלא הגנה עליו כראוי? בהמשך דבריי אדון בפן אחר של אחריות המדינה, והוא אחריותה כלפי מי שנפגע מן ההליך המשפטי על לא עוול בכפו, במעצר או במאסר וכדומה.

אחריות המדינה למנוע עבריינות

מקורות ישראל מדגישים את האחריות המוטלת על השלטון ועל בעלי השררה בכל מה שנוגע ל"נגלות", היינו במניעת עברות ובשמירה על שלום הציבור.

דרך משל, בדין עגלה ערופה, כשנמצא אדם הרוג בשדה הפתוח מחוץ לתחום השיפוט של היישובים הסמוכים, ואין ידוע מי רצח אותו, התורה אומרת: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו" (דברים כא, א). כחלק מטקס הכפרה על הדם שנשפך, צריכים זקני העיר הקרובה יותר למקום מציאת המת להביא עגלה, לערוף את ראשה ולהתוודות: "ידינו לא שפכֻה את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כא, ז). וכבר תמהו חכמי התלמוד על חיוב זקני העיר להתוודות ולהצהיר על חפותם: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?! אלא: לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה"³. נראה שניתן ללמוד מחיוב זה שהיה מקום לכתחילה לתלות בהם את האשמה על מות החלל, משום שלא סיפקו לו הגנה כנדרש.

האחריות המוסרית של השלטון אינה מצטמצמת למתן הגנה לאזרחיה מפני עבריינים, והוא נושא באחריות גם לעצם צמיחתה של העבריינות, כעולה מדברי התלמוד. וזה לשונו:

כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו⁴.

כלומר, כל מי שהיה יכול למנוע את חברו מלעבור עברה ולא עשה כן, נענש בידי שמים על מה שעשה חברו. ואם נשאל, מיהו האדם או הגוף שאחריותו פרוסה על כל החברה כולה, "כל העולם כולו" בלשון התלמוד? כבר השיב רב פפא על שאלה זו ואמר שהכוונה לראש הגולה והמקורבים אליו: "והני דבי ריש גלותא, נתפסו על כולי עלמא". וכמו שפירש רש"י: "המלך או הנשיא, שאפשר לו למחות, [מפני] שיראין מפניו ומקיימין דבריו"⁵.

ומעין זה מסיק המדרש מן הסכסוך שנתגלע בין בני גלעד ובין בני אפרים, שהביא להריגתם של ארבעים ושניים אלף מבני אפרים בידי בני גלעד (שופטים פרק יב). וזה לשונו⁶:

ומי הרג אותם? פנחס [שהיה ראש הסנהדרין באותה עת], שהיה סִפק בידו למחות, ולא מיחה... וכל מי שסִפק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל, נשפכין על ידיו... מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

ביטוי ציורי למאמץ החינוכי שעל השלטון להשקיע למניעת עבריינות עולה מן הדברים הבאים בהמשך מדרש זה:

היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה [כלומר, במשך שנה], בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם... הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו, ואומר: שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח.

פיצוי לנפגעי עברה

אדישות החברה לנוכח העבריינות מטילה עליה אחריות, והיא אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. האם אחריות זו מִתרגמת גם לאחריות משפטית כלפי קרבנות עברה שהחברה כשלה בהגנה עליהם?

בשנים האחרונות נידונה בהרחבה שאלת זכויות נפגעי עברה⁷, ואף נבחנה האפשרות לקבוע בחוק את זכות הקרבן לפיצוי⁸, המוסדר כיום באופן מצומצם בלבד בסעיף 77(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע לאמור:

הורשע אדם, רשאי בית-המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על-ידי העבירה סכום שלא יעלה על 228,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

באחת מהצעות החוק הנוגעות לזכויות קרבנות עברה⁹, הוצע להשית את הפיצוי על העבריין בלא הגבלת סכום הפיצוי, אך אם הלה חדל פירעון, תפרוס המדינה "רשת ביטחון" להבטחת הפיצוי, כחלק מהכרת המדינה באחריותה למניעת עבריינות¹⁰. ושאלה היא מה עמדת המשפט העברי בעניין זה.

העבריין כמקור עיקרי לפיצוי

עקרון פיצוי הקרבן בידי העבריין נקבע כבר במקרא, כפי שעולה לדוגמה מדינו של הגנב: "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו... שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב). נקודת המוצא של ההלכה היא שהגנב חייב להשיב את מה שגנב: "שלם ישלם". ואם אין בידו להשיב את מה שגנב, בית דין מוכרים אותו לעבד. כלומר, הוא נאלץ להשכיר את עצמו כפועל, ושכר עבודתו משתלם לנגזל, שנאמר: "ונמכר בגנבתו". גישת המשפט העברי אינה נובעת מדאגה תקציבית, להפחית עד כמה שאפשר את הנטל הכלכלי על המדינה, אלא משיקול של צדק, ולפיו המקלקל חייב לתקן את מה שקלקל.

תשלום זה להשבת הגזלה הוא בעיקרו פיצוי אזרחי, וספק אם יש מקום ללמוד ממנו על ההליך הפלילי. יחד עם זאת, יש מקום לבחון את יישומה של גישת המשפט העברי במציאות של ימינו. לפי גישה זו, אם העבריין אינו יכול לעמוד בנטל הכלכלי שבפיצוי, ניתן להטיל עליו מעין עבודות שירות, האפשריות אך ורק במסגרת ההליך הפלילי, וחלק ממשכורתו יינתן כפיצוי לקרבן. וניתן להחיל פתרון זה, המקביל למודל של גנב הנמכר בגנבתו, לפני שפונים לקופת המדינה לסייע בתשלום הפיצוי.

בין אחריות מוסרית לאחריות משפטית

ושאלה היא מה הדין כשאין אפשרות להשיג מן העבריין פיצוי מלא לקרבן מעלליו, האם על המדינה לשאת באחריות לפצות את הקרבן?

כשניתן להצביע על רשלנות בפעולת השלטון שהביאה לביצוע העברה, אפשר שיש יסוד משפטי לתביעת האזרח הנפגע לפיצוי מן המדינה על שהפרה את "חובת השמירה" המוטלת עליה. אך אם אי אפשר להוכיח רשלנות מעין זו, אמנם יש למדינה אחריות מוסרית על שלא השכילה למנוע את העבריינות ולא ידעה כיצד להגן על האזרח מפניה, אך לא מצאנו שיש לה אחריות משפטית המזכה את קרבן העברה בזכות תביעה כנגדה.

כאמור, ראוי לשקול הטלת חובת פיצוי על העבריין בדמות עבודה כפויה. אבל לא זו בלבד. נראה שראוי לה למדינה לשקול נטילת אחריות משפטית גם בהיעדר רשלנות מוכחת מצדה, שתבטיח מידה של פיצוי לנפגע העברה, ולא תסתפק באחריותה המוסרית.

נפגעי ההליך המשפטי

עד כאן דננו באחריות החברה, העולה מן הדיוק בלשון הפסוק, "והנגלות לנו ולבנינו", לקיום מערכת משפטית שתדאג לשלטון החוק ולשלום הציבור. וראוי לציין שהרמב"ם מצא בפסוק זה דווקא אסמכתה לשחרורה של המערכת המשפטית מאחריות מפני הרשעות שווא שיצאו בשוגג מתחת ידה. וזה לשונו:

שנצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו, מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר: "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו", ונאמר: "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז, ז)¹¹.

לשון אחר: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות"¹², ואין הדיין נושא באחריות למה שנעלם מעיניו¹³.

אמנם אין מערכת המשפט יכולה לשפוט אלא על פי "הנגלות" לה, אבל זאת בתנאי שעשה השופט כל שביכולתו להגיע לאמת האנושית שהוא מסוגל לה. הרמב"ם מבטא את הדברים בסגנונו הבהיר והחריף:

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן, ולפני מי הוא דן, ומי עתיד להיפרע ממנו אם נטה מקו האמת, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל" (תהילים פב, א). ואומר: "ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'" (דברי הימים ב יט, ו).

כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה גובה ממנו נפשות, שנאמר: "וקבע את קובעיהם נָפש" (משלי כב, כג). וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, כאילו תקן את כל העולם כולו, וגורם לשכינה שתשרה בישראל, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל". ושמא יאמר הדיין: מה לי ולצרה הזאת? תלמוד לומר: "ועמכם בדבר משפט" - אין לדיין אלא מה שעיניו רואות¹⁴.

יש שאדם נחשד בפלילים ונעצר, ונגרם לו הפסד בגין מעצרו, נוסף על הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו העצמי, ולאחר מכן מתברר שאין בסיס להאשמתו, ופעמים אדם מורשע בדין אך מזוכה במשפט חוזר, ושאלה היא אם הוא זכאי לפיצוי מן המדינה.

לכאורה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". וגם בימינו, אין למערכת המשפט, כולל המשטרה והפרקליטות, אלא מה שעיניה רואות, ואם פעלה ביושר על פי חשדות סבירים שעלו ממסכת הראיות שהובאו לפניה, אין יסוד לתביעה מעין זו¹⁵.

אך ראוי לציין שאחד מגדולי המשיבים, רבי יצחק אדרבי¹⁶ (טורקיה, המאה הט"ז), בתשובה לשאלה שנשאל בעניין זה, סבר אחרת. ואלה דבריו:

שאלה. בעיר ייאנינא [=יוון] קרה מקרה שנגנבה גניבה מבית איש אחד, וחשובי טובי העיר חשדו לראובן שמא הוא גנב אותה מחמת אמתלאות אשר חשבו בו, ועיכבו את כל ממונו, ושמו אותו בבית הסוהר, ועינו בכבל רגלו, והיה שם שלושים וחמישה יום. ובין כך שלחו לחכמי עיר אחרת, ונקבו להם בפרטות האמתלאות, ושאלו את פיהם אם היו יכולים להענישו על פי האמתלאות הנזכרות, והשיבו שראוי להענישו, שכן מצינו כמה עובדות בש"ס, הכל לפי ראות עיני הדיינים. אחרי כן חקרו הדבר, ודרשו היטב, ועמדו על תוכן הדברים, ראו כי אין בראובן עון אשר חטא.

ועתה תובע ראובן, כיון שזך הוא בלי פשע, שיחזרו לו את ממונו שעכבו לו. לכן ילמדנו רבינו אם הדין עם ראובן או לא.

המשיב מתפלא על שנשאל רק בעניין החזרת רכוש החשוד, שהוא דבר מובן מאליו. ואלה דבריו:

תשובה: ראיתי דברי השאלה, ואין בהם שחר. וטעמא דמילתא, דפשיטא ופשיטא [=וטעמו של דבר פשוט ופשוט הוא], דמאחר שלא נמצא בראובן עון אשר חטא, שחייבים להחזיר לו ממונו, ולא יעכבוהו.

אשר על כן, הוא מוסיף:

ולא עוד, אלא אפילו מה שהפסידוהו מממונו על ידי התוגרמים [=השלטון העות'מני], שתפסוהו ושמו אותו בבית הסוהר, חייבים לשלם לו... [אמנם] חשובי טובי העיר אלו לא חשיבי [=אינם נחשבים] כמוסרים על מה שתפסו לראובן, וענו בכבל רגלו, כיון שכוונתם אינו אלא להוציא לאור משפט הגניבה. אבל מכל מקום, כיון שנתברר לבסוף אצלם כי ראובן הנזכר זך הוא בלי פשע, פשיטא שחייבים לפרוע לו לראובן כל מה שיתברר בעדים שהפסידוהו.

לשון אחר. העובדה שמערכות המשפט פעלו בסבירות ולמטרה ראויה אין בה כדי לפטור אותן מן האחריות בנזיקין, שהרי שני כללים נקוטים בידנו: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד"¹⁷; "מציל עצמו בממון חברו - חייב"¹⁸. ואולם ראוי לומר שאף על פי שכן הוא הדין במסגרת קהילתית, שבה דיבר מהר"י אדרבי, דומה שבאשר למדינה, יש אמנם להטיל עליה אחריות לפעולות רשלניות ופזיזות, אבל יש לפטור אותה אם נהגה בסבירות להבטחת ביטחון תושביה¹⁹.

המשפט הישראלי

כאמור, המחוקק הישראלי לא הכיר עד היום באחריות המדינה לפיצוי נפגעי עברה, והם אינם יכולים לתבוע את המדינה לפצותם על עברות שלא הצליחה למנוע את ביצוען. לעומת זאת, המחוקק מכיר במידת מה בזכות הפיצוי לנאשמים בפלילים שיצאו זכאים בדינם, כעולה למשל מסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977²⁰:

(א) ...ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה... בסכום שייראה לבית המשפט...

(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

וכבר עמד השופט אדמונד לוי על טעמה של הוראה זו ועל השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להפעיל את סמכותו. וזה לשונו²¹:

זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לפיצוי וכיסוי הוצאות הגנתו... מגלמת בתוכה את ההכרה בנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מההליכים שנכפו עליו. העמדתו של אדם - כל אדם - לדין, גוררת מעצם טיבה פגיעה בכבוד האדם, בשמו, בזכותו לפרטיות, ולעיתים, גם בזכותו לחירות. לכל אלה נלווה כדרך קבע חסרון כיס הנובע מהצורך לממן הגנה ראויה, ולעתים גם פגיעה בעיסוקו של הנאשם ואף בקניינו... יחד עם זאת, הזכות שנקבעה בסעיף 80 לחוק העונשין, אינה זכות מוחלטת... שיקולים שונים עשויים להוביל לכך כי זכותו של נאשם לפיצוי מכח סעיף 80 תצטמצם. לעיתים כה רב יהיה משקלם של שיקולים "נוגדי פיצוי" אלה, עד כי הזכות לפיצוי ותשלום הוצאות תיסוג ותדחה מפניהם... שיקולים תקציביים עשויים להשפיע על היקפה של הזכות הקבועה בסעיף 80. שיקול נוסף אשר עשוי להגביל את הזכאות לפיצוי ותשלום הוצאות מכח סעיף 80, הוא הרצון שלא לרפות את ידיה של התביעה, בשל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ואכיפת שלטון החוק, אינטרס המהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת.

סוף דבר

במאבקה למען שלטון החוק, עומדת המדינה בפני דילמה: מצד אחד, עליה למנוע את ה"נגלות", את העבריינות הפושׂה בחברה, ואם היא נכשלת, דורשים ממנה נפגעי העברה פיצוי על הנזק שנגרם להם; מצד שני, בפעילותה כנגד מפירי החוק, היא עלולה להעלות בחכתה גם חפים מפשע, שידרשו אחר כך פיצוי על סבלם. כפי שראינו, נכון להיום, עדיין לא הכירה המדינה באחריותה המשפטית לפצות נפגעי עברה, בעיקר מטעמי תקציב. לעומת זאת, היא מכירה, במידה מסוימת, באחריותה לפצות את נפגעי המערכת המשפטית, אך לא כשפעלה בסבירות וטעתה בדברים נסתרים, כי "הנסתרת לה' אלהינו, והנגלת לנו ולבנינו".

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. כשיטת רבי נחמיה בסנהדרין מג ע"ב.
2. רש"י, סנהדרין מג ע"ב, ד"ה והנגלות לנו.
3. סוטה מה ע"ב.
4. שבת נד ע"ב.
5. רש"י, שבת נד ע"ב, ד"ה בכל העולם כולו.
6. ילקוט שמעוני, שופטים, רמז סח
7. בעת האחרונה אף נחקק חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001.
8. ראה: א"ל מילר, "הצעה להבטחת פיצויים לנפגעים מפשע", משפטים יא (תשמ"א), עמ' 500-468; א' אלירם, "פיצויים לקרבן העבירה - הצעה לדגם חדש", מחקרי משפט יט (תשס"ב), עמ' 239-205. וראה גם תזכיר הצעת חוק הביטוח הלאומי (מעשה עברה שגרם למות מבוטח), התשס"ד-2004.
9. הצעת חוק זכויות קרבנות עבירה, התש"ס-1999, של ח"כ יעל דיין (פ/807) מיום 1.11.99.
10. הסדר דומה בא בחוקי חמורבי. ראה ר' ירון, "דין החובל בחבירו במשפטי המזרח הקדום", פרקים ב (תשל"א), עמ' 219. כיום יש הסדרים מיוחדים לפיצוי נפגעי עברה בכשלושים מדינות. ראה: International Crime Victim Compensation Directory 1998-1999, U.S. Department of Justice, Office of Justice Programs, Office for Victims of Crime.
11. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכה ז.
12. סנהדרין ו ע"ב.
13. והשווה שו"ת הרמב"ם, סימן מא, שנקט כנראה כרש"י: "הרי אלוקים יפרע מהם, ואין אנו דנים אלא בנגלות, ולא הפקידנו אלוקים אלא על מה שגלוי: 'הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת' (דברים כט, כח)".
14. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכות ח-ט. על פי סנהדרין ו ע"ב.
15. לא ארחיב כאן בעניין חסינות הרשות השופטת החורגת מן המסגרת של גיליון זה. לעניין זה ראה הרב א' שיינפלד, נזיקין, חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 35-29. על חסינות עובדי ציבור, ראה שם, עמ' 28-26. על אחריות המדינה, ראה שם, עמ' 136-134.
16. שו"ת דברי ריבות, סימן רלב. תודתי נתונה לשופט שלמה פרידלנדר (כתוארו היום) על שהפנה את תשומת לבי לתשובה זו.
17. משנה, בבא קמא ב, ו.
18. בבא קמא ס ע"ב.
19. לעניין זה, ראה מאמרי, "החיים והקניין ומה שביניהם", פרשת השבוע, אמור, תשס"ה, גיליון מס' 208. והשווה הרב א' שיינפלד, נזיקין, בסדרת חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 27-26, ועמ' 136.
20. וראה גם חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סעיף 31(ג), בעניין משפט חוזר: "בית המשפט רשאי לתת כל צו הנראה בעיניו כדי לפצות נידון שנשא ענשו או חלק ממנו ושהרשעתו בוטלה כתוצאה מן המשפט החוזר...". ליחס בין הוראה זו לסעיף 80 לחוק העונשין, ראה ב"ש (נצ') 429/03 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"מ תשס"ג(1) 74.
לזכות הערעור על החלטה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ראה ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1) 36. וראה גם ח' משגב, "זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וזכותו של הפרט לפיצוי על מעצרו עם זיכויו בדין", הפרקליט לג (תש"ם), עמ' 21-17.
21. ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1961 (מיום 1.12.04). וראה גם: ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481; ע"פ 1767/94 חגי יוסף ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, בעמ' 519-518.

---

---