הכלל המנחה הנקוט במשנתנו אינו ברור לחלוטין. ברישא, כשהעיזבון עומד על 100 בלבד, חלוקת העיזבון שווה (שליש לכל אחת); בסיפא, כשהעיזבון עומד על 300, החלוקה נעשית יחסית לגובה הכתובה (50, 100, 150); ואילו במקרה האמצעי, כשהעיזבון עומד על 200, שיטת החלוקה אינה ברורה כלל ועיקר (50, 75, 75). זאת ועוד, לא נוכל ללמוד מן המשנה כיצד יש לחלק עיזבון כאשר שווי הכתובות שונה מן הערכים הנקובים במשנה, או שסכום העיזבון שונה מזה הנקוב בה. ושאלה נוספת: מה יהא הדין כשמדובר בשתי נשים בלבד או בארבע נשים ויותר, כמסופר על יעקב אבינו בפרשתנו.

התלמוד² והראשונים התקשו מאוד במציאת הטעם לחלוקה שבמשנה זו, עד שנדחקו לומר שהדין האמור בה מתקיים רק בנסיבות חריגות ביותר. על המבוכה בעניין זה יעידו למשל דברי הרי"ף, רבי יצחק אלפסי³ (צפון-אפריקה וספרד, המאה הי"א), המקדיש לסוגיה זו דיון ארוך, שלא כהרגלו. וזה לשונו: "הא מתניתין וגמרא דילה שקלי וטרו בה קמאי ז"ל, ולא סלקא להון כל עיקר [=משנה זו והגמרא שלה נשאו ונתנו בה הקדמונים, ולא עלתה בידם כל עיקר]"⁴. בסופו של דבר, נאלץ התלמוד לדחות את דברי המשנה כדברי יחיד והעדיף על פניה את שיטת רבי יהודה הנשיא. וזה לשונו:

תניא. זו משנת רבי נתן. רבי אומר: אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו, אלא חולקות בשוה.

יש לזכור שאין כאן אמת מוחלטת, משום שייתכנו כמה שיטות חלוקה, ולכל אחת מהן היגיון פנימי משלה, כגון חלוקה אחידה או חלוקה יחסית לגובה התביעה, כפי שנראה להלן. ואולם מטרתנו העיקרית כאן אינה לברר את שיטת החלוקה "ההגיונית" ביותר, אלא לברר לאיזו שיטת חלוקה התכוון רבי נתן. בהמשך דברינו נקדיש גם דברים אחדים לשיטתו של רבי יהודה הנשיא, שנתקבלה להלכה, ולפיה הנשים "חולקות בשווה" את העיזבון.

חלוקה שווה של הסכום השנוי במחלוקת

השוואה עם סוגיות אחרות בתלמוד עשויה לסייע בידינו להבין את שיטתו של רבי נתן. במשנה המפורסמת שבתחילת מסכת בבא מציעא, נאמר בעניין סכסוך בעלות על טלית:

שנים אוחזין בטלית... זה אומר: כולה שלי. וזה אומר: חציה שלי... זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.

עיקרון החלוקה שנקבע במשנה זו הוא חלוקה שווה של הסכום השנוי במחלוקת. הבעלות על חצי הטלית אינה שנויה במחלוקת, משום שהטוען "חציה שלי" מודה שמחצית הטלית שייכת לחברו, ואין כל ספק שהלה זוכה במחצית זו, ורק בחצי השני, השנוי במחלוקת ביניהם, שניהם מתחלקים בשווה. נמצא שהטוען "חציה שלי" מקבל רק מחצית תביעתו, היינו רבע מן הנכס שבמחלוקת, ואילו הטוען "כולה שלי" מקבל את המותר, היינו שלושה רבעים ממנו (רבע, מן החצי שבמחלוקת, ועוד חצי, מן החלק שאינו במחלוקת)⁵.

והנה כאשר אנו בוחנים את הסכום הכולל המגיע לכל זוג אלמנות לפי שיטת רבי נתן (תוך התעלמות מחלקה של האישה השלישית), מתברר שסכום זה מתחלק בדיוק לפי העיקרון של חלוקה שווה של הסכום השנוי במחלוקת, כעולה ממשנת "שניים אוחזים", כפי שנדגים להלן:

א. כאשר העיזבון הוא 200, התובעת 100 מקבלת 50, והתובעת 200 מקבלת 75 (ראה בטבלה דלעיל), סך הכול: 125. חלוקה זו תואמת את עיקרון החלוקה השווה של הסכום השנוי במחלוקת, משום שהסכום השנוי במחלוקת הוא 100, ולכן כל אחת מקבלת 50, והמותר שאינו שנוי במחלוקת (25) מגיע כולו למי שתובעת כתובה של 200.

ב. תוצאה זהה מתקבלת כאשר מבודדים את הסכסוך שבין התובעת 100 לתובעת 300, שכן גם שם הסך הכולל המגיע לשתיהן הוא 125 (ראה בטבלה דלעיל). וזו תהיה אפוא התוצאה גם כנגד מי שתובעת כתובה העולה על 300.

ג. גם החלוקה שבין התובעת 200 לבין התובעת 300 נעשית על פי אותו עיקרון: הסך הכולל המגיע לשתיהן לפי רבי נתן הוא 150 (ראה בטבלה דלעיל). ומאחר שסכום זה כולו שנוי במחלוקת, הוא מתחלק ביניהן בשווה, 75 לכל אחת מהן.

ד. בדיקת שאר חלקי המשנה, הן הרישא (שהעיזבון בה הוא של 100) והן הסיפא (שהעיזבון בה הוא של 300), לפי שיטה זו, מראה שעיקרון זה מתקיים גם בהם בעקיבות בכל זוג אלמנות שנבחן.

חלוקה המקיימת תנאי זה תיקרא מכאן ואילך "תואמת שניים אוחזים". מסתבר אפוא שרבי נתן סובר שחלוקת נכסי פושט רגל בין נושיו צריכה להיות כך: הסכום שמקבל כל זוג נושים מתחלק ביניהם בשיטת "תואם שניים אוחזים". וזה הגיון שיטתו.

שיטת החישוב לחלוקה "תואמת שניים אוחזים"

לכאורה, התנאי של חלוקה "תואמת שניים אוחזים" אינו מסביר את שיטת החלוקה, ורק נותן בידינו דרך לבחינת החלוקה לאחר מעשה. בהינתן חלוקה מסוימת, אפשר לבדוק באופן חד-משמעי אם היא "תואמת שניים אוחזים" אם לאו, אך לא ברור כיצד מגיעים לחלוקה "תואמת שניים אוחזים" ומתי חלוקה מעין זו אפשרית.

בחינה מתמטית של הנושא על פי תורת המשחקים, שאין כאן מקום לפרטה⁶, מוכיחה שהחלוקה המוצעת במשנה היא השיטה היחידה שהיא "תואמת שניים אוחזים". היא אף מאפשרת לנו להוכיח שיהיו סכומי התביעה אשר יהיו, יהא סך העיזבון אשר יהא, ויהא מספר הנושים אשר יהא, קיימת תמיד חלוקה אחת ויחידה שהיא "תואמת שניים אוחזים". יתר על כן, בחינה מתמטית זו מאפשרת לנו לנסח כלל שיקבע מהי הדרך להגיע לחלוקה זו.

על פי כלל זה, כדי להגיע לחלוקה "תואמת שניים אוחזים", יש להבחין בין עיזבון שאינו עולה על מחצית התביעות (היינו מחצית סכום הכתובות), לבין עיזבון העולה על מחצית התביעות:

א. אם העיזבון אינו עולה על מחצית התביעות, הכלל הוא שכל אישה מקבלת חלק שווה, ובלבד שלא תקבל יותר מחצי כתובתה. כך למשל, עיזבון של 200 נופל מחצי סכום הכתובות (300): התובעת 100 תקבל רק מחצית מסכום תביעתה, היינו 50, והאחרות יתחלקו בנותר (150) בשווה, 75 כל אחת.

ב. אם העיזבון עולה על מחצית התביעות, כל אישה מפסידה סכום שווה, ובלבד שלא תפסיד יותר ממחצית כתובתה. כלומר, ההפסד הכולל, שהוא ההפרש בין העיזבון לבין סכום התביעות, מתחלק ביניהן בשווה, ובלבד שלא תפסיד אף אחת מהן יותר ממחצית כתובתה. כך, למשל, אם נניח שהעיזבון עומד על 400, ההפסד הכולל הוא 200, שהוא ההפרש בין סכום העיזבון (400) לבין סכום התביעות (600). התובעת 100 לא תפסיד יותר מ-50 (מחצית כתובתה), והאחרות יתחלקו בנותר (150) בשווה, ותפסיד כל אחת מהן 75. לפי זה, התובעת 100 מקבלת 50; התובעת 200 מקבלת 125; והתובעת 300 מקבלת 225⁷.

לפי כללים אלה, החלוקה של הכתובות במשנתנו עבור עיזבונות שונים תהיה כפי המתואר בטבלה הבאה⁸: