להגדרת הזנות

קשה להגדיר את מהות הזנות, ובעיקר להבדילה במדויק ממערכות יחסים אחרות הכוללות יחסי אישות שלא במסגרת נישואין. מקובל להציע הגדרות אחדות, העיקרית שבהן מתייחסת לשלושה מאפיינים. המאפיין הראשון, והוא החשוב שבהם, הוא התשלום. כלומר, מדובר בעסקת חליפין של טובת הנאה כלכלית (בעיקר כסף) תמורת שירותי מין (וההלכה מדברת בפירוש על "שכרה" של הזונה). המאפיין השני הוא שאין בין הצדדים מערכת יחסים כלשהי, רגשית או חברית או עסקית או אחרת, פרט לעסקה פשוטה של מין תמורת כסף. והמאפיין השלישי הוא שהזונה מציעה עקרונית שירותים לכל מי שמסכים לשלם עבורם, והיא מכונה בהלכה "מופקרת לכל".

אמנם מדובר בהגדרה רחבה יחסית, אך יתרונה בעובדה שהיא על-זמנית ועל-מקומית ומתאימה להכללת התופעה לגוניה. מטרתנו במאמר זה לבחון את יחס ההלכה לתופעה עתיקה זו, המכונה לעתים, בצדק או שלא בצדק, "המקצוע העתיק בעולם".

יש להדגיש בראש ובראשונה שאין אנו מתכוונים לעסוק בתופעה המגונה עוד יותר, הסחר בנשים למטרות זנות, המתאים יותר לדיבר השביעי, "לא תגנוב", שעונשו על פי המקרא מוות, כיוון שהוא חורג לחלוטין מתחום עיוננו¹. מטרתנו להתמקד במקרים שמדובר בהם בהסכמה בין בוגרים בלא כפייה של אחד מהצדדים² ויחס ההלכה לכך.

על הזנות במקרא

מוזר הדבר שהמקרא מתייחס לזנות רק בחמישה פסוקים קצרים. וראוי להעיר שהשורש זנ"ה מציין במקרא 'בגידה' ו'מעשים שלא ייעשו' יותר משהוא מציין תשלום עבור יחסי מין³. הפסוק שבפרשתנו הוא היחיד המגנה את התופעה:

אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה (ויקרא יט, כט).

פסוק זה, המדבר באיסור האב להזנות את בתו, מכוון כנראה למנהג שרווח בעולם העתיק, ולפיו יש לאב זכות גם על גופה של בתו. בחוזים אכדיים אחדים מצינו סעיף המדבר במפורש על אב המוכר את בתו ומתיר לקונה להעסיקה בזנות⁴.

נוסף על איסור זה, מצינו איסור מפורש לכוהנים שלא לשאת אישה זונה לצד איסור נישואי כוהן עם גרושה או חללה. וזה לשון המקרא:

אשה זונה וחללה לא יקָּחו ואשה גרושה מאישהּ לא יקָּחו, כי קדוש הוא לאלהיו (ויקרא כא, ז).

שני פסוקים נראים כעוסקים בעניין זה, אלא שמשמעותם אינה ברורה לחלוטין:

לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם (דברים כג, יח-יט).

ויש מחלוקת בדבר מהות הקדשה והקדש. מתרגום אונקלוס עולה שאין מדובר בזנות רגילה אלא בנישואי עבד לבן חורין. ובלשונו של אונקלוס: "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא" - 'לא תהיה אשה מבני ישראל לעבד ולא ישא איש מישראל אישה אמה'.

ויש מי שגורס שמדובר בזנות פולחנית המשולבת בעבודת אלילים, שהייתה מקובלת בתרבות היוונית, ויש תיאורים רבים שלה⁵. הסברה היא שהייתה תופעה דומה גם בתרבות המזרח העתיק בכללה⁶, ומכאן הסבר גם לחטא בני ישראל בשטים⁷. אך יש מי שסבור שאין כל ראיה לזנות פולחנית באזורנו בתקופה זו⁸. מכל מקום, נראה שעם היעלמות עבודת האלילים, היטשטשו ההבדלים בין הקדשה לזונה רגילה.

לסיכום, תופעת הזנות הייתה ידועה בתקופת המקרא כבכל האזור הקרוב, והאיסור עליה אינו נוקשה כאיסורים אחרים, כגון עונש המוות על כישוף או על עבודת אלילים לסוגיה. אולם פרט לאיסור הרפה מעט, היחס אליה היה מאז ומעולם שלילי במובהק: ספר משלי מזהיר מפניה במספר מקומות⁹; הושע משווה את ישראל לאשת זנונים¹⁰; עמוס מאשים את אנשי ישראל בהליכה לזונות¹¹; יחזקאל מדבר בצורה בוטה על יהודה, ואף אומר שבניגוד למקובל, שהזונות מקבלות אתנן, יהודה נמשלת לפרוצה המשלמת למאהביה¹²; וישעיהו וירמיהו משתמשים במטפורה זו פעמים רבות, ולא לשבח¹³.

פירש חז"ל למונח "זונה"

בתקופת המשנה שלטו הרומאים בישראל, והזנות נעשתה ממוסדת ולא נעדרה מעיני חז"ל. זאת ועוד. הדיון ההלכתי העיקרי בשאלת ה"זונה" מתייחס דווקא לאיסור שלא יישא הכוהן זונה, שהיה רלוונטי באותם ימים. ויש ספק מיהי ה"זונה" האסורה לכוהן.

לדעת חכמים, שנקבעה להלכה, האיסור מכוון אך ורק לגיורת, לשפחה משוחררת ולישראלית שזינתה עם אדם האסור לה מן התורה. מדובר אפוא בפרשנות מצמצמת ביותר של "זונה" האסורה לכוהן. מנוגדת לחלוטין לה דעת רבי אלעזר, האומר ש"פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות, עשאה זונה", והיא אסורה לכוהן¹⁴. נימוקו של רבי אלעזר הוא שיש להתיר יחסי אישות רק במסגרת נישואין מוסדרים וחוקיים. לצד הדעות הללו, מצינו דעות ממצעות. לדעת רבי אליעזר, הזונה היא אשת איש שזינתה, משום שהזנות קשורה לבגידה; ורבי עקיבא סובר שהזונה היא אישה מופקרת, אף אם היא פנויה. ויש עוד דעות בזה¹⁵.

אמנם חז"ל אינם אומרים בשום מקום שהזנות אסורה מן התורה, אך הם מתייחסים אליה כאל תופעה לא רצויה האסורה הלכתית, למצער מדברי חכמים¹⁶.

מי שאינו כוהן רשאי לשאת אישה שעסקה בזנות, ויש מדרשים המספרים על גברים שנשאו זונות שחזרו מסורן¹⁷.

וראוי לתת את הדעת לעובדה שתהא דעת חכמים אשר תהא, הם לא יכלו לעשות הרבה בעניין. באימפריה הרומית הייתה זנות ממוסדת בגלוי בכל שוק ובכל עיר. רק עליית הנצרות והשפעתה הביאו להפחתת התופעה לאחר מאות שנים¹⁸.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם הוא אולי הפוסק המדבר חד-משמעית נגד הזנות, ולאמתו של דבר נגד יחסי אישות שלא במסגרת נישואין. לדעת הרמב"ם, כוונת איסור "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" היא שמותר לקיים יחסי אישות אך ורק במסגרת נישואין ואף אומר בהסתמך על התלמוד: "אסור לעבור על פתח אשה זונה, עד שירחיק ד' אמות, שנאמר: 'ואל תקרב אל פתח ביתה' (משלי ה, ח)"¹⁹.

נציין כי יש חכמים החולקים עליו, כגון בעל "ספר החינוך" (ספרד, המאה הי"ד), שכתב בשם הרמב"ן²⁰:

הרמב"ן ז"ל [בהשגתו לספר המצוות להרמב"ם] תפש [=חלק] עליו בזה, ואמר כי אין הלאו הזה דקדשה בא להזהיר לבועל בלא כתובה וקדושין, שאין בזה איסור תורה, שהכתובה אינה מן התורה כלל מצווה וקנין באשה. אבל עיקר הלאו בא להזהיר שלא לבוא על אשה שהיא אסורה לבועל בענין שאין קדושין תופסין לו בה²¹.

השתקפות המציאות בראי השו"ת

על אף מחאותיהם והתרעותיהם של גדולי ישראל מפני הפריצות, נאלצו החכמים להתמודד עם התופעה ותוצאותיה. באירופה של ימי-הביניים נחשבה הזנות לרעה חולה, אך השלימו עמה בלית בררה. בתי בושת פעלו בידיעת השלטונות ואף בעידודם כמעט בכל המדינות²². מציאות זו משתקפת גם בספרות ההלכה והמוסר של ימי הביניים.

ר' יהודה בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ג) נשאל כיצד יש להתייחס לנשים פרוצות בקהילה, והשיב שראוי לסלקן²³.

וזה לשון השואל:

ודע גבירי כי יש כאן בני אדם שאומרים לבער מן העיר נשים מופקרות, מפני שאומרים שעוברים על לאו ד"לא תהיה קדשה", ועוד שאין טובלות, ומכשילין לבני אדם בכרת. ויש אומרים: מוטב שישארו בעיר ואל יתערבו זרע קודש בבנות נכר, ויבוא לידי סכנת נפשות. הודיעני דבר מי יכשר?"

והשיב ר' יהודה בן הרא"ש:

אין הלכה כיש אומרים. כי בזונות ישראל יש לאו וכרת, ומוטב שיסתכנו הגופים מן הנפשות. ושלום. דודך יהודא בן הרא"ש זצו"ל²⁴.

דברים חריפים בעניין זה כתב ר' יצחק עראמה (ספרד, המאה הט"ו) על קהילות ישראל בספרד²⁵:

וכמה פעמים נתחבטתי על זה, על אודות הנשים הקדשות [=פרוצות], שהיה איסורן רופף ביד שופטי ישראל אשר בדורנו. ולא עוד, אלא שכבר יאותו בקצת הקהלות ליתן להם חנינה ביניהם. גם יש שמספיקין להם פרס [=קצבה] מהקהל, כי אמרו: כיון שמצילות את הרווקים או הסכלים מחטא אסור אשת איש החמור או מסכנת הגויות²⁶. מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה או סכנת שריפה.

ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם ולפני גדוליהם, והסברתי להם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש איש מבית ישראל בסתר, ושלא לדעת הרבנים, וברשות בית דין, חטאת יחיד הוא, והוא שבעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה או מטה, וכל ישראל נקיים, כמו שהיה עוון פילגש בגבעה, אם היו בית דין שלהם מוסרין האנשים הרשעים ההם לבדם ביד ישראל.

אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים, והדעת נתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זימה ועוון פלילי, וחטאת הקהל כולו, ולא ניתן למחילה, אם לא בפורענות הקהל, כמו שהיה בבני בנימין על השתתפם בעוון. והוא היה עוון סדום, כמו שביררנו, שהם ובתי דינין שלהם הסכימו שלא להחזיק יד עני ואביון.

ולכן הוא טוב ומוטב שיכרתו או ישרפו או יסקלו החטאים ההם בנפשותם, משתיעקר אות אחת מהתורה בהסכמת הרבים.

נמצאנו למדים ששאלת מיסוד הזנות עלתה כבר בימיו. תלונתו העיקרית היא שגוף מאורגן וממוסד דוגמת הקהילה 'מכשיר' עברה, והוא מתנגד לכך בתוקף. לשיטתו, אפשר שיביא מיסוד הזנות להמעטת חטאם של יחידים, אך הציבור אינו יכול להסכים בפה מלא ובריש גלי לכך.

ר' יצחק עראמה נלחם בתופעה בכל כוחו, ולפי דבריו אף "נתחבט עליו לפני פרנסי הדור ושופטיו בטענות נמרצות, עד שנעשה בו צד תיקון, ואם [=ואף על פי ש] הוא מעט". מכל מקום ברור שהזנות פשׂתה לפחות בחלק מן הקהילות. ואף שהטעם לדבריו מובן, היו בימיו פרנסי קהילות שלא סברו כמוהו.

עדות נוספת למאבק במיסוד הזנות באה בתשובת מהר"י מינץ (גרמניה ואיטליה, המאה הט"ו). וזה לשונו²⁷:

שרבו עלינו פריצי הדור בעוונותינו הרבים באופן שבדינינו, בדין ישראל, אי אפשר מלרעות זונות. ולא זו בלבד, אלא שמשכירות להן בתים ברחובותינו, ויש פרץ ויש צווחה מצדינו בחוצותינו. ואין משגיח, כי יד הפריצים תקפה עלינו, ואימתן מוטלת על הבריות מכמה אנפי [=פנים]. והרבה פעמים רצו אנשי מעשה ויראי ה' לעמוד בפרץ ולגדור גדר על ידי ערכאות של גויים בסוד על ידי החוקרים ודורשים, ולא יכלו להשיג, בסיבה שנראה לערלים שהדבר הזה מצווה להושיב זונות בשוקים וברחובות ובכל פינות הבתים, כדי להצילם מעבירה יותר חמורה, מאיסור אשת איש.

דומה שלא לחינם רוב התשובות בעניין זה הן ממקומות ששלטו בהם נוצרים, שהזנות הייתה נפוצה בקרבם בימי הביניים והיא השפיעה גם על הקהילות היהודיות בהן.

שאלות בנושא זה המשיכו להישאל עד ימינו: בעל חויב לתת גט לאשתו בגלל שהיה רודף זונות²⁸; אף נידון עניינו של סוחר שהפנה סוחרים נכריים לפרוצות נכריות²⁹; וכן נידונה שאלת כשרותו של חשוד בסרסרות לזנות לעלות לתורה³⁰ ועוד.

האם ניתן לאפיין את גישת ההלכה לזנות?

על אף מגוון הדעות בעניין זה, דומה שניתן להסיק שלוש מסקנות ברורות.

ראשית, המקרא וחז"ל רואים את הזנות בעין רעה, אף שאין זה ודאי שהתורה אוסרתה, הן מצד הזונה הן מצד לקוחותיה. וגם מי שסובר, כגון הרמב"ם, שהיא אסורה מן התורה, מסכים שאיסורים אחרים, כגון בעילת נידה, וקל וחומר בעילת אשת איש, חמורים ממנה בהרבה.

שנית, המאפיין העיקרי של הזנות שהתייחסו אליו חכמי הדורות הוא הפריצות וקיום יחסי אישות מחוץ לנישואין, ולא האתנן. ולא עוד, אלא שנפסק שמי שמבטיח אתנן לאישה והוא מסרב לשלמו, בית דין כופין אותו לשלמו³¹.

שלישית, יחס החברה היהודית לזנות הושפע בראש ובראשונה מן הסביבה החברתית, ופוסקי ההלכה נאלצו להתחשב בכך במלחמתם בתופעה.

החוק במדינת ישראל ובמדינות העולם

יחסו של החוק הישראלי לזנות ידוע ומוכר. בחוק הפלילי לא נאסרה הזנות, אלא השידול לזנות, השׂתכרות מרווחי זונה, החזקת מקום לזנות, סרסרות לזנות ועוד. אף לא נאמר בחוק דבר לעניין הלקוחות פרט לאיסור לקיים יחסי אישות עם קטינה.³² כבעבר, יש גם כיום ויכוח בדבר ההתייחסות הראויה לזנות, ובעיקר בשאלת מיסודה. איש אינו גאה בה, אך השאלה היא אם יפחת נזקה באמצעות מיסודה או בלעדיו³³.

ההתייחסות לזנות בעולם אינה אחידה: מחד גיסא, יש מדינות דוגמת הולנד וגרמניה שהזנות ממוסדת בהן, והעוסקות בה נמצאות תחת פיקוח רשמי; ומאידך גיסא, בהרבה מן המדינות, כגון ארצות הברית, היא אסורה במידה זו או אחרת. הגדילה לעשות שבדיה, שחוקקה בשנת 1999 חוק, ולפיו הזנות אסורה על הלקוח. עצם הצעת ממון עבור שירותי מין נחשבת עברה, אך אין אחריות פלילית לאישה, משום שהיא נתפסת כקרבן. ואולם שאלת יעילותה של השיטה שנויה במחלוקת: יש מי שטוען שהחוק הביא להתמעטות הזנות בשבדיה; אך יש מי שטוען שהיא רק ירדה למחתרת ושהיא מסוכנת כיום יותר לעוסקות בה וללקוחותיהן גם יחד³⁴.

סוף דבר

נראה שניתן ללמוד כמה מן הדברים שהעלינו בעיוננו במקורות היהודיים וליישמם.

יש להתנגד למיסוד הזנות בכל דרך שהיא, אף אם יוכח שיהיה בכך כדי למזער את נזקי הזנות³⁵, כי לא מצינו אפילו פוסק הלכה אחד שהסכים למיסוד הזנות בשום מקום ובשום זמן.

במשפט העברי נתפסת הזנות כתרבות מינית לא תקינה. הדגש אינו מושם על שאלת האתנן, כבחוק השבדי, אלא על יחסי אישות בלי הבחנה. הסכמת שני הצדדים, ובעיקר רצון הגבר, לקיום יחסי מין שלא במסגרת מחייבת נתפסת כדבר שלילי. יש לנסות ולהפחית את הזנות. במונחים מודרניים, ניתן לומר שיש לשאוף להקטין את הביקוש לשירותי הזנות ולא את ההיצע.

כבימי קדם, גם בימינו, אין אנו מצויים בחלל ריק. ישראל היא חלק מן העולם הגדול. מה שנעשה בעולם משפיע עלינו, בין שנרצה ובין שלא נרצה, ויוכיח זאת הסחר בנשים. כל פתרון שיעלה חייב להתחשב במה שקורה בעולם, ואין לנו אלא לקוות שתיוותר השאלה במסגרת תאורטית עד כמה שאפשר.

הערות:

* ד"ר אברהם נ' טננבוים, שופט בית משפט השלום (תעבורה) בירושלים ומרצה במכללת "שערי משפט".
1. לעניין זה, ראה בעברית: א' המרמן, במחוזות זרים - סחר בנשים בישראל (תל-אביב תשס"ד); ל' בראון, "שפחות מין - סחר נשים באסיה (תל-אביב תשס"ב); א' הכהן, "על איסור הסחר בבני אדם", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ד, גיליון מס' 179. וראה גם א' הכהן, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס""ב, גיליון מס' 84; הנ"ל, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, וישב, תשס"ה, גיליון מס' 188.
2. אנו ערים היטב לטענה שרוב העוסקות בזנות עושות זאת בעל כורחן, אך מטרתנו לברר את הסוגיה מבחינה תאורטית.
3. כך, למשל, הכתוב מדבר על בת כוהן שזינתה (ויקרא יט, כט), וברור שאין מדובר בתשלום, ועובדה היא שאין בעברית מקבילה למילה האנגלית prostitution. למגוון הוראותיה, והמקורות המקראיים, ראה באתר: http://www.tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim1/zna.html
4. ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ב, עמ' 937-935, ערך זנונים, זנות.
5. ראה: ר' פייג-וישניא, "בנות אפרודיטה - זנות וזונות בעולם העתיק", זמנים 80 (אביב 2005), עמ' 6; י' אוסטינובה, "זנות בהיכל - זונות ונערות ליווי ביוון העתיקה ובפולחניה", שם, עמ' 30.
6. ראה למשל א' רופא, ספר בלעם, הוצאת סימור ,ירושלים תש"ם, בנספח "בלעם בכתובת דיר-עלא".
7. במקרא נאמר שבנות מואב קראו לישראל להשתחוות לאלוהיהן, ושם נזכר עניין זנות: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה, א).
8. ראה בעיקר מ' גרובר, "זונה וזנות בעולם המקרא", זמנים 80 (אביב 2005), עמ' 20. וניתן להביא ראיה לטענתו מסיפור יהודה ותמר, שהכתוב משתמש בו במונח "קדשה", ואין ראיה שמדובר במעשה פולחני.
9. משלי ו, כו; שם ז, ט-י; שם כג, כז.
10. הושע א, ושם נצטווה הושע לקחת לו אשת זנונים.
11. עמוס ב, ז.
12. יחזקאל טז, לג: "לכל זונות יתנו נֵדֶה, ואת נתת את נדניך לכל מאהביך".
13. ישעיהו א, כא; שם כג, טו-טז; ירמיהו ב, כ; שם ג, ג; שם ה, ז.
14. יבמות סא ע"ב.
15. למגוון הדעות, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יב, ערך זונה, עמ' מט.
16. ראה שו"ת הריב"ש, סימן תכה. אמנם מצאנו בתלמוד שמי שיצרו תוקפו, ילבש שחורים וילך לעיר אחרת ויעשה מה שלבו חפץ (קידושין מ ע"א; חגיגה טז ע"א), אלא ששם נאמר במפורש שהוא בכל זאת נחשב "עובר עבירה בסתר". ל"היתר" ייחודי זה, ראה נ' רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים, ירושלים תש"ס, עמ' 125-116.
17. ראה למשל ספרי במדבר, פיסקא קטו, ד"ה למען תזכרו (בא גם בילקוט שמעוני, פרשת שלח, רמז תשנ), המספר על תלמיד שנזקק לזונה ששכרה ארבע מאות זהובים, אך לאחר ששילם לה, התחרט ולא שכב עמה, והשפיעה עליה חרטתו, עד שהתגיירה ונישאה לו בהיתר.
18. ראה למשל א' לניאדו, "חקיקה נגד רועי-זונות באימפריה הביזנטית", זמנים 80 (אביב 2005), עמ' 64.
19. רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה כב.
20. ושמא חילוקי הדעות ביניהם קשורים בעובדה שהרמב"ם ישב בארץ מוסלמית שהיחס לזנות נוקשה והיא אסורה, ואילו הרמב"ן ישב בספרד הנוצרית.
21. ספר החינוך, מצווה תקע, ד"ה שנמנענו.
22. ראה בהרחבה א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 229 ואילך, והמקורות שנזכרו שם.
23. על פריצותן המינית של נשים בספרד, ראה בהרחבה גרוסמן (הנזכר בהערה הקודמת), עמ' 233 ואילך.
24. שו"ת זיכרון יהודה, סימן יז.
25. עקידת יצחק, בראשית, פרשת וירא, שער כ.
26. נגד תופעה זו במאה הי"ד, כתב ר' יצחק בר ששת (ספרד-אלג'יר): "באו ונצווח על דורנו, שאין דומה יפה, וגדולי הדור העלם יעלימו את עיניהם, פן יכשלו בני פריצי עמנו בנכריות, ותצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש" (שו"ת הריב"ש, סימן תכה). ויש לומר שקיום יחסי מין עם נכריות היה כרוך גם בסיכון חיים, וקיומן של פרוצות יהודיות עשוי היה למנוע עונש מוות מיהודים ששכבו עם נכריות.
27. שו"ת מהר"י מינץ, סימן ה.
28. ראה רבי דוד פיפאנו (בולגריה, ראשית המאה העשרים), שו"ת נושא האפוד, סימן לב.
29. רבי חיים פלאג'י (תורכיה, המאה הי"ט), שו"ת חיים ביד, סימן יט.
30. החיד"א, רבי יוסף חיים דוד אזולאי (המאה הי"ט), שו"ת רב פעלים, חלק ב, אורח חיים, סימן יח.
31. ראה בהרחבה א' שוחטמן, מעשה הבא בעבירה, ירושלים תשמ"א.
32. סימנים י-יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
33. באתרים רבים מצאנו דעות לכאן ולכאן. ראה למשל תמלול כנס שנערך בארץ בשנת 2003 בנושא זה: www.no2violence.co.il/Articles/Conference-31-10-03.doc
34. על החוק החדש והוויכוח עליו, ראה: www.justicewomen.com/cj_sweden.html ו - www.sexpert.fi/pro/lefo2003e.rtf
35. ראה א"נ טננבוים, "על ההשלמה עם יצר הרע, יפת תואר והימורים", פרשת השבוע, כי תצא, תשס"ה, גיליון מס' 222.

---

---