מפקד אוכלוסין -
בין המשפט העברי למשפט המדינה

"תפקדו אותם"

יעקב פוטשבוצקי^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

בפתח הדברים

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם, במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל, תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן (במדבר א, א-ג).

בספר בְּמדבר, שאנו פותחים בקריאתו השבת, תופס המִפקד מקום מרכזי כל כך, עד שחז"ל כינו אותו בשם חומש הפקודים1. עם זאת, אין להסיק מכאן שמקורות ישראל מתייחסים בחיוב לעריכת מפקדים. אדרבה, כפי שניווכח להלן, הם התנגדו למנִיית בני אדם. לפני שנעמוד על יחסם של מקורות ישראל למִפקד אוכלוסין, נזכיר בקצרה עובדות אחדות בעניין זה בחוק הישראלי. שני סוגי מפקד במדינת ישראל, פקודת הסטטיסטיקה2 היא מקור ההסמכה לעריכת "מִפקד האוכלוסין"3. במסגרת מִפקד זה נאספים נתונים רבים ומגוונים נוסף על איסוף נתונים שוטף. חובת מסירת הפרטים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה נמצאת במקום גבוה בסדר העדיפויות של המחוקק, עד שהיא גוברת על מגבלות הפרטיוּת והסודיוּת הקיימות בחוקים שונים. כך, לדוגמה, במסגרת מפקד האוכלוסין מותר לפוקדים להיכנס למקום עבודה ולמקום מגורים4; מותר להם גם לדרוש ממוסדות המדינה למסור ידיעות על אף האמור בכל דין האוסר מסירת ידיעות או המחייב את שמירתן בסוד5. בדרך זו נוצר מאגר מידע אדיר שהוא כלי מחקר לתכנון בתחומים שלא הוגדרו מראש. לצד מִפקד כללי זה, יש ונערכים מִפקדים לצרכים מסוימים דווקא. כך, למשל, מוסמכים השלטונות לערוך מִפקד לצורך הכנת לוח שומה לפי סעיף 287 לפקודת העיריות; חובה לערוך מִפקד נוכחות על פי תקנות הקייטנות (רישוי ופיקוח) התשנ"ד1994-, לפני כל רחצה בים או בברֵכה ולאחריה; דרישה לערוך מִפקד לקביעת השתייכותם הארגונית של מורים לפני חתימה על הסכם קיבוצי6. מצאנו גם שבית המשפט הביע תרעומת על שרשויות המדינה לא ערכו מִפקד בקשר להתפלגות העדה הדרוזית, עובר להתקנת תקנות בנוגע לארגון העדה7. אין חולק אפוא על חשיבותה של עריכת מִפקד ועל נחיצותה, כשההבחנה בין מִפקד לפי פקודת הסטטיסטיקה לבין שאר סוגי המִפקדים שהובאו לעיל היא בשאלה: מה קודם למה? לפי הפקודה, יש חשיבות במִפקד עצמו, כיוון שאחר שייערך, יימצא מי שישתמש בתוצאותיו למטרות חיוביות; ואילו בדוגמאות האחרות קיים צורך מיוחד המכתיב הן את הצורך בעריכת מפקד הן את הנתונים שיש לאסוף. המִפקד הנזכר בראש ספר במדבר הוא מן הסוג השני: עַם העבדים שיצא ממצרים הולך ומתארגן לקראת הכניסה לארץ-ישראל, ויש ברשותו נכס יקר ערך, המשכן, שיש לכבדו ולשמור עליו מכל משמר. במסעותיהם במדבר, הקיפו שנים-עשר שבטי ישראל את המשכן, "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כמשמר כבוד: שלושה ממזרח, שלושה ממערב, שלושה מצפון ושלושה מדרום. לשם כך נדרש מִפקד של הכשירים למילוי התפקיד על פי בתי אב: "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל". ציווי זה הינו חריג, שהרי מצאנו במקורות יחס שלילי לעריכת מִפקד, על אחת כמה וכמה מִפקד הנערך בלא מטרה מוגדרת, כפי שנאמר בתלמוד: "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה"8, וכדברי הנביא הושע בראש הפטרת פרשת בְּמדבר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימַד ולא יספר"9. שיטת המפקד: מפקד ישיר ומפקד עקיף הרמב"ם מתאר בעקבות התלמוד, בהלכות תמידין ומוספין שב"משנה תורה", את שיטת שיבוצם של הכוהנים בעבודת הקרבנות על ידי הרמת אצבע וספירת האצבעות עד למספר שנקבע מראש. לדבריו, שיטת מניין זו באה למנוע את ספירת האנשים עצמם, "לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר"10. צורת מנייה מיוחדת זו היא אפוא פשרה בין האיסור העקרוני לבין הצורך המעשי למנות אנשים במקרים מסוימים. ומצאנו גם בהלכות תפילה שאין למנות את האנשים הנאספים למניין כדי לדעת אם יש עשרה, והמנהג הוא למנותם באמירת הפסוק "הושיעה את עמך..." (תהילים כח, ט), שיש בו עשר מילים11. המקור למניין על ידי דבר אחר הוא בפרשת כי-תשא, שנצטוו בה ישראל לתרום כל אחד מחצית השקל, ככופר נפש שנועד למנוע נגף:

כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקֻדים מחצית השקל בשקל הקדש... תרומה לה' (שמות ל, יב-יג).

לדעת הרמב"ן, ר' משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג)12, נערכו בשיטה זו המפקדים שנצטוו עליהם בני ישראל במדבר. ר' אליהו מזרחי (טורקיה, המאה הט"ז), ממפרשיו של רש"י, מבהיר שהמניין נעשה בדרך של ספירת חצאי השקלים, לא "הגולגלות עצמן", היינו בדרך תחבולה, ואין צורך בחצאי שקלים דווקא. לפיכך ניתן להשתמש לצורך המניין, ובמסגרת התחבולה, בכל אמצעי אחר, אלא שהייתה לאיסוף השקלים מטרה נוספת - תרומה למשכן. ספירה על ידי דבר אחר מצאנו גם אצל שאול המלך, שמנה את העם קודם צאתו להילחם בעמלק: "וישַׁמע שאול את העם, ויִפקדם בטלאים, מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה" (שמואל א טו, ד). אחד הפירושים ל"ויפקדם בטלאים" הוא ששאול פקד את העם באמצעות טלאים13, כפי שנעשתה הגרלת עבודות הכוהנים על ידי ספירת אצבעות ובלא ספירת הכוהנים עצמם. המפקד שערך דוד בימי דוד נערך מפקד כולל. רצונו של דוד לדעת את מספר העם מתואר כהסתה של השטן:

ויעמד שטן על ישראל, ויסת את דויד למנות את ישראל. ויאמר דויד אל יואב ואל שרי העם לכו ספרו את ישראל מבאר שבע ועד דן, והביאו אלי ואדעה את מספרם (דברי הימים א כא, א-ב)14.

יואב מנסה לשכנע את המלך שלא לערוך את המפקד, אולם הדבר אינו עולה בידו:

ויאמר יואב יוסף ה' על עמו כהם מאה פעמים הלא אדני המלך כלם לאדני לעבדים, למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל. ודבר המלך חזק על יואב, ויצא יואב ויתהלך בכל ישראל ויבא ירושלם. ויתן יואב את מספר מפקד העם אל דויד, ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שלף חרב, ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף איש שלף חרב (שם, ג-ה).

בסופו של דבר בוצע המפקד למרות אזהרתו של יואב. ואכן, נענש דוד בעקבות המפקד: "ויתן ה' דֶבֶר בישראל, ויפל מישראל שבעים אלף איש" (שם יד). במקום אחר15 שיערתי שמפקד זה נערך לאחר סיום המלחמות, ולפיכך הוא לא נועד לצרכים צבאיים אלא לייסוד מרשם אוכלוסין ולגביית מסים. מרשם זה שימש גם את שלמה המלך, ואף תרם בעקיפין לפילוג הממלכה לאחר מותו. חשיבותו של אירוע זה לא פגה עד ימינו. יחסו של המשפט העברי למפקד המודרני קשור בשאלת מהות חטאו של דוד. פשט הכתוב הוא שרצה דוד למנות את העם כדי לדעת את מספרם, ומכאן שקבלת נתונים אחרים, כגון פרטים על רכושם או עיסוקיהם וכיוצא באלו, אינם אסורים לכאורה, גם אם ניתן לקבל מהם בעקיפין תמונה מספרית על גודל האוכלוסייה. על עניין זה עוד ידובר בהמשך. לטעמו של האיסור למנות את ישראל מצאנו אפוא שאסור למנות את ישראל אלא באמצעות דבר אחר, ושנענש דוד על שמנה את ישראל. נשאלת השאלה: מדוע נאסר הדבר? "מה הסכנה בספירה תמימה, שאינה באה לחדש כלום, ואינה אלא מגלה מספר הקיים ועומד, גם אם אין נוקבים אותו במפורש?"16. בביאור טעמו של איסור המפקד הועלו טעמים שונים, רובם בעלי אופי מיסטי. כך, לדוגמה, מסביר רש"י שהתורה מסתייגת ממפקד ומזהירה מפני הנגף, משום שבמניין שולט "עין הרע, והדֶבֶר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד"17. אנו, מכל מקום, אין לנו עסק בנסתרות, ונראה לנו שיש לשער שאיסור המפקד מקורו ברעיון הנעלה של כבוד האדם. מכיוון שכל יחיד ויחיד הוא עולם מלא, אסור להפוך אותו למִספר. לדעת הרמב"ן18, ביקש דוד המלך למנות את העם ולדעת את מספרם "רק לשַׂמח לבו, שמָלך על עם רב", ובכך חטא. כאשר מתייחסים לעם כאובייקט, לא כסובייקט, מרחפת סכנת מגפה, שאף היא אינה מבדילה בין אדם לאדם. מפקד האוכלוסין במשפט העברי הרב אליעזר יהודה ולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול, בחיבורו "קונטרס מפקד תושבים"19, סוקר את צורות המפקד השונות בתנ"ך ופירושן, ובכלל זה הוא דן בהרחבה במפקד שעשה דוד ובתוצאותיו. הרב ולדנברג מבחין בין מנייינים שונים: בין מניין מלא לבין מניין חלקי; בין מניין לצורך מצווה לבין מניין שלא לצורך מצווה; בין מניין ישיר למניין הנעשה בעקיפין, באמצעות תחבולה. הוא מביא את דעות הפוסקים, ולפיהן אין איסור לקבל פרטים אישיים ולצרפם לרשימות (לצורך חלוקת מצרכים, ארגון עלייה לארץ וכיוצא בזה), והוא הדין לגבי השתתפות בבחירות באמצעות הטלת פתקים בקלפי ומנייתם - בכל אלה הכוונה אינה למנות את מספר המשתתפים אלא לבחון את דעותיהם. עם זאת, אין בחיבורו תשובה חד-משמעית אם יש להתיר מפקדים אם לאו, ונראה שהשאלות הבסיסיות עדיין הן: האם האיסוף הסטטיסטי כשלעצמו, בהתחשב ביישומיו השונים כיום, הינו איסוף לשם מצווה? והאם שיטת המפקד כיום, שאינה מנייה ישירה של נפשות, אלא נעשית באמצעות מילוי שאלונים, סיכום הנתונים שבהם ופילוחם, כלולה באיסור. תשובות לשאלות אלה ניתן למצוא במאמרו של הרב שאול ישראלי ז"ל, אף הוא חבר בית הדין הרבני הגדול, "בדבר מפקד האוכלוסין"20. גם הרב ישראלי מסביר שלדעת רוב הפוסקים יש היתר לערוך מפקד אוכלוסין אם מתקיימים בו שלושה תנאים, ואלה מתקיימים, לדעתו, במפקד הנערך לפי פקודת הסטטיסטיקה: א. המפקד צריך להיות לדבר מצווה21. מאחר שמפקד האוכלוסין במדינת ישראל נועד לאסוף נתונים שיאפשרו למדינה לספק שירותים שונים לציבור ביעילות, הרי זהו מפקד שנועד לצורך מצווה. ב. אסור למנות את האנשים עצמם, אלא יש לערוך את המפקד "על ידי דבר אחר"22. גם תנאי זה מתקיים במפקד האוכלוסין. במהלך המפקד מופצים שאלונים בקרב האוכלוסייה, והתושבים מתבקשים למלאם. נמצא שהספירה נעשית על ידי דבר אחר, השאלונים, ולא על ידי ספירת האנשים עצמם. ג. אסור לכלול במפקד את כל העם. אף תנאי זה מקוים במפקד האוכלוסין, משום שבמסגרת המפקד נאספים נתונים על תושבי ישראל בלבד, ולא על מי שגר מחוץ לגבולות המדינה. סיום מן האמור לעיל עולה שהדרישה שכל מפקד ייעשה באמצעות דבר אחר היא דרישה מוחלטת. ואולם דעתו של פרשן המקרא דון יצחק אברבנאל (ספרד, המאה הט"ו) היא כי במפקד שנערך בפרשתנו נמנו האנשים עצמם, לא על ידי דבר אחר, כפי שעולה במפורש מלשון הכתוב: "במספר שמות כל זכר לגלגלתם"23. בעניין זה משמיענו האברבנאל24 הבחנה מעניינת:

וכבר פירשתי בסדר "כי תשא" שלא היתה המצווה ההיא ממחצית השקל שיתנו בעת המניין מצווה לדורות שיעשו כן תמיד, אלא עצה נכונה, שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו, שיעשה כן כדי שלא יהיה בהם נגף... לכן עתה, שהיה המניין הכרחי בעם, ציוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע [=מחצית השקל], ולא מדבר אחר מפחד המגפה, כי שלוחי מצווה אינם נזוקים, והמְצווה יתברך במצווה ההיא ישמרם מדֶבר הוות25. ועל זה נאמר שימנה את העם ולא יפחד מניצוצות העין הרע המזיקים בראש המניין.

כשהיזמה למפקד באה מן האל עצמו, הוא ביטוי של חיבה, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"26, ואין בו סכנה. לא כן כשהיזמה באה מבן אנוש. כאן נדרשת זהירות מרובה לבל ייפגעו כבוד האדם וחירותו.

הערות: * עו"ד יעקב פוטשבוצקי, תל-אביב. 1. ראה, למשל, משנה: יומא ז, א; מנחות ד, ג. 2. פקודת הסטטיסטיקה [נוסח חדש], תשל"ב1972-. 3. ראה, למשל, צו הסטטיסטיקה (מפקד האוכלוסין והדיור), ק"ת התשנ"ה 1994. 4. סעיף 14(1) לפקודה. 5. סעיף 15א לפקודה. 6. דב"ע נה24/, ארגון המורים נ' מדינת ישראל. 7. בג"צ 7351/95, מוניר נבואני נ' השר לענייני דתות, פ"ד נ(4) 89. 8. יומא כב ע"ב. 9. הושע ב, א. וראה גם בפסוקי ההבטחה לאבות בספר בראשית: טו, ה; כב, יז; לב, יג. 10. רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ד, הלכה ד. 11. קיצור שולחן ערוך, סימן טו, סעיף ג. 12. רמב"ן, במדבר א, ב. והשווה להלן, דעתו של אברבנאל. 13. רש"י, שמואל א טו, ד. 14. השווה לשמואל ב כד, א. 15. י' פוטשבוצקי, "המיסוי בתקופת מלכי ישראל הראשונים", רואה החשבון לג (תשמ"ד), עמ' 83. 16. כך ניסח את השאלה הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני, סימן יג, "בדבר מפקד אוכלוסין", עמ' קלח-קמז. 17. וראה עוד: ספורנו, שמות ל, יב; רבנו בחיי, הקדמה לפרשת כי תשא. 18. רמב"ן, במדבר א, ב. 19. שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן ג. 20. לעיל, הערה 16. 21. "כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו; שלא לצורך - חסרו. ואי זה זמן נמנו לצורך? בימי משה, בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך - בימי דוד" (במדבר רבה, פרשה ב, סעיף יז). וראה רמב"ן, לעיל, הערה 18. הרב ישראלי מעיר שיש לפרש שה"צורך" האמור במדרש הוא צורך מצווה בלבד, משום שאם הוא כולל גם מטרה שאינה בגדר מצווה, כי אז גם המניין של דוד היה לצורך, שהרי הוא נועד לשמח את לבו של דוד. 22. רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין, פרק ד, הלכה ד. 23. אברבנאל, שמואל ב כד, הלימוד הראשון, הטענה החמישית. 24. אברבנאל, במדבר א. ראה גם: נ' ליבוביץ, עיונים בספר במדבר, עמ' 23-19. 25. על פי הכתוב: "כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות" (תהילים צא, ג). 26. רש"י, במדבר א, א.

---

---