פתח דבר

מחברו של הפיוט "אלה אזכרה"¹, הנאמר בקהילות רבות בתפילת יום הכיפורים, מתעד את המסורת² בדבר הריגת עשרת הרוגי מלכות.

על פי המתואר בפיוט, הקיסר בן הבליעל, אמר לחכמים: כתוב בתורתכם: "כי ימָּצא איש גּנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו" (דברים כד, ז), מה דינו? השיבוהו: "ומת הגנב ההוא" (שם). חזר והקשה עליהם: "איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו, לארחת ישמעאלים סחרוהו?", ודרש מהם שיקבלו עליהם דין שמים בעוון אבותיהם. לאחר שנתברר לרבי ישמעאל שהגזרה באה מאת האלוהים, קיבלו עליהם כולם את הדין.

בדברינו, נבקש לבחון מנקודת מבט משפטית אם אמנם פשעו אחי יוסף כשמכרו אותו. נבדוק את הדברים לאור פרשנות חז"ל³ ועל פי המקובל במשפט הכללי ובמשפט העברי.

אחריות למעשה עברה

כמעט כל שיטת משפט מכירה בעובדה שכדי להטיל על האדם אחריות למעשה עברה, יש להוכיח תחילה שנתקיים בה היסוד העובדתי, דהיינו ביצוע ההתנהגות האסורה, בלוויית היסוד הנפשי הנדרש בעברה, המבדיל בין סוגי העברות, שהרי אין דין רוצח במזיד כדין הורג בשוגג.

בהיעדר אחד מן המרכיבים, נשמט הבסיס להטלת אחריות על מבצע העברה. ואולם הדין מכיר בהגנות שיש בהן כדי לשלול את האחריות לביצוע העברה גם אם נתקיים היסוד העובדתי והנפשי. וניתן לחלק את ההגנות הללו לשני סוגים עיקריים:

הסוג הראשון, הפטור: הדין מכיר באפשרות שהאדם נתון במצוקה נפשית, והוא נמנע מלהטיל עליו אחריות, על אף האופי הפסול שבהתנהגותו. דרך משל, אם האדם הוכרח לבצע עברה⁴, ונשקפת סכנה מוחשית לגופו או לחייו אם לא יאות לבצעה. וכן הוא הדבר כשיש לאדם צורך⁵ לעשות עברה כדי להציל עצמו, אף אם בפעולתו הוא מזיק לאדם שאין עוול במעשיו.

הסוג השני, הגנה מסוג הֶצדק. כלומר, האדם נתון במצב המצדיק את ביצוע העברה, ובכך מתבטל האופי השלילי שבמעשה, כגון שהאדם חייב או מוסמך לפי דין לעשות מעשה⁶, או כשהאדם צריך לעשות עברה כדי להגן על עצמו ולהדוף תקיפה שלא כדין שנשקפת לו ממנה סכנה מוחשית⁷. לפיכך, תליין המוציא לפועל את גזר הדין שקבע בית הדין אינו בגדר רוצח, ובוודאי שאדם המותקף על לא עוול בכפו זכאי להגן על עצמו. מובן שלצורך הגנה עצמית, יש לנקוט במידה מזערית ביותר של כוח כלפי התוקפן.

גם המשפט העברי מכיר בסייג ההגנה העצמית. אחד המקורות הראשיים לעניין זה בא בפרשת משפטים⁸: "אם במחתרת ימָּצא הגנב והֻכה וָמת, אין לו דמים" (שמות כב, א). ופירש רש"י על אתר: "אין לו דמים - אין זו רציחה. הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה: אם בא להרגך - השכם להרגו. וזה להרגך בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק. לפיכך, על מנת כן בא: שאם יעמוד בעל הממון - כנגדו יהרגנו".

מעין זה אירע כשרדף שאול את דויד. שאול נכנס להתפנות במערה שהתחבאו בה דויד ואנשיו. אמר דויד לשאול: "ואמר להרגך ותחוס עליך" (שמ"א כד, יא). ונאמר בתלמוד על עניין זה⁹: "אמר לו דויד לשאול: מן התורה, בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה: בא להרגך - השכם להרגו. אלא צניעות שהייתה בך היא חסה עליך".

האמנם פשעו אחי יוסף?

לפי פשטם של המקראות והתפתחות העלילה המתוארת בפרשתנו, נראה שצדק הקיסר בטענתו לחכמי ישראל. האחים קינאו ביוסף על שהעדיפו אביהם על פניהם, ושנאו אותו על חלומותיו ועל דבריו, על פיהם הוא גדול מהם ועתיד למלוך עליהם. לפיכך, גמרו תחילה בדעתם להרגו, ולאחר מכן, בעקבות תוכחתו של ראובן ועל פי עצתו של יהודה, החליטו למכרו.

וכך מתוארים הדברים בלשון הכתוב:

ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו... ויוספו עוד שנוא אתו על חלמתיו ועל דבריו... ויראו אתו מרחוק, ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו, הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו, ונראה מה יהיו חלומותיו. וישמע ראובן ויצלהו מידם, ויאמר לא נכנו נָפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו... וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד... ויאמר יהודה אל אחיו, מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא, וישמעו אחיו (בראשית לז, יח-כז).

אכן, יש מקום לשאול: האמנם פעלו האחים רק מתוך רגשות קנאה ושנאה, ועשו דין לעצמם? הייתכן שבני יעקב חברו יחדיו לרצוח את אחיהם ולמכרו לעבד? הרי מדובר בשני איסורים חמורים שנקבעו לימים בעשרת הדיברות: "לא תרצח" ו"לא תגנב"¹⁰, שפירשוהו חכמים כמדבר בגונב נפש.

סניגורים רבים קמו לאחי יוסף בדמות גדולי המפרשים שביקשו להסביר את הקושי הזה, ונתנו טעמים להתנהגות אחי יוסף. בהצעותיהם יש הרבה מן האפולוגטיקה, אך יש בהן גם עניין משפטי רב.

יוסף ואחיו

כדי שנוכל להבין את פשר התנהגות האחים, נציג את מערכת היחסים בין יעקב לבין יוסף ואחיו, כפי שהיא עולה מן המקרא ומן המדרשים בשני תיאורים:

א. הוצאת הדיבה:

יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבֵא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו, ועשה לו כתנת פסים (בראשית לז, ב-ג).

ופירש רש"י על יסוד המדרש¹¹:

כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודין על העריות.

לסוף נתברר שיוסף טעה בכל מה שעשה, ואף נענש על כך.

ב. תיאורי החלומות:

ויאמר אליהם, שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצָּבה, והנה תסֻבינה אלֻמתיכם ותשתחוין לאלמתי. ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשׁל בנו, ויוספו עוד שְׂנא אתו על חלומתיו ועל דבריו. ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו, ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. ויקנאו בו אחיו, ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, ו-יא).

הפרשנים ביקשו לראות במערכת יחסים עכורה זו מעין צידוק להתנהגות האחים. לדעת מקצת מהם, הייתה מכירת יוסף מעין הגנה עצמית, ומטרתה הייתה לשם שמים בלבד, התנהגות מוצדקת חפה מן האופי השלילי והבלתי מוסרי שבמעשה. וכן אומר רש"ר הירש¹² (גרמניה, המאה הי"ט) שמסתייע ברבי עובדיה ספורנו (איטליה, המאות הט"ו-ט"ז): "אין לנו עסק עם חבר שודדים ורוצחים אשר הנקל להם להרוג ולרצוח בעבור כתונת". מאחר שראה יוסף את עצמו כמיועד למלוך על אחיו, בעקבות חלומותיו, והואיל ואין החלום אלא הבעה לרצונותיו של החולם, חששו אחיו שהוא מתכוון לשלוט שלטון יחיד, כפי שהייתה להבדיל מלכותו של נמרוד הרשע. נמצא שחששו האחים ממלכות דומה למלכותו של נמרוד שהשפילה את ערך האדם מכוח תאוותו של היחיד. בניגוד לאופייה של מלכות זו, ראו האחים במשפחת אברהם משפחה שתפקידה לייסד חברה שבה יבוא לידי ביטוי כבוד האדם וערך השוויון, שהקו המנחה שלה יהיה שמירת דרך ה' ועשיית צדקה. "ומה יהא על האנושות כולה, אם גם הם יאסרו באזיקי תאות הכבוד של היחיד?", שואל הרש"ר הירש¹³, ומפרש בדרך יצירתית את הפסוק "ויתנכלו אתו להמיתו": ראו אותו כנוכל. בשעה שקרב אליהם, תיארו לעצמם את יוסף כמי שמסכן את העיקרים הקדושים ביותר, עד שראו עצמם זכאים להמיתו מתוך הגנה עצמית כדין מי שחל עליו דין רודף.

ופירש ספורנו על אתר¹⁴:

הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע... שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא עליהם לא לדרוש שלמם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך, וישאר הוא לבדו ברוך מבנים.

הווי אומר: האחים ראו ביוסף נוכל שבא להמיתם, אך ראובן פירש אחרת את התנהגותו, מעשה משובה של נער, ולכן ביקש להציל אותו מידי אחיו; ואילו יהודה, אף על פי שהסכים עם אחיו בדבר הסכנות שיש במעשיו של יוסף, ביקש מאחיו לנהוג עמו ב"מידתיות". לטעמו, לא היה צורך להרוג את יוסף כדי למנוע את תכניתו של יוסף לשלוט באחיו, וסבר שדי בנקיטת "מידה שאינה עולה על הנדרש", כלומר מכירתו של יוסף, כדי להשיג את התוצאה הראויה.

פרשנות זו נתמכת בהמשך סיפור המאורעות במקרא. בזמן שירדו אחי יוסף למצרים להביא מזון למשפחתם הרעבה, הטיח בפניהם יוסף: "מרגלים אתם", ודרש שייאסר אחד מהם עד שיביאו את בנימין. עשו האחים חשבון נפש ואמרו: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא).

האחים אינם רואים אפוא במעשה המכירה פשע, ורק מבקרים את עצמם על שאטמו אוזניהם משמיעת תחנוניו של אחיהם.

בעל "אור החיים" מציע הצדקה משפטית אחרת¹⁵:

אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם, כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם, ואמר דברים שהתחייבו מיתה על עדותו. הוא אמר שאכלו אבר מן החי, והוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה. אשר על כן, דנו בו משפט עד זומם, ונפטרים מדיני שמים.

מכל מקום, נמצאנו למדים שמכירת יוסף, מנקודת מבטם של האחים, הייתה על פי דין, ונבעה משני טעמים: הגנה עצמית, אישית וכללית; הגדרת יוסף כעד זומם.

ושמא ישאל השואל: והרי גלוי וידוע למפרע שכל פעולותיו של יוסף, לטובה היו, ולבו היה מלא אהבה לאחיו, וממילא אשמים האחים במכירתו, ואין משמעות להנחתם שהם פועלים על פי דין, שהרי ביצעו בפועל מעשה אסור?

אכן, אפשר שהתשובה לכך פשוטה: אמנם אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מאשמה¹⁶, והרציונל לכך ברור: אם עשה אדם מעשה הפוגע בזולתו, ומעשהו בלתי מוסרי בעליל, מה לי אם חשב שהדבר בגדר עברה מה לי חשב שאינו בגדר עברה? מכל מקום, אחי יוסף לא טעו בפרשנות החוק. טעותם לא הייתה בפרשנות החוק כי אם בהבנת המציאות: הם חשו שהם מצויים בסכנת חיים, פיזית ורוחנית, וראו ביוסף עד זומם העלול לקרב את מיתתם.

לפיכך, נקטו בדרך של הגנה עצמית. וכידוע, כשמדובר בטעות במצב הדברים, להבדיל מטעות במצב המשפטי, יש הֶצדק לדון את האדם על פי האופן שדימה בו את המציאות. ומאחר שדימו אחי יוסף שהוא מסכן אותם, קמה להם זכות ההגנה העצמית.

ואכן, החוק בימינו מכיר בהבחנה זו, וקובע שהעושה מעשה מתוך שהוא מדמה מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב כפי שדימה אותו¹⁷.

הטלת אחריות על העושה בשגגה

מן האמור לעיל, ניתן להסיק שאין מקום להאשים את האחים על שהשליכו את יוסף לבור ועל שמכרוהו בכוונת זדון. ואולם השאלה היא: מה לגבי חשד השווא והעוול שנגרמו ליוסף כתוצאה ממעשי אחיו? האם אין לצפות מהם שיהיו מודעים לעובדה שכל מעשיו של יוסף היו לטובתם ולראות בחשדם תוצר של רשלנותם?

אפשר שניתן למצוא את התשובה לשאלה זו בדין ודברים שהיו בין יוסף לאחיו לאחר מות יעקב אביהם, בשעה שביקשו מיוסף שיישא לפשעם:

ויצוו אל יוסף לאמר, אביך צִוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך, ויבך יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו, ויאמרו הננו לך לעבדים. ויאמר אליהם יוסף אל תיראו, כי התחת אלהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, למען עֲשׂה כיום הזה להחית עם רב (בראשית נ, טז-כ).

ופירש ספורנו¹⁸:

"התחת אלהים אני" - האמנם אני דיין תחתיו, שאדון אחר גזרותיו ואעניש מי שהיה שליט מאתו לעשותם, כמו בית דין המבטל דברי בית דין חברו. כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק, "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים". "ואתם חשבתם עלי רעה" - הנה פעולתכם היתה בשגגה, שחשבתם אותי לרודף, ואם היה זה האמת, היה פעלכם כדין. "אלהים חשבה לטובה" - המציא בכם זאת השגגה לתכלית טוב.

פרשה זו מתפרשת יפה בדברי הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (רוסיה, המאות הי"ט-כ')¹⁹:

הוא יתברך היסב שתחשדוני ותעשו לי רעה כדי שתגיע מזה טובה... שודאי לא היו ראוים לאותו מעשה, אם לא בהשגחה עליונה. ואם כן, אין ליוסף עליהם כלום.

דהיינו: אלוהים הוא שגרם לאחים לתפוס את המציאות באופן מוטעה, כדי שבסופו של דבר, תצמח מכך טובה.

הצידוק המוסרי להטלת אחריות על עברה שעבר האדם בשגגה היא שיש פסול במעשיו, שבעטיו הגיע לכדי ביצוע ההתנהגות האסורה. בעברה שנעשתה בשגגה, אנו מטילים אחריות על האדם עקב אי-מודעותו לטיב מעשיו ולתוצאותיהם, משום שהיה מקום לצפות שיהיה מודע להם²⁰. ובענייננו, נוצרה אצל אחי יוסף תפיסה מוטעית של המציאות עקב התערבות אלוהית. האם בסיטואציה מעין זו, יש לצפות שיהיו מודעים לטעותם?! ודאי שלא. יותר מכן: לא ניתן להטיל אחריות על אדם למעשים שעשה בהיעדר בחירה, בעת שמנעה ההתערבות האלוהית מן הצדדים את יכולת הבחירה, וממילא את אחריותם למעשיהם.

סיכום

התבוננות שטחית בסיפור מכירת יוסף עלולה להוביל למסקנה המוטעית שאחי יוסף היו מעין כנופיית פושעים שעשתה דין לעצמה. ואולם בחינת מסכת האירועים בכללותה מלמדת שפעלו האחים על פי נורמות משפטיות המקובלות גם בימינו במשפט העברי ובמשפט הכללי כאחת.

ההחלטה להשליך את יוסף לבור נבעה ממניעים עניינים. היא התבססה על התנהגותו של יוסף, שהוציא דיבה על אחיו וחלם חלומות דימיוניים שהוא עתיד למשול באחיו ואביו. התנהגות זו גרמה לחששם של אחיו שמדובר במי ששואף להנהיג שלטון יחיד על אחיו, ואף מתכוון להרוג אותם במגמה להגשים את מטרתו.

אכן הייתה טעות בידי האחים, אולם האחריות שיש להטיל על השלכת יוסף לבור עקב טעות אחיו בפרשנות תכלית מעשי יוסף היא על פי המציאות שדימו לנגד עיניהם או על פי רשלנותם שגרמה לפרשנות המוטעית. אך כפי שנוכחנו לדעת, דנו האחים דין אמת לאור המציאות שדימו, ואף אין להם אחריות על שגגתם, מפני שההתערבות האלוהית השפיעה על תפיסת המציאות המוטעית שלהם. מי כיוסף הצדיק להעיד שנשלח למצרים למען מחיית ישראל, ומי כיוסף לחמול על אחיו.

הערות:

* עמית לוין, תלמיד שנה ד' במכללת "שערי משפט".
1. הפיוט "אלה אזכרה" נכתב על ידי יהודה חזק ונאמר בקינות תשעה באב ובסליחות יום הכיפורים.
2. נראה שהקינה אינה מייצגת את מה שמסופר בתלמוד, ושמדובר בה על הרוגי מלכות שמתו בזמנים אחרים, כדברי ר' אברהם זכות, ספר יוחסין השלם, ירושלים תשכ"ה, עמ' 38.
3. עיון זה ייעשה מתוך מודעות לאפשרות שיש בו משום אנכרוניזם מסוים, שהרי עקרונות משפטיים מאוחרים מותאמים למאורעות שקדמו להיווצרותם מאות שנים.
4. ראה סעיף 34יב לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
5. ראה סעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
6. ראה סעיף 34יג לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
7. ראה סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
8. לעניין המקור בתורה לדין הגנה עצמית והשיטות השונות בדבר רציונל ההגנה העצמית, ראה א' אנקר, "שלוש שיטות להסברת הרציונל של ההגנה העצמית במשפט העברי", פלילים ב (1991), עמ' 55.
9. ברכות סב ע"ב.
10. דברים ה, טז.
11. בראשית רבה פד, ז.
12. רש"ר הירש, בראשית לז , יא-יב.
13. רש"ר הירש, בראשית לז, יח, ד"ה "ויתנכלו אתו להמיתו".
14. ספורנו, בראשית לז, יח, ד"ה "ויתנכלו אתו להמיתו"
15. אור החיים, בראשית לז, כ, ד"ה "אולי".
16. ראה סעיף 34יט לחוק העונשין, התשל"ז-1977. להלכה שאי-ידיעת הדין אינה פוטרת בהכרח גם במשפט הפלילי העברי, ראה א' אנקר, "טענת אי ידיעת הדין במשפט הפלילי העברי", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 87.
17. ראה סעיף 34יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977. וראה ש' אישון, "טעות במצב דברים כטענת הגנה", פרשת השבוע, וירא, תשס"ז, גיליון מס' 267.
18. בראשית נ, יט, ד"ה "התחת אלהים אני".
19. העמק דבר, בראשית נ, כ, ד"ה "אלהים חשבה לטבה".
20. לעברת הרשלנות, ראה סעיף 21 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

---

---