פתיחה

בדברינו לפרשת ואתחנן¹ עסקנו בדיבר השביעי בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן, "לא תנאף", ויישומו כשהבעל טוען שהוא פטור ממזונות אשתו עקב אי-נאמנותה.

בדברינו להלן על פרשת יתרו, בה מופיעים עשרת הדברות לראשונה, נסקור את התייחסותם של בתי-המשפט ובתי-הדין לטענת ניאוף כעילה לחלוקת לא שוויונית של הרכוש וכטעם לקבלת משמורת בילדים.

בפסיקת בתי-המשפט - הניאוף אינו פוגע ברכוש

דיני הרכוש בבתי-המשפט נשלטים בידי הדין האזרחי. על כל הזוגות שנישאו עד סוף שנת 1973 חלה "הלכת השיתוף", יצירת בית המשפט העליון, הקובעת כי הרכוש שנצבר בשנות הנישואין מיגיעת הצדדים משותף להם בדרך כלל בשווה². על זוגות שנישאו מראשית 1974 חל חוק יחסי ממון בין בני-זוג, הקובע אף הוא מדיניות שוויונית בחלוקת הרכוש המשפחתי³. חוק זה מחייב גם את בתי-הדין הרבניים⁴.

שיקולי אשם בקריסת הנישואין, הקשורים להפרת הנאמנות הזוגית, אינם מהווים בבתי-המשפט עילה לחלוקה לא שוויונית של הרכוש⁵. באחד המקרים שנידונו בבית המשפט העליון כתבה השופטת בן פורת⁶:

המערער שב והעלה בתביעה זו את הטענה שאשתו בגדה בו... השופט המלומד נמנע מלקבוע ממצא בשאלה זו, וגם בכך צדק. משקבע כי רוב שנות הנישואין עברו על בני-הזוג בשלוה ואושר... מה ענין הבגידות לכאן?... אם כוונתו היא שבן-זוג בלתי-נאמן מקפח עקב כך, כשיקול בלעדי, את זכותו בנכסים, הרי אין לטענה מעין זו על מה שתסמוך. נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף.

לעומת זאת, השופט לנדוי השאיר את השאלה בצריך עיון⁷:

כשלעצמי אני משאיר פתוחה את השאלה, אם בגידתו של אחד מבני-הזוג ללא ידיעת בן-זוגו עלולה להביא בדיעבד לשלילת זכותו של הבוגד ברכוש המשותף. השאלה אינה נראית לי קלה, ולא קיבלנו טיעון מלא עליה. בנסיבות הענין דנן אין היא מתעוררת.

בפרשת זיסרמן⁸ ביקשה אישה לחלק את הרכוש באופן לא שווה בגלל בגידת בעלה. השופט מלץ דחה את טענתה תוך הסתמכותו על הלכת דרור⁹:

כבר נקבע כי לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין, אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף.

זכויות בדירה מלפני הנישואין

במקרה אחד¹⁰ דחה בית המשפט העליון עתירה של אישה נגד בית הדין שכפה עליה לקבל גט מבעלה בגלל בגידתה, ופסק שדירת בעלה מלפני הנישואין תישאר שלו בלבד. הנשיא ברק הגיע למסקנה, בין השאר בשל ניאופה של האישה, שאין להחיל את הלכת השיתוף על דירת הבעל (הדירה הייתה שייכת לבעל מלפני הנישואין, ולפיכך אפשר כי בכל מקרה לא היה בית המשפט מקנה לאישה זכויות בנכס חיצוני זה).

באחד ממאמריו כתב הרב דיכובסקי, דיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים, על פסק דין זה¹¹:

קורטוב של נחת השביענו בג"ץ בתיק יאסו. בתיק זה קבענו בפסק-דין שיש להביא בחשבון את בגידתה הממושכת של האשה בבעלה ולהימנע מלתת לה נתח ברכושו הרשום על שמו בלבד, שהיה שייך לו עוד לפני הנישואין.

התבססנו על סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, שבו נאמר: "ראה בית-משפט או בית-הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא... לעשות אחת מאלה: (1) לקבוע נכסים נוספים... ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג"... לא יעלה על הדעת שבגידה מתמשכת של 12 שנה - כשני שליש מתקופת הנישואין - תיחשב לחיי שיתוף ואחווה, ותקנה לאשה הבוגדת את מחצית הדירה השייכת לבעל מלפני הנישואין. קביעה כזו מנוגדת לכלל העתיק "הרצחת וגם ירשת"¹², ומנוגדת להרגשת הצדק הטבעי הפועמת בלב כולנו.

ההבחנה בין זכויות רשומות לזכויות לא רשומות

עמדת ההלכה, הקובעת כי אישה נואפת אינה מפסידה רכוש הרשום על שמה, תואמת את הפסיקה האזרחית ¹³:

דאמר רב הונא: זינתה - לא הפסידה, בלאותיה [=בגדיה] קיימין. תני תנא קמיה דרב נחמן: זינתה -הפסידה, בלאותיה קיימין. א"ל: אם היא זינתה, כליה מי זנאי? [=כליה, האם זנו?]... חכמים אומרים: זינתה - לא הפסידה, בלאותיה קיימין.

מהי עמדת הדין העברי לגבי זכויותיו של בן זוג לא נאמן בצבירות הרשומות על שם משנהו? סוגיה זו לובנה בעת האחרונה בשני פסקי דין רבניים. בית הדין האזורי בנתניה דן בתביעת גירושין של בעל בטענת ניאוף¹⁴. הבעל טען שבגלל מעשיה, אין אשתו זכאית למחצית צבירותיו הסוציאליות. הרב שינדלר כתב בפסקו בתיק זה:

כאשר מעשה הבגידה מתגלה, הכאב הוא ללא נשוא, וכבר נאמר בכתובים¹⁵ "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח עמך". יש בזה משום הונאה וגניבת דעת של בן הזוג... "לא תנאף" ו"לא תחמוד" הם שני דיברות מעשרת הדיברות, וכן נאמר בתורה¹⁶ "לא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוקיך"... לע"ד החוק לא התכוון להעניק זכויות שוות לצדדים כאשר צד אחד פוגע פגיעה כה קשה במוסד הנישואין.

הרב שפירא הסתמך בפסקו בתיק זה על דברי בעל "משך חכמה", הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, על הפסוק "ואל אישך תשוקתך" (בראשית ג, טז):

מצד הטבע והנימוס שאישה אסורה לשניים והאיש מותר לישא הרבה. דאם אישה תינשא לשניים, יבטל ישוב העולם, כי יאבד היחס, ולא ידע אב את בנו ומי הוליד, וייהרס כל מוסדות הישוב, כי מי יעמול על זרע בני בלי שם".

הרב שפירא מביא גם את דברי התלמוד¹⁷:

אמר רב חסדא: "זנותא בביתא כי קריא לשומשמא". ופירש רש"י: "תולעת של שומשומין האוכלתן, כך הזנות מחרבת את הבית". ועיין ויקרא רבה פי"ז ה"ו: " 'כי קצר המצע מהשתרע'¹⁸ - אין המיטה יכולה לקבל אישה ובעלה ורעה".

בהמשך פסק הדין מדגיש הרב שפירא כי זכותה של האישה לא תפקע בנכסים ובמתנות שצברו הצדדים לפני בגידתה, כמו שפסק הרמ"א¹⁹:

הנותן מתנה לאשתו, אעפ"י שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי [=אף על פי כן] מתנתו שלה.

הרב שפירא אומר עוד:

וכתבו הראשונים בטעמא דהאי דינא על פי דברי העיטור שהובא בתשובת הריב"ש סימן ש"א, דוודאי הנותן מתנה לאוהבו ואחר-כך נעשה שונאו שאינו צריך להחזיר לו, שהרי ברור שאין לו הבטחה שיישאר אוהבו לעולם... והכי נמי [=וכך גם כן] בנותן מתנה לאשתו וזינתה, לא הפסידה מה שניתן לה.

איבוד הזכויות - למפרע או רק מכאן ולהבא?

בערעור על פסק דין זה נחלקו הדעות בבית הדין הרבני הגדול²⁰. הרב איזירר והרב שרמן קבעו שכל צד נשאר עם הזכויות שצבר במקום עבודתו, כולל אלה שנצברו לפני הניאוף. כתב הרב איזירר:

מקרה של בגידה שאנו רואים אותו כנסיבות מיוחדות שלא לדון בו שוויון של איזון נכסים אינו מדין קנס על החטא. לא מדובר בחוק דתי וענישה דתית. גם לא משום האשמה של פירוק נישואין גרידא, אלא משום התוצאות הכלכליות הנרחבות של פירוק נישואין ע"י בגידה. כלומר, הצד הנבגד ייאלץ כתוצאה מההתנהגות החד צדדית הבוגדנית והמפתיעה לבנות לו בית אחר: להינשא מחדש וגם לקנות בית אחר כפשוטו²¹.

הרב שרמן כתב שאין לפגוע בבעלות האישה על הנכסים שבבעלותה, אך חוק יחסי ממון מדבר על זכויות עתידיות בשעת פקיעת הנישואין, "והחוק מאפשר לדון במתן הזכויות לאישה לפי התנהגותה, שגרמה לשבירת הנישואין".

הרב דיכובסקי, בדעת מיעוט, גרס שרק מעת הבגידה מאבד הבוגד את זכויותיו:

הכלל ההלכתי לגבי אשה שזינתה הוא: "אם היא זינתה, נכסיה לא זינו". משמעות הדברים שאין "לנקום" בנכסי האשה ואין לקחתם ממנה בשל התנהגותה, אלא אם ההלכה מחייבת הפסד נכסים... על כן הזכות אינה ניתנת להפסד למפרע, גם אם האשה חטאה. יש בהחלט להתחשב בזה לגבי מכאן ולהבא, שהרי כל שיתוף הנכסים מתבסס על השיתוף האישי של "והיו לבשר אחד"²², וכאשר שיתוף זה מופר, אין מקום גם לשיתוף נכסים.

ביטול מתנה בגלל ניאוף

בבג"ץ בעהם²³ נידון מקרהו של בעל שרכש דירה מכספי הוריו ורשם מחציתה על שם אשתו. בית הדין האזורי קבע שתמורת הדירה שייכת לבעל, ובכל זאת החליט שהאישה תקבל 30 אחוז מתמורת מכירת הדירה. שני הצדדים ערערו לבית הדין הרבני הגדול, וזה פסק שבגלל בגידת האישה כל תמורת הדירה תהיה לבעל.

האישה עתרה לבג"ץ וטענה כי מחצית הדירה הוקנתה לה בלא תנאים, והחלטת בית הדין פוגעת בקניינה בניגוד לחוק המתנה ובניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולא עוד אלא שהיא נוגדת את חוק שיווי זכויות האישה ואת חוק יחסי ממון בין בני-זוג. בג"ץ דחה את עתירתה. וזה לשון השופט אלון²⁴:

השאלה שהתעוררה הינה, האם מתנה זו היתה "סתמית", כלשון בית הדין, ללא תנאי, או שמתוך אומד דעתם של הצדדים יש להסיק, כי מתנה זו נתן המשיב לעותרת על-תנאי שלא תבגוד בו ושלא תעזבנו. בית הדין הרבני החליט, לפי המשפט העברי, שבנסיבות הענין יש לראות במתנה זו משום מתנה על-תנאי "שאדעתא דלמיפק לא אקני לה" [=שעל דעת שתעזוב אותו לא הקנה לה], ומאחר שבני-הזוג חייבים להתגרש, בטלה המתנה ועל האישה להחזיר לבעלה את מחצית הדירה.

בבג"ץ בבלי²⁵ הסתייג השופט ברק מדברי השופט אלון בכל הקשור לסמכות בתי-הדין לפסוק בענייני רכוש לפי המשפט העברי, וכתב כי אמרותיו "בטעות יסודן, ומן הראוי לסטות מהן... בענינים אזרחיים - שאינם מעניני המעמד האישי - מן הדין להפעיל, גם בבית-הדין הדתי, את הדין האזרחי".

תביעת משמורת

לא מצאנו כמעט פסיקה העוסקת בטענת ניאוף כעילה לקבלת משמורת על הילדים. במקרה אחד תבע בעל לקבל משמורת על ילדיו בטענה שאשתו "נמצאת בחברות עם גבר ידיד, שאף לן בביתם מידי פעם, וכי יש בכך השפעה שלילית על הילדים"²⁶. כתב השופט שמגר²⁷:

עצם התחברותה של האישה לידיד, וזאת כאשר כבר שבע שנים ומעלה חיה האישה בנפרד מבעלה - כפי שהוא חי בנפרד ממנה על כל המשתמע מכך - איננו נראה כעילה סבירה לשינוי המשמורת של בנות קטינות.

במקרה אחר²⁸ נישאה גרושה לכוהן בנישואין אזרחיים. בית הדין הרבני סבר שראוי לשלול ממנה את המשמורת על בנה:

חיי משפחה על-ידי חופה וקידושין כדת משה וישראל הם מהדברים המקודשים בחיי העם הישראלי ומקובלים גם על אלה שאינם שומרי מסורת... והואיל והמערערת חיה עם גבר בלי חופה וקידושין, זכאי האב לדרוש שילדו הרך לא יימצא בקביעות בבית בו רומסים ברגל גאוה חוקי ישראל ומוסריו, כי טובת הילד דורשת להרחיקו מן הכיעור והדומה לו.

הרב אליעזר וולדנברג פסק בתיק שנידון בפניו בבית הדין הרבני²⁹, שאב יקבל לחזקתו את שני בניו בגלל בגידת אמם. הוא ביסס את החלטתו גם על הנימוק "שהטיפול הממשי של האישה בילדים לא היה בעבר בסדר וכפי שהיו צריכים לקבל אצל אם הדואגת לשלומם וטובתם של ילדיה".

על התנהלותה של האם לעניין המשמורת כתב הרב וולדנברג:

גם לפי מה שהגדירו לנו בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סימן לח ושו"ת הרדב"ז שהובא בפתחי תשובה סק"ז, שהכל תלוי בראות בי"ד באיזה מקום תקנה לוולד יותר, נראה לי שבכגון נידוננו בודאי יהיה לילדים תקנה יותר כשיהיו ויתחנכו אצל אביהם. וכשיהיו ויתחנכו אצל אמם, לא רק שלא יהיה בזה תיקון להם, אלא אדרבה, יהיה קלקול להם (יעוין בלשונו של שו"ת דרכי נועם חאה"ע כו)...

איזה חינוך רוחני יוכלו איפוא לקבל הילדים בהתחנכם אצל אם כזאת שסטתה מהדרך הטובה ופרקה מעליה עול הדת והמוסר, ותלעג לאב ותמאס מוסר - אם תעשה מה שלבה חפץ לתת כתף סוררת לבעלה ולעגוב אחר גבר זר נשוי ואב לילדים.

הרב וולדנברג דן בספרו³⁰ במקרה נוסף של מחלוקת על משמורת בנסיבות דומות ומביא את דברי שו"ת הרדב"ז בתשובתו לשאלה שנשאל³¹:

אודות ראובן שגירש את אשתו ויש לו ממנה בת בת ז' עם אמה. וזינתה אמה וילדה מזנוניה. וכיון שראה ראובן כן, רוצה לקחת את בתו מאצלה שלא תלמד מעשה אמה. והשיב ע"ז, וז"ל: "הדבר ברור שהדין עם ראובן, דהא טעמא דאמרו ז"ל: הבת אצל אמה, משום דבצוותא דאמה [=יחד עם אמה] ניחא לה [=טוב לה], והכא אנן סהדי [=אנו עדים] דלא ניחא לה בצוותא דאמה".

במקרה אחר³² דחה בית הדין הרבני תביעת אב לקבל את המשמורת על ילדו משום שאשתו חיה עם גבר אחר. במקרה זה העלה האב פקפוקים לגבי אבהותו, ולכן סבר בית הדין כי הנזק העלול להיגרם לילד, אם יעבור לאביו, עשוי להיות גדול מגידולו אצל אמו.

סוף דבר

המסקנה העולה מסקירתנו היא שבתי-המשפט, שלא כבתי-הדין הרבניים, נוטים להימנע מהפקת תוצאות משפטיות במקרים של ניאוף בתביעות רכוש ומשמורת. נראה כי ההשקפה העומדת ביסוד תפיסה זו היא שעניינים בתחום הנאמנות הזוגית אינם רלוונטיים להכרעות שיפוטיות. זו הייתה גם מסקנתנו כשדנו בעבר בשאלת השפעת טענת אי-נאמנות בתביעות מזונות³³.

כפי שראינו לעיל, בתי-הדין הרבניים הסתמכו במקרים אחדים על סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג³⁴ כדי לפסוק לפי הדין העברי. כיום מועטות הפסיקות לפי סעיף 8, משום שאיזון המשאבים מותנה בגירושין, וברוב המקרים מסדירים בני-הזוג את ענייני הרכוש בהסכם.

אם יתוקן חוק יחסי ממון, ומועד האיזון לא יהיה תלוי בגירושין³⁵, יידרשו בתי-המשפט במידה רבה יותר לדון בסעיף 8 בתביעות לאיזון לא שווה של הנכסים במקרי בגידה. לפי הפסיקה עד כה נראה שהנטייה תהיה, בניגוד לפסיקת הדיינים, לא לראות בניאוף נסיבה מיוחדת המצדיקה חלוקה לא שווה של הרכוש.

הערות:

* עו"ד בני דון-יחייא, מומחה לדיני משפחה וכתב ספרים אחדים בתחום זה.
1. "מזונות וטענת אי-נאמנות", פרשת השבוע, תשס"ו, גיליון מס' 259.
2. על הלכת השיתוף ראה א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (תל-אביב תשמ"ח), עמ' 212; נ' שלם, יחסי ממון ורכוש - הלכה ומעשה (רמת-גן תשס"ד) , עמ' 64א. בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, קבע כי הלכת השיתוף מחייבת גם את בתי-הדין הרבניים.
3. סעיף 5 לחוק: "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן-זוג זכאי כל אחד מבני-הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני-הזוג...".
4. סעיף 13(ב) לחוק: "בענין שחוק זה דן בו ינהג גם בית-דין דתי לפי הוראות חוק זה...".
5. ראה פ' שיפמן: "איסור הניאוף עצמו איננו חלק ממשפט המדינה. מבחינת המשפט החילוני, יחסי מין שאדם נשוי מקיים עם מי שאינו בן-זוגו אינם בגדר עבירה פלילית או עוולה אזרחית" (דיני המשפחה בישראל, כרך א (ירושלים תשמ"ד), עמ' 109). וראה עוד: א' רוזן-צבי (לעיל, הערה 2), עמ' 27 ועמ' 123; ר' הלפרין-קדרי, "שיקולי מוסר בדיני משפחה וקריאה פמיניסטית של פסיקת המשפחה בישראל", העתיד להתפרסם בספר "עיונים במשפט ומגדר".
6. ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, בעמ' 832. פסק דין זה ופסק דין זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205, נזכרים בהסכמה בע"א 1135/02 וזגיאל נ' בית-הדין הרבני האזורי, פ"ד נו(6) 14, וכן גם בפסקי דין אחדים של בתי-המשפט למשפחה, שדחו תביעות לחלוקה לא שוויונית של הרכוש בשל ניאוף. ראה למשל תמ"ש (ת"א) 15271/96 (השופט גייפמן); תמ"ש (ת"א) 64931/96 (השופטת מילר).
7. שם, עמ' 834.
8. לעיל, הערה 6. וראה דברי השופט י' כהן בע"א אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, בעמ' 569: "בבואנו להחליט מה חלקו של בן-זוג בנכסים הרשומים על שם בן-הזוג האחר, כשנתערערו היחסים אחרי שנים רבות של חיי נישואין הרמוניים, אין זה רלבנטי כלל מי מבני-הזוג גרם לערעור היחסים, ואין להבדיל במקרה כגון זה בין אשה שבעלה זנח אותה מכיון שהוא נתן את עינו באחרת, ובין אשה שעזבה את בעלה מכיון שהחליטה ללכת אחרי מאהבה".
9. לעיל, הערה 6.
10. בג"ץ 3995/00 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח' (לא פורסם).
11. במאמרו "בתי הדין ובתי המשפט - תחומי חיכוך", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 61.
12. דבריו של אליהו הנביא לאחאב מלך ישראל במלכים א כא, יט.
13. כתובות קא ע"ב, וכן נפסק להלכה, ראה: רמב"ם, הלכות אישות, פרק כד, הלכה י; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קטו, סעיף ה.
14. תיק 9061-21-1. פסה"ד הוא מיום ל' בסיון תשס"ו.
15. משלי ג, כט.
16. ויקרא כה, יז.
17. סוטה ג ע"ב.
18. ישעיהו כח, כ.
19. רמ"א, אבן העזר, סימן צט, סעיף ב.
20. תיק 58711219-21-1.
21. נימוק דומה מביא הרב שיינפלד בפסק דין של בית הדין האזורי בתל-אביב שפורסם בשם "נסיבות מיוחדות בחלוקת רכוש", שורת הדין ג (תשנ"ה), עמ' קלו.
22. בראשית א, כד.
23. בג"צ 609/92 בעהם נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים ואח', פ"ד מז(3) 288.
24. שם, עמ' 294. וראה לעיל דעה אחרת בדין העברי בעניין החזרת מתנות בגלל ניאוף. באופן כללי יצוין כי ההלכה מבדילה לעניין החזר מתנות בין אישה מורדת לנואפת. ראה פד"ר, כרך ו, עמ' 27, ופד"ר, כרך יד, עמ' 21.
25. לעיל, הערה 2, בעמ' 251. לביקורת הנגד של השופט אֵלון על בג"ץ בבלי, ראה "'אלה תולדות אמרת אגב... בטעות יסודן, ומן הראוי לסטות מהן' - ערעורים והרהורים בעקבות פרשיות בבלי ולב", בתוך רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, ספר הזיכרון לאריאל רוזן-צבי ז"ל (תל-אביב, תשנ"ח), עמ' 361. וראה מ' קורינלדי, דיני אישים, משפחה וירושה בין דת למדינה (תל-אביב תשס"ד), עמ' 175. וראה גם עמדתה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, בעמ' 457.
26. ע"א 772/89 פת נ' פת, פ"ד מה(2) 297.
27. שם, עמ' 299. בבג"ץ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האזורי חיפה ואח', פ"ד לח(1) 673, ביטל בית המשפט החלטה של בית הדין, שהורה להעביר ילדים מחזקת אמם לאביהם לאחר הגירושין. האב טען בבית הדין שאשתו בגדה בו והיא חיה עם לא יהודי בלא נישואין. בג"ץ קיבל את העתירה משום שבית הדין הרבני לא עסק בשאלת טובת הילדים אלא רק בעניין מגורי האם עם נכרי.
28. פד"ר, כרך ד, עמ' 332. הדברים מובאים בספרו של פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך ב (ירושלים תשמ"ט), עמ' 251. שיפמן כותב: "הנמקת בית-הדין מתיימרת אמנם להתבסס על עקרון 'טובת הילד', אך חוששני שהקשר בין השניים רופף למדי" (שם, הערה 34).
29. פסק הדין מובא בספר תשובותיו שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן נ. תודתי לפרופ' דב פרימר שהפנה אותי למקור זה ולמקורות נוספים.
30. שם, חלק יז, סימן נ.
31. שו"ת הרדב"ז, חלק א, סימן רסג.
32. פד"ר, כרך א, עמ' 55. פסק הדין נזכר בספרו של שיפמן (לעיל, הערה 28).
33. לעיל, הערה 1. בדברינו שם הזכרנו פסק דין של בית-המשפט העליון משנת 2004, ע"א 5258/98 פלונית נ' אלמוני (לא פורסם), שסטה מן ההלכה שנהגה במשך שנים, ולפיה הבטחת נישואין של איש נשוי מנוגדת לתקנת הציבור, והיא בטֵלה. ציטטנו מדברי השופט ברק: "הסלידה מפני קשר זוגי מחוץ לנישואין אינה משקפת את גישתה של החברה הישראלית של היום".
34. הסעיף מאפשר "בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" לסטות מהוראת סעיף 5 לחוק, המורה על חלוקה שווה של כלל הנכסים, ולקבוע שאיזון שווי הנכסים יהיה לפי יחס אחר. על סעיף זה ראה פסק דין של השופט י' שפירא בע"מ (י-ם) 577/04 וכן פסק דין של בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה בתיק 2859241.
35. בפני הכנסת מונחות הצעות אחדות לתיקון סעיף 5 לחוק כדי שיאפשר לאזן את המשאבים בפועל גם לפני הגירושין.

---

---