מבוא

במשפט הישראלי עשויה הכאתו של אדם במתכוון להביא לידי גיבוש עוולת נזיקין מסוג "תקיפה"¹, ולעתים יש בכך גם משום עברה פלילית של "תקיפה"².

סוגיית התקיפה קיבלה בעת האחרונה ממד אקטואלי בעקבות אירוע שהסעיר את הציבור, כשעובד ציבור סטר על לחיו של חבר כנסת במשכן הכנסת. האירוע עורר גל תגובות: יש שגינו בחריפות את המעשה ואף קראו לפיטוריו של העובד שסטר לחבר הכנסת, ויש שאמרו שחבר הכנסת אשם במעשה עקב התבטאותו הפוגעת כלפי עובד הציבור שסטר לו.

אירוע זה הוא אמנם ראשון מסוגו בתולדות הכנסת, אך ספרות השאלות והתשובות בהלכה היהודית יכולה לספק תקדימים רבים לסטירות לחי וחילופי מהלומות שהתרחשו במרוצת הדורות בין יהודים. מן העניין לברר אפוא מה עמדת המשפט העברי כלפי תופעה זו ומה ניתן להסיק ממנה לאירועי ימינו.

המגביה ידו על חברו נקרא רשע

יחסה השלילי של תורת ישראל כלפי כל גילוי של אלימות, אף אם מדובר בהרמת יד בלא להכות, מופגן בפעם הראשונה בתיאור המקראי של פגישתו של משה רבנו, לפני שנעשה מנהיג, עם שני אנשים עברים נִצים³. נאמר בתורה כי כשראה משה את הריב, "ויאמר לרשע למה תכה רעך". ודרש ריש לקיש את הפסוק כמכוון גם למי שלא הכה את הזולת. וזה לשונו⁴:

אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו - אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך". 'למה הכית' לא נאמר, אלא "למה תכה" - אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע.

ונפסק בשולחן ערוך שאמנם המגביה ידו על חברו אינו לוקה, כיוון שלא עשה מעשה, אבל מאחר שנקרא "רשע" - הרי הוא פסול לעדות מדרבנן⁵.

המכה רעהו בסתר

בפרשתנו, נמנים אחד עשר דברים שהעושה אותם הוא "ארור" [=מקולל]⁶, והעשירי בהם הוא: "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד). על פי הפירוש המקובל, הפסוק מכוּון למי שמכה את רעהו בלשונו, על ידי הפצת לשון הרע⁷ או מלשינות⁸. ברם, אין מניעה לפרש את הפסוק גם על דרך הפשט, כמכוּון נגד הכאה הנעשית בסתר⁹, שאי אפשר לחייב את המכה בבית דין, משום שאי אפשר להוכיח את המעשה על פי שני עדים, והסנקציה על מעשה מעין זה היא רק בדיני שמים. אכן, רק המכה רעהו בסתר נידון בדיני שמים, אך המכה את חברו בגלוי, נידון בדיני אדם, כפי שנראה להלן.

האיסור להכות - איסור מן התורה

בתורה לא נתפרש דינו של המכה את חברו בגלוי בלא לגרום לו חבלה. ואולם התורה אוסרת על בית הדין להלקות את מי שהורשע בדין יותר מן השיעור הקבוע בדין. עונש המלקות הוא אחד מדרכי הענישה שבתורה. מספר המלקות הקצוב בתורה הוא שלושים ותשע מלקות, והתורה אוסרת על בית הדין להוסיף אפילו מכה אחת יותר מהן: "ארבעים יכנו לא יסיף, פן יוסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג ).

מן המילים "לא יסיף", מדייק רש"י: "מכאן אזהרה למכה את חברו". וכך נפסקה הלכה גם בהרמב"ם¹⁰. וזה לשונו:

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול, בין איש בין אשה, דרך נציון - הרי זה עובר בלא תעשה. שנאמר: "לא יוסיף להכותו". אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק.

בעקבות הרמב"ם, נפסקה הלכה גם בטור ובשולחן ערוך¹¹. כיוון שהמכה עובר על איסור לא תעשה שבתורה, הריהו פסול לעדות מן התורה¹². והפליגו חכמים מאוד בחומרת מעשהו של מי שסוטר על לחיו של חברו ואמרו:

אמר ר' חנינא: הסוטר לועו [=לחיו] של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה. שנאמר: "מוקש אדם ילע קדש" (משלי כ, כה).

בתלמוד אף מובא מעשה יוצא דופן ברב הונא שקצץ ידו של אדם שהיה רגיל להכות. דבר זה נעשה כהוראת שעה במסגרת סמכות הענישה שלא מן הדין, שהרי על פי דין לא מגיע עונש כזה למי שמכה את חברו¹³.

"דרך ניציון"

על פי ההלכה שנפסקה בהרמב"ם, איסור ההכאה או החבלה בזולת אמור רק כשהדבר נעשה "דרך ניציון"¹⁴, כלומר במסגרת מריבה. מכאן, שאם מדובר בהכאה במסגרת אחרת, כגון: כדי להפריש את האדם מלעשות דבר אסור¹⁵; או אב המכה את בנו כדי לחנכו והרב המכה את תלמידו¹⁶; או שההכאה היא במסגרת עשיית דין עצמית, כשהדבר מותר על פי הדין; או שההכאה הייתה לצורך רפואי¹⁷ - בכל אלה אין ההכאה אסורה, ואפילו מותרת לכתחילה¹⁸. הוא הדין כשביקש המוכה מן המוכה לחבול בו או להלקותו¹⁹.

חיוב המכה בפיצוי כספי

על פי הדין התלמודי, חייב המכה את חברו לשלם לו פיצוי כספי הקרוי "קנס". שיעור הקנס תלוי במידת הביזיון שנגרמה על ידי המכה. כך, למשל: "סטרו - נותן לו מאתים זוז; לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז"²⁰. ההבדל בין השניים הוא, שבסוטר לאחר ידו, קלון המוכה גדול יותר²¹. אף נאמר שם בתלמוד שהקנס למי שחבט בחברו באגרוף וגרם לו נזק ממשי הוא הקנס הקצוב ותו לא²². וכן נפסק בשולחן ערוך²³:

יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מועט ואין בהם נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים. וכל המכה את חבירו הכאה מהן, משלם אותו הממון הקצוב. וכולם קנסות הן. ואותו הממון הקצוב, הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה בין לא צריך - זהו משלם.

לפי זה, אין המכה מחויב אלא בקנס הקצוב, גם אם נגרמו למוכה נזקים ממשיים, אך הרמ"א מביא דעה חולקת²⁴:

יש אומרים שאלו הדברים אינן [אלא] רק משום בושת וצער. אבל ריפוי ושבת - הכל לפי הענין.

לשיטה זו, הקנס הקצוב על הכאה אינו אמור אלא ב"צער ובושת, שהן בכל מכות שמכה אדם לחברו, ואם יש ריפוי ושבת - משלם עוד נוסף על קצבה זו, ולפי הענין, ובהן לא יכלו חז"ל ליתן בהן קצבה"²⁵.

ואולם על פי הדין, "דיני קנסות... אין דנין אותן אלא שלושה מומחין והם הסמוכין בארץ ישראל"²⁶. בימינו, שאין לנו דיינים סמוכים, אי אפשר לדון דיני קנסות. בעיה זו כבר עלתה בתקופת הגאונים ונפתרה באמצעות מנהגן של ישיבות בבל²⁷, שהתפתחה ממנו ההלכה²⁸: "אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות - מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו²⁹. וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו"³⁰.

נמצא שבזמן הזה, המכה את חברו אינו חייב לשלם קנס קצוב, אלא עליו לרצות את חברו בפיצוי בסכום ראוי, עד גובה הקנס שקצבו חז"ל³¹. הטיל בית הדין נידוי כדי לאלץ את המכה לפצות את הנפגע, והציע הלה סכום ראוי המניח את דעת בית הדין, יבטל בית הדין את הנידוי, בין התפייס הנפגע ובין לא התפייס³².

כיוון שבזמן הזה אין מדובר בקנס קצוב, יש מקום להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, כבשאלה שנשאל מהרשד"ם בעניין אדם שהכה וביזה את מי שהיה "ממונה מוחכם מכל הקהל"³³. וכתב מהרשד"ם כי אם יש לנדות מי שמבזה שליח בית דין, "על אחת כמה וכמה שמחייבים לנדותו ולהכריזו בכל חוצות העיר, לא יום אחד ולא יומיים, אלא ימים רבים, עד יעשה תשובה גלויה ומפורסמת בלי ערמה ותחבולה". והוסיף שכך צריך לנהוג בכל מי שמכה את חברו או מצערו, בין עושה כן בינו לבינו בין בפני אחד או שניים. בוודאי שכך צריך לנהוג עמו בנסיבות המקרה, "שהיה זה בפני המעמד של הקהל. במה יכופר עוונו פשעו ומריו... ולא מבעיא [=ואין צריך לומר] אם היה שם באותו מעמד מרביץ תורה של הקהל [שהמבזה אדם בפניו נקרא אפיקורוס], אלא אפילו לא היה שם. מכל מקום, אחר שהיו שם כל אנשי המעמד הנבררים מן הקהל, הרי הם חשובים כאילו היה הדבר בפני תלמיד חכם... נוסף עליו בושת בפני רבים. נוסף על חטאתו, שכיון שהוא הנעלב היה ממונה מן הקהל, הרי ביזה לקהל, ואפילו היה הנעלב מאן דהו, כל שכן כאשר היה הנעלב בן גדולים והוא בן מכבד אב, שגדול עוונו מנשוא".

בעניין אחר שנדון בפני מהרשד"ם, הוכה אדם בבית הכנסת לפני היכל הקודש³⁴. מהרשד"ם אומר בפתח דבריו: "שעתה הלכה רווחת בישראל שאין דנין דיני קנסות", אלא שהמעשה חמור "באשר היה בבית הכנסת, מקדש מעט, ובפני רבים אשר השכינה שם... אין ספק שצריך כפרה יותר ויותר... ואין ספק שראוי לנדות ולהלקות למכה, אלא שזה נשאר ודאי לפי ראות עיני הבית דין שבכל מקום ומקום. גם ראוי לעלוּב להתפייס, כאשר יקבל העולב עונשו הניתן לו מבית דין הקהל"³⁵.

תביעת המכה בערכאות

בתי המשפט בארץ ובחו"ל אינם דנים על פי דין תורה. והשאלה העולה היא: האם מותר להגיש לבתי המשפט הללו תביעה בגין הכאה, אף על פי שאינם דנים דין תורה. לפני מהרשד"ם הובא עניינם של ראובן ושמעון, תושבי סלוניקי, שהיו ביניהם קטטות ומריבות³⁶. כשראה לוי "דברים מגונים שהיו יוצאים מפיו של שמעון על החיים ועל המתים, הרים ידו להכות לשמעון, ויש אומרים שהיכה וסטר לועו [=לחיו], ועל זה חרה אפו משמעון [=של שמעון] והלך לפני שופט העיר מאומות העולם". ניסיון לפייס את שמעון נכשל, והוא דחה את הצעת ראובן לבוא לדין תורה. המהרשד"ם מגנה את פנייתו של שמעון לערכאות ומזכיר את תשובת הריב"ש שקבע כי יש "להחרים ולנדות המחזיק ביד ההולך לדון בדיני גוים". ועוד הביא את דברי בעל "ספר התרומות", שכתב: "אפילו דיני חבלות, שאינם מסורין לנו בזמן הזה, אסור למסור ביד גוים"³⁷.

על עמדה זו, השוללת פנייה לערכאות, כשניתן לדון בדין תורה, חוזר ר' יעקב ברדוגו בעניין יהודי שסטר לחברו בפניו והפיל את שינו³⁸. המכה הסכים לדון בדבר בדין תורה ולשלם כל מה שיפסוק עליו בית הדין, ואילו הנפגע התנגד לכך ותבעו בערכאות של גויים. ר' יעקב ברדוגו כותב בתשובתו שאסור היה לנפגע למסור את המכה לערכאות של גויים³⁹, כיוון שמותר לפנות לערכאות של גויים רק כש"רגיל להכותו, ולא יוכל להציל עצמו אלא שילך לכותים [=גויים] להינצל מכאן ולהבא מהכאותיו".

ביחס לבתי המשפט בישראל בימינו, יש להבחין בין עניינים פליליים לבין עניינים אזרחיים. בעניינים פליליים, אין מניעה להגיש קובלנה פלילית בגין הכאה, משום שבתי הדין הרבניים בישראל אינם מוסמכים לדון בפלילים, וההלכה מכירה בחוק הפלילי של המדינה ובמערכת בתי המשפט המפעילה אותו⁴⁰. לעומת זאת, בעניינים אזרחיים, המדינה אינה מחייבת את האדם להתדיין דווקא בבתי המשפט הרגילים, והיא מאפשרת להתדיין בהם גם במסגרות חלופיות כגון בוררות. כיוון שכך, כל מקום שניתן לקיים דין תורה, כששני הצדדים הם אנשים שומרי תורה ומצוות, חובה עליהם לפנות לבית דין הדן לפי דין תורה⁴¹. ואולם אם הנתבע אינו שומר תורה ומצוות והוא מתעקש להתדיין רק בבית משפט, הדרך פתוחה בפני התובע להגיש את תביעתו בגין ההכאה לבית המשפט⁴².

הכאה מתוך קנטור

כל האמור לעיל בדבר היותו של המכה "רשע" על כל הנובע מקביעה זו בהתדיינות בעניינים פליליים ואזרחיים אינו אמור אלא במי שהכה את חברו בלא התגרות של המוכה. אולם פני הדברים שונים לחלוטין בהכאה שקדמה לה התגרות ודברי קנטור של המוכה⁴³. וכבר כתב רבי יצחק מווינא, בעל "אור זרוע", על משקלו של יסוד הקנטור לצורך שומת גובה דמי הנזק במבייש חברו. וזה לשונו⁴⁴:

יש עליו דין לפי ראות עיני דייני העיר. כי הכל לפי המבייש והמתבייש ולפי הקינטור שקינטרו והכעיסו, עד שאמר לו הגידופין הללו.

ועל מי שהכה את חברו מתוך קנטור, כתב רבי שלמה לוריא⁴⁵:

אם אחד חירף את חבירו בשם רע והכהו, אף שעבר בלאו ד"לא יוסיף", וצריך כפרה - מכל מקום, אין עליו דין רשע כלל, אלא אמרינן: לבו רתחו, אין אדם עומד על צערו, שהרי יש בוטה כמדקרות חרב, דאין בושה גדולה מהוצאת שם רע, ואינו משלם אלא נזק וצער וריפוי ושבת. והמוציא שם רע - נהי [=אפילו] שפטור מהבושת, שהרי קִבל דינו, מכל מקום צריך להודת ולומר ברבים ששקר דיבר, ומבקש מחילה.

מעשה בראובן שחשד בשמעון שגנב ממנו דבר מה. תפס ראובן חפץ של שמעון כדי לאלצו לשלם לו את מה שלדעתו גנב ממנו שמעון. תוך כדי מריבה האשים שמעון את ראובן בגנבה. "קפץ עליו [ראובן] והכהו וסטרו על פניו". ונשאל ר' יעקב רישר בעניין זה: מה דינו של המכה⁴⁶. בהסתמכו על פסקו הנזכר של מהרש"ל, כותב ר' יעקב רישר:

אין לקנוס החובל כולי האי [=כל כך], כיון שחברו ביישו תחילה וקראו גנב, ויש בוטה כמדקרות חרב... וכיון דבנדון שלפנינו, שאין כאן נזק ולא שום ריפוי ושבת, ועל הבושת פטור - אם כן, בזמן הזה אין מקום לקנסו [אלא] רק על הצער לפי שעה בשעת הכאה, שהוא דבר מועט. ויש לקנסו לפי ראות עיני הבית דין⁴⁷.

בדומה לכך נפסק גם שהמכה את חברו וכינהו המוכה "ממזר" - פטור המכנה, משום שהמכה הוא המקנטר, שלולא קנטורו לא היה המוכה מכנהו "ממזר"⁴⁸.

סוגיית הקנטור עלתה בפני ר' יוסף חיים, בעל "בן איש חי", בהקשר אחר. מוּרשה [=מעין עורך דין] ביזה בדברים את אחד מחברי בית הדין, "ואותו הדיין הכהו וסטר אותו שתי סטירות". ביקש המורשה המוכה לפסול את הדיין מדין "שונא"⁴⁹, ונדחתה בקשתו. בסיום תשובתו, כותב ר' יוסף חיים: "המורשה הוא שחירף את הדיין ואחר כך הכהו, ולא חשדינן לדיין שיפסיד ממונו של בעל דין בשביל שנאתו עם המורשה". ר' יוסף חיים אינו דן באפשרות לפסול את הדיין בגלל שעשה מעשה לא ראוי לכאורה. ייתכן שהטעם לזה הוא: מאחר שהיה כאן קנטור - אין מקום לפסול את הדיין.

מחילה למכה

לא כל אירוע של תקיפה חייב להגיע להכרעה בבית הדין, בוודאי לא כשלא נגרם למוכה נזק גופני של ממש והתחרט המכה על מעשהו וביקש מן המוכה שיסלח לו. וכן כתב הרמב"ם בעניין מי שחבל בחברו. וזה לשונו:

ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו, ואין זו דרך זרע ישראל. אלא, כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה, וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו - ימחול לו. וכל הממהר למחול - הרי זה משובח, ורוח חכמים נוחה הימנו⁵⁰.

וכן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה:

אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה⁵¹.

לעתים, ואולי אף תמיד, התפייסות הדדית מחוץ לכותלי בית המשפט היא הדרך שראוי לילך בה, במיוחד אם לא נגרם למוכה נזק של ממש.

הערות:

* פרופ' אליאב שוחטמן, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.
1. סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין. בסעיף 24 לפקודה, מפורטות ההגנות האפשריות, כגון הגנה עצמית ומעשה הנעשה במסגרת פעילות חוקית.
2. סעיף 378 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
3. שמות ב, יג. על פי חז"ל, היו אלה דתן ואבירם ממחלוקת קורח ועדתו. ראה פירוש רש"י לפסוק על פי נדרים סד ע"ב.
4. סנהדרין נח ע"ב.
5. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיף ד; מרדכי, בבא קמא, פרק ח, סימן קב-קג. ההבדל בין פסולי עדות מן התורה לבין פסולי עדות מדרבנן הוא: פסולי עדות מן התורה נפסלים גם בלי הכרזה, ואילו פסולי עדות מדרבנן אינם נפסלים אלא לאחר שהכריזו עליהם. ראה: שולחן ערוך, שם, סעיף כג; סמ"ע, ס"ק נה.
6. דברים כז, טו-כה. בפסוק כו בא ארור כללי: "ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת".
7. כך פירש רש"י בדברים כז, כד על פי תרגום יונתן בן עוזיאל. וראה שפתי חכמים לפירוש רש"י, המבאר מדוע הוצרך רש"י לפרש כך.
8. ראה פרקי דר' אליעזר, פרק נב, ד"ה כל המלשין.
9. ראה פירוש משך חכמה בדברים כז, כד. ופירש בעל הטורים את "מכה בסתר" במשמעות 'פגע ברעהו' בסתר, "כמו זנות חותנתו ואחותו, שהוא בצינעה בביתו". והמלבי"ם פירש שהפסוק מכוון כנגד שפיכות דמים. ותרגום השבעים הוא: "ארור המכה רעהו בערמה".
10. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א.
11. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ, סעיף א.
12. ונפסק בשולחן ערוך: "אם הכהו מכה שאין בה שוה פרוטה - לוקה" (סימן תכ, סעיף ב), אבל אם יש במכה חיוב תשלומים - אינו לוקה, משום הכלל: "אין אדם לוקה ומשלם" (סמ"ע, שם, ס"ק ה). על פסלות המכה לעדות, ראה שו"ת מהר"י וייל, סימן כח וסימן פז; שו"ת מבי"ט, חלק א, סוף סימן רצא; שו"ת מהרי"ט, חלק ב, אבן העזר, סימן מג, ד"ה ולפי עדות; שו"ת מהריט"ץ החדשות, סימן כה, ד"ה גם יש מקום; שו"ת בית יוסף, דיני קידושין, ירושלים תש"ך, י ע"ב, סימן ב, ד"ה ובעדות שהעידו, והובאו דבריו בחידושי ר' עקיבא איגר, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיף ד.
13. ראה שו"ת הריב"ש, סימן רנא. וראה גם: שו"ת זכרון יהודה, סימן עט; שו"ת הריטב"א, סימן קלא.
14. ומצינו בהרמב"ם "דרך בזיון". גם לגרסה זו, "לא אסרה התורה אלא דוקא דרך בזיון... וממילא היכא דאין מתכוין לבזות - ליכא איסור חובל" (שו"ת מנחת יצחק, חלק א, סימן כז, אות ה).
15. ראה שולחן ערוך: "אדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו ואינו יכול להצילו, אם לא שיכה המכה - יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא" (חושן משפט, סימן תכא, סוף סעיף יג).
16. ראה שו"ת דברי יציב, אורח חיים, סימן קסט, אות ו. אבל ראה הביקורת הנמתחת על הכאת ילדים לצורכי חינוך, ספר פלא יועץ, ערך הכאה, ירושלים תש"ס, חלק א, עמ' קסג-קסד. וראה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' קמא) בת"פ 295/98 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם באתר "נבו"); ופסק דינו של השופט נ' סולברג בת"פ 2122/06 מדינת ישראל נ' פלונית (שם, פסקאות 22-15 של פסק הדין).
17. ראה שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן לו, ד"ה והנה כפי; שם, חושן משפט, חלק ב, סימן סו, ד"ה אבל הרמב"ם; שו"ת יביע אומר, חלק ח, חושן משפט, סימן יב, אות א.
18. ראה: שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק א, סימן ג; ביאור הר"י פרלא, על ספר המצוות לרס"ג, חלק ב, לא תעשה מז, מה ע"ב, ד"ה ומה שהביא; קובץ הערות, לר"א וסרמן, על מסכת יבמות, סימן תרנה.
19. ראה: קונטרס הסמיכה שבסוף שו"ת מהרלב"ח, ד"ה עוד אני אומר (לעניין מי שביקש שילקו אותו לכפרת עוונות); שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ג, סימן עח; שו"ת משנה הלכות, חלק ד, סימן רמה, אות ו.
20. משנה, בבא קמא ח, ו (צ ע"א).
21. פירוש המשנה לרמב"ם, שם.
22. בבא קמא כז ע"ב.
23. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ, סעיף מ.
24. הגהות הרמ"א, שם, סעיף מג.
25. סמ"ע, על שולחן ערוך, שם, ס"ק נח.
26. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ה, הלכה ח.
27. שם, הלכה יז.
28. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א, סעיף ה.
29. אין לנדות אלא את מי שיש עדות ברורה שהכה. ראה שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קעט.
30. עוד נאמר שם שאם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו. וראה נושאי הכלים שם. וראה שו"ת מהר"ם גלאנטי, סימן קח.
31. ראה שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן לד-לה, בעניין מי שסטר לאישה על פניה.
32. הגהת הרמ"א, על שולחן ערוך, שם.
33. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קצ (קצב).
34. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן צח.
35. וחזר מהרשד"ם על דעתו זו גם בעניין מי שהכה את חברו בבית הכנסת וגם העליבו בצורה חמורה, כשכתב: "שחייב [המכה] לכל הפחות לעמוד בנדוי שלושה ימים, ואחר כך יעמוד בפני הקהל ויבקש ממנו כפרה. תחילה יתודה שחטא ופשע לה' אלהי ישראל ולתורתו ולכבוד העומדים שם מאנשי הקהל. ולר' אברהם [המוכה]: חטאתי ופשעתי וישר העויתי כנגדו, והרי אני שואל ממנו מחילה סליחה וכפרה". ראה שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קכב. וראה גם דברי ר' יצחק אדרבי בפרשה זו, בשו"ת דברי ריבות, סימן קסז.
36. שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קט.
37. מכל מקום, אם נתחייב המכה בערכאות של גויים, אסור להענישו גם בדיני ישראל. ראה כנסת הגדולה, חושן משפט, סימן תכ, הגהות הטור, ס"ק ז, בשם נימוקי הר"מ מירזבורג, סימן נו.
38. שו"ת משפטים ישרים, חלק ב, סימן קפ.
39. ראה גם ש"ך, על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן א, ס"ק טו.
40. ראה מה שהבאתי במאמרי, "מעמדם ההלכתי של בתי המשפט במדינת ישראל", תחומין יג (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 337, בעמ' 360-358.
41. ראה מאמרי (לעיל, הערה 40), בעמ' 344.
42. להלכה, ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כו, סעיף ב; ודבריי במאמרי (לעיל, הערה 40), בעמ' 354 ואילך.
43. על הקנטור בדין הפלילי, ראה א' פטר, "'כי יחם לבבו' - על הקנטור", פרשת השבוע, מטות-מסעי, תשס"ו, גיליון מס' 257. על החובל בחברו לאחר שחבל בו הלה ופרטי הדינים בעניין זה, ראה: שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכא, סעיף יג, ונושאי הכלים; שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קפ.
44. אור זרוע, שו"ת, סימן תשנא, והובאו דבריו בתרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן רנז.
45. ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן מב, ד"ה ואם אחד. וראה גם דבריו שם, פרק ג, סימן כו.
46. שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קעט.
47. וראה גם תשובתו בחלק א, סימן קעט, בעניין דומה, כשהכה אדם את זולתו לאחר שכינהו הלה גנב וביקש להביא עדים כדי לאמת את דבריו. לעניין פטור מי שהכה את חברו, בלא שגרם לו חבלה, בעקבות קנטורו, ראה גם: שו"ת מהרי"ט, חלק ב, יורה דעה, סימן כט. וראה נימוקי הר"מ מירזבורג, דין נח (נדפסו בסוף שו"ת מהר"י וייל ומובא בכנסת הגדולה, חושן משפט, סימן תכ, הגהות הטור, ס"ק ה): "אפילו אם הודה בהכאה גמורה, ואומר הוא [המוכה] התחיל בי, יש פנים לפוטרו". וראה גם שו"ת מהר"י וייל, סימן כח.
48. ראה שו"ת מהר"י וייל, סימן כח; שו"ת ראנ"ח, סימן נ; תשובת ראנ"ח שבשו"ת מים עמוקים, סימן עז; שו"ת מהר"י הלוי, סימן מח - והובאו דבריהם בכנסת הגדולה, חושן משפט, סימן תכא, הגהות הטור, ס"ק כ.
49. שו"ת רב פעלים, חלק ב, חושן משפט, סימן ב.
50. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה י. וראה הגהות מיימוניות, על הרמב"ם, שם, אות ג. על החובה למחול למכה, ראה גם שו"ת מהרשד"ם, יורה דעה, סימן קצ; שם, אבן העזר, סוף סימן קכב; שו"ת דברי ריבות, סוף סימן קסז; שו"ת שיח יצחק, סימן רסג.
51. רמב"ם הלכות תשובה, פרק ב, הלכה י. ההלכה נזכרת בת"פ (נצרת) 3571/03 מדינת ישראל נ' לוין אלכסנדר, תק-של 2005(1), 3092, עמ' 3094.

---

---