אקדמות מילין

יש בו בבית הכנסת, "מקדש מעט", הלכות הרבה. מרכזיותו בעולמה של היהדות, הן זו המסורתית הן זו בת ימינו, אינה צריכה לפנים. מימים קדמונים, היה בית הכנסת סמל, אות ומופת ל"רשות הרבים יהודית" שהנכנס אליה הריהו חלק מן הכלל, ואילו המוּדר הימנה, כגון מי המנודה או המוחרם, נותר נבדל ופרוש מן הקהילה כולה.

בכל השנה משמש בית הכנסת מרכז לחיי קהילה יהודיים, וכל שכן בחגים בכלל ובימים הנוראים בפרט. אשר על כן, יש חשיבות מיוחדת לשאלה אִם, ועד כמה, אכן פותח בית הכנסת את שעריו בפני ה"אחר" במשמעותו הרחבה של המונח, בפני כל מי שאינם משתייכים ברצונם או בעל כורחם, אם מבחינה מעמדית או חברתית או כלכלית, ל"גרעין הקשה" של הקהילה: נשים, ילדים, אנשים עם מוגבלות¹, אנשים שאינם שומרי מצוות, חולים, זקנים וכיוצא באלה. בדברים שלהלן, נעסוק באחת ההכרזות יוצאות הדופן בבית הכנסת, הנאמרת מכוחה של מסורת רבת שנים, כשמונה מאות שנה, בתחילת יום הכיפורים, ומתירה כביכול לקהל הנוכחים "להתפלל עם העבריינים".

מיהו "עבריין" ולמה הוא זקוק לקבל "היתר" מיוחד לבוא בשערי בית הכנסת? ומה טעם נאמרת הכרזה זו דווקא בליל יום הכיפורים ולא בכל ימות השנה? ומדוע היא מנוסחת בניסוח משפטי-הלכתי מובהק, "על דעת המקום ועל דעת הקהל", הרווח בהלכות נדרים?

"כל נדרי"

הכרזה זו צמודה לאחת התפילות הידועות ביותר בסדר התפילה היהודי, "כל נדרי". קולמוסים רבים נשתברו בדבר תולדותיה של "התרת נדרים" זו, מקורה וטעמה². ככל הנראה, מקורה קדום ביותר, אך קשה לקבעו במדויק. בתלמוד הבבלי³ יש רמז למנהג התרת הנדרים דווקא בראש השנה: "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר: 'כל נדר שאני עתיד לידור - יהא בטל', ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר". מדברי התלמוד עולה שלא כל אמוראי בבל הסכימו למנהג זה המאפשר לבטל נדרים כלאחר יד, בדיבור פה בעלמא. ועד כדי כך הגיעו הדברים, שאחד האמוראים גזר מעין "צנזורה" על חברו, והתרה בו לבל ידרוש בעניין זה בפומבי, כדי שלא ינהג הציבור קלות ראש בנדרים⁴. גם לאחר מכן, לא הייתה תמימות דעים בעניין התרת נדרים, יש מי שיצאו נגדה בחריפות ויש מי שאימצוה בחום, אבל ברבות השנים הייתה לחלק בלתי נפרד של תפילת ליל ראש השנה. לימים הועתקה מליל ראש השנה לליל יום הכיפורים, אלא שטעמו של מעתק זה - למרות ההסברים שהוצעו לו כבר על ידי ראשונים - לא נתברר כל צורכו⁵.

מקור המנהג

נוסח ההצהרה, "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", נהוג כיום הן בקהילות אשכנז הן בקהילות ארצות המזרח. ואולם בעוד שורשיה של "כל נדרי" עתיקים ביותר, ההיתר "להתפלל עם העבריינים" מאוחר. וכפי שנראה להלן, ראשיתו במקורות אשכנזיים וצרפתיים מן המאה הי"ג ואילך.

טעמים אחדים ניתנו בהכרזה זו. מסורת עממית ידועה קושרת אותה, יחד עם התרת הנדרים כולה, לאנוסי ספרד. לפי מסורת זו, יסודה ב"מניינים" שארגנו האנוסים בליל יום הכיפורים וביקשו בה שיקבל הקב"ה את תפילתם גם אם כל השנה הם נראים "עבריינים"⁶. אכן, יסודה ההיסטורי של מסורת זו רעוע ביותר שכן היא מופיעה לראשונה כבר במאה הי"ג, ודווקא באשכנז ובפרובנס⁷, בדברים המיוחסים למהר"ם מרוטנבורג⁸, המובאים על דרך הסתם גם בספר שחיבר תלמידו, התשב"ץ, ר' שמשון (או שמואל) בן צדוק⁹. ואלה דבריו:

[כתב הר"ם נוחו עדן¹⁰]: ערב יום הכיפורים, קודם [שאומר] כל נדרי, אומר: בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה¹¹ [על דעת המקום ועל דעת הקהל] אנו מתירין להתפלל לעבריינים¹².

הסבר נוסף מנסה לעגן את מקור המנהג בתפיסה שלפיה ביום הכיפורים זכאי כל אדם להיות חלק מקהל ישראל, אפילו עבר עברות שבין אדם למקום או בין אדם לחברו ופייס את חברו.

מיהו עבריין?

אמור לי מיהו עבריין בעיניך, ואומר לך מי אתה. בעיני פלוני, עבריין הוא שם נרדף למי שעשה פשעים חמורים, כגון רצח, אנס או שדד; ואילו בעיני אלמוני הוא סתם בעל עברות, ואפילו עברות קלות. והגדרתו אינה רק עניין תיאורטי, אלא לעתים גם בעלת השלכה ממשית, כגון לעניין איסור לשון הרע¹³.

ומיהו העבריין שאליו נתכוונו בתחילה קובעי ההצהרה בתפילת "כל נדרי"? בנוסח ההצהרה אין רמז לדבר, אך אפשר שניתן לעמוד על פשרה באמצעות התחקות אחר גלגולי המונח 'עבריין' וההקשר שהוא מופיע בו בענייננו.

חטאים ועבריינים מעולם לא תמו מן הארץ, ויש עליהם עדויות רבות במקורות קדומים ומאוחרים¹⁴. המונחים "עברה", "עוברי עברה" ו"עבריין" נתחדשו על ידי חז"ל; ואילו במקרא נזכרים בעיקר שלושה מינֵי עברות, חטא ועוון ופשע¹⁵, ונגזרו מהן שני כינויי עבריינים, פושע¹⁶ וחוטא. ואולם לא הרי "עבריין" כהרי "חוטא" או "פושע", משום שהאחרונים עוברים על מצוות של תורה, ואילו "עבריין" הוא על פי רוב כינוי למי שעובר על מצוות חכמים¹⁷. גם ממשקלו של השם עולה לכאורה שמדובר במי שעובר עברות בקביעות¹⁸.

הד לדבר יש בספרות חז"ל. אגב דיון במונח "עוברי עבירה", נאמר בתלמוד¹⁹: "האי מאן דעבר אדרבנן - שרי למקרי ליה עבריינא", היינו: מי שעובר על דברי חכמים - מותר לקרותו עבריין. דומה שהצורך ב"היתר" נועד להתגבר על איסורי הוצאת שם רע ופגיעה בשמו הטוב של אדם.

ההיתר הנזכר בתלמוד בא לחזק דווקא את מצוות החכמים, שלא יבוא הציבור להקל בהן²⁰. לימים, הוסיפו ואמרו שאפילו נמנע אדם מלמלא חובה מוסרית-אתית, לאו דווקא משפטית שמתלווה אליה סנקציה ממשית, כגון שנדר אדם ולא שילם את נדרו²¹ או שעבר רק על סייג שנועד להרחיקו מעברה, כבר הוא בגדר עבריין²².

הצד השווה שבהם, שאין מדובר באיסורים מובהקים אלא במוסכמות שנהגו בני אדם לזלזל בהן מפני שהיו פרוצים בהן או משום שחשבו שהן עברות קלות.

מקומו וזמנו של מנהג

כלל גדול הוא בעולמה של תורה: עלייתם של כינוי או מנהג על במת ההיסטוריה אינה מקרית, ויש לחפש את שורשיהם הן במקום הן בזמן. בעניין דנן, צמח המנהג בחוגו של המהר"ם מרוטנבורג, באשכנז ובמאה הי"ג. ומה הסיבה לכך? אפשר שעיון בדברי הראשונים ייתן לנו כיוון בעניין זה, אם כי הדברים אינם מוחלטים.

בספר המרדכי²³, תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג, המשמש מקור נאמן ומעיין לא אכזב לתורת חכמי אשכנז, יש רמז מסוים לקביעת המנהג. וזה לשונו:

ונכנסים לבית הכנסת, ומתירין חרם להתפלל עם כל איש אשר עבר על גזירת הקהל, אפילו אינו מבקש שיתירו לו. שאמר רבי שמעון חסידא²⁴, "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית, שהרי חֶלבנה [=אחד מסממני הקטורת] ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת"²⁵.

בראש הדברים, ממקד ה"מרדכי" את העברה בנקודה מוגדרת היטב: העברה שהפכה אדם ל"עבריין" היא זלזול בתקנות הקהל. ומשום שגוררת היא אחריה נידוי, יש צורך להתירו. מכאן הצורך בניסוח משפטי מובהק שמקורו בהלכות נדרים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל"²⁶.

זיהוי ה"עבריין" דווקא עם מי שמזלזל בתקנות הקהל ובסמכותו²⁷ מצוי באחת מהתשובות המיוחסות לרש"י²⁸, שהובאו בספרות מבית מדרשו, ובמקבילות רבות אחרות מן המרחב האשכנזי-צרפתי²⁹. ועד כדי כך החשיבו אותה, שבספר הכלבו הוקדש לה סימן משלה, תחת הכותרת "דין עבריין":

והשיב רש"י: עבריין שעבר על גזירות הציבור, ולא נידוהו הקהל - נמנה במניין עשרה וחייב בכל המצוות, שכן מצינו בעכן שחטא³⁰ , דאף על פי שחטא - ישראל הוא ובקדושתו הוי [=הוא], ולא נפיק [=יצא] מכלל ישראל. [אבל אם נידוהו, מאחר שייבדל מקהל הגולה, אם יצרפוהו עמהם, היכן היא קללתן ומה הועילו בתקנתם? אינו ראוי לצירוף כלל, שכבר הבדילוהו מאגודתן]³¹.

אפשר שהבלטת הדין קשורה לניסיון להגן על מעמד תקנות הקהל ולעגנן טוב יותר באמצעות סנקציות, והיקרותו דווקא במרחב האשכנזי-צרפתי אינה מקרית³². ניתן להסבירו על רקע ניסיונות חוזרים ונשנים, של אלמים ו"עבריינים", להרהר אחר סמכות הקהילה ולערער עליה³³.

יחס חכמי אשכנז אל ה"אחר"

מקום הולדת המנהג, בבית מדרשו של המהר"ם מרוטנבורג, אינה מקרית. בדרך כלל, ניכרו חכמי אשכנז, הן הראשונים והן האחרונים, "חסידי אשכנז", בנטייתם להקל ביחסם כלפי ה"אחר"³⁴, בין אם מדובר באישה, גר, ישראל שהמיר דתו מאונס, או אדם עם מוגבלות³⁵. זאת, בשונה מקהילות אחרות, שנטו לעתים להדירם מחיי הקהילה.

מרכזיותו של בית הכנסת בחיי הקהילה היהודית בכלל, ובאשכנז בפרט³⁶, עשויה אולי להסביר מדוע בחרו דווקא במקום זה, בית הכנסת שהוא מקום כינוס לקהילה כולה, ובעיתוי זה - ערב יום הכיפורים, שאינו מכפר על עברות שבין אדם לחברו עד שירצה אותו - ל"מחוק" את חובות העבריינים, ולהתיר את החרם והנידוי שהוטל עליהם, מעין "חנינה כללית", כדי לאפשר להם להתפלל עם "כל עדת בני ישראל, כי לכל העם בשגגה".

חוט המשולש

פרשני הטור ונושאי כליו התחבטו הרבה גם בנוסח ה"היתר" להתפלל עם העבריינים. מתוך שראוהו כחלק מתפילת "כל נדרי", שיש בה מעין היתר נדרים, ושיוו לו אופי הלכתי-משפטי מובהק, דקדקו בו כדי להעמידו בכל תנאי התרת נדרים. לפיכך, מדגיש ר' דוד הלוי, בעל הט"ז-"טורי זהב" (פולין, המאה הי"ז), שההיתר אינו עניין לקהל כולו, אלא בעיקר לשלושת העומדים בראש ליד הבימה וספרי תורה בידיהם, שליח הציבור והשניים שעמו, המתפקדים כעין בית דין לשעה, ומכאן ההקפדה שיהיו דווקא שלושה.

טעם זה מתקבל על הדעת יותר מטעמים אחרים שניתנו במנהג זה, כגון הטעם הרואה בדרישה לאמירתה במעמד שלושה דווקא כמעין זכר למעשה אהרן וחור, שתמכו בידי משה בעת תפילתו, "אחד מזה ואחד מזה"³⁷. טעם זה אינו מסתבר, שהרי אם כן הוא, כפי שכתב הטור³⁸, נכון היה שיעמדו השניים אצל הש"ץ כל זמן התפילה, כל היום כולו, ואולי אף בכל יום או למצער בימי תענית³⁹, ולא רק בעת אמירת "כל נדרי".

מחבר אחר נתלה כביכול במסכת סופרים (הלכה יג), שנאמר בה שאין זה מן המובחר שיעמוד שליח הציבור לפני התיבה לבדו, וראוי שיעמוד אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד אבות האומה, אך אין נוהגים כן בכל ימות השנה לפי שטרודים העם במלאכתם, אך יש לנהוג כן בליל "כל נדרי" מאימת היום⁴⁰.

סוף דבר: היחיד והיחד

המטוטלת של יום הכיפורים נעה בין וידויו של היחיד לבין תפילת ה"יַחַד", תפילת הרבים. הכללת העבריינים בכלל הציבור מבטאת את ערך היַחַד, שראוי להבליטו גם בימינו.

מחד גיסא, ביקשו חכמים הראשונים לחזק את בדקם של תקנות הקהל, שלטון הרוב ושלטון החוק. לפיכך כינו את כל המזלזל בהם "עבריין" ונידוהו. מאידך גיסא, ובד בבד, ידעו להעביר על מידותיהם, הן מכוחה של תקנת השבים, הן מכוחה של גישה עקרונית הדוגלת בהכלת האחר ולא בהדרתו. לפיכך, מחלו לאותם עבריינים ביום הכיפורים והתירו להם להימנות עם שאר הציבור בתפילת ה"יחד".

כמה יפים בהקשר זה דברי הראי"ה - הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בעל "אורות התשובה", שכתב לתנועת "אגודת ישראל":

אסור לנו להפריד ולפרר. אסור לנו לומר: זה שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו. כשנעסוק לפעמים בפרטים בודאי נַפְלֶה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם, אבל כשאנו מתרוממים אל התוכן היסודי הכולל הכל, אין אנו רשאים להבדיל בו בין טובים לרעים. ועל דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מוכרחים להתפלל עם העבריינים⁴¹.

ההיתר שקבעו הראשונים, "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", הפך אצל הראי"ה, להכרח ממשי: "אנו מוכרחים להתפלל עם העבריינים". ונקל לשער, כפי שעולה מהקשר הדברים, שדבריו לא נאמרו בחלל ריק, אלא כוונו לשותפות הגורל והייעוד בין חובבי ציון ואנשי ארץ ישראל שומרי מצוות וזולתם.

וחתם הראי"ה דבריו: "להתפלל עִם העבריינים" אין פירושו רק להתפלל עמהם בצוותא חדא, אלא גם עליהם: "להתפלל, כלומר: לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב, והכלל כולל את הכל, זרע אדם וזרע בהמה".

סוף דבר הכול נשמע. עבודת יום הכיפורים אי אפשר לה שתהא שלמה בלי עבודת היחיד והיַחַד כאחד. ובא זה ולימד על זה, והיו לאחדים בידינו.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. על מקומם של אנשים עם מוגבלות בבית הכנסת, ובעיקר מצורעים ועיוורים, עמדתי בהרחבה במאמריי: "על העיוורון והיחס לאנשים עם מוגבלות ", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ו, גיליון מס' 264; "כל איש אשר בו מום לא יקרב? - למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 25-16; "שלא לבייש - זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 (ינואר 2007).
2. לדוגמא בעלמא, ראה: מ"ד הר, "ענייני הלכה בארץ ישראל במאה הששית והשביעית לספירת הנוצרים", תרביץ מט (תש"ם), עמ' 80-62; מאמרה של אמו"ר ד' הכהן, "תפילת 'כל נדרי', בתוך: חגים ומועדים, ראש השנה, ירושלים תשל"ח, עמ' 112-107; וראה עוד: ש' אשכנזי, "מנהגי כל נדרי", מחניים לג (תשי"ח), עמ' 105-103; ש' דשן, "חידת 'כל נדרי': בירור אנתרופולוגי והיסטורי", בתוך פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה, ספר היובל לי' כ"ץ, ירושלים תש"ם, עמ' קלו-קנג; א"מ הברמן, "הכרזת 'כל נדרי' ונוסחאותיה", מפרי העט והדעת, ירושלים תשמ"א, עמ' 189-180.
3. נדרים כג ע"ב.
4. ראה סוגיית הבבלי שם. כפי שהסביר מ"ד הר (לעיל, הערה 2), ניתן לעגן חשש זה מפני קלות ראש בנדרים על רקע המציאות החברתית בבבל באותה תקופה, שהייתה שטופה בנדרים כחלק מעיסוקה הכללי במאגיה.
5. ראה הר (לעיל, הערה 2), עמ' 72-71 וההפניות שם.
6. ונתקיים נוסח זה עד ימינו, שבהם באים לבית הכנסת בליל יום הכיפורים יהודים שאינם רגילים לבוא בשעריו כל השנה, ואינם מקפידים על קלה כחמורה.
7. בעניין זה חשו כבר ראשונים. כך כתב רבי יעקב בעל ה"טורים" (ספרד, המאה הי"ד): "ונוהגין באשכנז שקודם שיתפללו מתירין לכל העבריינים כדי להתפלל עמהם, ואפילו אם לא יבקשו שיתירו להם" (בדיקה במאגר ספרות השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן העלתה שעל אף היקפו העצום של החיבור ומאות מנהגי אשכנז המובאים בו, בעיקר בחלק אורח חיים, לשון זו אינה שכיחה בו, פחות מעשרים פעם. על מקום המנהג ביצירתו, ראה: י"ד גלינסקי, ארבעה טורים, דיסרטציה, ר"ג תשנ"ט, עמ' 291-254). וכך מדגיש גם בעל "צדה לדרך", ר' מנחם בר' אהרן בן זרח (תלמיד ר' יהודה בן הרא"ש, בן המאה הי"ד, המביא הרבה מסורות הלכה צרפתיות), מאמר ד, כלל ה, פרק ז. על אף שדרך כלל נסמך הוא על דברי הטור, במקום זה הוסיף אף את מסורת בית אבותיו הצרפתית: "בצרפת ובאשכנז מתירין כל העבריינים".
8. פסקים ומנהגים למהר"ם מרוטנבורג, מהדורת רי"ז כהנא, ירושלים תשי"ז, סימן תקנב, עמ' שד; ומקורו בארחות חיים, הלכות יום הכיפורים, כט; ומקבילותיו (שמן הסתם, ניזון כדרכו, מספרות דבי מהר"ם ואולי מן התשב"ץ הקטן): תשב"ץ קטן, סימן קלא (ובמהדורתו החדשה של רשמ"מ שניאורסון, סימן רצו); כלבו סוף סימן סח (מהדורת אברהם, עמ' רנא); צדה לדרך (לעיל, הערה 7); ספר האגודה (לר' אלכסנדר זוסלין הכהן, מחכמי אשכנז במאה הי"ד), סוף יומא, קלט, ע"ד. וראה בספר "נתיב בינה" לר"י יעקבסון, חלק ה, עמ' 197, שהביא מקורות שונים לעניין זה, ומקצתם יובאו להלן.
9. הספר מכונה "תשב"ץ קטן", כדי להבדילו משו"ת התשב"ץ של רבי שמעון בן צמח דוראן. לפי מסורות אחדות, הספר נכתב בשעה שהיה אסור בבית הסוהר, ותלמידו רשם את הדברים מפיו כשבא לבקרו. על תפוצתו הרבה ניתן ללמוד מן העובדה שיש לא פחות ממאה ועשרים כתבי יד שלו. על גלגוליו, ראה המבוא למהדורתו החדשה של שמ"מ שניאורסון, ירושלים תשס"ה.
10. קידומת זו חסרה בספר התשב"ץ.
11. דעתו של ר' דוד הלוי, בעל טורי זהב, לא הייתה נוחה מהקדמת "הקהל" ל"ישיבות", ולפיכך הציע להפוך את הסדר (אורח חיים, סימן תריט, ס"ק ב).
12. כפי שהעיר המהדיר, בדפוס ראשון (וכן בדפוסים הנפוצים) של תשב"ץ קטן, סימן קלא, הנוסח הוא: "להתפלל עם העבריינים"; ואילו בכתבי היד: "אנו מתירין אם יש שום עבריין בתוכינו, שנוכל להתפלל עמו". בטור, אורח חיים, סימן תריט: "מתירין לכל העבריינין כדי להתפלל עמהן".
13. ראה ספר חסידים (מהדורת מרגליות), סימן תרן. ובמדינת ישראל: ע"א (ת"א) 1751/93 מאיר ליפשיץ נ' אייבי נתן, פס"מ נה(3) 133. תודתי נתונה לידידי א' סטופל שהפנה שימת לבי לפס"ד זה.
14. לדוגמה יפה להיקף העבריינות באשכנז הקדומה ראה א' גרוסמן, "עבריינים ואלמים באשכנז הקדומה", שנתון המשפט העברי ח (תשמ"א), עמ' 152-135.
15. על אף שה"פשע" בימינו מצוי בדרגה החמורה ביותר, לא כך היה בתקופת חכמים. ראה א' הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
16. ראה למשל בנוסח תפילת הנעילה הקדום: "אתה נותן יד לפושעים".
17. בדורות מאוחרים ניטשטשו כמובן הגבולות, והמונח "עבריין" היה שם נרדף לכל עובר עברה, בין מדרבנן בין מדאורייתא. ראה א' בן-יהודה, מילון הלשון העברית, עמ' 4296.
18. כדרך שאר בעלי מקצועות ותכונות של קבע: רצען, קבלן, מהפכן, דברן, שתקן (ובימינו: אופנוען) ועוד. על משקל זה, ראה: ב"צ גרוס, המשקלים פעלון ופעלן במקרא ובלשון חכמים (ירושלים תשנ"ד). דוגמאות לכינויים בעלי משקל "מחומש" דומה ,"עבריין", לא "עַבְרָן", ראה ש' מורג וי' קארה, ארמית בבלית במסורת תימן - שם העצם (ירושלים תשס"ב), עמ' 309. תודתי נתונה לידידי ב' דן שהפנה את תשומת לבי למקור זה.
19. שבת מ ע"ב.
20. וכבר מצינו במקומות אחרים שעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ראה למשל עירובין עז ע"א; פה ע"ב ועוד.
21. ראה מדרש לקח טוב, במדבר, מטות קלז ע"א.
22. כגון: "המקשה עצמו לדעת - נקרא עבריין" (נידה יג ע"ב).
23. מרדכי, יומא, סימן תשכה.
24. כריתות ו ע"ב.
25. עמי ארצות שבדור הזה, שאינם יודעים חלבנה מהי, הלכו ו"תיקנו" בספרו של ש"י עגנון, ימים נוראים (ירושלים-תל אביב תשנ"ח), עמ' רמה, וכתבו: "שהרי הלבנה(!) ריחה רע", מירקו את החי"ת, ונתחלפה להם חלבנה בלבנה. והוא רחום יכפר עוון...
26. על הקרבה שבין הלכות נדרים להלכות משפט, ראה: א' הכהן, "דיני הנדרים כמקור להלכות משפט", פרשת השבוע, מטות מסעי, תשס"ג, גליון מס' 131.
27. זיהוי זה עולה גם מחילופי הנוסח שבין המקורות, כאשר בחלקם מופיע "עבריין" סתם, ובחלקם "עבריין שעבר על גזירת ציבור".
28. על תשובותיו של רש"י והקשיים בזיהוין, ראה מאמרי: א' הכהן, "תשובות רש"י", שעתיד להתפרסם בספר רש"י: דמותו, יצירתו והשפעתו לדורות (א' גרוסמן, ש' יפת עורכים), שעתיד לצאת לאור בקרוב במרכז זלמן שזר.
29. ספר האורה, סימן קל, עמ' 220; מחזור ויטרי, סימן מה, עמ' 25; איסור והיתר, סימן קכה; מרדכי שבועות סימן תשנה; כל בו סימן קל; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס לבוב, סימן קג; המנהיג, מניין דין עשרה לתפילה, סימן עט (מהדורת רפאל, עמ' קיב); תשובות רש"י, עמ' 287.
30. בספר הכלבו מביא כאן את הפסוק מיהושע ז, א: "חטא ישראל", שממנו למדו חכמים שאף על פי שחטא - ישראל הוא.
31. יש להדגיש כי למרות תוכנו ואופיו הריטואלי-לכאורה של הדין, אין הוא שייך רק למסגרת הלכות תפילה, אלא לא פחות מכך ואולי בעיקר לענייני "חושן משפט", לדיני חרמות ונידוי, והדבר יכול להילמד גם ממיקומו בחיבור ה"כלבו", בין דיני פיקדון לדיני גזירות הציבור (תקנות הקהל).
32. בדורות קדומים יותר, כינו באשכנז את העובר על תקנות חכמים בעיקר בכינוי הרווח והסתמי "רשע" "זֵד", או בכינוי ממוקד-עבירה, כגון "גנב". ראה תשובת ר' יוסף טוב עלם, שו"ת מהר"ם, דפוס לבוב, סימן תכג; וראה תשובת ר' גרשם מאור הגולה, מתוך כ"י מונטיפיורי 98, בעניין יהודי ששלח גנבים לבית יהודי אחר כדי ליטול בגדים שלדעתו היו שייכים לו, ואף נתן בידם קורנס כדי לשבור את הארון בו הוחזקו הבגדים. ר' גרשם מכנהו "רשע". התשובה פורסמה על ידי א' גרוסמן, "יחסם של חכמי אשכנז הראשונים אל שלטון הקהל", שנתון המשפט העברי ב (תשל"ה), עמ' 197-195; וראה גרוסמן (לעיל, הערה 14).
33. לגבי אשכנז הקדומה, ראה גרוסמן (לעיל, הערה 14).
34. דוגמא בולטת לכך היא תשובתו המפורסמת והמקלה של רגמ"ה - רבנו גרשם מאור הגולה, שהתיר לכהן שנשתמד ושב למוטב לחזור ולישא את כפיו. ראה שו"ת רגמ"ה, סימן ד; ודיון רחב בה ובתשובות אחרות באותו עניין אצל: א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשמ"ה, עמ' 127-122; נ' רקובר, תקנת השבים, ירושלים תשס"ז, עמ' 99-95.
35. לגבי נשים, ראה בהרחבה אצל א' גרוסמן, חסידות ומורדות (ירושלים תשס"ג). ראה גם: א' שהם-שטיינר, היחס החברתי לאדם החריג בחברה היהודית בימי הביניים, דיסרטציה, ירושלים תשס"ב; א' הכהן, מעמדו של ה'אַחֵר' במשפט העברי - על יחסם של רש"י ורמב"ם לקבוצות מיעוט בחברה היהודית, מים מדליו 17 (תשס"ו), עמ' 154-119; ובמאמריי הנזכרים בהערה 1 לעיל.
36. על פן זה בחיי הקהילה באשכנז, ראה: א' אייזקס, מקומו של בית הכנסת בחברה האשכנזית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור באוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ב, והמקורות המרובים הנזכרים שם.
37. פרקי דרבי אליעזר, מד, וממנו בראשונים.
38. טור, אורח חיים, סימן תריט.
39. ראה ספר המנהיג, הלכות תענית, מהדורת רפאל, עמ' רסט.
40. אוצר כל מנהגי ישורון, עמ' 72.
41. אגרות הראי"ה, חלק ב, עמ' קעב, מראש חודש סיוון תרע"ג.

---

---