מבוא

בפרשת ויגש מתוארת הרפורמה האגרארית שהנהיג יוסף במצרים. במסגרת רפורמה זו נקבע שהכוהנים המצרים היו פטורים מן החובה שנתחייבו כל המצרים, למכור את אדמתם ליוסף בתמורה למזון ולזרעים, משום שהיה "חק לכהנים מאת פרעה, ואכלו את חֻקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם" (בראשית מז, כב). נמצאנו למדים כי כבר במצרים העתיקה, זכו המשרתים בקודש לפרנסה קבועה ויציבה מאוצר הממלכה, בלא שנאלצו לוותר לשם כך על הזכות המוקנית לכל אזרח בן חורין במדינה לקניין פרטי. מטבע הדברים, קצר המצע כאן מלהעמיק בהרחבה במבנה השלטון המצרי ובהשוואות שבינו לבין המשפט העברי. לכן, נסתפק בציון ההבדל הבולט ביותר בין כוהני מצרים לכוהני ישראל: לכוהני מצרים הייתה קרקע פרטית ויחד עם זאת גם קיבלו את מזונם כחוק, כפרנסה יציבה וקבועה; ואילו לכוהני ישראל אין זכות לנחול נחלה ואף אין להם זכות לקבל תשלום מכוח חוק, אלא עליהם לחזר אחרי "מתנות הכהונה" המגיעות להם מן הציבור, ולעתים אף לשלם עבורן¹.

בתקופת הגלות נעשו הרבנים למנהיגים הרוחניים במקום הכוהנים. מוסד הרבנות הוא רחב מני ים וזוקק דיון מקיף בשאלות רבות², ומובן שלא נוכל אפילו להזכיר את כל העניינים הקשורים למוסד הרבנות. לענייננו חשוב להזכיר רק כי תפקידו העיקרי של הרב הוא להיות המנהיג הרוחני והסמכות הדתית העליונה בקהילתו³. בשורות הבאות ננסה לשפוך מעט אור על אחת מן הסוגיות בעולמה של רבנות, שכרם של רבני הקהילות.

האיסור לקבל שכר עבור מצווה

משרת הרבנות בקהילה היא לכאורה אחד מן העיסוקים הדתיים שמצווה לעסוק בהם אך אסור לקבל עבורם שכר. כלל היסוד בעניין זה מובע בתלמוד הבבלי: "'ראה למדתי אתכם חֻקים ומשפטים כאשר צוני ה'' (דברים ד, ה) - מה אני בחנם אף אתם נמי [=גם כן] בחנם"⁴. חכמינו פירשו את האיסור כחל לא רק על הוראת תורה אלא על כל דבר מצווה: ישיבה בדין, שחיטה ואפילו על ריפוי חולים⁵.

הרמב"ם התנגד בחריפות רבה למתן שכר עבור לימוד תורה. וזה לשונו⁶:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: "אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן" (אבות, ד, ה) ועוד ציוו ואמרו: "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות" (שם, א, י) ו"כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטילה וגוררת עוון" (שם, ב, ב) וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

נגד הרמב"ם קמו חכמים רבים, למן נושאי כליו, כרבי יוסף קארו, ועד רבני זמננו⁷. מתוך שלל מתנגדי דעת הרמב"ם נביא את הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים במאה הכ'. וזה לשונו⁸:

ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות, אם מדינא [=מן הדין] אם מתקנה, ד'עֵת לעשות לה' הפרו תורתך' [הכלל המתיר להפר דין מדיני התורה כדי לקדם עניין תורני חשוב יותר] שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להימנע מזה אפילו ממידת חסידות. ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שאי אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כל שכן בדורנו... שודאי אי אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה.

הנה כי כן, התאמצו מאוד חכמי ישראל בתקופה שלאחר הרמב"ם למצוא היתר לקבלת שכר למלמדי תורה. תחילה הוצגו ההיתרים כהיתרים דחוקים. וזה לשונו של בעל "תרומת הדשן", ר' ישראל איסרליין (אוסטריה, המאה הט"ו), שנשאל בעניין קיפוח פרנסת רב על ידי עמיתו למקצוע:

כמה טצדקי [=הצטדקויות] על קיבול פרס זה [פרנסת הרב] אנו בושין ובטורח למצוא היתר לרובן והיאך נחזיק אותן כולי האי [=כל כך] להחשיבו פרנסה לבלי ישיג אחר בהם⁹.

פירוש הדברים: במאמצים רבים אנו מאפשרים לרב לקבל שכר בדרך מסוימת, אך בוודאי שלא נוכל לראות ברב בעל עסק שיש לו זכות למנוע תחרות בלתי הוגנת בפרנסתו.

ואולם ברבות הימים הפך הדבר להיתר גמור, וכמעט שאין מי שמפקפק אחריו. בדומה לזה הביאו חכמים במהלך הדורות למן חכמי התלמוד נימוקים רבים להתיר לדיינים, לרופאים ולשאר העוסקים במלאכת מצווה לקבל שכר חלף עבודתם¹⁰.

שכר הרב - פגיעה במעמדו וחשש לתלות

מלבד האיסור לקבל שכר עבור מצווה, יש בתשלום שכר לרבה של קהילה בעיות אחרות, והעיקריות בהן: פגיעה במעמד הרב, חשש לתלותו במשלמי שכרו וחשש להימצאותו בניגוד עניינים.

נאמר במסכת סנהדרין¹¹:

לְמה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחילה דומה לקיתון [לכלי] של זהב. סיפר הימנו [=דיבר עמו] - דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו [תלמיד חכם מעם הארץ] - דומה לקיתון של חרשׂ. כיון שנשבר - שוב אין לו תקנה.

ודאי שתלות כלכלית, מלבד פגיעה בעצמאות שיקול הדעת, גורמת גם לפגיעה במעמדו של הנזקק, כדברי ר' סעדיה גאון¹²:

אמר כי אין ראוי לאדם להתעסק בעולם הזה בדבר חוץ מן בקשת החכמה... ומצאתי כל מה שאמרו אמת. אבל מקום הטעות בו הוא מה שאמרו שלא יתעסקו בדבר זולתה [זולת לימוד התורה]. ואם לא יתעסקו עמה במזון ובמחסה ובמסתור - תבטל, כי אין עמידה זולתם. ואם ישליך את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, היה נבזה, ואין סומכין עליו ולא מקבלים דבריו, וכמו שאמר: "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים" (קוהלת ט, טז).

ומאחר שרב בקהילה, ובמיוחד בימינו, מפעיל סמכויות שבעיקרן אינן פורמאליות ואינן ניתנות לאכיפה באמצעים משפטיים, שמירת מעמדו בעיני הציבור חיונית לביצוע תפקידו. אך יש להדגיש כי פגיעה במעמדו עקב קבלת שכר היא עניין חברתי התלוי בנורמות המקובלות במקום ובזמן¹³.

מלבד הפגיעה המעמדית, קבלת השכר מעמידה את הרב גם בניגוד עניינים ויש חשש שיפעל לרצות את משלם שכרו או שינסו נותני לחמו להגביל את סמכויותיו ואת פעילותו.

ארבע אפשרויות לתשלום שכר לרב

ניתן להציע ארבעה דגמים לדרך תשלום שכר לרב הקהילה, שכל אחד מהם מתמודד בדרך אחרת בקשיים שתיארנו לעיל.

הדרך הראשונה - יחידים בקהילה ישלמו לרב את שכרו או יתנו לו מתנות. דרך זו היא הקרובה ביותר למוסד הצדקה והרחוקה ביותר מהעסקה רגילה. בניגוד להעסקה רגילה, שבה המעסיק הוא המשלם את שכר העובד בסכום קבוע ומוסכם מראש, שכר הרב משולם לפי שיטה זו על ידי צד שלישי, בין אם הוא פרט בקהילה בין אינו פרט בקהילה, והוא סכום אקראי שלא הוסכם עליו מראש. מצד אחד, תשלום שכר בדרך זו מרחיק את הרב ממעמד של מתפרנס מן הצדקה, אך מצד שני הוא מגביר את הקשיים שציינו לעיל. רב שפרנסתו תלויה לו מנגד ואף תלויה לחלוטין ברצון הנדיבים ימצא את עצמו מבוזה וחייו תלויים לו מנגד¹⁴, כשהוא תלוי לחלוטין בנותני המתנות. ומאחר שבדרך כלל רוב נותני המתנות לרב הם עשירי הקהילה, יש בזה גם חשש ברור לנטיית הרב לטובת עשירי הקהילה ולרעת ענייה. נוסף על זה, כל אימת שיקבל הרב מתנה, עלול להתעורר חשד שמא קיבל אותה כשוחד. ואכן היו חכמים שגם כשהתירו לרב להתפרנס מקופת הציבור, ואף התירו לרב בריא להתפרנס גם הוא מן ההוראה (בשונה מהחכמים שהתירו זאת רק לרב שמצבו הבריאותי אינו מאפשר לו לעשות מלאכה), אסרו עליו להתפרנס ממתנותיהם של יחידים. וזה לשון הרמ"א בעניין זה¹⁵:

כל זה דשרי [=שמותר], היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה, אבל אין לו לקבל דורונות [=מתנות] מן הבריות. והא דאמרינן: "כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים" (כתובות קה ע"ב), היינו בדורונות קטנים. שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב, אפילו הוא עם הארץ.

הדרך השנייה - סיוע עקיף לפרנסת הרב על ידי העדפת פעילותו הכלכלית, בין על ידי מתן מונופולין לפעילותו, כגון מכירת מוצרים מסוימים או מכירת מוצרים בלא צורך בהסכמת אחרים, בין על ידי פטור ממסים ותשלומי חובה. כך נשמר בצורה ההדוקה ביותר העיקרון האוסר עליו להתפרנס מדברי תורה¹⁶. מעמד הרב נשמר כמי שאינו מתפרנס מתורתו ויחד עם זה הוא תלוי פחות בפרנסי הקהילה ובעשיריה. "חסרונה" הגדול של שיטת תגמול זו, שהיא מחייבת את הרב לייחד מזמנו לעיסוקי חולין ואינה מאפשרת לו להקדיש את כל זמנו לתורה ולעבודתו הציבורית.

הדרך השלישית - לחייב את בני הקהילה לשלם לו תשלום מיוחד בזמנים מיוחדים או עבור פעולות מיוחדות, כגון סידור חופה וקידושין או מילת תינוק¹⁷. בדרך זו נשמר ההבדל בין רבנות לבין עבודה רגילה תמורת שכר. נוסף על כך, הרב אינו מצוי במצב של ניגוד עניינים וחשש להעדפה של קבוצה אחת דווקא, משום שבניגוד לפרנסה באמצעות מתנות, בדגם זה, מוטל "מס הרבנות" על הציבור כולו באופן שוויוני. החסרונות של שיטה זו הן בעיקר חוסר הוודאות התעסוקתית של הרב, שאינו יכול לדעת מתי וכמה יהיה שכרו¹⁸. חסרון נוסף הוא הצורך בניהול גבייה ממשלמים רבים שלעתים עשויים שלא לכבד את הדין המקומי וכן תחרות מצד רבנים אחרים, בין רבני אזורים אחרים ובין רבנים נודדים.

הדרך הרביעית - תשלום שכר סדיר לרב מקופת הקהילה. בדרך זו פטור הרב מדאגות פרנסה בהנחה ששכרו מספיק והוא אינו תלוי ביחידים בקהילה. מאידך גיסא, יש בדרך זו זיהוי מלא של הרבנות כעיסוק שיש שכר בצדו. נוסף על כך, הרב הופך להיות תלוי בקהילתו ובפרנסיה ועלול לאבד את עצמאותו. במיוחד גדולה הסכנה לניגוד עניינים אם ניתן לפטר אותו. לעומת זאת, אם משך כהונתו אינו מוגבל או שהוא מוגבל אך אי אפשר לקצרו, החשש מניגוד עניינים פוחת.

מציאות החיים

במהלך החיים היהודיים הופעלו כל ארבע הדרכים. בימי המשנה והתלמוד לא קיבלו הרבנים ולא הדיינים שכר למעט דיינים שהדיינות הייתה עיסוקם היחיד¹⁹. יחד עם זאת, תלמידי חכמים נהנו מיתרונות כלכליים עקיפים, לרבות פטור ממסים²⁰. נראה שרבנות בקהילה כמשרה מקצועית ששכרה בצדה נהגה הן בספרד הן באשכנז למן המאה הי"ד ואילך²¹, ואילו הטבות אחרות ניתנו לרבנים עוד דורות רבים לפני כן. במשך תקופה ארוכה נהגו במקומות מסוימים שעל כל זוג שהתחתן או משפחה שהכניסה את בנה בבריתו של אברהם אבינו לתת מענק מסוים לרב לחזן ולשמש שכונה רח"ש [=ראשי תיבות: רב, חזן, שמש] נוסף על המשכורת הקבועה של הרב. מנהג זה נזכר פעמים רבות בספרות השו"ת²². גם המנהג לתת מתנות לרב, על אף שיצאו נגדו, התקיים גם התקיים²³. אך חשוב להדגיש כי לאורך כל הדורות, אף על פי שתשלום שכר הרב הפך למנהג נפוץ ביותר, נמנעו רבנים הרבה מלקבל שכר והתפרנסו ממלאכה אחרת.

שכר הרבנים במדינת ישראל

בישראל מוסדרים שירותי הדת בחוק שירותי הדת (נוסח משולב), התשל"א-1971 ובתקנות שמכוחו²⁴. בהתאם לחוק זה, נושאת קופת הציבור בשכרם של רבני הערים ורבני הישובים והשכונות. בכך אימצה המדינה את דגם ההעסקה הרביעי מבין אלה שציינו לעיל, תוך שהיא אוסרת על קיום מקביל של דרכים אחרות, כגון נתינת מתנות לרב²⁵. נראה כי חלק מן החסרונות האפשריים בדרך זאת אינו מתקיים ברבני הקהילות בישראל בימינו. כך, אי אפשר לטעון שעצם תשלום השכר מקופת הציבור פוגע במעמדו של המקבל ומדמה אותו למי שמתפרנס מן הצדקה. במדינה המודרנית רבים מאוד הם המתפרנסים מקופת הציבור ואיש אינו רואה בזה משום פחיתות כבוד. הדין התמודד גם בבעיית ניגוד העניינים ותלות הרב במשלמי שכרו כשצמצם מאוד את האפשרות להפסיק את כהונתו של רב²⁶ ואף קבע כי במילוי תפקידו אין על הרב מרות זולת מרות הדין²⁷. יחד עם זאת, חלק מחסרונותיה של השיטה נותרו בעינם. בעיקר יש להצביע על הצמצום בתחומים שרבנים ודיינים רשאים לעסוק בהם, כגון: האיסור על הדיינים לעסוק בפעילות פוליטית²⁸; פתרון סכסוכים במסגרת של בוררות, גם אם ביקשו מהם הצדדים לעשות זאת²⁹; והגבלות על רבני ערים להשמיע ביקורת נגד הממשלה³⁰.

הערות:

* עו"ד תומר מוסקוביץ, המשנה למנהל מנהלת סל"ע
1. ראה למשל דרשת רב נחמן בר כהן על הפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד) - "אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום - יעמיד ארץ; ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות - יהרסנה" (כתובות קה ע"ב). המציאות שבה כוהנים נאלצים ל"התחנן" כדי לקבל את התרומה מובאת כדוגמה שלילית המביאה להרס הארץ. ואולם יש להעיר כי החלופה המובאת בדרשה אינה תשלום מקופת הציבור אלא שיהיה הדיין עשיר שאינו צריך לכלום, כלשון רש"י.
2. ראה: אנציקלופדיה עברית, ערך רבנות, וההפניות שם; מ' ברויאר, "הסמיכה האשכנזית", ציון לג (תשכ"ח), עמ' 46-15. על תפקידו של הרב וההבחנה בינו לבין הדיין ראה י' ברנד, "הרב והדיין יחסי הרשויות", פרשת השבוע, וזאת הברכה, תשס"ז, גיליון מס' 301.
3. ראה מ' לוונטהאל, שררה שהיא עבדות, ירושלים תשס"ז, עמ' 175.
4. נדרים לז ע"א.
5. ראה ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, ירושלים תשכ"ט, עמ' 55. וראה א' הכהן, "ולא על ידי שר"פ? - שירותי רפואה פרטיים: מבט יהודי", במעגלי צדק 13 (תשס"ז), עמ' 21-12; הנ"ל, "שירותי רפואה פרטיים והגבלת שכר הרופא: הלכה, משפט ואתיקה" [בדפוס].
6. משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י. וראוי להעיר כי ה"רבנות" הנזכרת כאן אינה כרבנות של ימינו אלא גדלות ושררה. יחד עם זאת, ברור כי הרמב"ם התייחס בדבריו גם למי שמכהנים כרבנים ולא רק ללומדי תורה בלבד. לעניין זה, ראה פירוש המשניות לרמב"ם (אבות ד, ז), על דברי ר' צדוק, האוסר לעשות את התורה קרדום לחפור בה. וזה לשון הרמב"ם: "והתעוורו בני אדם... וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות... והשגו את בני אדם בהטעאה מוחלטת שזה חובה, ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותם". אך יש לציין שהרמב"ם עצמו התפרנס מן הרפואה, שאף היא נתפסה כמלאכת מצווה שאסור לדרוש שכר תמורתה. ואולי התיר הרמב"ם לעצמו לעשות כן רק משום שהתפרנס מרפואתם של גויים. אף נדגיש שהרמב"ם לא אסר על דיין שהדיינות ממלאה את כל זמנו לקבל שכר תמורתה (ראה להלן, הערה 19). וכן הביא להלכה גם את הדין שתלמיד חכם זכאי להקלות במסחרו (ראה להלן, הערה 16).
7. לסקירה מקיפה של השיטות בתשלום שכר עבור מצווה ראה מ' לוונטהאל (לעיל, הערה 3), עמ' 648 ואילך. וראה גם א' ורהפטיג, "הגנת הצרכן לאור ההלכה", תחומין א (תש"ם), עמ' 468.
8. שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן קטז.
9. תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן קכח.
10. ראה י' בלס, עשיית עושר ולא במשפט, בסדרת חוק לישראל בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 129-125. הנימוק העיקרי להיתר לקבל שכר היה שאינו ניתן עבור קיום המצווה אלא עבור ביטול זמנו של הרב או המורה או הדיין וכיוצא באלה. לדיון מקיף בסוגיית שכרם של דיינים ראה מ' ויגודה, "בתי הדין ומינוי הדיינים במשפט העברי", מחניים 12א (תשנ"ו), עמ' 160-146. וראה ורהפטיג (לעיל, הערה 7), שם.
11. סנהדרין נב ע"ב. וראה רש"י על אתר: "בעודו מתנהג בכבודו, שאין צריך לו, הוא יקר בעיניו".
12. ספר האמונות והדעות, מאמר י, ד"ה האחד עשר.
13. נעיר עליו להלן כשנעסוק בשכר הרבנים במדינת ישראל בימינו. לעניין זה, טוב יותר מצבו של הדיין ממצבו של הרב, שכן הדיין מפעיל סמכות חוקית וחובה לציית להחלטותיו, מה שאין כן הרב שאינו מפעיל סמכות פורמאלית. דברים שאמרו חז"ל על דיין הדומה לכהן המחזר אחרי התרומה (לעיל, הערה 1), יפים אם כן, ואף מקל וחומר, גם לרב.
14. השווה דרשת חז"ל על הפסוק "והיו חייך תלואים לך מנגד" (דברים כח, סו) - "זה הלקוח תבואה משנה לשנה" (מנחות קג ע"ב). מצב זה נכון גם ביחס לרבנות הראשית לישראל, שנסמכה שנים רבות על שולחן משרד הדתות, ואף כיום, כשהיא רשות סמך, היא תלויה בתקציבה ברשויות אחרות. לעניין זה ראה א' הכהן, "הרבנות הראשית לישראל: היבטים משפטיים", בתוך הרבנות הראשית לישראל: שבעים שנה לייסודה, בעריכת א' ורהפטיג וו' כ"ץ (ירושלים תשס"ב), עמ' 183-181.
15. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמו, סעיף כא, בהגהה. אך ראה דברי הש"ך שם המצדד להתיר גם לקבל מתנות. אך אפשר שההיתר לקבל מתנות הוא רק למי שלומד תורה או מלמד תורה לאחרים אבל לא לרב המנהיג את קהילתו. וראה גם ורהפטיג (לעיל, הערה 7), עמ' 469.
16. אם כי גם בדרך זו מקבל הרב הטבה בגלל היותו רב, אך מדובר בהטבה עקיפה. לעניין זכותו להציב את חנותו בכל מקום, ראה בבא בתרא כב ע"א; רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ו, הלכה ט. לעניין פטור ממסים מסוימים, ראה: בבא בתרא ז ע"ב; רמב"ם, שם, הלכה ו. להקשר ההיסטורי, ראה י' הקר, "'אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ' - ניתוח היסטורי-הלכתי של תשלום מס הג'זייה על ידי חכמים בארץ ישראל במאה השש-עשרה", שלם ד (תשמ"ד), עמ' 118-63.
17. זהו מנהג הרח"ש, רב וחזן ושמש, שנהג בקהילות רבות.
18. בעניין זה דומה הרב לכל בעל עסק עצמאי שאינו יודע כמה יתפרנס, אלא שבניגוד להם אין הרב יכול להגדיל את היקף עסקיו באמצעות פרסום או אמצעי שיווק אחרים. בדרך כלל יקשה על הרב גם לגייס בדרך זו שכר ראוי.
19. "דיינין שדנין את הגזלנין בירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכמה היו נוטלים תשעים מנה בכל שנה ואם לא הספיקו להן מוסיפין להן, אף על פי שלא רצו מוסיפין להן כדי צרכן והם ונשיהם ובניהם ובני ביתן" (רמב"ם, הלכות שקלים, פרק ד, הלכה ז). דין זה סותר את הדין הכללי האוסר על דיין לקבל שכר. תוספות, בכורות כט ע"א, ד"ה "מה", אומרים שדיינים אלה קיבלו שכר מאחר ולא היה להם שום עיסוק אחר. נציין כי התלמוד הבבלי אומר שבשעה שדייני הגזלות קיבלו שכר, פעלו בירושלים עוד 394 בתי דין שדייניהם לא קיבלו שכר (כתובות קה ע"א). יש לציין כי באותה תקופה כלל לא נהגה משרת רב הקהילה, בוודאי לא בצורה המקובלת בימינו.
20. לעיל, הערה 16. וראה גם לוונטהאל (לעיל, הערה 3), עמ' 656.
21. ראה אנציקלופדיה עברית, ערך רבנות. יש המאחרים את התקופה שהחלו רבנים לקבל שכר בצורה סדירה עד למאה הט"ז. ראה ש' אסף, לקורות הרבנות, תל-אביב תרפ"ב, עמ' 19. וראה י"י יובל, רבנים ורבנות בגרמניה, חיבור לקבלת תואר ד"ר באוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 340. ואכן, כפי שהערנו לעיל, תשלום שכר לרב הביא פעמים רבות להטלת מגבלות קשות על חופש הפעולה שלו. דוגמאות רבות לעניין זה ניתן למצוא בפנקסי הקהילות. ראה למשל פנקס קהל טיקטין, ירושלים תשנ"ז, עמ' 156.
22. ראה למשל: שו"ת פנים מאירות לר' מאיר איזנשטאט (פולין, המאה הי"ז), חלק א, סימן ה, ד"ה ועוד תמה; שו"ת משיב דבר לר' נפתלי צבי יהודה ברלין (רוסיה, המאה הי"ט); שו"ת מהרש"ם לר' שלום שבדרון (גליציה, המאה הכ'), חלק ג, סימן רכח, ד"ה ע"ד שאלתו.
23. ראה למשל בדברי הש"ך על השולחן ערוך (לעיל, הערה 15).
24. ביחס לרבנים הראשיים, ראה גם: חוק לקביעת משכורתם של נשיא המדינה, חברי הממשלה והרבנים הראשיים לישראל, התשי"א-1950; הכהן (לעיל, הערה 14), עמ' 183.
25. חוק שירות הציבור (מתנות), התש"ם-1979, חל על רבנים כשם שהוא חל על עובדי המדינה (סעיף 4 לחוק). כמו כן, כלולים הרבנים בכלל עובדי הציבור בחוק העונשין, התשל"ז-1977. וראה לאחרונה בג"ץ 3495/06 הרב הראשי לישראל הרב יונה מצגר נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם).
26. ראה תקנה 19 לתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשס"ז-2007.
27. ראה למשל ע"ע 751/05 מדינת ישראל נ' הרב יוסף בן פורת עמאר (לא פורסם).
28. ראה בג"ץ 732/84 יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 307; א' ינון, י' דוד, א' ינון, י' דוד, הרבנות הממלכתית: בחירה, הפרדה וחופש ביטוי (ירושלים, תש"ס).
29. בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם).
30. כפי שהיה בעניינו של הרב דוד מאיר דרוקמן, רבה של קריית-מוצקין. וראה ינון (לעיל, הערה 28); הכהן (לעיל, הערה 14), עמ' 216-207.

---

---