רצח ושפיכות דמים במשפט העברי

"שׁפך דם האדם באדם דמו ישָפך"

חיים ה' כהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתח דבר שפיכות דמים היא היא ה"חטא הקדמון", שנאמר: "ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית ד, ח). במהלך הדורות, נעשתה שפיכות דמים העבֵרה החמורה ביותר במשפט העברי. וכך כתב הרמב"ם, רבנו משה בן מימון, בספר "משנה תורה": "ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר: 'ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ'"1. והוסיף וכתב ב"מורה הנבוכים":

עונש כל פושע נגד זולתו, שיֵעשה בו כאשר עשה: אם פגע בגוף, פוגעים בגופו; ואם פגע בממון, פוגעים בממונו. ויש לבעל הממון [הניזק] להקל ולסלוח. אבל הרוצח, דווקא מחמת חומר פשעו, אינו נסלח לו כלל, ואין לוקחין ממנו כופר, "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו" (במדבר לה, לג)... כי אין בכל פשעי האדם יותר חמורה מזו [היינו, מעבֵרת שפיכות דמים] (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מא).

את הנאמר בפרשתנו על דור המבול, "כי מלאה הארץ חמס מפניהם" (בראשית ו, יג), דרשו חכמים על שפיכות דמים, שכמעט והביאה לחורבנו של עולם (בראשית רבה לא, ו). כיוצא בו אמרו שאנשי סדום - שהיו "רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג) - רוצחים היו (סנהדרין קט ע"א). אנשי דמים בפרשתנו, מופיעה האזהרה הראשונה שבמשפט הפלילי, ומכוונת היא כלפי שפיכות דמים: "שפך דם האדם, באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו). כביכול, הקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, דורש את דמו של הנרצח:

ואך את דִמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם (בראשית ט, ה).

קול הדם שנשפך לשווא "זועק" ומגיע לשמים (בראשית ד, י), ולא עוד אלא שהוא מטמא את הארץ: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה, כי אם בדם שופכו" (במדבר לה, לג). דם זה, שנשפך לשווא, מכונה "דם נקי"2 או "דמי חינם"3. המונח "דם" משמש לרוב גם ככינוי שמציין עבריינות באופן כללי. כך, לדוגמה, זועק הנביא ישעיהו: "ידיכם דמים מלאו" (א, טו). ואף הפושעים נתכנו "אנשי דמים" (שמואל ב טז, ז-ח; משלי כט, י), וערי פשע ורשע זכו לכינוי "עיר דמים" (נחום ג, א). בעקבות המקרא שבפרשתנו, הרואה בשפיכות הדמים פגיעה בצלם אלוקים (בראשית ט, ו), נאמר בתוספתא:

רבי עקיבא אומר: כל השופך דמים, הרי זה מבטל את הדמות, שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"4.

והוסיפו ואמרו, שעוון גדול זה מביא להסתרת פני ה' מן הארץ, לחורבן בית המקדש5, ומביא גלות לעולם6. יסודות עבֵרת הרצח כידוע, נאסר מעשה הרציחה בעשרת הדיברות (שמות כ, יג; דברים ה, יז). במשפט הישראלי, נדרשת "כוונה תחילה" לשם הרשעה ברצח. כוונה זו מורכבת ממרכיבים שונים: ראשית, החלטה להמית; שנית, המתה "בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה"; שלישית, "נסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו"; ורביעית, הכנת עצמו להמתה או הכנת המכשיר לכך7. ויש כאן יותר מ"הגדרה" של הכוונה. יש כאן תיאור הליכי ההתגבשות שלה: עד שתושלם אותה "כוונה תחילה", צריך הרוצח לעבור "תחילה" את כל השלבים המתוארים שם, מהם הליכים נפשיים (החלטה, דם קר) מהם הליכים פיזיים (הכנה). שמא תהא למאן דהוא "הוָא אמינא" שדייה לכוונה בהליכים נפשיים, בא החוק ומלמדנו את דרישת ה"הכנה" כדי למנוע ספק שמא לא הושלמו ההליכים הנפשיים. מעניין להשוות גישה זו עם גישת המשפט המקראי, שבו הכוונה או ההכנה לרצח ניכרת בהכנת מכשיר המשמש לרצח. הכנה זו מוכיחה את כוונת הרוצח ומבחינה בין רצח לבין "סתם" הריגה:

ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא... ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימות רוצח הוא... או בכלי עץ יד אשר ימות בו הכהו וימות רוצח הוא (במדבר לה, טו-יח).

אדם שהכין לעצמו כלי קטלני ועשה בו מעשה המתה, יש במעשהו סימן וראיה שהתכוון להמית, כמו שדרשו חכמים: "גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית" (ספרי, במדבר קס). ומה שכתוב למטה מן העניין, שאם בשנאה או באיבה הכהו וימות, והוא היה אויב לו ומבקש רעתו (על פי במדבר לה, כ-כג), היינו ההליכים הנפשיים, דרשו שיש לצרפם להליכי ההכנה ולא שיהו לעצמן. עצם הכנת המכשיר הממית אינה מעידה בהכרח על שנאה ואיבה ועל רצון להמית, כיוון שאפשר שהכינו לצורך אחר. השנאה והאיבה משתקפות בצירוף של הכנת הכלי הממית וקליעתו לאיבר שהחיים תלויים בו: "מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית ובמקום שהוא כדי להמית" (ספרי, שם). ולא בכדי הכתוב מדבר לא על הכנה של כלי הקטלני אלא על ההכאה בו8. במקום אחר, מדבר הכתוב על שנאה מוקדמת של הרוצח לקרבנו, שהיה "אויב לו מתמול שלשום" (במדבר לה, כ-כא; דברים יט, יא). הרוצח במזיד דינו מיתה, ואילו הרוצח בשוגג גולה לעיר מקלט. נתכוון להרוג את זה והרג את זה בשאלת המתכוון להרוג את זה והרג את זה, היו כבר חכמי המשנה חלוקים בדעותיהם: חכמים אמרו שהוא חייב, ורבי שמעון אמר שהוא פטור (סנהדרין ט ע"ב). בניגוד לדעת יריבו, הראב"ד, פסק הרמב"ם הלכה כרבי שמעון, שפטור (הלכות רוצח ד, א). אך במקום אחר מביע הרמב"ם את דעתו שמי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה שהוא חייב, "שהרי נעשית המלאכה שחשב לעשותה" (הלכות שבת א, י), ומאחר שנעשה המעשה באיסור, אין נפקא מינה במי נעשה. בה בשעה שהרמב"ם נותן טעם לחיובו של המתכוון להרוג את זה והרג את זה, אין הוא נותן טעם לפטורו. אין זאת כי אם אימץ לעצמו את טעמו של רבי שמעון, כפי שנתפרש בגמרא (סנהדרין עט ע"א), שהתורה התנתה את דין הרצח בכך שהרוצח "ארב לו וקם עליו" (דברים יט, יא), כלומר: ארב לאיש פלוני וקם עליו דווקא. ולא זו בלבד אמרו, אלא עדי ההתראה שמתרים בהורג לפני המעשה, חייבים להתרות בו שלא יהרוג את פלוני דווקא, ולא סגי בהתראה על "סתם" רצח9. נמצא שהפטור לדעת רבי שמעון נובע כולו מפרשנות המקרא, והוא בנוי יפה בתוך מסגרת סדרי הדין התלמודיים המחייבים התראה לפני המעשה. ואולם כשמתבוננים בהיגיון המשפטי שבדבר, מתבקשת הנמקתו הקודמת של הרמב"ם, שמשעשה את המעשה שחשב לעשותו, נתחייב: יש כאן מעשה פלילי ומחשבה פלילית, ואף הושגה התוצאה האסורה, מותו של אדם10. עונשו של רוצח לפי דין תורה, עונש המוות מושת רק על הרוצח במזיד (שמות כא, יב-יד; ויקרא כד, יז, כא; במדבר לה, טז-כא; דברים יט, א). זאת, להבדיל ממי שהרג נפש בשגגה (שמות כא, יג; במדבר לה, כב-כג; דברים יט, ד-ו). אכן, גם ברוצח במזיד חל הכלל הגדול בדיני הראיות במשפט העברי, ולפיו אין גוזרים עונש מוות על מי שלא "התיר עצמו למיתה" תחילה. הווי אומר: צריכה שתקדם למעשה התראה בפני עדים שתוכיח את זדונו. וגם לאחריה, אין די בהודאת הרוצח על מעשהו: העדים צריכים לבוא ולהעיד ולעמוד בחקירות ובדרישות ובבדיקות, והשופטים צריכים להשתכנע שעדותם מכוונת ומהימנה. במעמד בית הדין אין שואלים את הנאשם אם עשה את המעשה אם לאו, אם ידע את האיסור והעונש אם לאו, ולא כל שאלה אחרת. שואלים רק את העדים, והנאשם עצמו זכאי לשתוק. אחד ההבדלים החשובים בין דיני נפשות לבין דיני ממונות הוא שבדיני נפשות אין מקבלים הודאת בעל דין (תוספתא שבועות ג, ח). וכך כתב רבנו הרמב"ם: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא על פי שניים עדים" (הלכות סנהדרין יח, ו). רוצח ההורג נפש - עלול לחטוא לדין; שופט ההורג נפש - עלול לחטוא לאמת, תהא הסכנה רחוקה ככל שתהא. אולי לא מיותר להזכיר שכל הסייגים החמורים הללו שעשו חכמים לגילוי האמת בדיני נפשות, לא עמדו מעולם במבחן המעשה, שהרי נקבעו ונוסחו שעה שכבר בטלו דיני נפשות מישראל (סנהדרין לז ע"ב). בתי הדין שבתפוצות הגולה לא נהגו לפיהם, כיוון שראו את שפיטתם כמעשה של "שעת חירום", שסייגים אלה אינם חלים עליה (רמב"ם, הלכות סנהדרין כד, ד). אילו שמרו על כללים אלה, אף פושע לא היה בא על עונשו, שהרי איזה רוצח יתיר עצמו למיתה תחילה, ומיד יעשה את מעשה פשעו לעיני שני עדים כשרים? מאלפים עד מאוד דברי המשנה המפורסמת:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [=הגוזרת דין מוות אחת לשבע שנים], נקראת חובלנית. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. ר' טרפון ור' עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל (מכות א, י).

הקרימינולוג שבחבורה הוא רבן שמעון בן גמליאל. הוא לא היה מוכן לוותר על סיכוי ההרתעה לשם ביעור הרע. אבל ר' עקיבא ור' טרפון, וכמותם גם ר' אלעזר בן עזריה, ידעו היטב שעצם העמידה על כל דיני העדות וההתראה כפי שנקבעו להלכה, תמנע בעדם למעשה מלהגיע אי-פעם לידי גזר דין של מיתה. אמנם הגמרא מניחה שאת מטרתם שלא להרוג אף את הראוי ליהרג, היו משיגים בחקירות מתוחכמות ומפולפלות של העדים (מכות ז ע"א), ואין לשלול גם אפשרות זו כל עיקר, אלא שיש מקום לחשוש שלא היו מגיעים כלל לשלב של חקירת עדים. אין זאת, כי אם סלידתם התהומית משפיכות דם נקי ומסכנת טעות משפטית דחתה בעיניהם כל אמת מפלילה, ועשתה אותה, לעניין גורלו של אדם חי, לבלתי רלבנטית. דרשתו הנזכרת של ר' עקיבא - שכל "שופך דמים מעלים עליו כאילו ממעט דמות אלוקים... מפני מה? כי בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית רבה, לד) - נאמרה כנראה גם על בית דין ההורגין את נפש הרוצח. לעומתם, לא הייתה להרמב"ם סבלנות ליפי נפש אלה, מגדולי התנאים. הוא מביא את דבר המשנה ולפיו "בית דין שהרגו נפש בשבע שנים הרי אלו חבלנין", אבל מוסיף מיד: "אף על פי כן, אם אירע להם להרוג בכל יום ויום, הורגין"11. ואם כבר נגזר דינו של רוצח למיתה, ונמצא מי שמוכן ללמד עליו זכות, או הוא עצמו רוצה עוד ללמד זכות על עצמו - מחזירים אותו לבית הדין אפילו ארבע וחמש פעמים (משנה סנהדרין ו, א). הגמרא מבססת דין מרחיק לכת זה על הכתוב: "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז), ואומרת:

מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, מניין שמחזירין אותו? תלמוד לומר: נקי אל תהרוג. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, מנין שאין מחזירין אותו? תלמוד לומר: צדיק אל תהרוג (סנהדרין לג ע"ב).

הנקי הוא מי שנתחייב בדין, אם כי זכאי הוא (לפחות בכוח); והצדיק הוא מי שיצא צדיק בדינו, אם כי אינו נקי (רש"י שם). יוצא שהנקי אינו נקי באמת, והצדיק אינו צדיק באמת: זה כבר הורשע, ועומד לו רק סיכוי רחוק מאוד להימצא נקי; וזה כבר זוכה, אך כנראה זיכויו היה מוטעה. אין הורגים לא את זה ולא את זה, משום שקיימת אפשרות, אף אם היא מזערית, ששניהם באמת אינם אשמים: לא שזה באמת נקי וזה באמת צדיק, אלא האמת העובדתית נדחית מפני אמת שיפוטית, שהיא משפט צדק, אשר בו זוכה כל נאשם בגלל צל צלו של כל ספק. סוף דבר: אין כמו המסורת המשפטית העברית בכל שיטות המשפט לחשוף את האמת כחלק מן הצדק ולהכפיפה לו12. רצח ישיר ורצח עקיף לפי המשפט העברי, רק מעשה רצח ישיר מחייב את הרוצח מיתה. לא כן שותפות לרצח, שאין בה מעשה בידיים ממש. ועם זאת, עדיין רצח הוא, אלא שהרוצח מתחייב במקרה זה רק ב"דיני שמים", אך לא בדיני אדם. וכך פסק הרמב"ם:

השוכר הורג להרוג את חברו או ששלח עבדיו והרגוהו או שכפתו והניחו לפני הארי... כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהם מיתת בית דין13.

הרמב"ם למד הלכה זו מן התלמוד, מן הפסוק שבפרשתנו:

ומניין שכן הוא הדין? שנאמר: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" - זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח... "מיד כל חיה אדרשנו" - זה המוסר חברו לפני חיה לטרפו. "מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם" - זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ובפירוש נאמר בשלושתן לשון "דרישה". הרי דינם מסור לשמים.

הענשת הרוצח לתיקון העולם ועם זאת, ידע הרמב"ם ש"תקנת העולם" דורשת, שאף רוצח "עקיף" זה יבוא על עונשו. לפיכך, מיהר וסייג את ההלכה הנזכרת:

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן, שאינן מחוייבין מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם - הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה, אם הייתה השעה צריכה לכך, יש להם רשות כפי מה שיראו. הרי שלא הרגם המלך, ולא הייתה השעה צריכה לכך לחזק הדבר, הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה הדבר להם לפוקה ולמכשול, ויאמר [הרוצח]: הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני [בעקיפין] ואפטר.

בעניין זה, שונה עבֵרת הרצח מכל שאר עבֵרות הגוררות אחריהן או ענישה קצובה או פטור מוחלט. את טעם ההבדל בין עבֵרת הרצח לבין עבֵרות חמורות אחרות, הסביר הרמב"ם:

שאלו - עבודה זרה, עריות או חילול שבת - עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום. אבל שפיכות דמים - מעבירות שבינו לבין חברו. וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה14.

צא ולמד מה גדול כוחו של איסור שפיכות דמים: אפילו במקרים יוצאי הדופן, שיש בהם ביד העבריין צידוק לכאורה, אם מתברר כי התוצאה הייתה יכולה להיות מושגת שלא על ידי הריגה, או כאשר השימוש בצידוק נעשה במידה שעלתה על הנדרש, נחשב העושה שופך דמים, והוא חייב מיתה, אף שאין בית דין של מטה ממיתין אותו15. בתקופה הבתר תלמודית, היו מעשי הרצח בחברה היהודית נדירים יחסית. גם אותן הוראות תלמודיות שהוצדקה בהן - ולעתים אפילו נתחייבה - רציחתם של אחרים, בטלו ועברו מן העולם. בתקופה הבתר תלמודית, הובעו במקומות שונים ובתקופות שונות דעות מגוונות באשר לעונשו הראוי של הרוצח. חלק מחכמי ההלכה סברו שאין להוציא להורג אף לא רוצח אחד, יהא אשר יהא, אלא יש להסתפק במאסר, בהטלת חרם או בגזירת עונשי גוף עליו16. לדעת אחרים, יש להוציא את הרוצח להורג, אך לא באמצעות החרב, כדין התלמוד17. לעיון נוסף: H. Cohen, "Homicide", in: The principles of Jewish Law (M. Elon ed., Jerusalem 1975), pp. 477-475; ש' אסף, העונשין אחר חתימת התלמוד (ירושלים תרפ"ב); פ' דיקשטיין (דייקן), דיני עונשין, חלק ג (תשי"ג), עמ' 730-720; י"מ גינצברג, משפטים לישראל (ירושלים תשט"ו).

הערות: * המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס). 1. משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש א, ד. 2. דברים יט, י, יג; כא, ח; כז, כה; שמואל א יט, ה; מלכים ב, כא, טז; ישעיהו נט, ז; ירמיהו ב, לד; יואל ד, יט, ועוד. 3. מלכים א, ב, לא; שמואל א, כה, לא. 4. תוספתא, יבמות ח, ד. 5. תוספתא, יומא א, יב; בבלי, שבועות לג ע"א, ספרי במדבר קסא. 6. משנה אבות ה, ט; במדבר רבה ז, י. 7. סעיף 301 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. 8. לשימוש בעיקרון זה, ראה: ע"פ 288/78, איזדמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 202. 9. סנהדרין שם: "עד שיאמר: לפלוני אני מתכוון". 10. ליישום עקרונות אלה בפסיקה הישראלית תוך שימוש בעקרונות המשפט העברי, ראה: ע"פ 406/72, שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 234. 11. הלכות סנהדרין יד, ז; וראה גם הלכות רוצח ושמירת הנפש ד, ח-ט. 12. ראה עוד בהרחבה בספרי המשפט (ירושלים תשנ"ז), עמ' 126-114. 13. רמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת הנפש ב, א-ב. 14. רמב"ם שם, ד, ט. 15. רמב"ם שם, א, יג. 16. ראה דברי רב נטרונאי גאון המובאים בטור, חושן משפט, סימן תכה; אור זרוע, חלק א, סימן קיב. 17. שו"ת זיכרון יהודה, סימן נח; שו"ת הריטב"א, סימן רנא; שו"ת מהר"ם לובלין, סימן קלח.

---

---