|
|
|
על היצירה האומנותית וחופש היצירה
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
אלכסנדר רון*
פרשת תרומה, תשס"ב, גיליון מס' 63
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
משכן במדבר
פרשת תרומה היא הראשונה מארבע הפרשיות העוסקות בבניית המשכן, שעניינן יופיו והדרו של המשכן לפרטי פרטיהם. הארון היה עשוי עצי שיטים ומצופה זהב, כמו שנאמר: "וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצַפנו, ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כה, יא), ומעין זה השולחן שבמשכן (שם כה, כג), ובמיוחד המנורה, שנאמר בה: "ועשית מנרת זהב טהור, מקשה תֵּעשה המנרה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו. וששה קנים יצאים מצדיה, שלשה קני מנרה מצדה האחד ושלשה קני מנרה מצדה השני" (שם כה, לא-לב). התורה ייחדה מקום נכבד לתיאור יופים של מעשי ידי אדם, מעשי ידי בצלאל, שנתברך "בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (שמות לה, ל-לא), וגייס יחד עם אהליאב את "כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בָּהמה לדעת לעשׂת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה'" (שם לו, א). בתלמוד1 אף נדרש שמו כרומז לערך מעשי ידיו של האדם: "בְּצֵל אֵל". ללמדך: כשם שמעשיו של הקב"ה, שברא עולם ומלואו, יפים, כך הם מעשי ידי האדם, שנברא בצלם. אמנם העוסקים במלאכת המשכן היו רק מוציאים אל הפועל את מצוות ה' למשה, אך לימים, בימי שלמה, בית המקדש היה כולו מעשי ידי אדם, מתכנונו ועד השלמתו. גם בית המקדש השני נבנה תוך מאמץ להדרו, ואחר חורבנו, נהגו להדר את בתי הכנסת וחפצי הקודש בכל הדורות.
ואולם עמדת היהדות והמשפט העברי מורכבת יותר. בפרשת יתרו, שנקראה לפני שבועיים, נאמר בעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ד). ההכרה שזכו לה האסתטיקה והיצירה האומנותית מכאן, וההגבלות שהוטלו עליהן מכאן, מגדירות את מסגרת הדיון בסוגיה שמקובל לכנותה בימינו "חופש היצירה".
חופש היצירה - הערה מושגית מקדימה
המושג "חופש היצירה" טעון בירור מקדים. זהו מושג מודרני באופיו, ויש בו כדי לשקף עד כמה ערכים ליברליים, שהחופש במרכזם, הם בסיס לתפיסות הרווחות כיום. ברם, הניסיון לבחון באמצעותו תפיסות ששורשיהן קדומים אינו נקי מקשיים. ביטוי מובהק לקושי מושגי זה הוא העובדה שחלקים ניכרים של הדיון עניינם הישיר אינו חופש היצירה, אלא דווקא איסורים שהטיל המשפט העברי, שמהם ניתן ללמוד גם על גדרי החופש. גם היצירה האומנותית עברה תמורות מימי קדם, שעה שהייתה מגויסת בעיקר לייעודים מוגדרים, כגון מטרות דתיות ופרנסה, ולכל היותר לנוי, ועד לעידן הליברלי-מודרני, שבו הוכר מעמד היצירה האומנותית כערך בפני עצמו, ביטוי ל"אני" שבאדם, כאומנות לשם אומנות.
בימי קדם
שאלת יכולתו של האדם להבין טעמן של מצוות נמנית עם סוגיות היסוד במשפט העברי, אך תקצר היריעה מלדון בה כאן. ואולם טעמו העיקרי של איסור עשיית פסל ומסֵכה ברור, ויש לדיון ברציונל זה ערך מוסף להבנת גבולות חירות היצירה במשפט העברי מנקודת מבט משפטית-היסטורית. איסור עשיית פסל ותמונה יסודו באִפיוניו הרוחניים הבסיסיים של העולם הפגני הקדום, ומקורו אינו בשיקול צדדי כלשהו, אלא בהכרה, בלא ספק נכונה לתקופתה, ולפיה התרת האומנויות האלה עלולה לסכן את יסודות עם ישראל, הנכנס לארץ כנען הרווייה בפגניות קשה. בימי בית ראשון היוותה העבודה הזרה סיכון קיומי ממשי, שיש בכוחו לחתור תחת אושיות קיומו של העם, וספרי הנביאים הראשונים - יהושע, שופטים, שמואל ומלכים - משופעים בתיאור המתחים שליוו את עם ישראל על רקע זה, ממועד כניסתו לארץ ועד לחורבן בית ראשון (586 לפה"ס). הדיון המשפטי בנקודה זו מלמד שהמשפט העברי נותן עדיפות ליציבות יסודותיו של העולם הרוחני והחברתי הייחודי של עם ישראל, תוך שלילת כל מעשה העלול להתפרש כתומך באלילות, גם במחיר של פגיעה ביצירה האומנותית.
בימי הבית השני
בתקופת בית שני חלו שתי תמורות עיקריות. התמורה הראשונה חלה בעניין האלילות. בספרות חז"ל רווחת הדעה שבתקופה זו האלילות נעקרה ובטלה מישראל2. בספר יהודית, הנמנה עם הספרים החיצוניים, מובעת דעה זו במפורש:
"כי לא קם בדורותינו, ואין ביום הזה לא שבט ולא משפחה, ולא בית אב ולא עיר ממנו, אשר יעבדו לאלילים מעשה ידי אדם, כאשר היה בימי קדם" (יהודית ח, יח).
ואולם גם אם הוקל החשש מפני הפגניות הקדומה, חלה עתה תמורה נוספת שמנעה מן החכמים את התרת הרסן, הלוא היא עליית ההלניזם. מעמדה של האסתטיקה ביוון העתיקה וההשפעה ההלניסטית העזה על ארץ-ישראל, בעיקר במאות ג'-ב' לפני הספירה, היה ניכר. ציורים ופסלים היו לביטוי החיצוני של תרבות יוון, שהכתה שורשים וצברה השפעה הן אצל יהודים הן אצל לא-יהודים בערים חשובות רבות בארץ ישראל שנפוצה בהן ההתיישבות היוונית. תקופה זו קדמה רק במעט למועד התגבשות המשנה (במאה הב' אחה"ס), וממילא נתנו רוחותיה של תקופה זו את אותותיהן במשנה, ואחר כך בתלמוד, שהיו עתידים להוות את בסיס התרבות היהודית ברוב שנות הגלות. התפיסה הבסיסית, שמצאה דרכה לתלמוד, הייתה: "ארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית"3, וברי שגם האסתטיקה והאומנות נקראו "חכמה יוונית". כאמור, זוהתה האומנות עם ההלניזם, וראיה מרכזית מהמקורות לנאמר לעיל, ניתן ללמוד מפרשנות ר' חייא לפסוק "יפת אלוהים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), האומר: "טעמא דכתיב: יפת אלוהים ליפת - יפיותו של יפת יהא באוהלי שם"4. דבריו מלמדים בבירור על זיהוי האסתטיקה - "יפיותו של יפת" - כתרבות זרה שמצאה את דרכה לאוהלי שם. מובן שלא היה בדבר כדי לתמרץ פתיחות רבה ליצירה האומנותית, במיוחד תחת ההנהגה הפרושית שהחזיקה בהגמוניה השלטונית בארץ ברוב השנים שקדמו לחורבן.
בימי מצור ומצוק
במאה הראשונה לפני הספירה ניכרה החלשה בעצמת ההלניזם, והכיבוש הרומי בשנת 63 לפה"ס האיץ את התהליך. מאבק ההישרדות של העם עבר למישור המדיני-צבאי והכלכלי. המרד הגדול בשנים 74-66 אחה"ס, שהביא לחורבן בית שני, המיט אסון על העם, והמצב הוחרף עוד יותר בעקבות מרד בר-כוכבא בשנים 135-132 אחה"ס: יהודים רבים נושלו מאדמתם ורבים עוד יותר איבדו את מקור פרנסתם. תמורות אלה הביאו לשינוי איזונים במשפט העברי גם בסוגיה שאנו דנים בה: החשש מהשפעות רוחניות אליליות פינה את מקומו לטובת שיקולים התומכים בהתרת הרסן כדי לאפשר ליהודים להתחרות ולהתפרנס. כך למשל, הותר ייצור חפצים שנועדו לשימוש גויים, אפילו לצורך עבודה זרה: "ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה, קטלאות ונזמים וטבעות. ר' אליעזר אומר: בשכר מותר"5. האילוץ הכלכלי הוסיף ונתן את אותותיו בתחום זה לאורך רבות משנות הגלות.
בעידן של תמורות
העת החדשה קובעת פרשה לעצמה. ההשכלה, כמגמה תרבותית-חברתית, והאמנסיפציה המשפטית, שהביאו להתערות גוברת והולכת של יהודים בחברה הסובבת אותם, שגם היא עברה שינויים רבים, שינו איזונים בסיסיים בהוויה היהודית, בעיקר באירופה. בתקופה זו גבר היקף היצירה התרבותית של עמי אירופה, והאומנות לא הצטמצמה עוד למישור הדתי. היצירה האומנותית החלה משתלבת בהשקפת עולם הומניסטית-חילונית, והחלה מתפרשת כאידיאל אנושי כללי, כחלק ממכלול רחב של אידיאלים תרבותיים-חילוניים. מנדלסון, למשל, מצא באסתטיקה דווקא נקודת מגע חשובה בין היהדות והנצרות לבין ההומניזם כמכנה משותף כלל אנושי6. תמורות רבות היו נחלת היהודים בדורות אלה, דורות "היציאה מן הגטו"7. ההשכלה והאמנסיפציה חתרו תחת יסודות הקהילה היהודית, ורבים ראו בדאגה את תהליך החילון שהביא להתערות-יתר של היהודים בחברה הלא-יהודית, שהתאפשר בעקבות האמנסיפציה המשפטית שזכו לה היהודים ברבות מארצות אירופה. מטבע הדברים, נלוותה לרתיעתם גם התנגדות לסולם הערכים המתחדש של יהודי האמנסיפציה, וגם ההתעניינות הגוברת ביצירה האומנותית הייתה עתה על הכוונת. הרתיעה מחידושים שעלולים לסכן את דרך ישראל סבא הייתה לאסטרטגיה בפי מתנגדי ההשכלה והאמנסיפציה, וידועה האמרה שטבע החת"ם סופר, ר' משה סופר (1839-1762), "החדש אסור מן התורה", שנאמרה על רקע תהליכים אלה שראה לנגד עיניו באזור פרסבורג. שתי המגמות התפתחו אפוא זו בצד זו: יהודים שאימצו סולם ערכים משכילי התקרבו מאוד לאומנות כחלק מהתערותם הכללית בחברה הלא-יהודית. אך במקביל הלכה ופחתה זיקתם ליהדות, ומכאן הקושי לראות בשיפור הניכר ביחסם ליצירה האומנותית משום תהליך "יהודי", שהרי מגמת התקרבותם אל ה"לא יהודים" ולתרבותם הייתה גם במחיר התרחקותם ממקורותיהם. אשר לחוגים השמרניים, אלה אך חיזקו את התנגדותם לאומנות, שנתפסה עתה כגורם העלול להביא יהודים נוספים "לחצות את הקווים", והמסכן את מעמדה של הקהילה היהודית שממילא הלך והתערער. לפיכך, הגבירו השמרנים את מאמציהם להגיף את הדלתות, ולעתים אף סדקים שהותרו קודם לכן, נסגרו. בנידון דידן, בא מאבק איתנים זה לידי ביטוי גם בפריחת ספרות השו"ת שעסקה בשאלת אופייה של האומנות המותרת בבתי הכנסת והיקפה. ואולם קשה למצוא עמדה מכרעת שתאזן את השפעות רוח הזמן נוכח סכנות ההתבוללות, ונקודות האיזון וההכרעה השתנו מדור לדור ומקהילה לקהילה8.
ראשון רבני ארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיטיב להכיר את הוויית חיי יהדות הגולה, וזכה לפרספקטיבה שלא זכו לה רבים מבני דורו, כתב:
משחשך האור, משגלתה השכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סכר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן, באו העוצב והסיגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים, פעלו על החיים הרוחניים על רוחב המחשבה9.
הרב קוק היה מודע בלא ספק גם לפילוסופיות ההומניסטיות-ליברליות שהיה להן חלק רב בעיצוב המושג המודרני "חופש היצירה", והדבר ניכר בהשקפותיו. הוא אינו מבקש להצטמצם לדיון בחששות שיסודם בעבודה זרה או בהתבוללות, וניכרת הערכתו לערכה העצמי של היצירה האומנותית לאדם רחב המחשבה, שעולמו אינו מצטמצם עוד לפחד ולסיגוף, כלשונו.
בימי החזרה לציון
השיבה לציון הביאה לתפנית בחיי היהודים כמעט בכל תחום. כבר בשנת 1906, נוסד ב"יישוב החדש" בית ספר לאומנות, ולא בכדי נקרא על שם בונה המשכן, בצלאל. באחת מאיגרות התשובה הידועות של הרב קוק, במענה לשאלת יחסו ל"בצלאל", שנתיים לאחר חנוכתו, הוא כותב:
אחד מסימני התחיה המובהקים הוא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: "תחיית האומנות והיופי העברי בא"י. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאומנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על ליבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת גם לברכה ותועלת10.
מכתב זה הוא חלק מתפיסת עולם הרמונית, שבמסגרתה משתקפת הערכתו את חשיבותן של היצירה האומנותית והאסתטיקה גם במקומות אחרים. במאמר אחר, אומר הרב קוק שה"הנאות האסתטיות... מענגות את החיים במעלה עליונה מאוד", ו"בעלי האומנויות שבחכמות היפות מתעלים - מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם"11. אמנם הוא מדגיש שאין מדובר באומנות חסרת גבולות, ושלא הותרו כל הרסנים, אך יחסו הבסיסי לאומנות הוא חיובי במובהק. הנה כי כן, התמורה שהביאה בכנפיה שיבת ציון של ימינו במכלול הוויית חייו של העם סימנה גם את ראשיתו של תהליך שעתיד להגדיר מחדש את גבולות חירות היצירה גם במסגרת המשפט העברי.
המשפט בישראל: חירות היצירה כזכות חוקתית
עקרון חופש היצירה נתבסס במדינת ישראל בפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק, בעיקר בדיונים בעתירות נגד "המועצה לביקורת סרטים ומחזות", ומשנחקק "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", זכו עקרונות אלה להכרה כבעלי מעמד חוקתי מהרמה הגבוהה ביותר, כנגזרת של עקרון חופש הביטוי: "התשתית המונחת ביסוד בדיקתנו היא הכלל הגדול של חופש הביטוי, ממנו צומחת, בין היתר, חירות היצירה האומנותית בתחום הספרותי ובתחום החזותי לצורותיו"12. עם זאת, "ניתן לראות בה זכות חוקתית העומדת על רגליה היא. היא מבוססת על ראיית האדם כיצור אוטונומי הזכאי למימוש עצמי, הן כיוצר והן כנהנה מהיצירה. אכן, חופש הביטוי האומנותי הוא החופש של האמן ליצור. זהו חופש הבחירה, באשר לנושא ולאופן הצגתו, והחופש של הזולת לשמוע ולקלוט"13. ומאחר שעקרון חופש היצירה נכנס מבחינות רבות תחת מוטת כנפיו הרחבה של חופש הביטוי, חלות עליו גם מגבלות שאין כאן מקום לפרטן14. אך מובן שתחום מרחב מחייתן של המגבלות על חופש הביטוי מצטמצם למינימום ההכרחי, משום ש"נקודת המוצא הינה כי מוצדק הוא בחברה דמוקרטית שוחרת חופש להגביל בתנאים מסויימים את ההגנה על חופש הביטוי והיצירה... במקום שלא פוגעים באינטרס הציבור"15. חופש היצירה אינו אפוא אלא "החופש של היוצר לפרוץ את סגור ליבו, להניף כנף, וליתן דרור למחשבתו. במשטר דמוקרטי קיומה או חדלונה של יצירה הוא ביטוי לכוח הפנימי הטמון בה ולא ביטוי לכח השלטון המפקח עליה"16.
בינו שנות דור ודור
"בינו שנות דור לדור" (דברים לב, ז), אמר משה רבנו לבני ישראל בערוב ימיו, וקבע בכך לדורות את חשיבות לימוד ההיסטוריה היהודית. ויש לדבר ערך גם לעניין שאנו עוסקים בו. כברת דרך ארוכה עשה המשפט העברי מן הימים הקדמונים, בהם נאלץ להתמודד עם העולם הפגני עד לעידן הליברלי-מודרני, שעוצמותיו, כמו גם סכנותיו, שונים בתכלית. אין זה המקום להשוואה מקפת בין משפט הארץ לבין המשפט העברי, נסתפק ונציין ששורשי ההבדל בעניין מרכזי אחד: בעוד עקרון חופש היצירה מוגבל בישראל בעיקר למצבים שניתן להבחין בהם בסכנה ממשית לאינטרס הציבורי, הרי המשפט העברי מבקש לקחת בחשבון גם שיקולים שעניינם בהשלכות החינוכיות-ערכיות של היצירה האומנותית, החיוביות והשליליות כאחת. היצירה האומנותית כוחה עז, וייתכן שלא במקרה מקור המונחים "יצר" ו"יצירה" באותו שורש לשוני. לפיכך, לדעת המשפט העברי, הדבר מחייב זהירות והתייחסות מתאימה. מכאן, שהמשפט העברי עשוי להביא בחשבון גם השפעות ארוכות טווח של המטען הערכי הגלום ביצירה האומנותית, ולא רק, למשל, סכנה מיידית וממשית לאינטרס הציבורי. לשון אחר: איסור פסל ומסֵכה הוא תוצאה של הכרעה ערכית המעדיפה את יציבות החברה על פני ערכים כגון חופש היצירה.
תקצר היריעה מלתת בה תשובות סופיות לשאלות המתעוררות בעניין זה, ובמקרה הטוב נוכל רק להציג שאלות לדיון, אך ברי שהשאלות הערכיות הן רלוונטיות גם להוויה הישראלית העכשווית: היצירה האומנותית בישראל פורחת, אך ניכר לעין כל שבצד האיכויות הרבות שבה, היא מאפשרת גם ביטוי מרובה ליסודות אומנותיים העשויים להתפרש כמעודדים למשל התנהגות אלימה או יצרית, כגון סגנונות מוסיקליים מסוימים. מידת החיוב במצב דברים זה אינה נקייה אפוא מספקות, והמשפט העברי שואף להתמודד עם סכנה זו. ודומה שאין זו אלא שאלת המדינה ה"יהודית דמוקרטית" (סעיף 1א ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"), המבקשת לפלס לעצמה את הדרך לשילוב סולם ערכים יהודי במדינה חופשית שבה רשאי כל אדם ליצור כל דבר אומנות, כשהמגבלות המשפטיות על היצירה מצטמצמות למינימום ההכרחי ביותר בלבד. הדיון האמתי אינו חד-ממדי, ואף אינו מצטמצם לעולם המושגים המשפטי. הסוגיה היא רב-ממדית, ומעורבות בה שאלות משפטיות, ערכיות, תרבותיות וחינוכיות. וכבר נתן ביטוי לרב-ממדיות של המדינה ה"יהודית דמוקרטית" כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט א' ברק, לפני שנים רבות, כשאמר: "הדרך להתמודד עם יצירה כזו במשטר דמוקרטי אינה באמצעות הכח השלטוני אלא באמצעות חינוך והסברה"17. השיח הציבורי בשאלת אופן שילובם של ערכים יהודיים במדינה חופשית ודמוקרטית רחוק מסיומו, והדיון בחופש היצירה ממחיש זאת היטב. דיון ציבורי יסודי ומעמיק לא זו בלבד שלא הסתיים, אלא ספק אף אם החל כלל.
ולא נאמר בפרשתנו - ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו, שהרי המקדש לא נועד לשמש רק מקום משכן להקב"ה, אלא גם עבור בני ישראל: יצירת המשכן נועדה להביא את השכינה אל בני ישראל. עבורם נחוץ המשכן: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".
הערות:
* ד"ר אלכסנדר רון, שופט בית משפט השלום, אילת.
1. ברכות נה ע"א.
2. ראה, למשל: סנהדרין סד ע"א; יומא סט ע"ב; ערכין לב ע"ב. וראה גם א"א אורבך, "הלכות עבודה זרה והמציאות הארכיאולוגית וההיסטורית במאה השניה ובמאה השלישית", בתוך: מעולמם של חכמים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 125.
3. בבא קמא פב ע"ב. ועיין גם פג ע"א.
4. מגילה ט ע"ב. ולמען הסר ספק בדבר זיהויו של יפת שבתורה עם תרבות יוון, עיין שם ברש"י.
5. משנה עבודה זרה א, ח. יש ראיות רבות נוספות למגמה זו. ראה למשל: עבודה זרה נב ע"א; א"א אורבך, שם.
6. ראה א' שבייד, "האמנות כבעיה קיומית בהגות היהודית בזמן החדש", בתוך: אמנות ויהדות, ירושלים תשמ"ט, עמ' 156-117, ובמיוחד בעמ' 118-117.
7. ראה, למשל, יעקב כץ, היציאה מן הגטו - הרקע החברתי לאמנסיפציה של היהודים - 1770-1870, תל-אביב 1986.
8. ראה ז' כהנא, "אמנות בית הכנסת בספרות ההלכה", בתוך: מחקרים בספרות התשובות, ירושלים תשל"ג, עמ' 349.
9. הרב א"י הכהן קוק, אורות, ירושלים תשכ"ג, עמ' סז.
10. הרב א"י הכהן קוק, איגרות הראיה, א, ירושלים תשכ"ב, עמ' רג.
11. הרב א"י הכהן קוק, אורות הקודש, ג, ירושלים תשכ"ד, עמ' שו. לערכה של הספרות בעיניו, ראה עולת ראיה, ב, ירושלים תשמ"ג, עמ' ג. וראה י' צוקרמן, "על האומנות במשנתו של מרן הרב קוק", בתוך: יובל אורות, בעריכת ב' איש שלום וש' רוזנברג, ירושלים תשמ"ח, עמ' 157-153.
12. דברי כב' הנשיא שמגר, בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח', פ"ד מג(2) 22, 27; בדיון בעתירה שהוגשה כלפי המשיבה שאסרה על הקרנת הסרט "הפיתוי האחרון של ישו".
13. דברי כב' הנשיא ברק בבג"ץ 4804/94 חב' סטיישן פילם בע"מ ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח', פ"ד נ(5) עמ' 661, 680; בדיון בעתירה שהוגשה נגד החלטת המשיבה לפסול קטעים פורנוגרפיים בסרט "אימפריית החושים".
14. ראה, למשל, בג"ץ 6126/94 גיורא סנש ואח' נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג(3) 817, בעמ' 832-831.
15. בג"ץ 6126/94 הנ"ל, דברי הנשיא ברק בעמ' 835.
16. דברי כב' הנשיא ברק בבג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421, 433.
17. בג"ץ 14/86, בעמ' 433.
אלכסנדר רון*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
משכן במדבר ואולם עמדת היהדות והמשפט העברי מורכבת יותר. בפרשת יתרו, שנקראה לפני שבועיים, נאמר בעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ד). ההכרה שזכו לה האסתטיקה והיצירה האומנותית מכאן, וההגבלות שהוטלו עליהן מכאן, מגדירות את מסגרת הדיון בסוגיה שמקובל לכנותה בימינו "חופש היצירה". חופש היצירה - הערה מושגית מקדימה בימי קדם בימי הבית השני |
"כי לא קם בדורותינו, ואין ביום הזה לא שבט ולא משפחה, ולא בית אב ולא עיר ממנו, אשר יעבדו לאלילים מעשה ידי אדם, כאשר היה בימי קדם" (יהודית ח, יח).
|
|
ואולם גם אם הוקל החשש מפני הפגניות הקדומה, חלה עתה תמורה נוספת שמנעה מן החכמים את התרת הרסן, הלוא היא עליית ההלניזם. מעמדה של האסתטיקה ביוון העתיקה וההשפעה ההלניסטית העזה על ארץ-ישראל, בעיקר במאות ג'-ב' לפני הספירה, היה ניכר. ציורים ופסלים היו לביטוי החיצוני של תרבות יוון, שהכתה שורשים וצברה השפעה הן אצל יהודים הן אצל לא-יהודים בערים חשובות רבות בארץ ישראל שנפוצה בהן ההתיישבות היוונית. תקופה זו קדמה רק במעט למועד התגבשות המשנה (במאה הב' אחה"ס), וממילא נתנו רוחותיה של תקופה זו את אותותיהן במשנה, ואחר כך בתלמוד, שהיו עתידים להוות את בסיס התרבות היהודית ברוב שנות הגלות. התפיסה הבסיסית, שמצאה דרכה לתלמוד, הייתה: "ארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית"3, וברי שגם האסתטיקה והאומנות נקראו "חכמה יוונית". כאמור, זוהתה האומנות עם ההלניזם, וראיה מרכזית מהמקורות לנאמר לעיל, ניתן ללמוד מפרשנות ר' חייא לפסוק "יפת אלוהים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז), האומר: "טעמא דכתיב: יפת אלוהים ליפת - יפיותו של יפת יהא באוהלי שם"4. דבריו מלמדים בבירור על זיהוי האסתטיקה - "יפיותו של יפת" - כתרבות זרה שמצאה את דרכה לאוהלי שם. מובן שלא היה בדבר כדי לתמרץ פתיחות רבה ליצירה האומנותית, במיוחד תחת ההנהגה הפרושית שהחזיקה בהגמוניה השלטונית בארץ ברוב השנים שקדמו לחורבן.
בימי מצור ומצוק בעידן של תמורות ראשון רבני ארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיטיב להכיר את הוויית חיי יהדות הגולה, וזכה לפרספקטיבה שלא זכו לה רבים מבני דורו, כתב: |
משחשך האור, משגלתה השכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סכר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן, באו העוצב והסיגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים, פעלו על החיים הרוחניים על רוחב המחשבה9. |
|
הרב קוק היה מודע בלא ספק גם לפילוסופיות ההומניסטיות-ליברליות שהיה להן חלק רב בעיצוב המושג המודרני "חופש היצירה", והדבר ניכר בהשקפותיו. הוא אינו מבקש להצטמצם לדיון בחששות שיסודם בעבודה זרה או בהתבוללות, וניכרת הערכתו לערכה העצמי של היצירה האומנותית לאדם רחב המחשבה, שעולמו אינו מצטמצם עוד לפחד ולסיגוף, כלשונו.
בימי החזרה לציון |
אחד מסימני התחיה המובהקים הוא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: "תחיית האומנות והיופי העברי בא"י. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאומנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על ליבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת גם לברכה ותועלת10.
|
|
מכתב זה הוא חלק מתפיסת עולם הרמונית, שבמסגרתה משתקפת הערכתו את חשיבותן של היצירה האומנותית והאסתטיקה גם במקומות אחרים. במאמר אחר, אומר הרב קוק שה"הנאות האסתטיות... מענגות את החיים במעלה עליונה מאוד", ו"בעלי האומנויות שבחכמות היפות מתעלים - מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם"11. אמנם הוא מדגיש שאין מדובר באומנות חסרת גבולות, ושלא הותרו כל הרסנים, אך יחסו הבסיסי לאומנות הוא חיובי במובהק. הנה כי כן, התמורה שהביאה בכנפיה שיבת ציון של ימינו במכלול הוויית חייו של העם סימנה גם את ראשיתו של תהליך שעתיד להגדיר מחדש את גבולות חירות היצירה גם במסגרת המשפט העברי.
המשפט בישראל: חירות היצירה כזכות חוקתית בינו שנות דור ודור תקצר היריעה מלתת בה תשובות סופיות לשאלות המתעוררות בעניין זה, ובמקרה הטוב נוכל רק להציג שאלות לדיון, אך ברי שהשאלות הערכיות הן רלוונטיות גם להוויה הישראלית העכשווית: היצירה האומנותית בישראל פורחת, אך ניכר לעין כל שבצד האיכויות הרבות שבה, היא מאפשרת גם ביטוי מרובה ליסודות אומנותיים העשויים להתפרש כמעודדים למשל התנהגות אלימה או יצרית, כגון סגנונות מוסיקליים מסוימים. מידת החיוב במצב דברים זה אינה נקייה אפוא מספקות, והמשפט העברי שואף להתמודד עם סכנה זו. ודומה שאין זו אלא שאלת המדינה ה"יהודית דמוקרטית" (סעיף 1א ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"), המבקשת לפלס לעצמה את הדרך לשילוב סולם ערכים יהודי במדינה חופשית שבה רשאי כל אדם ליצור כל דבר אומנות, כשהמגבלות המשפטיות על היצירה מצטמצמות למינימום ההכרחי ביותר בלבד. הדיון האמתי אינו חד-ממדי, ואף אינו מצטמצם לעולם המושגים המשפטי. הסוגיה היא רב-ממדית, ומעורבות בה שאלות משפטיות, ערכיות, תרבותיות וחינוכיות. וכבר נתן ביטוי לרב-ממדיות של המדינה ה"יהודית דמוקרטית" כב' נשיא בית המשפט העליון, השופט א' ברק, לפני שנים רבות, כשאמר: "הדרך להתמודד עם יצירה כזו במשטר דמוקרטי אינה באמצעות הכח השלטוני אלא באמצעות חינוך והסברה"17. השיח הציבורי בשאלת אופן שילובם של ערכים יהודיים במדינה חופשית ודמוקרטית רחוק מסיומו, והדיון בחופש היצירה ממחיש זאת היטב. דיון ציבורי יסודי ומעמיק לא זו בלבד שלא הסתיים, אלא ספק אף אם החל כלל. ולא נאמר בפרשתנו - ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו, שהרי המקדש לא נועד לשמש רק מקום משכן להקב"ה, אלא גם עבור בני ישראל: יצירת המשכן נועדה להביא את השכינה אל בני ישראל. עבורם נחוץ המשכן: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". |
הערות:* ד"ר אלכסנדר רון, שופט בית משפט השלום, אילת. 1. ברכות נה ע"א. 2. ראה, למשל: סנהדרין סד ע"א; יומא סט ע"ב; ערכין לב ע"ב. וראה גם א"א אורבך, "הלכות עבודה זרה והמציאות הארכיאולוגית וההיסטורית במאה השניה ובמאה השלישית", בתוך: מעולמם של חכמים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 125. 3. בבא קמא פב ע"ב. ועיין גם פג ע"א. 4. מגילה ט ע"ב. ולמען הסר ספק בדבר זיהויו של יפת שבתורה עם תרבות יוון, עיין שם ברש"י. 5. משנה עבודה זרה א, ח. יש ראיות רבות נוספות למגמה זו. ראה למשל: עבודה זרה נב ע"א; א"א אורבך, שם. 6. ראה א' שבייד, "האמנות כבעיה קיומית בהגות היהודית בזמן החדש", בתוך: אמנות ויהדות, ירושלים תשמ"ט, עמ' 156-117, ובמיוחד בעמ' 118-117. 7. ראה, למשל, יעקב כץ, היציאה מן הגטו - הרקע החברתי לאמנסיפציה של היהודים - 1770-1870, תל-אביב 1986. 8. ראה ז' כהנא, "אמנות בית הכנסת בספרות ההלכה", בתוך: מחקרים בספרות התשובות, ירושלים תשל"ג, עמ' 349. 9. הרב א"י הכהן קוק, אורות, ירושלים תשכ"ג, עמ' סז. 10. הרב א"י הכהן קוק, איגרות הראיה, א, ירושלים תשכ"ב, עמ' רג. 11. הרב א"י הכהן קוק, אורות הקודש, ג, ירושלים תשכ"ד, עמ' שו. לערכה של הספרות בעיניו, ראה עולת ראיה, ב, ירושלים תשמ"ג, עמ' ג. וראה י' צוקרמן, "על האומנות במשנתו של מרן הרב קוק", בתוך: יובל אורות, בעריכת ב' איש שלום וש' רוזנברג, ירושלים תשמ"ח, עמ' 157-153. 12. דברי כב' הנשיא שמגר, בג"ץ 806/88 Universal City Studios Inc ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח', פ"ד מג(2) 22, 27; בדיון בעתירה שהוגשה כלפי המשיבה שאסרה על הקרנת הסרט "הפיתוי האחרון של ישו". 13. דברי כב' הנשיא ברק בבג"ץ 4804/94 חב' סטיישן פילם בע"מ ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח', פ"ד נ(5) עמ' 661, 680; בדיון בעתירה שהוגשה נגד החלטת המשיבה לפסול קטעים פורנוגרפיים בסרט "אימפריית החושים". 14. ראה, למשל, בג"ץ 6126/94 גיורא סנש ואח' נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג(3) 817, בעמ' 832-831. 15. בג"ץ 6126/94 הנ"ל, דברי הנשיא ברק בעמ' 835. 16. דברי כב' הנשיא ברק בבג"ץ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421, 433. 17. בג"ץ 14/86, בעמ' 433. |