|
|
|
יום מנוחה במדינה יהודית ודמוקרטית
"ושמרו בני ישראל את השבת"
אביעד הכהן*
פרשת ויקהל-פקודי, תשס"ב, גיליון מס' 66
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
יום מנוחה
פרשיות המשכן נראות כמפרט טכני עתיר חומרים: זהב, כסף, נחושת, עורות, צמר ועוד מזה; וכ"סיפור בדים" מזה, מדריך מפורט להכנת בגדי הכהונה הכולל מידות, חומרים, כמויות, גזרות, סוגי בדים ושיטות תפירה.
לפתע, בא במוקד פרטי הפרטים שבפרשתנו ציווי במעמד "כל עדת בני ישראל", שלמראית העין אינו שייך לעניין:
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת (שמות לה, ב)1.
ציווי זה מפתיע עוד יותר לנוכח העובדה שבפרשה הקודמת נאמר ציווי מפורט בעניין זה: "ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם... ששת ימים יֵעָשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'... ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרותם ברית עולם" (לא, יד-טז), ונוסף עליהם הציוויים שנאמרו בסיני בעשרת הדיברות.
קביעת יום מנוחה כפוי, מכוח הדין, מעוררת שאלות אחדות: מהו הרציונל של כפיית מנוחה על עובד ומעביד? האין בה פגיעה בלתי מוצדקת בחופש העיסוק שלהם? וגם אם נאמר שחובת המנוחה עצמה נועדה ל"תכלית ראויה", האם יש בסיס משפטי לקביעתה ביום מסוים2? מה אופיה של "מנוחה" זו: היש לאסור כל פעילות מסחרית מכל סוג או שמא יש לצמצם את האיסור ולהתיר פעילות מסחרית הכרוכה בתרבות הפנאי, ספורט ותיירות?
שאלות אלה מהוות אתגר לכל מערכת משפט מודרנית. יש בהן אתגר מיוחד למערכת המשפט במדינת ישראל, שחרתה על דגלה ערכים "יהודיים ודמוקרטיים", והיא מבקשת ליזון ממורשת ישראל ותרבותה, שהשבת תופסת בה מקום מרכזי.
אפשר שהחזרה הכפולה והמשולשת בתורה על מצוות השבת באה להדגיש את מקומה המרכזי של השבת במערכת החוקים המקראית, והיא משקפת את מאבקה של מערכת המשפט העברי, עוד מימי בראשית, נגד הקלות הבלתי נסבלת של הפרת איסור העבודה בשבת, כגון בפרשת המקושש (במדבר טו) ובימי עזרא ונחמיה, שהעמידו "פקחי שבת" למנוע מסחר בשבת:
בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת, ומביאים הערמות ועומסים על החמורים, ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת, ואעיד ביום מכרם ציד. והצורים ישבו בה מביאים דאג [=דג] וכל מכר, ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים. ואריבה את חורי [=שרי] יהודה, ואמרה להם: מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת... ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת, ואמרה ויסגרו הדלתות ואמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומִנְעָרַי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת (נחמיה יג, טו-יט).
מכל מקום, עיון בפסוקים השונים בהקשרם מבטא את פניו הרבות של הציווי על המנוחה ביום בשבת. כך, למשל, אפשר שמיקומה של מצוות השבת בפרשתנו בא לומר ש"מטרה", אפילו גדולה ונשגבה היא, אינה מקדשת את האמצעים, ואינה מצדיקה עברה על חוקים אחרים, שהרי הכתוב מדגיש שגם בניית המשכן (ולימים בניית בית המקדש), המקום המקודש ביותר לעם היהודי, אינה מצדיקה הפרת איסור המלאכה בשבת.
השבת מבטאת בצורה מופלאה גם את הערך הדמוקרטי של שוויון הכול בפני החוק. בניגוד למציאות שבימינו, שהעובדים בשבת, במפעלים ובבתי מסחר, הם בעיקר אנשים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות3, המשרתים את בעלי ההון המבקשים להפעיל את עסקיהם בשבת או לערוך קניות ביום זה, התורה מצווה שינוחו הכול בשבת בלא הבדל דת או מעמד או מין:
ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך4 וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה, יד)5.
השבת כערך יהודי לאומי
עוד בשחר ימיה של התנועה הציונית, ניתן לשבת ערך לאומי מיוחד נוסף על ערכה הדתי6. ואלה דברי אחד-העם:
אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת... מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה, בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי "שבת מלכתא".
ונודע בשערים מאמרו, שיש שייחסוהו בטעות לחז"ל:
אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את "נשמתם" וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית החופפת על "מתנה טובה" זו ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה7.
גם רבים אחרים מחכמי הדור הראשון לתחייה הציונית קשרו לראשה של השבת כתרים מרובים. כך, למשל, כתב ד"ר משה גליקסון, עורכו הראשון של עיתון "הארץ":
מתנה טובה יש לנו בעולמנו ושבת שמה. וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה אנושית, אוניברסלית, וסוציאלית, מבחינה לאומית-היסטורית-תרבותית, ולעולם תיגָלֶה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד. ואנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומְחַיֵי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במידה אחת8.
דברים נוקבים בעניין השבת העלה "משורר האומה", ח"נ ביאליק, שכתב כי "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה"9, והוסיף דברים בדבר הצורך ל"עשות את השבת", ולחדש את טעמה לפי המקום והזמן:
אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם בכל פעם טעם חדש ואתערותא חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה10.
לאחר חילול שבת המוני בקיבוץ גבע, כתב ביאליק דברים חריפים לחבר הקיבוץ בעניין השבת11:
ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי.
בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותָר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו?
בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דברתי אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה... בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך.
גם ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה, הכביר מילים בשבח השבת: "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית" (כתבים ט, 54). הוא דרש מחבריו בקיבוצים הימנעות מוחלטת מעבודה, ראה בדאגה "כיצד עובר עלינו יום השבת בעיר, השבת מסתיימת בהליכה בסך לקולנוע"12 (כתבים ו, 273), והוסיף:
כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים... ואני בוש שהיה הכרח לעשות עניין זה שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר איזה חוג אחר בישראל, להסכם פוליטי... את שבתותינו וחגינו עלינו להפוך למדורות של תרבות (כתבים ט, 54).
לצד זה, דרש את חידוש פני השבת:
אנו יהודים מקוריים ואנו רוצים למצוא צורת חיים מתאימה לנו, אנו נחדש את כל הזוהר של השבת, ניקח את כל הטוב שהיה בדברים הקדושים וכל מה שאנו זקוקים לו כאנשי טבע וכפועלים - ולנו יש צורך בשבת יותר מאשר למישהו אחר - נרים זאת על נס ונבנה על פי זה את החיים13.
במפתיע, עמדה זו הייתה מקובלת אפילו על חלק מחוגי השמאל הרדיקלי, בעיקר מנימוקים סוציאליים-חברתיים. כך, למשל, דיבר משה סנה בשבח הַשְבּתַת התחבורה הציבורית בשבת, וכתב שתקנה זו "אינה באה לפגוע בחירותו של הפרט, אלא להבטיח את מנוחת יום השבת שהוא קניין משותף לציבור החרדי ולציבור החופשי כאחד"14.
השבת במשפט הישראלי
למן ראשית ימיה של הציונות, התחבטו ראשיה בדבר הדמות החוקית-פורמלית הראויה ליום השבת. יש שביקשו להותיר עניין זה, כשאר ענייני ה"דת והמדינה", להחלטת הפרט, אלא שגברה ידם של המבקשים לקבע את השבת בחוק ובמשפט כדי לעַצֵב את ה"פרהסיה", רשות הרבים, במדינה היהודית העתידה לקום וכדי למַצֵב את מקומה של השבת בה15. כבר בהחלטות הראשונות של הקונגרס הציוני בתקופת המנדט, נמנע השלטון שהיה בראשית דרכו מהסדרת שאלת ימי המנוחה בחוק. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הרצון להימנע ממתן גושפנקה לצביון יהודי בארץ ישראל; הרצון להימנע מחקיקת חוקים בעלי אופי "דתי" שיש בהם פגיעה אפשרית בחופש הדת.
לימים, נחקקו חוקי עזר ביזמת רשויות מקומיות שרוב תושביהן היו יהודים, שאסרו לפתוח עסקים בשבת, כגון חוק העזר של תל אביב משנת 1926, שאושר על ידי הנציב העליון ופורסם בעיתון הרשמי16. חוקתיותו של זה הועמדה למבחן בפרשת אלטשולר. היועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום נגד בעל חנות שפתח את חנותו בשבת. הלה ערער על הרשעתו. בזכותו את הנאשם, קבע בית המשפט העליון שחוק העזר, שמפלה בין יהודי למי שאינו יהודי, בטל מעיקרו בהיותו מנוגד לסעיף 15 של כתב המנדט, ולפיו אסורה כל אפליה בין תושבי ארץ-ישראל מטעמי גזע, דת או שפה17.
במכתב ה"סטטוס קוו" המפורסם, כתב בן גוריון בשם הנהלת הסוכנות: "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת"18. ואכן, עם קום המדינה, נקבעה בסעיף 18א לדבר החקיקה הראשון של מדינת ישראל, פקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח - 1948, הוראה בדבר קביעת השבת כ"יום המנוחה" רשמי19.
אכן, סעיף זה נוסח על דרך ההצהרה בלבד, ואינו עוסק במערכת אכיפה או ענישה. ביטוי לדבר ניתן בדברי מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים דאז, ד"ר אורי ידין (הינסהיימר), שציין בסיפוק ביומנו שההצעה לקבוע את יום השבת כיום מנוחה "מספקת כנראה את דרישת האגף האדוק ויחד עם זה אין בה כדי לפגוע אף באפיקורוס המושבע, כי כל החוק אינו מפרש אינו מפרט ואינו מחייב. הכל סתום, בלי סנקציה, בלי חיוב לסגירת שרותים בשבת"20.
בעקבות ההוראה חסרת השיניים שבפקודת סדרי שלטון ומשפט, עשו המפלגות הדתיות מאמץ עילאי לחקיקת חוק שיקבע סנקציות על מחללי שבת. תוצאות מאמץ זה הניבו את חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951, שקבע בסעיף 7 בו שכל עובד יזכה למנוחה שבועית רצופה של לפחות 36 שעות רצופות, ולגבי יהודי יום המנוחה השבועי יכלול את יום השבת. ברם, לימים, נתברר שהחוק מעקר כמעט לחלוטין את משמעותה הדתית והלאומית של השבת, הן בשל הפרשנות המצמצמת שניתנה לו ושימת הדגש על אופיו ה"סוציאלי"21, הן בשל הפרצה הרחבה שנקבעה בו לעניין אי תחולתו על חברי אגודה שיתופית ומתן היתרי עבודה, הן בשל אי אכיפתו בידי הרשויות.
גם דברי חוק אחרים נותנים מעמד מיוחד ליום השבת. כך, לדוגמא, בענייני הוצאה לפועל (סעיף 69יב לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967); נתיחת מתים (סעיף 6 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג - 1953; מעצרים (סעיף 3 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ז - 1997), ועוד22. המחוקק, ובעקבותיו בתי המשפט, הניחו כי חקיקה מעין זו נעשית ל"תכלית ראויה", מכוח ערכיה של מדינת ישראל בהיותה "מדינה יהודית". לצד זה, הציב בית המשפט את גבולות החוק כך שלא יפגעו בחופש הדת של אזרחי המדינה23 ב"מידה שאינה עולה על הנדרש".
בשני העשורים האחרונים מסתמנת מגמה ברורה לשינוי ביחסה של החברה הישראלית לשבת. העלייה ברמת החיים, התפתחות המסחר וחיקוי תרבות הצריכה האמריקאית (24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע), לצד הפיכת השבת כלי שרת לסחר-מכר פוליטי והעמקת הקיטוב הדתי-חילוני במדינת ישראל, הביאו לפנייה גוברת והולכת לבית המשפט בעניין השבת: אלה מבקשים לאכוף את מנוחת השבת בכוח זרועו של החוק, ואלה מבקשים ל"היפטר מעול השבת" בשם ה"חופש מדת" ו"חופש העיסוק".
בין כך ובין כך, נזקק בית המשפט שוב ושוב לסוגיית השבת. כך, בפרשת סגירתם של רחובות לתנועה כלי רכב בשבת24, בכפיית אנשים דתיים להופיע בשבת באמצעי התקשורת בניגוד לרצונם ולמצוות דתם25, וכך בפסקי הדין המרובים בעניין אכיפתו של חוק שעות עבודה ומנוחה26 ויישומו הלכה למעשה.
יש מתח מתמיד בין רצונן של מפלגות מסוימות לכפות נורמות דתיות על ציבור רחב שאינו מכיר בתְקֵפותָן לבין המציאות החברתית והפוליטית הדוחה ניסיון זה בשתי ידיים. מקצת מן ההלכות שנקבעו בשנים האחרונות בבתי המשפט משקפות אותו ביצרן תוצאות הנראות על פניהן אבסורדיות, כך לפחות מנקודת מבט ציבורית ולאו דווקא משפטית, כגון הקביעה שקיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית שכל חבריה יהודים אינו "יהודי" לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה27, או שלעניין איסור עבודה במנוחה השבועית יש לפרש את המונח "שבת" בפקודת סדרי שלטון ומשפט כיום שמתחיל בחצות ליל שישי ומסתיים בחצות במוצאי השבת28.
לאחר שעיינו בכל אלה, אפשר נשוב לעניין שפתחנו בו ונוכל להבין טוב יותר מה טעם טובעת התורה את פרשיות המשכן בחותמה של השבת. בספרו המופלא על השבת ומשמעותה לאדם בימינו, מתאר פרופ' רבי אברהם יהושע השל את השבת כ"מקדש הזמן", מקדש שנע ונד עם בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, שאינו תלוי לא במקום ולא במאורעות החולפים. "כל הרוצה ליכנס לקדושת היום", כותב השל,
חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מעליו עול העמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים, ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים, חייו שלו. הוא חייב להיפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת שהעולם כבר הוא נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם.
כיוון שבאה שבת - באה מנוחה לעולם. וכל הרוצה לבוא בשעריה - יבוא וייכנס, בדרכו שלו, ויטעם טעמה, ש"מעין עולם הבא" הוא. ולוואי שנהיה ראויים לכך.
הערות:
* אביעד הכהן מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן".
1. חכמים נחלקו בשאלת טעם הוצאת איסור ההבערה מכלל שאר המלאכות: יש שראו בו דוגמה בעלמא לשאר איסורים, ויש שראו בו "נורמה מיוחדת" (lex specialis).
2. בארץ, נקבעה חובה זו בסעיף 7(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א1951- לגבי יהודי ביום השבת, ולגבי מי שאינו יהודי, היום ה"מקובל עליו" כיום המנוחה השבועית שלו. בהרבה ממדינות העולם המערבי, נקבעה חובת "מנוחה" בימי ראשון בשבוע. על חוקָתִיותָם של חוקים אלה, המכונים Sunday Laws (או Blue Laws), נכתבה ספרות ופסיקה ענֵפה, כגון: Gallagher v. Crown Kosher Super Market 366 US 617 (1961); McGowan v. Maryland 366 US 420 (1961); Braunfeld v. Brown 366 US 599 (1961); Sherbert v. Verner 374 US 498 (1963); Stone v. Graham, 449 US 39 (1980); Heller v. Doe, 509 US 312 (1993); City of Borene v. Flores, 117 St. Ct. 2157, 138 L. Ed. 2d, 624 (1997).
3. מחקרים שונים מלמדים שרוב העובדים בשבת הם מן השכבות החלשות, עולים חדשים ופועלים זרים המבקשים ליהנות משכר העבודה המוגדל הניתן לעובד ביום מנוחה ולשפר במקצת את מצבם הכלכלי.
4. הציווי על "שביתת החיות" יכול לשמש פתח לדיון מרתק בשאלת "זכויות החיות" (animal rights), ההולך ותופס לו מקום של כבוד בשיח הזכויות המודרני. ראה: רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3)832; א' בן זאב, "הטעם שבאיסור לצער תנינים", משפט וממשל ד (תשנ"ח), 784-763; י' וולפסון, "מעמד בעלי החיים במוסר ובמשפט", משפט וממשל ה (תש"ס), עמ' 564-551.
5. ומעין זה שמות כ, י. יש ליתן את הדעת לחזרה הכפולה על מנוחת ה"עבד והאמה והגר", החוליות החלשות בחברה, ועל ההדגשה שהמנוחה צריכה לחול על בני שני המינים בשווה: "בנך ובתך", "עבדך ואמתך".
6. דברים רבים על ערכה של השבת והשפעתה בחיי עם ישראל ובספרותו מימי קדם ועד היום באים בספר השבת (ת"א תרצ"ו), בהוצאת אגודת "ענג שבת" (אהל שם), שאחד מראשיה היה ה"משורר הלאומי" ח"נ ביאליק, ואחד ממסריה המרכזיים היה: "נוגה זרחה של השבת המסורתית אינו מצטמצם רק בחוג בית הכנסת לבדו, אלא משתרע לגנזי הרוח והיופי המוסרי של האומה כולה" (ספר השבת שם, 533).
7. אחד העם, על פרשת דרכים, ג, פרק ל (=ספר השבת, עמ' 516).
8. "הארץ", כ"ז בשבט תרפ"ח (=ספר השבת, עמ' 521).
9. ספר השבת, עמ' 517.
10. שם, עמ' 519.
11. איגרות ח"נ ביאליק, בעריכת פ' לחובר, איגרת א' שצג.
12. וכשראה עגלה של ילדי משק עוברת ליד בית כנסת בצהלה נחרד ואמר: "אינני חושב שמרגישים הם מה מכאיב, מה צורב הדבר את לב יהודי ירושלים" (כתבים יב, עמ' 221).
13. כתבים יב, עמ' 205. וראה א' שפירא, ברל, ת"א תש"ם, עמ' 453, 548.
14. מ' סנה, "מבית ומחוץ", הזמן, 10.3.44.
15. ראה מאמרי: א' הכהן, "'מדינת ישראל, כאן מקום קדוש!' - עיצוב 'רשות רבים יהודית' במדינת ישראל", בתוך: שני עברי הגשר - דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, בעריכת מ' בר-און וצ' צמרת, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ב, עמ' 172-144.
16. ראה: מ' רייך, "חוקי עזר לשבת", ישראל הדתית, ת"א תשי"ד, עמ' 65.
17. עע"ו 18/28 פל"ר 283, עמ' 287.
18. ראה מאמרי הנזכר בהערה 15, עמ' 148.
19. סעיף זה תוקן רטרואקטיבית, הוחל למפרע "מליל שבת, ו' אייר תש"ח (15 במאי 1948)", ונתקבל פה אחד. התיקון הרטרואקטיבי היה סמלי, ונועד לקבוע את יום השבת כיום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל בחוק הראשון שנתקבל בה.
20. ספר אורי ידין, בעריכת א' ברק, ט' שפניץ, א, ירושלים תש"ן, עמ' 30.
21. ראה למשל ע"פ 217/68 יזראמקס נ' מד"י, פ"ד כב(2)343; בג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה, פ"ד כד(1)337; ת"פ (ירושלים) 3471/87 מדינת ישראל נ' אמציה קפלן ואח', פס"מ תשמ"ח (ב)265; בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל נ' עירית נתניה, פ"ד מז(3)192; מאמרי הנזכר בהערה 15, עמ' 165; א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, ת"א תשנ"ז, עמ' 212.
22. לציון מיוחד ראויה החקיקה הצבאית המפורטת בנושא זה. ראה לדוגמא, הפ"ע 3.0903 הקובעת איסור עבודה שאינה חיונית בכל מחנות צה"ל; ופקודות מטכ"ל 33.0231 (שבתון רכב), 34.0201 (איסור עישון בחדרי אוכל צבאיים בשבת), 34.0304 (ארוחות "מסורתיות" בליל שבת), ועוד.
23. לעניין עקרון חופש הדת בענייננו, ראה גם ח"פ שלח, חרות המצפון והדת במשפט הישראלי (דיסרטציה, ירושלים, תשל"ח), 223-227
24. בג"צ 174/62 הליגה למניעת כפיה דתית נ' מועצת העיר ירושלים, פ"ד טז, 2665; בג"צ 531/77 ברוך נ' המפקח על התעבורה באזור תל אביב והמרכז, פ"ד לב (2)160; בג"צ 5016/96 חורב ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד נא(4)1. לעניין האחרון ראה בהרחבה: דו"ח הוועדה הציבורית לגיבוש המלצות בדבר מדיניות כוללת בענייני תחבורה בשבת [=ועדת צמרת], ירושלים, תשנ"ז.
25. בג"צ 1514/01 יעקב גור אריה ואח' נ' הרשות השניה לטלויזיה ואח', פ"ד נה(4)267. לביקורת על פסק הדין, ראה לפי שעה, ב' ליפשיץ, "ושבת מה תהא עליה?", מימד 23 (תשס"ב), 9-5.
26. תופעה בולטת היא שחוק זה כמעט ולא נאכף בידי משרד העבודה והרווחה בימי המנוחה של בני הדתות האחרות או לעניין עבודת לילה.
27. תב"ע פ1043/98/ מדינת ישראל נ' קיבוץ צרעה (לא פורסם); והשווה: תב"ע נג8-94/ מדינת ישראל נ' קיבוץ הזורע (לא פורסם); תב"ע (ת"א) נז8-366/ מדינת ישראל נ' דורון (לא פורסם); תב"ע (נצרת) נז8-78/ מדינת ישראל נ' גוד נייט סנטר בע"מ ואח' (לא פורסם), ודחייתו על ידי ביה"ד הארצי לעבודה, דב"ע לג, 221; ולאחרונה תב"ע (י-ם) פ103-00/ מדינת ישראל נ' קידר (לא פורסם).
28. תב"ע (ת"א) פ1166/00/ מדינת ישראל נ' יעקוביאן איוב (לא פורסם, ההחלטה ניתנה ביום 10.2.02).
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
יום מנוחה לפתע, בא במוקד פרטי הפרטים שבפרשתנו ציווי במעמד "כל עדת בני ישראל", שלמראית העין אינו שייך לעניין: |
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת (שמות לה, ב)1.
|
|
ציווי זה מפתיע עוד יותר לנוכח העובדה שבפרשה הקודמת נאמר ציווי מפורט בעניין זה: "ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם... ששת ימים יֵעָשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה'... ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרותם ברית עולם" (לא, יד-טז), ונוסף עליהם הציוויים שנאמרו בסיני בעשרת הדיברות.
קביעת יום מנוחה כפוי, מכוח הדין, מעוררת שאלות אחדות: מהו הרציונל של כפיית מנוחה על עובד ומעביד? האין בה פגיעה בלתי מוצדקת בחופש העיסוק שלהם? וגם אם נאמר שחובת המנוחה עצמה נועדה ל"תכלית ראויה", האם יש בסיס משפטי לקביעתה ביום מסוים2? מה אופיה של "מנוחה" זו: היש לאסור כל פעילות מסחרית מכל סוג או שמא יש לצמצם את האיסור ולהתיר פעילות מסחרית הכרוכה בתרבות הפנאי, ספורט ותיירות? שאלות אלה מהוות אתגר לכל מערכת משפט מודרנית. יש בהן אתגר מיוחד למערכת המשפט במדינת ישראל, שחרתה על דגלה ערכים "יהודיים ודמוקרטיים", והיא מבקשת ליזון ממורשת ישראל ותרבותה, שהשבת תופסת בה מקום מרכזי. אפשר שהחזרה הכפולה והמשולשת בתורה על מצוות השבת באה להדגיש את מקומה המרכזי של השבת במערכת החוקים המקראית, והיא משקפת את מאבקה של מערכת המשפט העברי, עוד מימי בראשית, נגד הקלות הבלתי נסבלת של הפרת איסור העבודה בשבת, כגון בפרשת המקושש (במדבר טו) ובימי עזרא ונחמיה, שהעמידו "פקחי שבת" למנוע מסחר בשבת: |
בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת, ומביאים הערמות ועומסים על החמורים, ואף יין ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת, ואעיד ביום מכרם ציד. והצורים ישבו בה מביאים דאג [=דג] וכל מכר, ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלים. ואריבה את חורי [=שרי] יהודה, ואמרה להם: מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת... ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת, ואמרה ויסגרו הדלתות ואמרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומִנְעָרַי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת (נחמיה יג, טו-יט).
|
|
מכל מקום, עיון בפסוקים השונים בהקשרם מבטא את פניו הרבות של הציווי על המנוחה ביום בשבת. כך, למשל, אפשר שמיקומה של מצוות השבת בפרשתנו בא לומר ש"מטרה", אפילו גדולה ונשגבה היא, אינה מקדשת את האמצעים, ואינה מצדיקה עברה על חוקים אחרים, שהרי הכתוב מדגיש שגם בניית המשכן (ולימים בניית בית המקדש), המקום המקודש ביותר לעם היהודי, אינה מצדיקה הפרת איסור המלאכה בשבת.
השבת מבטאת בצורה מופלאה גם את הערך הדמוקרטי של שוויון הכול בפני החוק. בניגוד למציאות שבימינו, שהעובדים בשבת, במפעלים ובבתי מסחר, הם בעיקר אנשים משכבות סוציו-אקונומיות חלשות3, המשרתים את בעלי ההון המבקשים להפעיל את עסקיהם בשבת או לערוך קניות ביום זה, התורה מצווה שינוחו הכול בשבת בלא הבדל דת או מעמד או מין: |
ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך4 וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה, יד)5.
|
|
השבת כערך יהודי לאומי |
אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת... מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה, בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי "שבת מלכתא".
|
|
ונודע בשערים מאמרו, שיש שייחסוהו בטעות לחז"ל:
|
אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את "נשמתם" וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית החופפת על "מתנה טובה" זו ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה7.
|
|
גם רבים אחרים מחכמי הדור הראשון לתחייה הציונית קשרו לראשה של השבת כתרים מרובים. כך, למשל, כתב ד"ר משה גליקסון, עורכו הראשון של עיתון "הארץ":
|
מתנה טובה יש לנו בעולמנו ושבת שמה. וזוהי גדולתה של השבת, שאתה יכול להסתכל בה מכל בחינה אפשרית: מבחינה דתית, מבחינה אנושית, אוניברסלית, וסוציאלית, מבחינה לאומית-היסטורית-תרבותית, ולעולם תיגָלֶה לך בכל הדר קדושתה ובכל חיוניותה הרעננה כאחד. ואנו בני הדור הזה, בוני המולדת ומְחַיֵי היצירה העברית, נפשנו צריכה להיות ערה ופתוחה לכל היופי החיוני הזה, ואף אם לא כל הבחינות האלה קרובות לכאורה ללבנו במידה אחת8.
|
|
דברים נוקבים בעניין השבת העלה "משורר האומה", ח"נ ביאליק, שכתב כי "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברי, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה"9, והוסיף דברים בדבר הצורך ל"עשות את השבת", ולחדש את טעמה לפי המקום והזמן:
|
אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם בכל פעם טעם חדש ואתערותא חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה10.
|
|
לאחר חילול שבת המוני בקיבוץ גבע, כתב ביאליק דברים חריפים לחבר הקיבוץ בעניין השבת11:
|
ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי.
בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותָר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו? בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דברתי אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה... בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך. |
|
גם ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה, הכביר מילים בשבח השבת: "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית" (כתבים ט, 54). הוא דרש מחבריו בקיבוצים הימנעות מוחלטת מעבודה, ראה בדאגה "כיצד עובר עלינו יום השבת בעיר, השבת מסתיימת בהליכה בסך לקולנוע"12 (כתבים ו, 273), והוסיף:
|
כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים... ואני בוש שהיה הכרח לעשות עניין זה שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר איזה חוג אחר בישראל, להסכם פוליטי... את שבתותינו וחגינו עלינו להפוך למדורות של תרבות (כתבים ט, 54).
|
|
לצד זה, דרש את חידוש פני השבת:
|
אנו יהודים מקוריים ואנו רוצים למצוא צורת חיים מתאימה לנו, אנו נחדש את כל הזוהר של השבת, ניקח את כל הטוב שהיה בדברים הקדושים וכל מה שאנו זקוקים לו כאנשי טבע וכפועלים - ולנו יש צורך בשבת יותר מאשר למישהו אחר - נרים זאת על נס ונבנה על פי זה את החיים13.
|
|
במפתיע, עמדה זו הייתה מקובלת אפילו על חלק מחוגי השמאל הרדיקלי, בעיקר מנימוקים סוציאליים-חברתיים. כך, למשל, דיבר משה סנה בשבח הַשְבּתַת התחבורה הציבורית בשבת, וכתב שתקנה זו "אינה באה לפגוע בחירותו של הפרט, אלא להבטיח את מנוחת יום השבת שהוא קניין משותף לציבור החרדי ולציבור החופשי כאחד"14.
השבת במשפט הישראלי לימים, נחקקו חוקי עזר ביזמת רשויות מקומיות שרוב תושביהן היו יהודים, שאסרו לפתוח עסקים בשבת, כגון חוק העזר של תל אביב משנת 1926, שאושר על ידי הנציב העליון ופורסם בעיתון הרשמי16. חוקתיותו של זה הועמדה למבחן בפרשת אלטשולר. היועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום נגד בעל חנות שפתח את חנותו בשבת. הלה ערער על הרשעתו. בזכותו את הנאשם, קבע בית המשפט העליון שחוק העזר, שמפלה בין יהודי למי שאינו יהודי, בטל מעיקרו בהיותו מנוגד לסעיף 15 של כתב המנדט, ולפיו אסורה כל אפליה בין תושבי ארץ-ישראל מטעמי גזע, דת או שפה17. במכתב ה"סטטוס קוו" המפורסם, כתב בן גוריון בשם הנהלת הסוכנות: "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת"18. ואכן, עם קום המדינה, נקבעה בסעיף 18א לדבר החקיקה הראשון של מדינת ישראל, פקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח - 1948, הוראה בדבר קביעת השבת כ"יום המנוחה" רשמי19. אכן, סעיף זה נוסח על דרך ההצהרה בלבד, ואינו עוסק במערכת אכיפה או ענישה. ביטוי לדבר ניתן בדברי מנהל מחלקת החקיקה במשרד המשפטים דאז, ד"ר אורי ידין (הינסהיימר), שציין בסיפוק ביומנו שההצעה לקבוע את יום השבת כיום מנוחה "מספקת כנראה את דרישת האגף האדוק ויחד עם זה אין בה כדי לפגוע אף באפיקורוס המושבע, כי כל החוק אינו מפרש אינו מפרט ואינו מחייב. הכל סתום, בלי סנקציה, בלי חיוב לסגירת שרותים בשבת"20. בעקבות ההוראה חסרת השיניים שבפקודת סדרי שלטון ומשפט, עשו המפלגות הדתיות מאמץ עילאי לחקיקת חוק שיקבע סנקציות על מחללי שבת. תוצאות מאמץ זה הניבו את חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951, שקבע בסעיף 7 בו שכל עובד יזכה למנוחה שבועית רצופה של לפחות 36 שעות רצופות, ולגבי יהודי יום המנוחה השבועי יכלול את יום השבת. ברם, לימים, נתברר שהחוק מעקר כמעט לחלוטין את משמעותה הדתית והלאומית של השבת, הן בשל הפרשנות המצמצמת שניתנה לו ושימת הדגש על אופיו ה"סוציאלי"21, הן בשל הפרצה הרחבה שנקבעה בו לעניין אי תחולתו על חברי אגודה שיתופית ומתן היתרי עבודה, הן בשל אי אכיפתו בידי הרשויות. גם דברי חוק אחרים נותנים מעמד מיוחד ליום השבת. כך, לדוגמא, בענייני הוצאה לפועל (סעיף 69יב לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967); נתיחת מתים (סעיף 6 לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג - 1953; מעצרים (סעיף 3 לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ז - 1997), ועוד22. המחוקק, ובעקבותיו בתי המשפט, הניחו כי חקיקה מעין זו נעשית ל"תכלית ראויה", מכוח ערכיה של מדינת ישראל בהיותה "מדינה יהודית". לצד זה, הציב בית המשפט את גבולות החוק כך שלא יפגעו בחופש הדת של אזרחי המדינה23 ב"מידה שאינה עולה על הנדרש". בשני העשורים האחרונים מסתמנת מגמה ברורה לשינוי ביחסה של החברה הישראלית לשבת. העלייה ברמת החיים, התפתחות המסחר וחיקוי תרבות הצריכה האמריקאית (24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע), לצד הפיכת השבת כלי שרת לסחר-מכר פוליטי והעמקת הקיטוב הדתי-חילוני במדינת ישראל, הביאו לפנייה גוברת והולכת לבית המשפט בעניין השבת: אלה מבקשים לאכוף את מנוחת השבת בכוח זרועו של החוק, ואלה מבקשים ל"היפטר מעול השבת" בשם ה"חופש מדת" ו"חופש העיסוק". בין כך ובין כך, נזקק בית המשפט שוב ושוב לסוגיית השבת. כך, בפרשת סגירתם של רחובות לתנועה כלי רכב בשבת24, בכפיית אנשים דתיים להופיע בשבת באמצעי התקשורת בניגוד לרצונם ולמצוות דתם25, וכך בפסקי הדין המרובים בעניין אכיפתו של חוק שעות עבודה ומנוחה26 ויישומו הלכה למעשה. יש מתח מתמיד בין רצונן של מפלגות מסוימות לכפות נורמות דתיות על ציבור רחב שאינו מכיר בתְקֵפותָן לבין המציאות החברתית והפוליטית הדוחה ניסיון זה בשתי ידיים. מקצת מן ההלכות שנקבעו בשנים האחרונות בבתי המשפט משקפות אותו ביצרן תוצאות הנראות על פניהן אבסורדיות, כך לפחות מנקודת מבט ציבורית ולאו דווקא משפטית, כגון הקביעה שקיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית שכל חבריה יהודים אינו "יהודי" לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה27, או שלעניין איסור עבודה במנוחה השבועית יש לפרש את המונח "שבת" בפקודת סדרי שלטון ומשפט כיום שמתחיל בחצות ליל שישי ומסתיים בחצות במוצאי השבת28. לאחר שעיינו בכל אלה, אפשר נשוב לעניין שפתחנו בו ונוכל להבין טוב יותר מה טעם טובעת התורה את פרשיות המשכן בחותמה של השבת. בספרו המופלא על השבת ומשמעותה לאדם בימינו, מתאר פרופ' רבי אברהם יהושע השל את השבת כ"מקדש הזמן", מקדש שנע ונד עם בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, שאינו תלוי לא במקום ולא במאורעות החולפים. "כל הרוצה ליכנס לקדושת היום", כותב השל, |
חייב להניח תחילה את המולת החולין של מיקח וממכר סואן, לפרוק מעליו עול העמל שהוא רתום בו, להתרחק מן השאון הצורם של ששת ימי המעשה, מן העצבנות והכעס של הרדיפה אחר נכסים, ולחדול מן המעל שהוא מועל בכך שהוא מבזבז לריק את החיים, חייו שלו. הוא חייב להיפרד מכל מלאכת ידיים וללמוד להבין ולדעת שהעולם כבר הוא נברא ויתקיים אף בלא עזרתו של האדם.
|
| כיוון שבאה שבת - באה מנוחה לעולם. וכל הרוצה לבוא בשעריה - יבוא וייכנס, בדרכו שלו, ויטעם טעמה, ש"מעין עולם הבא" הוא. ולוואי שנהיה ראויים לכך. |
הערות:* אביעד הכהן מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט", ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן". 1. חכמים נחלקו בשאלת טעם הוצאת איסור ההבערה מכלל שאר המלאכות: יש שראו בו דוגמה בעלמא לשאר איסורים, ויש שראו בו "נורמה מיוחדת" (lex specialis). 2. בארץ, נקבעה חובה זו בסעיף 7(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א1951- לגבי יהודי ביום השבת, ולגבי מי שאינו יהודי, היום ה"מקובל עליו" כיום המנוחה השבועית שלו. בהרבה ממדינות העולם המערבי, נקבעה חובת "מנוחה" בימי ראשון בשבוע. על חוקָתִיותָם של חוקים אלה, המכונים Sunday Laws (או Blue Laws), נכתבה ספרות ופסיקה ענֵפה, כגון: Gallagher v. Crown Kosher Super Market 366 US 617 (1961); McGowan v. Maryland 366 US 420 (1961); Braunfeld v. Brown 366 US 599 (1961); Sherbert v. Verner 374 US 498 (1963); Stone v. Graham, 449 US 39 (1980); Heller v. Doe, 509 US 312 (1993); City of Borene v. Flores, 117 St. Ct. 2157, 138 L. Ed. 2d, 624 (1997). 3. מחקרים שונים מלמדים שרוב העובדים בשבת הם מן השכבות החלשות, עולים חדשים ופועלים זרים המבקשים ליהנות משכר העבודה המוגדל הניתן לעובד ביום מנוחה ולשפר במקצת את מצבם הכלכלי. 4. הציווי על "שביתת החיות" יכול לשמש פתח לדיון מרתק בשאלת "זכויות החיות" (animal rights), ההולך ותופס לו מקום של כבוד בשיח הזכויות המודרני. ראה: רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3)832; א' בן זאב, "הטעם שבאיסור לצער תנינים", משפט וממשל ד (תשנ"ח), 784-763; י' וולפסון, "מעמד בעלי החיים במוסר ובמשפט", משפט וממשל ה (תש"ס), עמ' 564-551. 5. ומעין זה שמות כ, י. יש ליתן את הדעת לחזרה הכפולה על מנוחת ה"עבד והאמה והגר", החוליות החלשות בחברה, ועל ההדגשה שהמנוחה צריכה לחול על בני שני המינים בשווה: "בנך ובתך", "עבדך ואמתך". 6. דברים רבים על ערכה של השבת והשפעתה בחיי עם ישראל ובספרותו מימי קדם ועד היום באים בספר השבת (ת"א תרצ"ו), בהוצאת אגודת "ענג שבת" (אהל שם), שאחד מראשיה היה ה"משורר הלאומי" ח"נ ביאליק, ואחד ממסריה המרכזיים היה: "נוגה זרחה של השבת המסורתית אינו מצטמצם רק בחוג בית הכנסת לבדו, אלא משתרע לגנזי הרוח והיופי המוסרי של האומה כולה" (ספר השבת שם, 533). 7. אחד העם, על פרשת דרכים, ג, פרק ל (=ספר השבת, עמ' 516). 8. "הארץ", כ"ז בשבט תרפ"ח (=ספר השבת, עמ' 521). 9. ספר השבת, עמ' 517. 10. שם, עמ' 519. 11. איגרות ח"נ ביאליק, בעריכת פ' לחובר, איגרת א' שצג. 12. וכשראה עגלה של ילדי משק עוברת ליד בית כנסת בצהלה נחרד ואמר: "אינני חושב שמרגישים הם מה מכאיב, מה צורב הדבר את לב יהודי ירושלים" (כתבים יב, עמ' 221). 13. כתבים יב, עמ' 205. וראה א' שפירא, ברל, ת"א תש"ם, עמ' 453, 548. 14. מ' סנה, "מבית ומחוץ", הזמן, 10.3.44. 15. ראה מאמרי: א' הכהן, "'מדינת ישראל, כאן מקום קדוש!' - עיצוב 'רשות רבים יהודית' במדינת ישראל", בתוך: שני עברי הגשר - דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, בעריכת מ' בר-און וצ' צמרת, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים תשס"ב, עמ' 172-144. 16. ראה: מ' רייך, "חוקי עזר לשבת", ישראל הדתית, ת"א תשי"ד, עמ' 65. 17. עע"ו 18/28 פל"ר 283, עמ' 287. 18. ראה מאמרי הנזכר בהערה 15, עמ' 148. 19. סעיף זה תוקן רטרואקטיבית, הוחל למפרע "מליל שבת, ו' אייר תש"ח (15 במאי 1948)", ונתקבל פה אחד. התיקון הרטרואקטיבי היה סמלי, ונועד לקבוע את יום השבת כיום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל בחוק הראשון שנתקבל בה. 20. ספר אורי ידין, בעריכת א' ברק, ט' שפניץ, א, ירושלים תש"ן, עמ' 30. 21. ראה למשל ע"פ 217/68 יזראמקס נ' מד"י, פ"ד כב(2)343; בג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה, פ"ד כד(1)337; ת"פ (ירושלים) 3471/87 מדינת ישראל נ' אמציה קפלן ואח', פס"מ תשמ"ח (ב)265; בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל נ' עירית נתניה, פ"ד מז(3)192; מאמרי הנזכר בהערה 15, עמ' 165; א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, ת"א תשנ"ז, עמ' 212. 22. לציון מיוחד ראויה החקיקה הצבאית המפורטת בנושא זה. ראה לדוגמא, הפ"ע 3.0903 הקובעת איסור עבודה שאינה חיונית בכל מחנות צה"ל; ופקודות מטכ"ל 33.0231 (שבתון רכב), 34.0201 (איסור עישון בחדרי אוכל צבאיים בשבת), 34.0304 (ארוחות "מסורתיות" בליל שבת), ועוד. 23. לעניין עקרון חופש הדת בענייננו, ראה גם ח"פ שלח, חרות המצפון והדת במשפט הישראלי (דיסרטציה, ירושלים, תשל"ח), 223-227 24. בג"צ 174/62 הליגה למניעת כפיה דתית נ' מועצת העיר ירושלים, פ"ד טז, 2665; בג"צ 531/77 ברוך נ' המפקח על התעבורה באזור תל אביב והמרכז, פ"ד לב (2)160; בג"צ 5016/96 חורב ואח' נ' שר התחבורה ואח', פ"ד נא(4)1. לעניין האחרון ראה בהרחבה: דו"ח הוועדה הציבורית לגיבוש המלצות בדבר מדיניות כוללת בענייני תחבורה בשבת [=ועדת צמרת], ירושלים, תשנ"ז. 25. בג"צ 1514/01 יעקב גור אריה ואח' נ' הרשות השניה לטלויזיה ואח', פ"ד נה(4)267. לביקורת על פסק הדין, ראה לפי שעה, ב' ליפשיץ, "ושבת מה תהא עליה?", מימד 23 (תשס"ב), 9-5. 26. תופעה בולטת היא שחוק זה כמעט ולא נאכף בידי משרד העבודה והרווחה בימי המנוחה של בני הדתות האחרות או לעניין עבודת לילה. 27. תב"ע פ1043/98/ מדינת ישראל נ' קיבוץ צרעה (לא פורסם); והשווה: תב"ע נג8-94/ מדינת ישראל נ' קיבוץ הזורע (לא פורסם); תב"ע (ת"א) נז8-366/ מדינת ישראל נ' דורון (לא פורסם); תב"ע (נצרת) נז8-78/ מדינת ישראל נ' גוד נייט סנטר בע"מ ואח' (לא פורסם), ודחייתו על ידי ביה"ד הארצי לעבודה, דב"ע לג, 221; ולאחרונה תב"ע (י-ם) פ103-00/ מדינת ישראל נ' קידר (לא פורסם). 28. תב"ע (ת"א) פ1166/00/ מדינת ישראל נ' יעקוביאן איוב (לא פורסם, ההחלטה ניתנה ביום 10.2.02). |