על המתח בין דת ומדינה בענייני כשרות

החיה הנאכלת והחיה אשר לא תֵאכל

איל ינון^* ובני לאו^**

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתח דבר פרשת שמיני פורסת לפנינו על קצה המזלג את המסגרת לתפריט היהודי, ובעיקר את רשימת המאכלים שאינם נכללים בו. מפרשה זו נתפתחו דיני הכשרות הכוללים את אופני השחיטה ואת תהליך הכנת המזון, שהם בבחינת מקרא מועט והלכות מרובות. ראוי לציין כי על אף המגבלות והקשיים היומיומיים הכרוכים בדבר, ראו היהודים לאורך כל הדורות ובגלויות השונות בשמירה ובהקפדה על הכשרות ביטוי לזהותם היהודית וקו ייחוד שהבדיל אותם מן הסביבה הלא-יהודית שחיו בה. נראה שמסורת זו נמשכת גם במדינת ישראל, שהרי סקרים מראים שהרוב המכריע של יהודי ישראל מקפיד על כשרות ברמה כלשהי1. מערכת הכשרות במדינת ישראל היא מערכת ענֵפה, מורכבת ומסועפת, וגם ענף כלכלי משגשג2. המסגרת החוקית בישראל, זכתה הכשרות להסדרה משפטית-ממלכתית. שני דברי חקיקה עוסקים בדבר: חוק הרבנות הראשית לישראל, התש"ם - 1980, הקובע כי אחד מתפקידיה של מועצת הרבנות הראשית הוא "מתן תעודות הכשר על כשרות"3, וכן חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג - 1983, הקובע מהי "תעודת הכשר", באלו נסיבות תינתן תעודת הכשר ומי מוסמך לתתה ועוד. הסעיף המרכזי בחוק הוא סעיף 11, התוחם את שיקול הדעת של הרבנות במתן תעודת הכשר, באמרו: "במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד". משהוסדר נושא הכשרות בחקיקה, ומשנמסרה למועצת הרבנות הראשית, שהיא גוף ממלכתי הפועל על פי דין, הסמכות להעניק תעודות הכשר, נוצר מצב בו פעולותיה והחלטותיה של הרבנות הראשית בתחום הלכתי מובהק זה נתונות לביקורתו של בג"ץ, ככל החלטה ופעולה של גוף מִנהלי. בהעדר הפרדה בין דת לדין, כשמצד אחד ניתנה הסמכות להעניק תעודות הכשר לרשות הלכתית-דתית על פי קריטריונים הלכתיים, ומצד שני אותה רשות הלכתית-דתית יונקת את סמכותה מן החוק החילוני וכפופה לו, נוצר מפגש משפטי מרתק בין המשפט המִנהלי, החל על הרבנות הראשית כפי שהוא חל על כל גוף ממלכתי, לבין ההלכה שהרבנות מוחיבת לה מעצם טיבה וטבעה. מפגש זה טומן בחובו גם פוטנציאל לא מבוטל להתנגשויות חריפות ביחסי דת ומדינה. כך, פסל לאחרונה בג"ץ4 את החלטת מועצת הרבנות הראשית, ולפיה מתן תעודת הכשר למשחטת עוף תותנה בכך שהמשחטה לא תמכור עופות טרֵפה5 לחברה שבבעלות יהודים העוסקת בייצור מוצרי בשר לא כשרים ומכירתם לשוק היהודי. זאת ועוד: בג"ץ קבע כי החלטת הרבנות פסולה בין אם מדובר באי-מתן תעודת הכשר "רגילה" בין אם מדובר באי-מתן תעודת הכשר מסוג "מהדרין". לא הייתה זו הפעם הראשונה שבג"ץ התערב בשיקולי הרבנות במתן תעודות הכשר. לפני שנים אחדות, פסל בג"ץ את החלטת הרבנות בירושלים להתנות מתן תעודות הכשר לבתי מלון ואולמות באי עריכת "מופעים בלתי צנועים" בתחומם6. כמו כן פסל בג"ץ את החלטת מועצת הרבנות הראשית שלא להעניק תעודת הכשר ליבואן בשר שביקש לייבא לארץ בשר כשר, משום שאותו יבואן ייבא במקביל בשר שאינו כשר7. בכל המקרים הללו התמקד הדיון המשפטי בהיקפו של סעיף 11 לחוק הונאה בכשרות ובפרשנותו, התוחם כאמור את שיקול הדעת של הרבנות בהחלטותיה אם להעניק או לסרב להעניק תעודת הכשר ל"דיני כשרות בלבד". בג"ץ קבע באותם פסקי דין כי יש לתת לביטוי "דיני כשרות בלבד" משמעות מצמצמת, וקבע שביטוי זה

בא להגביל את שיקולי בעל הסמכות למתן תעודת הכשר לשיקולים שהינם בתחום כשרות המזון בלבד ואין מקום לסרב ליתן תעודת הכשר בשל אירועים או שיקולים שאינם קשורים לתהליך הכנת והגשת המזון אלא לדיני הלכה אחרים8... עניין לנו בחוק חילוני הדן ב"דיני כשרות" של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות אמצעי, או מנוף, להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון9.

בג"ץ קבע אפוא כי בבואה להעניק או לשלול תעודת הכשר, רשאית הרבנות הראשית להביא בחשבון, מלבד שיקולים הקשורים בהונאה בכשרות, אך ורק שיקולים הנוגעים לשמירה והקפדה על "הגרעין הקשה" של דיני כשרות הנוגעים לייצורו, הכנתו, הגשתו ושיווקו של המזון, ולא יותר. הרבנות מצדה טענה באותם מקרים שעל פי ההלכה, מי שאינו מקפיד על איסור עריכת מופעים שאינם צנועים או ייבוא בשר לא כשר או מכירת טרפות ליהודים, הרי הוא בחזקת חשוד שאינו מקפיד גם בענייני כשרות המזון, ואין לתת בו אמון בעניינים אלה, והרי הרבנות אינה יכולה להשגיח על הכשרות אצל אותו אדם משך כל שעות היממה. אולם בג"ץ דחה את טענת הנאמנות בשלושת המקרים, וקבע: "טענה זו אינה, למעשה, אלא דרך עקיפה להשלטת חובת שמירת דיני ההלכה כולם"10, ואילו עניינה של תעודת הכשר, על-פי החוק, אינו אלא במזון גופו - אם כשר הוא אם לאו, ואין עניינה בדיני הלכה אחרים. חילוקי דעות בעולמה של ההלכה פוסקי ההלכה בדורות האחרונים עסקו אף הם בשאלת הקריטריונים למתן תעודת הכשר בכלל ובסוגיית הנאמנות בכשרות בפרט, ונראה כי סוגיות אלה נתונות במחלוקת בין פוסקי ההלכה עצמם. כך בשאלה אם יש צורך להעמיס על תעודת הכשרות גם מרכיבים נוספים הנמצאים ב"סביבת הפעולה" של כשרות המזון או להסתפק בפיקוח על כשרות המזון בלבד, התעוררה מחלוקת מעניינת בין הרב אליעזר וולדנברג (שכיהן בבית הדין הרבני הגדול) לבין הרב עובדיה יוסף. הדברים אמורים בבית מלון שבעליו היה מעוניין לקבל תעודת הכשר, והתחייב להקפיד שלא לבשל בשר בחלב, אך הודיע שלא יימנע מלהגיש מאכלי חלב מיד אחר מאכלי בשר לסועדים שיבקשו זאת. דעת הרב וולדנברג11 היא שבשום אופן אין ליתן לו תעודת הכשר:

כי פשוט יש בדבר כזה משום נתינת יד רשמית לפושעים המלעיגים על דברי חכמים ומזלזלים בדברי סופרים ואומרים דין הניין לי ודין לא הניין לי [=זה טוב לי, וזה לא טוב לי], ויש בזה למעשה לא רק נתינת יד אלא גם נתינת הכשר לאי זהירות בקלה כבחמורה ולהפרדה בין דברי תורה לדברי סופרים... היש לך ביזוי דברי חכמים יותר גדול מזה?

בהמשך דבריו מסתמך הרב וולדנברג, להוראת האיסור, על ר' יצחק עראמה, בעל "עקֵדת יצחק" (ספרד, המאה הט"ו)12, הדן ביחס בין אחריות ציבורית המוטלת על מנהיגי ציבור לעומת האחריות הפרטית המוטלת על כל יהודי. מדובר שם בניסיון למסד את הזנות בספרד, כדי להציל יהודים מללכת לנכריות או לעבור על איסור אשת איש. לדעת ר' יצחק עראמה, מיסוד הזנות אסור בתכלית, גם אם המניע לדבר הוא צמצום חטאי הציבור: "מוטב שיכָּרתו או שישרפו החוטאים האלה בנפשותם משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים"13. הרב וולדנברג מצטט בתשובתו גם מדברי ה"נודע ביהודה"14, האומר: "מכיון שנכשלים במזיד, אמרינן בכגון דא: הלעיטהו לרשע...". משמעות הכלל "הלעיטהו לרשע וימות" היא שאין להתאמץ כדי להציל מעבֵרה את מי שעובר עליה במצח נחושה15. לכאורה כלל זה עומד בסתירה לכלל אחר בהלכה, ולפיו "כל ישראל ערבים זה לזה". אבל הרב וולדנברג סבור דווקא להפך, שהכלל האחרון מחייב אף הוא אותה מסקנה:

וכל ישראל ערבים זה לזה שלא להרשות לתת איזה נתינת יד כל שהוא אפילו בעקיפין לעקירתו, ופלילי הוא כשתבוא הכרזה והסכמה מצד הרבנות הממונה מהקהל שלא תמחה על כך ותסכים להמצא עם כאלה תחת קורת גג אחת ולתת שתהיה בתמידות בהשפלה רוחנית ובבחינה של לכבוש את המלכה עמי בבית.

כלומר, הערבות ההדדית משמעה הטלת אחריות על כל ישראל, ובפרט על הרבנות, לעשות הכול למען שמירת ההלכה כתיקונה, ואין בה היתר לפגוע בשלמותה של ההלכה בשם צמצום החטאים של המזלזלים בה. ומסכם הרב וולדנברג:

על כן לדעתי מכל הבחינות אסור לרבנות לתת הכשר וגושפנקא כל שהוא על סוג בית מלון שכזה, אלא עליה להכריז ולהזהיר בני האדם שלא יגאלו [=יטמאו] נפשם לאכול בבית מלון זה, ומחיצת הכרם שנפרצה אומרים להממונה גדור.

הרב עובדיה יוסף סבר אחרת, ואף כתב לרב וולדנברג תגובה על פסיקתו זו16. תגובתו נוגעת בעיקר להשוואת הרב וולדנברג בין פסיקת הרב עראמה בעניין מיסוד הזנות לבעיית כשרות מסעדת המלון:

לפי עניות דעתי לא קרב זה אל זה. כי אילו יכולנו להעמיד דגל הדת על תִלה בודאי שהיה עלינו למחות בתוקף ולייסר את החטאים בנפשותם המכשילים את הרבים. אבל בזמנינו ובדור יתום זה אשר בעוונותינו הרבים אין מי שיכול ויודע להוכיח ומכל שכן למחות, וידוע שתפוסת בתי המלון בארץ הקודש מלאה פה לפה במשך ימים רבים, ורבים מיראי ה' הנמצאים כתיירים בארץ ישראל אינם מעלים על דעתם כלל שבתי המלון שבארצנו הקדושה אינם כשרים, ונכנסים ואוכלים שם בלי פקפוק והיסוס, ואם נסיר את ההכשר וההשגחה יכניסו בעלי המלון נבלות וטריפות ובשר בחלב ממש וכו', ונמצאת מכשיל את התמימים שעולים לארץ ישראל, ואין להם מקום אחר להתארח שם במשך זמן שהותם בארץ ישראל, ונמצא חומרא זו באה לידי קולא, מה שאין כן כשיש הכשר ופקוח מהרבנות. הרוצה לאכול כשר ונזהר מאכילת חלב אחר בשר כדת וכדין, יאמר עליו "צדיקים ילכו בם", ומי שרוצה דוקא לאכול חלב אחר ארוחה בשרית, עליו נאמר "ופושעים יכשלו בם". הלעיטהו לרשע וימות, נפש רשע אִותה רע, ועונו ישא האיש ההוא, וכל בית ישראל נקיים.

הרב עובדיה יוסף מבחין בין פסיקה הנוגעת ל"מזידים", שעליהם ודאי ראוי להחיל את הכלל "הלעיטהו לרשע וימות", ובין פסיקה הנוגעת לתיירים תמימים, הרואים מסעדה ועליה כתובת בעברית, והם בטוחים שהמקום כשר, כמקובל בחו"ל. לטענתו, יש להקל מסיבה זו ולהעניק תעודת הכשר למלון, כיוון שהחמרה בכגון זה תכשיל את התמימים17. אשר לשאלת הנאמנות לעניין כשרות, ראוי להביא את פסיקתו של הרב יוסף משאש18. הרב משאש, שהיה רב בעיר תלמסאן באלג'יר (לימים רבה הראשי של חיפה), נאלץ להתמודד עם מציאות בה כל הקצבים היהודים בעירו היו מחללי שבת בפרהסיא, כיוון שחנויותיהם היו פתוחות גם בשבתות. הרב משאש סירב להסיר את הכשרות מחנויותיהם של הקצבים הללו, על אף הכלל האומר שהמחלל שבת בפרהסיא אינו נאמן בשאר איסורים. ראשית הוא מסתמך על הפוסקים הסבורים שכלל זה חל רק על מי שעובר על איסורי שבת שעונשם מיתת בית דין.

הרי לך מפורש שהאנשים האלה, אף שהם מחללי שבתות בפרהסיא, באסורים דאורייתא ודרבנן, מכל מקום לית בהו [=אין בהם] צד חלול שיש בו חיוב מיתת בית דין, ואם כן נאמנים הם בכל האיסורין.

ועוד הוא מחדש, שכלל זה לא נאמר אלא במציאות שבה כולם מודים בחומרת חילול שבת, אבל בעידן המודרני הליברלי, שחילול שבת הפך בו, לדאבון לבו של המשיב, להיתר בעיני אנשים הגונים, אין לשלול מהם את נאמנותם.

מכל זה מוכח, שדבר זה [היינו מכירת בשר טרף] חמור בעיניהם מאוד מאוד, ונזהרים בו יותר מכל המצוות, וכן הם אומרים בפה מלא, כי רשאים הם לחבול בעצמם בדברים שבינם לבין המקום שהורגלו בהם מנעוריהם, אבל לחבול באחרים להאכילם דבר אסור, מעולם לא עלה ולא יעלה על דעתם חלילה.

גישה מעשית אחרת הציע לפני שנים אחדות הרב הראשי לישראל הרב י"מ לאו19:

מן הראוי הוא להנהיג, במקביל לדרגות הכוכבים של משרד התיירות, דרגות מגיני דוד אשר יראו שמי שיש לו חמישה מגיני דוד פירושם שהאוכל המוגש הוא כשר "גלאט", ובמלון כולו מורגשת אוירת השבת ואילו מגן - דוד אחד פירושו שהאוכל הוא כשר אך אין אחריות של הרבנות על אוירת השבת ועל טיב המופעים במלון.

הנה כי כן, סוגיית הקריטריונים למתן תעודת הכשר היא סוגיה הנתונה במחלוקת פנים הלכתית. יש פוסקים שרואים להחמיר ולהתנות את מתן התעודה בהקפדה על איסורים שאינם קשורים בכשרות המזון עצמו, ויש פוסקים הסוברים כי במתן תעודת הכשר יש נסיבות שבהן אפשר להצטמצם לבחינת כשרות המזון בלבד. האמנם ההתנגשות בלתי נמנעת? אלמלא דין המדינה, כל פוסק הלכה היה מכריע בסוגיות אלה על פי מיטב הבנתו והכרתו, ועניין זה לא היה מגיע לשולחנו של בג"ץ. אלא שבהעדר הפרדה בין דת לדין בתחום הכשרות, נוצר מצב בו בג"ץ מהווה ערכאת ביקורת על הכרעותיה ההלכתיות של הרבנות הראשית בתחום זה. וכבר עמד על הבעייתיות שבדבר ד"ר י' אנגלרד (כתוארו אז) לפני שנים רבות20. בהתייחסו לאפשרות שבג"ץ יתערב בהכרעותיה ההלכתיות של הרבנות הראשית בענייני כשרות, הוא כותב:

כשרות היא מושג דתי נורמטיבי. לכן קביעתה של סמכות דתית היא המכרעת עבור האדם הדתי הרואה עצמו כפוף לה. סמכות דתית רשאית על פי ההלכה לאסור מאכל על פי שיקולים שונים... מכאן הבעייתיות המיוחדת שבכפיית הרבנות להוציא הכשר על פי צו של מוסד חילוני. יש להניח כי יהודי שומר מצוות לא יסמוך על הכשר כזה שהוצא על ידי רב תחת האיום של מאסר על בזיון בית המשפט21.

אמנם מאמר זה נכתב לפני חקיקת חוק איסור הונאה בכשרות וחוק הרבנות הראשית, אלא שהבעייתיות שבפסיקת בג"ץ בתחומים אלה לא נשתנתה ביסודה בשל חקיקת חוקים אלה. על בעייתיות זו עמד גם כב' השופט צ"א טל22. בהתייחסו לקביעת כב' השופט ת' אור באותו עניין, ולפיה בית המשפט העליון מוסמך להכריע גם בהלכה בענייני איסור והיתר, אומר כב' השופט טל:

אומַר רק שייראה לי הדבר מוזר אם בית משפט זה יכניס את ראשו להכריע במחלוקות הפוסקים בהלכה היהודית, כמו גם בהלכה המוסלמית או בהלכה דתית אחרת; ואם יעשה כן, תמהני אם הכרעה כזו תהיה מקובלת בעיני מי שההלכה הדתית נר לרגליו23.

ואכן נדיר שבג"ץ מכריע כנגד עמדת הרבנות הראשית בענייני כשרות ובענייני הלכה מובהקים אחרים (בדיקה העלתה כי רק בשלוש מן העתירות שהוגשו במהלך השנים נגד הרבנות הראשית, שעניינן מתן תעודת הכשר, הכריע בית המשפט נגד עמדת הרבנות הראשית). ברוב המקרים מקבל בג"ץ את עמדת הרבנות בענייני כשרות, אם מטעמים של חשש להונאה בכשרות (כגון באי-מתן תעודת הכשר למוצרים כשרים המשוּוקים תחת שם מוּתג המשמש גם לשיווק מוצרים לא כשרים24) אם על ידי מתיחת "הגרעין הקשה" של דיני הכשרות (כגון בהכרה בהלכת "שחוטי חוץ"25 כחלק מן הגרעין הקשה של דיני כשרות26). לבסוף נבקש להצביע על פתרון משפטי מעניין העשוי לאפשר לבג"ץ להימנע במקרים המתאימים מלהכריע נגד החלטות הלכתיות בענייני כשרות של הרבנות הראשית, גם אם לדעתו החלטות אלה אינן מתחייבות מן "הגרעין הקשה" של דיני הכשרות או מחשש להונאה בכשרות. פתרון מעין זה מצא כב' השופט אור, בהקשר דומה, כשבא לבחון את הנחיית הרבנות הראשית שלא לערוך חופה וקידושין במקום שאין לו תעודת הכשר27. אף שספק רב אם התניה זו של הרבנות עולה בקנה אחד עם הסמכות שהוענקה לה להשיא יהודים על פי דין תורה28, ראה לנכון השופט אור להכשיר את ההנחיה, באמרו:

אפילו אין זה איסור מדין תורה - בלי שאכריע בכך - ורק מנהג הוא מימים ימימה שלא לערוך טקסי נישואין במקום שבו אין נשמרת הכשרות... ופגיעה במנהג זה עלולה לגרום לפגיעה אמיתית קשה ומובנת ברגשותיו של עורך הטקס - האם לא ראוי להתחשב בכך וליתן לכך משקל...29 במקרה כזה פוגעים פגיעה בוטה ברגשותיו של הרב עורך הטקס, ומבקשים לחייבו לפעול בניגוד למצפונו ולאמונתו הדתית30.

דומה אפוא שבית המשפט יכול במקרים המתאימים להימנע מהכרעה נגד החלטות הלכתיות של הרבנות הראשית גם כשהוא סבור שסמכותה על פי חוק ליתן אותן החלטות אינה נקייה מספקות. אף דומה שגם הרבנות הראשית, כרשות ממלכתית, ראוי שתפעיל את סמכויותיה בזהירות וברגישות, ותתרום גם היא להפגת המתח בין דת ומדינה.

הערות: * עו"ד איל ינון, סגן בכיר לפרקליטת המדינה, מחלקת הבג"צים, פרקליטות המדינה. ** הרב בני לאו, ראש בית המדרש ב"בית מורשה" בירושלים. 1. ראה ש' לוי, ח' לוינסון, א' כ"ץ, "אמונות, שמירת מצוות ויחסים חברתיים בקרב היהודים בישראל", מכון גוטמן למחקר חברתי שמושי, דצמבר 1993. לאחרונה נערך סקר דומה, שאמנם עדיין לא פורסם רשמית, אך עורכיו מסרו לאמצעי תקשורת שבחלוף עשור אחד חלה ירידה לא משמעותית בנתון זה. 2. אם עד לפני חמש-עשרה שנה פעלו בישראל בנוסף למערך הכשרות הממלכתי רק שתי מערכות כשרות פרטיות, בד"ץ העדה החרדית בירושלים ובד"ץ הרב לנדא בבני ברק, יש היום בישראל כחמש-עשרה מערכות כשרות פרטיות. 3. סעיף 2(3) לחוק. 4. בג"ץ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית ואח' (טרם פורסם. ניתן ביום 12.12.2001, מפי כב' השופט מ' חשין, אליו הצטרפו כב' השופטים א' ריבלין ומ' נאור). 5. במקצת מן העופות הנשחטים מתגלים פגמים ההופכים אותם לטרפה. 6. בג"ץ 465/89 אילנה רסקין נ' המועצה הדתית ירושלים ואח', פ"ד מד(2) 673. 7. בג"ץ 5009/94 מיטראל בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל ואח', פ"ד מח(5) 617. 8. עניין רסקין הנ"ל, בעמ' 677. 9. שם, בעמ' 682. 10. ראה למשל, שם, בעמ' 687. 11. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא, סימן נה. 12. פרשת וירא, שער כ. 13. הרב וולדנברג משתמש פעם נוספת בתקדים של ר' יצחק עראמה, בסוגיה דומה מאוד (חלק ז, סימן כב), בעניין בית חרושת שעובד בשבת ומעסיק פועלים גויים לעבודות הייצור, כשיהודים מפקחים עליהם. החשש הוא שהטלת איסור גורף תביא לכך שיהודים לא רק "יפקחו" על תהליך הייצור, אלא יעסקו בו ממש, ויעברו עבֵרה חמורה יותר. 14. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, אבן העזר, סימן ז. 15. מקור הכלל בתלמוד הבבלי, בבא קמא סט ע"א. 16. התגובה פורסמה בשו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, לאחר סימן צג. 17. לניתוח משווה בין גישת שני רבנים אלה, ראה י' אחיטוב, "הלעיטהו לרשע וימות" - הימנעות מהצלת אדם חוטא", תחומין ט (תש"ן), עמ' 156. 18. שו"ת מים חיים (ירושלים תשכ"ד), סימן קמג. 19. הרב י"מ לאו, שו"ת יחל ישראל, סימן כ. 20. במאמרו "מעמדה של מועצת הרבנות הראשית וסמכות הפיקוח של בית המשפט הגבוה לצדק", הפרקליט כ"ב (תשכ"ו) 68. 21. שם, בעמ' 78, הערה 34. 22. בבג"ץ 6111/94 הוועד לשומרי מסורת ואח' נ' מועצת הרבנות הראשית ואח', פ"ד מט(5) 94. 23. שם, בעמ' 110. 24. בג"ץ 22/91 אורלי ש. 1985 בע"מ נ' הרב הראשי ליבנה, פ"ד מה(3) 817. 25. משמעות הלכה זו היא איסור על מתן הכשר לבשר שנשחט מחוץ למקום היישוב שמופקד עליו הרב נותן ההכשר. 26. בג"ץ 3944/92 מרבק בית המטבחיים בע"מ נ' הרבנות הראשית נתניה ואח', פ"ד מט(1) 278. 27. בג"ץ 6111/94 (לעיל, הערה 22). 28. ראה סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג1953-, יחד עם פקודת הנישואין והגירושין (רישום). 29. שם, בעמ' 105. 30. שם, בעמ' 107.

---

---