שוויון הזדמנויות ביחסי עבודה

"כשכיר כתושב יהיה עמָך"

תומר מוסקוביץ'^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פרשת ההזדמנות החוזרת פרשת בהר מפגישה אותנו עם אחד היסודות החשובים של הכלכלה העברית - עקרון ההזדמנות החוזרת. בחברה אגררית, שבה הונו ומעמדו של אדם נמדדים בהיקף הקרקע שבבעלותו, קבעה התורה את דין היובל, שמבסס את זכותו של כל אדם מישראל להזדמנות כלכלית נוספת. לפי התורה, אדמת ארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל, עשירים כעניים: כולם זכאים ליהנות ממנה, וכולם זכאים למכור את חלקם בה איש לאחיו. עם זאת, מכירת חלקו של אדם בנחלת אבותיו אינה מונעת ממנו עצמו, ובוודאי מבניו, לקבל פעם אחת בכל דור1 הזדמנות נוספת להיות בעליה של קרקע, לעבוד אותה, והפעם גם לשמרה, ולהתפרנס ממנה. בדרך זו גם נמנעת היווצרותם של שני מעמדות: מעמד בעלי הקרקע, שבחברת איכרים הם בהכרח גם בעלי ההון, ומעמד העניים שאין להם קרקע2. היחס לעבד והנה, המרחם על כל מעשיו לא הסתפק בקביעת מועד חד-פעמי לחזרת האדם למעמדו הקודם ולכבודו הראשון - כבעל קרקע בעמיו. עינו של הקדוש ברוך הוא פקוחה על העני גם בכל ימי עניותו, כשאינו עובד את גפנו-שלו ואת תאנתו-שלו, אלא את של אחרים3. על כן, פרשת בהר היא המקום הנכון להעמיד בו את בעל הקרקע על חובתו לנהוג כבוד במי שירדו מנכסיהם, מכרו אותם, והם נאלצים לעבוד, בין כשכירים בין - במצב של עוני קיצוני יותר - כעבדים. מעניין לציין כי גם האיסור להלין שכר שכיר, אף שהוא חל כמובן גם על שכיר עשיר, בא בתורה בקבוצת הדינים העוסקים בהגנה על החלש. בספר ויקרא (יט, יג) האיסור בא בין חובת מתן מתנות עניים לבין האיסור לקלל את החרש או להכשיל את העיוור; ובספר דברים נאמר במפורש: "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך"4. הנה כי כן, העובד השכיר הוא הצד החלש במערכת היחסים שבינו לבין מעבידו. ואולם העבד העברי, בין נמכר על ידי בית דין, בין מכר את עצמו מחמת דוחקו, הוא החלש שבחלשים: לא זו בלבד שהוא מחוסר ארבע אמות של קרקע, אלא שאדוניו אף עשוי לראותו ראוי לעונש בשל חטאיו שהביאוהו לידי דחקות קשה כל כך, עד שנאלץ לעבור על מה שדרשו חז"ל: "'כי לי בני ישראל עבדים' - ולא עבדים לעבדים" או בשל עצם הסכמתו להימכר לעבד, כמדרש חז"ל בעניין העבד הנרצע:

רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: "כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - יֵרצע5.

ועוד נדרשה סמיכות פרשת עבד עברי לדיני שמיטה ולאיסור הונאה במסחר הבאים כולם בפרשתנו:

ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר. בתחילה הזהיר על השביעית. ואם חמד ממון, ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו. לכך סמך לה: "וכי תמכרו ממכר" (ויקרא כה, יד). מה כתיב ביה [=בו, בפסוק]? "או קנה מיד עמיתֶך" (שם) - דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לווה בריבית. כל אלו, האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל, אלא אפילו לגוי6.

כנגד עמדת הפתיחה החלשה של העבד העברי מול מעסיקו, הן כחסר יכולת כלכלית הן כמי שעלול להיתפס כחוטא הנענש על חטאיו, נחלץ המשפט העברי להגן על העבד בסדרה של הוראות המתייחסות לכל פרקי חייו כעבד: החל מן הדרך שהוא נקנה בה לעבד; דרך היחס אליו בתקופת עבדותו; עובר לזכותו לצאת לחופשי בכל רגע שהוא חפץ בדבר, תוך מתן פיצוי הולם לבעלים על "השקעתם" ברכישתו; כלה בחובת המעביד להעניק לו "מענק פרישה" בסיום עבודתו, וחזרת העבד המשוחרר למעמדו הקודם. בדיני קניית העבד התורה אומרת7:

כי עבדַי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימָכרו ממכרת עָבד.

והספרא דורש8:

שלא יעמידנו בסימטא, ויעמידם על אבן המקח [דרך ביזיון].

בזמן עבדותו של העבד העברי, עינה של התורה פקוחה היטב על הבעלים, לבל יראה את עבדו העברי כקניין כספו, בחינת רכוש שאפשר לנהוג בו מנהג בעלים:

וכי ימוך אחיך עמָך ונמכר לָך, לא תעבד בו עבדת עָבד. כשכיר כתושב יהיה עמָך, עד שנת היּבל יעבד עמָך. ויצא מעמָך הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחֻזת אבתיו ישוב. כי עבדַי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימָכרו ממכרת עָבד. לא תרדה בו בפרך, ויָראת מאלהיך (ויקרא כה, לט-מג).

במדרש ההלכה, הרחיבו חכמים עד מאוד את ההלכות הנלמדות מן הציוויים שהבאנו לעיל - האיסור לעבוד עבודת עבד ולרדות בעבד בפרך - ומן ההשוואה בין העבד לבין השכיר והתושב. ואלה דברי הספרא9:

"לא תעבוד בו עבודת עָבד" - שלא יטול אחריך בלנטיא [=מגבת], ולא יטול לפניך כלים במרחץ... "יהיה עמָך" - עמָך במאכל, עמָך במשתה, עמָך בכסות נקייה: שלא תהא [אתה המעביד] אוכל פת נקייה, והוא אוכל פת קיבר [=מקמח גס ומלאה סובין]; אתה שותה יין ישָן [=משובח], והוא שותה יין חדש; אתה ישֵן על מוכין [=כרים במילוי מוך], והוא ישֵן על התבן. "יעבד עמָך" - שלא תמסור לו אומנתו לאַחֵר. שאם היה בַּלָּן [=עובד בית המרחץ] לרבים, סַפר לרבים, נחתום [=אופה] לרבים - לא יעשה10. ר' יוסי אומר: אם היתה אומנותו לפנים מיכן - יעשה, אבל רבו לא ילמדנו בתחילה. אבל אמרו חכמים: מספר לו את שערו, ומכבס לו את כסותו, ואופה לו את עיסתו. "ויצא מעמָך" - שלא תהיה אתה בכפר והוא בכרך, אתה בכרך והוא בכפר. "הוא ובניו עמו" - מה רבו חייב במזונותיו, אף רבו חייב במזונות אשתו ובניו. יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו? תלמוד לומר: "הוא ואשתו ובניו" - מה הוא מדעת רבו, אף אשתו ובניו מדעת רבו.

חכמים הרגישו בקיצוניות דבריהם, עד שאמרו בדינים דומים שהובאו בתלמוד: "מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו"11. בניגוד לקניינים אחרים המפורטים בפרשתנו, שבהם רשאי הקונה לעכבם בידו בתנאים הקבועים בתורה12, התורה קובעת שהעבד רשאי, בכל שעה, ל"גרע פדיונו" ולצאת לחופשי. היינו: האדון אינו רשאי לדרוש לאכוף את הסכם העבדות לכל התקופה שנקבעה מראש. זכותו מתמצית בקבלת תשלום עבור תקופת העבדות הנותרת13. התורה אינה מסתפקת בהקניית זכות לעבד לצאת מהעבדות לפני סיומה, והיא מצווה את האדון להעניק לו מענק נדיב עם שחרורו14:

כי ימָכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים, ובשנה השביעִת תשַלחנו חפשי מעמָך. וכי תשַלחנו חפשי מעמָך, לא תשַלחנו ריקם. הענֵיק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבֶך, אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו (דברים טו, יב-יד)

לסיום מסכת ההגנות על העבד, התורה קובעת שמשעה ששוחרר העבד, הוא "שב אל משפחתו", כלשון הספרא:

"ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" - למה שהוחזקה משפחתו הוא שב. דברי ר' מאיר15.

הנה כי כן, ראינו שהתורה חסה מאוד על כבודו של העבד העברי, והקפידה שלא ייפגע כבודו כאדם מישראל, לא בעת מכירתו, לא בשעה שהוא עבד ולא לאחר שיצא לחופשי. העבד והשכיר העבד העברי הוא למעשה שכיר שהשכיר את עצמו או הושכר על ידי בית הדין לתקופה ארוכה קצובה מראש. לאור זאת, נכון יהיה לכאורה להחיל את כל דיני העבד העברי גם על השכיר. מנגד, ניתן לומר שדווקא העבד, שהוא החוליה החלשה ביותר במדרג החברתי, זקוק להגנת יתר, מה שאין כן השכיר: אמנם הוא חלש ועני, אך בכל זאת הוא בן חורין. ואכן, למרות שהאיסור לעבוד בעבד העברי עבודת עבד נכתב בתורה בהיקש בין העבד לבין "שכיר ותושב" (ויקרא כה, לט-מ), הספרא דורש:

"לא תעבוד בו עבודת עבד" - בו אין אתה עובד עבודת עבד, אבל עובד אתה בבן חורים עבודת עבד16.

כלומר, איסור עבודת עבד, שהבהרנו לעיל את משמעותו, חל רק על העבד, לא על השכיר17. עם זאת, ראוי להביא גם את דעת הרמב"ן, האומר שההשוואה בין העבד לשכיר באה ללמד שיש לנהוג בעבד כבשכיר בן החורין. וזה לשונו:

וטעם "כשכיר כתושב" - לא יהיה עמך בביתך כעבד, אלא כשכיר שנה, שהוא הנשכר לעבודת בני חורין, ולא יכבידו עליו. או כתושב. שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם, כעניין יעקב עם לבן, שאמר: "הכי אחי אתה ועבדתני חנם, הגידה לי מה משכֻרתך" (בראשית כט, טו). ובתורת כהנים: "כשכיר" -, מה שכיר "ביומו תתן שכרו" (דברים כד, טו), אף זה "ביומו תתן שכרו". "כתושב" - מה תושב "בטוב לו לא תוננו" (שם, כג יז), אף זה "בטוב לו לא תוננו". "יהיה עמָך" - עמָך במאכל, עמָך במשתה, עמָך בכסות נקיה (ספרא ז, ג).

מכל מקום, גם בלא החלת איסור עבודת פרך על השכיר, אין ספק שההשוואה בין העבד לשכיר מהווה מקור לדינים רבים ביחסי מעביד-עובד. דומה שהדין העיקרי הוא חוסר האפשרות לאכוף על העובד להשלים את עבודתו, אף אם נשכר לה במפורש, גם אם ייגרם נזק למעבידו. והרי הדברים קל וחומר: מה העבד, שאף שגופו קנוי לאדוניו, הוא רשאי לגרע את פדיונו ולצאת לחופשי אף באמצע תקופת העבדות; קל וחומר הפועל, שאין גופו קנוי למעבידו, שהוא רשאי לחזור בו אפילו באמצע היום, כדברי התלמוד:

דאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב: "כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים18.

מחובת האדון להעניק לעבדו העברי מענק יפה עם שחרורו, למדנו ש"אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח. שאם שכר אחד מבני ישראל, ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם"19. לשיטת חלק מן הפוסקים, ניתן ללמוד מהשוואת השכיר לעבד שבדומה לעבד, גם שכיר שחלה בחלק מתקופת השכירות, זכאי לקבל את מלוא שכרו20. עבד עברי ועובד בן זמננו חלק מהדינים היסודיים החלים על העבד העברי מצאו את דרכם גם אל המשפט הישראלי. נזכיר שלושה מהם: א. זכות העבד ל"גרע פדיונו" ולצאת לחופשי התגלגלה אל חוק החוזים (תרופות בשל אכיפת חוזה), התשל"א1970-, הקובע (בסעיף 3(א)), לאמור:

הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: ... (2) אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי.

ב. ההלכה הקובעת שעבד שחלה בחלק מתקופת עבדותו, אינו צריך להשלים את תקופת העבודה שהחסיר, מצאה את דרכה אל חוק דמי מחלה, התשל"ו1976-, ולפיו עובד שכיר זכאי לקבל ממעבידו תשלום - אם כי חלקי ומוגבל בזמן - גם עבור הימים שנעדר מעבודתו בשל מחלתו. ג. חוק נוסף, שההשראה לחקיקתו נבעה במפורש מדין העבד העברי, הוא חוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג1963-. חוק זה מתבסס על חובת ההענקה שקובעת התורה לעבד העברי. כפי שראינו לעיל, הורחבה הענקה זו גם לשכיר בישראל21. עבד עברי, עבד כנעני ועובד זר ההגנה הנרחבת שתיארנו לעיל חלה רק על עבד עברי, ולא על עבד כנעני. אמנם מעיקר הדין, העבד הכנעני - הוא ובניו ובנותיו - נחשבים כרכושו של האדון, ואינו מוגבל בדרכי ניצולו של רכוש זה22, אלא שכבר כתב הרמב"ם23:

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו, ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר: "כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה". וכן לא יבזהו ביד, ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד". ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל, שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה, וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם, הוא אומר: "ורחמיו על כל מעשיו". וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: "ונתן לך רחמים ורִחמך והרבֶּך".

המשפט הישראלי קובע מפורשות, שלעניין חוקי המגן, דינו של העובד הזר כדין העובד הישראלי לכל דבר: כך הוא לעניין חובת תשלום שכר מינימום וכך הוא לאיסור הלנת שכר וכיוצא באלה. לא זו אף זו, בעניינים אחדים מיטיב החוק הישראלי את מצבו של עובד זר לעומת מצבו של עובד רגיל, כגון חובת ההתקשרות בהסכם עבודה בכתב, חובת העמדת מגורים הולמים ועוד24.

הערות: * עו"ד תומר מוסקוביץ', היועץ המשפטי של משרד העבודה והרווחה. 1. שנת היובל באה אחת לחמישים שנה. ממילא, המרחק הממוצע שבין עשיית העסקה לבוא היובל הוא כאורכו של דור. אדם שנאלץ למכור את נחלת אבותיו בהיותו צעיר משום דוחקו, יוכל להשיבה לעצמו כמעט תמיד, לכל המאוחר בחורף חייו, ויוכל להורישה לבניו אחריו. 2. ראה דברי הכלכלן הנרי ג'ורג', שהובאו אצל נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא (ירושלים תשמ"ג), עמ' 422. לדעתנו, יש לראות באור אחר את הדין הקובע שמכירה לשישים שנה אינה חוזרת ביובל, ואין כאן מקום להאריך. 3. לאיסור מכירת קרקע שלא מטעמי עניות, ראה הרמב"ם: "לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין אחר זמן, אלא אם כן הֶעֱנִי, שנאמר: 'וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו'. אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה, אינו רשאי אלא למזונות בלבד. ואם עבר ומכר, מכל מקום הרי אלו מכורין" (הלכות שמיטה ויובל, פרק יא, הלכה ג). 4. דברים כד, יד. וכבר העיר שם הרמב"ן: "'לא תעשק שכיר עני ואביון' - ידבר הכתוב בהווה, שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם". 5. בבלי, קידושין כב ע"ב. 6. רש"י, ויקרא כו, א. 7. ויקרא כה, מב. 8. ספרא, בהר ו, א. 9. ספרא שם, ה -ו. 10. כנראה כדי שלא לפרסם ברבים שהוא עבד, ולביישו בכך. 11. בבלי, קידושין כב ע"א. 12. ביחס לשדה, קבעו חז"ל שתעמוד בידי הלוקח לפחות שנתיים (בספרא, פרשה ג, ו, סמכו קביעה זאת על המקרא: "שני תבואות ימכר לך"); ואילו ביחס לבית שהוא בעיר חומה, התורה אומרת במפורש שאם לא נגאל בתוך שנה, שוב המוכר אינו רשאי לגאלו (ויקרא כה, כט-ל). 13. בתורה (ויקרא כה, מז-נב) נכתב דין הפדיון העצמי במי שמכר עצמו לגוי, וניתן היה לסבור שדווקא מי שנמצא בסכנת טמיעה רשאי להפר את הסכם העבדות. אכן, בהסתמך על המשנה בקידושין, הרמב"ם פוסק להלכה: "אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לעכו"ם ואחד שמכרוהו בית דין, הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא. כיצד? הרי שמכרוהו בששים דינרים, ועבד ארבע שנים, ומצאה ידו - הרי זה נותן עשרים דינרים, ויצא לחירות. וכן אם מכר עצמו בארבעים דינרין לעשר שנים, הרי זה מגרע ארבעה דינרין לכל שנה שעבד, ונותן הנשאר כסף או שווה כסף, ויוצא" (רמב"ם, הלכות עבדים, פרק ב, הלכה ח). 14. נדגיש שהרמב"ם פוסק שדין ההענקה חל רק על מי שנמכר על ידי בית הדין, ולא על מי שמכר את עצמו. לדיון בשאלת ההבדלים בין המוכר עצמו למי שמכרוהו בית דין. ראה א' סמט, עיונים בפרשת השבוע (מעלה אדומים, תשס"ב), פרשת בהר, עמ' 114 ואילך. להלן נראה שדין ההענקה עשה את דרכו מהעבד לעובד, ואומץ בידי הכנסת כבסיס לחקיקת חוק פיצויי פיטורין. 15. ספרא, שם, פרשה ה. וראה שם דעתו המצמצמת של ר' יהודה, הסבור שאמנם העבד המשוחרר חוזר לאחוזת משפחתו, אך לא לשררה שהייתה בידו, כנראה כדי למנוע זילותה של אותה שררה. 16. ספרא שם, פרק ז, פסקה ב. וראה גם אצל ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי (ת"א, תשכ"ו). 17. הסיבה להפחתת ההגנה על השכיר עשויה להיות חשש מפני "הגנת יתר". גם היום יש מי שסובר שהגנת יתר על עובדים חלשים מביאה לחוסר רצון להעסיקם. לכן, למשל, חוק שכר מינימום מאפשר לשלם, בתנאים מסוימים, שכר הנופל משכר המינימום לעובד עם מוגבלות, וזאת כדי לעודד את העסקתם של עובדים אלה. 18. בבא קמא קטז ע"ב. אמנם המקור לדין התלמוד הוא דווקא חוסר הרצון להשוות בין שכיר לעבד, אלא שלדעת חלק מן הפוסקים, המקור לזכותו של העובד להפסיק את עבודתו לפני סיומה נלמד מזכותו של העבד, שהזכרנוה לעיל, לפדות את עצמו במהלך תקופת העבדות (ראה ורהפטיג, שם, 19). 19. ספר החינוך, מצווה תפב. 20. ורהפטיג, שם, 20. 21. ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשמ"ח), עמ' 1367. 22. חריג חשוב לעיקרון זה הוא יציאת עבדים כנעניים בשן ועין (שמות כא, כו). חריג זה מלמד שהאדון אינו זכאי לעשות בעבדו ככל העולה על רוחו, וּודאי אינו רשאי לנהוג בו באלימות. 23. רמב"ם, הלכות עבדים, פרק ט, הלכה ח. 24. ראה חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א - 1991. להטבת מעמדם של עובדים זרים שתי מטרות: ראשית, ועיקרית, מניעת הפגיעה בהם בהיותם החוליה החלשה ביותר במשק העבודה; שנית, ייקור העסקתם כדי ליצור תמריץ שלילי להעסקת עובדים זרים ולא ישראלים. עם זאת, חשוב להדגיש שהמשפט הישראלי - וגם כאן הוא הולך בעקבות הדין העברי - מעדיף העסקת עובדים מקומיים על פני העסקת זרים, שהרי "עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת".

---

---