|
|
|
לשאלת סמכות ההכרעה ההלכתית
"ויַקרב משה את משפטן לפני ה'"
יעקב שפירא*
פרשת פינחס, תשס"ב, גיליון מס' 81
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
בפרשתנו1 עותרות בנות צלפחד אל משה, אל אלעזר הכהן ואל הנשיאים וטוענות שבהעדר בנים במשפחת אביהן, יש להן זכות לרשת את נחלת אביהן. עתירתן מעלה שאלה הלכתית-משפטית בדבר גורל הירושה במשפחה שאין בה בנים הזכאים לרשת את נחלת האב. איש מבין האנשים שפנו אליהם בנות צלפחד לא הכריע את הספק המשפטי שבבקשתן, ומשה החליט להעביר את בקשתן להכרעה אלוהית. אין זו הפעם היחידה שנזכר במקרא שהעביר משה ספק הלכתי להכרעה שמימית: כך עשה כשהעביר את ההכרעה בדבר עונשו של המקלל את השם2 ואת עונשו של מקושש העצים בשבת3 אל ה', וכך עשה גם בעניין הטמאים שלא יכלו לעשות את הפסח במועדו4.
וכאן ראוי לציין כי לעומת משה, הורה אהרן הלכה באופן עצמאי. בעת חנוכת המשכן, לאחר שמתו שני בניו, נדב ואביהוא, החליט אהרן שלא לאכול את קרבן החטאת, אלא לשורפו. משה "קצף" על אהרן ועל שני בניו הנותרים, ואמר להם: "מדוע לא אכלתם את החטאת בִּמקום הקדש... אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צִויתי!"5. אהרן מגיב על כעסו של משה בעדינות ובאנושיות: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום הַייטב בעיני ה'?!"6. אהרן סבר שבנסיבות הטרגיות שאירעוהו בעת חנוכת המשכן, לא היה ראוי שיאכל את קרבן החטאת, שהרי יש באכילת הקרבן מימד של עונג ושמחה, וראוי לשרוף אותו. אהרן לא העביר את ההכרעה בעניין אל ה', והחליט בדבר בעצמו. וכפי שמעיד המקרא, קיבל משה את הסברו של אהרן: "וישמע משה, וייטב בעיניו".
ייתכן שנקט אהרן גישה שונה משל משה, והיה מוכן לקבל עליו הכרעות הלכתיות מתבקשות7. אך יש לזכור שנוסף על הבדלי האישיות והגישה ביניהם8, יש להבדיל בין המקרים. אהרן לא קבע הלכה עקרונית, אלא חש בנסיבות הטרגיות שאין מקום לקיים את ההלכה הקובעת שיש לאכול את הקרבן, והחליט שהשעה היא בבחינת "עת לעשות לה' הֵפרו תורתֶך". לעומת זאת, נדרש משה במקרים הנזכרים להכרעה משפטית כללית, ולפיכך החליט להעבירם להכרעת ה', כיוון שמדובר בתורת ה', וריבונו של עולם הוא הריבון, הוא המחוקק והוא הפרשן. דרך זו של הכרעה משפטית יעילה היא כל זמן שיש אפשרות לשמוע את דבר ה', אך כשאי אפשר לעשות כן, נשאלת השאלה: מהו המנגנון האנושי להכרעה בשאלות הלכתיות.
סמכותם של חכמים ומהותה
עוד בספר דברים נדרשת התורה לשאלה זו, והיא אומרת9:
כי יפָלא ממך דבר לַמשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לָנגע דברי ריבת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השׁפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
בפסוקים אלה מצוין שסמכות ההכרעה ניתנה ל"הכהנים הלוים". ואמנם בתקופת המקרא היו הכוהנים העילית הדתית, המשפטית והאינטלקטואלית בחברה, והכול פנו אליהם בשאלות הלכתיות, כמאמר מלאכי: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז). בתקופה מאוחרת יותר, בימי הבית השני, בית הדין הגדול שבלשכת הגזית, הסנהדרין, הכריע בספקות בענייני ההלכה10. לאחר חורבן הבית השני, נעשו החכמים בעלי הסמכות ההלכתית. ודרשו חז"ל שהנאמר בפסוק, "ובאת", כולל את בית הדין ביבנה11.
מצינו שתי גישות למהות סמכות החכמים12:
הגישה האחת היא שהחכמים הם בעלי הידע הנדרש לספק תשובות להכרעות הלכתיות נדרשות. מסתבר שבעקבות תפיסה זו, נזכרה בתלמוד הירושלמי ההלכה הבאה:
יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת "ימין ושמאל". שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל (הוריות פ"א, מה ע"ד).
הגישה האחרת גורסת שהחכמים הם בעלי הסמכות לפרש שאלות הלכתיות ולהכריע בהן, וחובה לציית להם. נראה שמתוך גישה זו נאמר במדרש (בניגוד לנאמר בירושלמי)13:
"ימין ושמאל" - אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם.
לפי גישה זו, חובת הציות אינה מותנית באמתוּת דברי החכמים, אלא היא באה מתוקף סמכותם. ומצינו תפיסות אחדות בשאלת מקור סמכות החכמים:
א. צו האל - הרמב"ן14 מסביר את העמדה הנזכרת במדרש כך:
אפילו תחשוב בלבך שהם טועים... תאמר: כך צוה אותי האדון המצַוה על המִצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי את התורה, אפילו יטעו.
ב. מעמד החכמים וההשראה האלהית הניתנת דווקא להם בשל מעמדם - הרמב"ן אומר בעניין זה:
כי רוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו לעולם, נשמרו מן הטעות ומן המכשול.
ג. הסכמת הציבור - הרב קוק אומר בעניין זה:
כל מצוות חכמים שאנו מקיימים היסוד העיקרי שלהן היא קבלת "הגוי כלו" - ואע"ג דאסמכנהו רבנן על "לא תסור" [למרות שהסמיכו חכמים את חובת הציות לפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"], מכל מקום היסוד הברור הוא קבלת האומה15.
הרב ח' הירשנזון (מרבני ארצות הברית, המאה הכ') הרחיב עמדה זו, וקבע ש"עיקר כח הבית דין הוא כח הציבור, ובלעדי כח הציבור אין כח לבית דין מאומה"16. להלן נידרש לתוצאות המעשיות של הגישות הללו בפסיקות דייני בית הדין הרבני בימינו.
אחידות הלכתית
ספראי ושגיא17 מציינים שעולה כי ההבדל בין הגישות השונות לסמכות החכמים נובע מתפיסות שונות בתכלית ההכרעה ההלכתית. לפי הגישה הגורסת שהפנייה אל החכמים נובעת מידענותם, תכלית ההכרעה ההלכתית היא חשיפת האמת ההלכתית. לפיכך, כשהחכמים טועים בתשובתם, על המכיר בטעות זו לנהוג על פי האמת המוכחת לו18. לעומת זאת, לדעת הסוברים שחובה לציית לחכמים גם כשהם טועים, סמכות ההכרעה ההלכתית ניתנה להם כדי ליצור אחידות הלכתית19. יתרון זה נזכר אצל מקצת מן הראשונים כנימוק לתמיכתם בעמדה זו. בעל "ספר החינוך", כותב במצווה עח:
שאילו נצטווינו: קַיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר: דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא... ויצא מזה חורבן, שתיעשה התורה כמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו, שבפירוש נצטווינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו.
נשוב למשה ולאהרן. ייתכן שהעביר משה את השאלות ההלכתיות אל האלהים משום שדאג לאחידות ההלכתית, כיוון שידע שהכרעות האל תתקבלנה בלא עוררין, ולא יווצרו בהן לא מחלוקת ולא פילוג נוהגי. לעומת זאת, התמודד אהרן עם בעיה אישית - אכילת הקרבן בשעתו הקשה, לאחר מות שני בניו - שהכרעה עצמאית בה אין בה משום קביעת הלכה כללית העלולה לגרום למחלוקת ופגיעה באחידות ההלכתית.
מוסד שיפוטי עליון
תרומה לשמירה על אחידות הלכתית יש בהקמת מוסד שיפוטי עליון המוסמך להכריע בערעורים על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות נמוכות ממנו ולקבוע הלכה מחייבת. בהלכה התלמודית לא נזכר בית דין לערעורים20, אך יש במשפט העברי מנגנונים אחרים לבחינת פסקי דין, והוא אינו מכיר בסופיות הדיון: בעלי הדין רשאים "לסתור את הדין" בבית הדין שפסק את הדין, ובית הדין עצמו מחויב לסתור את פסק דינו, אם מתברר לו שטעה21. נוסף על כך, בעל דין רשאי לדרוש מבית הדין: "כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני"22, והוא יכול ללכת ל"מקום הוועד", לבית הדין הגדול שבירושלים או למקום שיש בו תלמידי חכמים גדולים מאלה שישבו בבית הדין שדן אותו23, ולבקש מהם שיעבירו את פסק הדין תחת שבט ביקורתם24. אך יש לציין שהמציאות מלמדת שרבים מן הדיינים נמנעו מלעיין בפסקי הדין של עמיתיהם כדי שלא לביישם25.
בתקופת המנדט, עובר למסירת סמכות השיפוט בענייני המעמד האישי לידי בתי הדין הרבניים, דרשו גורמים ממשלתיים וציבוריים שיוקם במסגרתם בית דין לערעורים26. כך הוקם בשנת תרפ"א (1921) בית דין רבני גדול לערעורים. היו דיינים שסברו שאמנם נקבע בתקנות הרבנות הראשית לישראל שיש לבית הדין הגדול סמכות לשנות, ואף לבטל, פסק דין שניתן על ידי בתי הדין האזוריים, אך אין בה סמכות להורות לדיין כלשהו לנהוג שלא לפי המסקנה שהגיע אליה בפסיקתו27. ואלה מקצת מן הדברים שנאמרו בשאלה זו בדעת מיעוט בבית הדין הרבני האזורי בירושלים28:
כלומר, בית הדין לערעורים רוצה לחייב את בית הדין האיזורי שיוציא פסק דין בניגוד ולהפך מאשר בית הדין סובר שדין תורה קובע, ויגיד ויכתוב ויחתום מותר - על דבר שהוא סובר שהוא אסור.
זאת היא הוראה מוזרה מאד, ובזה הולך בית הדין לערעורים בעקבות בית הדין לערעורים של בתי המשפט האזרחיים, המחייב את בתי המשפט לפסוק למעשה כפי שבית המשפט לערעורים קובע... עם כל הכבוד, השוואה זו אינה עולה יפה. בתי המשפט יונקים את סמכותם מחוק המדינה...
לא כן אנחנו דייני ישראל בבתי הדין. אנו דנים ופוסקים רק מכח סמכות התורה על כל ישראל, ולפי דיני התורה, וכדכתיב: "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חֻקי האלקים ואת תורתיו" (שמות יח, טז). ומכיוון שבחוקי אלוקים אנו עוסקים, אין לדיין אלא הוא ומצפונו, הוא ואמיתו שבלב, רק זה בלבד. אין מי שיכול להתיהר לומר: אני הוא הוא המפרש חוקי אלוקים, ופירושי מחייב את כלל חכמי ודייני ישראל, ולכן שום דיין אינו רשאי לקבל הוראות מחכם אחר, יהיה מי שיהיה, איך שיפסוק את הדין...
מ' אֵלון כותב29 שנושאי ההלכה וראשי הרבנות הראשית, שהיו אחראים לעיצוב דמותה של מערכת השיפוט הרבנית, סברו וקיבלו שמוסד הערעורים חיוני לעיצוב מעמדה של מערכת בתי הדין הרבניים. לדעתו, מטרה זו מצדיקה להגביל במידה מסוימת את חופש הפסיקה של הדיין על ידי קביעת היררכיה שיפוטית וקבלת מרותה של הערכאה היותר גבוהה. כך סבר גם הרב עובדיה הדאיה, שכיהן כחבר בית הדין הרבני הגדול בראשית שנות המדינה, הכותב בספרו "ישכיל עבדי" כדברים האלה: "מחובת בית הדין הראשון להיכנע לפסק בית הדין הגדול"30. אכן, כפי שראינו, בבית הדין הרבני נשמעו, ועדיין נשמעים, גם קולות אחרים בעניין זה. העניין אף הגיע בעבר להכרעת בית המשפט העליון, והוא פסק: "עצם הקמת בית הדין הגדול לערעורים יצרה מבנה היררכי במערכת השיפוט הרבני, והמסקנה המתבקשת היא שאין ערכאת שיפוט נמוכה מוסמכת להמרות פיה של ערכאת הערעור"31. בעת האחרונה התייחס לעניין זה דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה דייכובסקי32. ואלה דבריו:
אותם בתי דין איזוריים שנמנעים מלקבל את פסק דינו של ביה"ד הגדול, רואים את עצמם כפופים להלכה בלבד, לפי פרשנותם והבנתם את ההלכה, ופסיקת ביה"ד הגדול, לפי הבנתם, אינה תואמת את ההלכה, ועל כן אינם מקבלים את פסיקתו של ביה"ד הגדול בנדון...
דייני ביה"ד הרבני רואים את עצמם כפופים ישירות לבורא עולם, ואם לדעתם טעו דייני ביה"ד הגדול, אזי הם מסתלקים מדיון בתיק, ואינם מוכנים לדון בו נגד מצפונם ההלכתי...
מצב כזה לא היה אפשרי בזמן שביה"ד הגדול ב"לשכת הגזית" היה קיים... לצערנו, מביה"ד דאז, נשאר השם בלבד... דעתי האישית כי גם בימינו יש לביה"ד הגדול "סמכות הלכתית" על פני בתי הדין האחרים... מקורה של הסמכות ההלכתית, סמכות מרכזית וסמכות מקומית, נובע מ"הסכמת החכמים והסכמת העם". כן עולה מדברי הרמב"ם בהקדמה ל"יד החזקה", וממקורות נוספים... בהחלט יש מקום להטלת סמכות ומרות ע"י ביה"ד הגדול גם בעניין איסור והיתר.
הרב דייכובסקי חולק על עצם תפיסת הדיינים בבתי הדין האזוריים שאינם סרים למרותו של בית הדין הגדול. לדעת דיינים אלה, סמכותם נובעת ממעמדם הם וחובתם לחשוף את האמת ההלכתית. לעיל הזכרנו גישות אחדות המבססות את סמכות החכם על כוחו או מעמדו: סמכות הנובעת מידענות, צו האל או ההשראה הניתנת לו. אכן, לפי גישות אלה, כל זמן שלא נקבעה היררכיה בתורה עצמה - שהיא המקור המעניק סמכות לחכמים - אין אפשרות לחכם אחד להורות לחכם אחר כיצד לפסוק33. לעומת דיינים אלה, סבור הרב דייכובסקי שסמכות החכמים אינה מבוססת על כוחם או מעמדם בלבד, אלא היא נובעת מהסכמת העם והסכמת החכמים, כדעת הרב קוק והרב הירשנזון. החכם ההלכתי אינו בעל בית על הפרשנות ההלכתית, אלא הוא שליח הציבור וחכמיו. לפיכך, סמכותו מוגבלת להרשאה הניתנת לו, כדברי הרב הירשנזון: "ובלעדי כח הציבור, אין כח לבית דין מאומה". זכות הציבור לקבל על עצמו ערכאה ערעורית היא מחייבת, ומשעשה כן, סמכות החכם מוגבלת, והוא כפוף להחלטותיה של הערכאה השיפוטית שעליו.
סוף דבר
פתחנו את הדיון בפניית משה רבנו אל האלהים לקבל את תשובותיו לשאלות הלכתיות. ציַינו שפנייה זו נבעה מתוך תפיסה שהאל, ריבונו של עולם, הוא הריבון-המחוקק, ובידו סמכות הפרשנות וה"חקיקה השיפוטית". עוד אמרנו שפניית משה אל האלהים בשאלות משפטיות תרמה לאחידות הלכתית ולמניעת מחלוקות אנושיות.
הפרדוכס שעלה בהמשך הדיון הוא שברבות הימים, משעה שירדה התורה לארץ, ונמסר כוח ההכרעה לחכמים, היה לעתים היסוד של תורה משמים לרועץ ליצירת סמכות הלכתית מחייבת, וזאת בשל התפיסה של דיינים שונים את חובתם לפסוק את הדין על פי מיטב הבנתם שלהם את החוק האלוהי. וכך, בניגוד לחוק המדינה, הקובע סמכויות והיררכיוּת, הובעה העמדה כלפי דין שמים שאי אפשר להורות לדיין לסטות מהבנתו אותו ופרשנותו.
הגורסים שיש להכיר בסמכות ערכאה שיפוטית-הלכתית גבוהה טוענים שסמכות הדיין נובעת מכוח הסכמת הציבור, לא עקב מעמדו או כוחו. לפיכך, הציבור רשאי לקבל עליו מוסד שיפוטי עליון שיש בכוחו להורות פסיקה לדיינים בערכאות הנמוכות ממנו.
העמדה התומכת בחופש פסיקתו של הדיין עשויה לקנות לעצמה היום אהדה בחוגים מסוימים, בבחינת חופש הדעה ופלורליזם של הדיין בפירושו הוא. אך יש לזכור שעמדה זו מושתת על תודעה של מחויבות (אמנם מחויבות לפרשנות אישית, אלא שמדובר בפרשנות של חוק דתי מחייב), לא של חופש וזכות. אולם יש לזכור שאין אנו עוסקים בפרשנות ערטילאית-תאורטית, אלא בהכרעה שיפוטית. במערכת שיפוטית נדרשת אחידות גם על ידי מתן אפשרות להבאת פסיקה ראשונית למבחן נוסף. האתגר של מערכת השיפוט הרבני במדינה הוא יישום דרישות אלה במסגרת בתי הדין הרבניים.
הערות:
* עו"ד יעקב שפירא, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, מלמד משפט עברי באוניברסיטה העברית בירושלים.
1. במדבר כז, א-יא.
2. ויקרא כד, י-כג.
3. במדבר טו, לב-לה. הפרשנים מסבירים שהספק היה בנוגע לעונש המגיע לאדם זה. ראה: רש"י, רשב"ם, אבן עזרא וחזקוני.
4. שם ט, ו-יד.
5. ויקרא י, יח.
6. שם, יט.
7. תן דעתך שאהרן כבר לא היה בחיים כשביקשו בנות צלפחד לרשת את נחלת אביהן, וכיהן אלעזר בנו תחתיו.
8. ראה לעניין זה, הרב י"ד סולובייצ'יק, "מה דודך מדוד", בתוך: בסוד היחיד והיחד, ירושלים תשל"ו, עמ' 254-189. באבות דרבי נתן, מתואר משה כאיש החוק ואהרן כאיש החסד והרגישות: "וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד... עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר... עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל' (במדבר כ, כט). דבר אחר. מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום? מפני שדן אהרן דין אמת לאמתו. מניין? לא אמר לאיש שסרחת, ולא לאשה שסרחת. לכך נאמר: 'ויבכו אותו כל בית ישראל'. אבל משה, שמוכיחן בדברים קשים, נאמר: 'ויבכו בני ישראל את משה' (דברים לד, ח)" (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק יב, ד"ה אוהב שלום).
9. יז, ח-יא.
10. משנה סנהדרין יא, ב. וראה שם א, ה.
11. ספרי דברים קנג, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 206. וראה דברי המבוא של ז' ספראי וא' שגיא לספר "בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל", תל-אביב 1997.
12. ראה ספראי ושגיא, שם, עמ' 10 ואילך. וראה א' שגיא, "אלו ואלו - משמעותו של השיח ההלכתי, עיון בספרות ישראל", תל-אביב תשנ"ו, פרק יב.
13. ספרי דברים קנד, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 207.
14. בפירושו לתורה, דברים יז, יא.
15. אדר היקר, עמ' לט.
16. מלכי בקודש, חלק ג, עמ' 81-80.
17. לעיל, הערה 11.
18. כך סובר בעל כנסת הגדולה, הגהות הטור, חושן משפט, סימן לד, יא.
19. עם זאת, כל גישה צריכה להתמודד עם הערך האחר: הגורסים שהפנייה לחכמים נובעת מידענותם, צריכים להתמודד עם הצורך באחידות הלכתית; והסוברים שהוענק לחכמים מעמד אבסולוטי, צריכים להתמודד עם התאמת הפסיקה לפרשנות הנכונה. ראה לעניין זה, שגיא, הנזכר לעיל, הערה 11. וראה מאמרו של י' בלידשטיין, "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל: לעוצמת הסמכות המוסדית בהלכה וגבולותיה", בתוך: "בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל", הנזכר לעיל, הערה 11, בעמ' 158.
20. מ' אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו ועקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 668. בהערה 171, אֵלון מציין שאמנם כבר עמד אסף על קיומן של ערכאות ערעור ברחבי הפזורה היהודית בתקופה הרבנית (ספרד, תורכיה, פולין ועוד), אלא שהוא סבור כי הייתה זו תופעה של מציאות היסטורית שלא נידונה בהלכה לגופה.
21. ראה א' שוחטמן, סדר הדין, ירושלים תשמ"ח, פרק יח, סעיף 1 וסעיף 5.
22. בבלי, סנהדרין לא ע"ב.
23. שוחטמן מציין שמשתמע מדברי הרמב"ם שמקום הוועד הוא בית הדין הגדול בירושלים בלבד, אלא שרוב הפוסקים אינם סוברים כן. ראה א' שוחטמן, לעיל, הערה 21, בעמ' 445, הערה 10. וראה מאמריו: "חובת ההנמקה במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 331, הערה 42; "בית הדין הרבני הגדול לערעורים", קובץ הציונות הדתית, ירושלים תשס"ב, עמ' 538-534.
24. השאלה אילו שיקולים מצדיקים סתירת פסק דין שניתן על ידי בית דין אחר (כגון אם הייתה הטעות "טעות בדבר משנה" או "טעות בשיקול הדעת", או אם היה הדיין מומחה אם לאו), היא מן השאלות המורכבות במשפט העברי, ואין כאן מקום לדון בה. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "טעות הדיינים", כרך כ, עמ' תצה ואילך.
25. מ' פרנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן, תל-אביב תרצ"ח, עמ' 108 (נזכר אצל א' שוחטמן, לעיל, הערה 21, בעמ' 444, הערה 6).
26. כך עולה מדיוני הוועידה לכינון הרבנות הראשית לארץ ישראל, המתועדים ב"התור", (תרפ"א), גיליונות טו, כא-כב. וראה אלון, הנזכר לעיל, הערה 20, בעמ' 668-667.
27. ראה היום תקנות קלב, קלה, קנג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.
28. תיק /520תשכ"ו. פסק הדין ניתן בתשרי תשכ"ט (30.9.68). אֵלון משער שדעת מיעוט זו נכתבה בידי הרב אברהם שפירא, לימים הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול. ראוי לציין שהדעה האחרת, הנזכרת להלן, מובאת מפי דיין בית הדין הרבני הגדול.
29. לעיל, הערה 20, בעמ' 1525.
30. חלק ו, חלק אבן העזר, סימן כה.
31. ע"א 682/81 פריד נ' פריד, פ"ד לו (2) עמ' 698.
32. בפסק דין שניתן ביום ד באדר א תש"ס (10.2.00), בעניין כץ נ' כץ. וראה ש' דייכובסקי, "בית הדין הגדול בירושלים", תורה שבעל פה לח, ירושלים תשנ"ז, עמ' ע-פח.
33. ראוי לתת את הדעת לפסוק שהביא דיין בית הדין האזורי לעיל כתמיכה בעמדתו שאינו מחויב להישמע להוראת בית הדין הגדול. הפסוק מפרשת יתרו נאמר אגב תיאור משה לחותנו את עבודתו השיפוטית, המייצגת גישה שיפוטית ריכוזית, שבה משה היה הדיין היחיד, ואליו הובאו כל הסכסוכים המשפטיים. השאלה היא אם ניתן ללמוד מפסוק זה הוראה לדיין שהוא חלק ממערכת בתי דין המורכבת מבתי דין אזוריים ובית דין גדול ממונה עליהם.
יעקב שפירא*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
מבוא וכאן ראוי לציין כי לעומת משה, הורה אהרן הלכה באופן עצמאי. בעת חנוכת המשכן, לאחר שמתו שני בניו, נדב ואביהוא, החליט אהרן שלא לאכול את קרבן החטאת, אלא לשורפו. משה "קצף" על אהרן ועל שני בניו הנותרים, ואמר להם: "מדוע לא אכלתם את החטאת בִּמקום הקדש... אכול תאכלו אתה בקדש כאשר צִויתי!"5. אהרן מגיב על כעסו של משה בעדינות ובאנושיות: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום הַייטב בעיני ה'?!"6. אהרן סבר שבנסיבות הטרגיות שאירעוהו בעת חנוכת המשכן, לא היה ראוי שיאכל את קרבן החטאת, שהרי יש באכילת הקרבן מימד של עונג ושמחה, וראוי לשרוף אותו. אהרן לא העביר את ההכרעה בעניין אל ה', והחליט בדבר בעצמו. וכפי שמעיד המקרא, קיבל משה את הסברו של אהרן: "וישמע משה, וייטב בעיניו". ייתכן שנקט אהרן גישה שונה משל משה, והיה מוכן לקבל עליו הכרעות הלכתיות מתבקשות7. אך יש לזכור שנוסף על הבדלי האישיות והגישה ביניהם8, יש להבדיל בין המקרים. אהרן לא קבע הלכה עקרונית, אלא חש בנסיבות הטרגיות שאין מקום לקיים את ההלכה הקובעת שיש לאכול את הקרבן, והחליט שהשעה היא בבחינת "עת לעשות לה' הֵפרו תורתֶך". לעומת זאת, נדרש משה במקרים הנזכרים להכרעה משפטית כללית, ולפיכך החליט להעבירם להכרעת ה', כיוון שמדובר בתורת ה', וריבונו של עולם הוא הריבון, הוא המחוקק והוא הפרשן. דרך זו של הכרעה משפטית יעילה היא כל זמן שיש אפשרות לשמוע את דבר ה', אך כשאי אפשר לעשות כן, נשאלת השאלה: מהו המנגנון האנושי להכרעה בשאלות הלכתיות. סמכותם של חכמים ומהותה |
כי יפָלא ממך דבר לַמשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לָנגע דברי ריבת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השׁפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.
|
|
בפסוקים אלה מצוין שסמכות ההכרעה ניתנה ל"הכהנים הלוים". ואמנם בתקופת המקרא היו הכוהנים העילית הדתית, המשפטית והאינטלקטואלית בחברה, והכול פנו אליהם בשאלות הלכתיות, כמאמר מלאכי: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז). בתקופה מאוחרת יותר, בימי הבית השני, בית הדין הגדול שבלשכת הגזית, הסנהדרין, הכריע בספקות בענייני ההלכה10. לאחר חורבן הבית השני, נעשו החכמים בעלי הסמכות ההלכתית. ודרשו חז"ל שהנאמר בפסוק, "ובאת", כולל את בית הדין ביבנה11.
מצינו שתי גישות למהות סמכות החכמים12: הגישה האחת היא שהחכמים הם בעלי הידע הנדרש לספק תשובות להכרעות הלכתיות נדרשות. מסתבר שבעקבות תפיסה זו, נזכרה בתלמוד הירושלמי ההלכה הבאה: |
יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת "ימין ושמאל". שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל (הוריות פ"א, מה ע"ד).
|
|
הגישה האחרת גורסת שהחכמים הם בעלי הסמכות לפרש שאלות הלכתיות ולהכריע בהן, וחובה לציית להם. נראה שמתוך גישה זו נאמר במדרש (בניגוד לנאמר בירושלמי)13:
|
"ימין ושמאל" - אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם.
|
|
לפי גישה זו, חובת הציות אינה מותנית באמתוּת דברי החכמים, אלא היא באה מתוקף סמכותם. ומצינו תפיסות אחדות בשאלת מקור סמכות החכמים:
א. צו האל - הרמב"ן14 מסביר את העמדה הנזכרת במדרש כך: |
אפילו תחשוב בלבך שהם טועים... תאמר: כך צוה אותי האדון המצַוה על המִצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי את התורה, אפילו יטעו.
|
|
ב. מעמד החכמים וההשראה האלהית הניתנת דווקא להם בשל מעמדם - הרמב"ן אומר בעניין זה:
|
כי רוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו לעולם, נשמרו מן הטעות ומן המכשול.
|
|
ג. הסכמת הציבור - הרב קוק אומר בעניין זה:
|
כל מצוות חכמים שאנו מקיימים היסוד העיקרי שלהן היא קבלת "הגוי כלו" - ואע"ג דאסמכנהו רבנן על "לא תסור" [למרות שהסמיכו חכמים את חובת הציות לפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"], מכל מקום היסוד הברור הוא קבלת האומה15.
|
|
הרב ח' הירשנזון (מרבני ארצות הברית, המאה הכ') הרחיב עמדה זו, וקבע ש"עיקר כח הבית דין הוא כח הציבור, ובלעדי כח הציבור אין כח לבית דין מאומה"16. להלן נידרש לתוצאות המעשיות של הגישות הללו בפסיקות דייני בית הדין הרבני בימינו.
אחידות הלכתית |
שאילו נצטווינו: קַיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר: דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא... ויצא מזה חורבן, שתיעשה התורה כמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. אבל עכשיו, שבפירוש נצטווינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו.
|
|
נשוב למשה ולאהרן. ייתכן שהעביר משה את השאלות ההלכתיות אל האלהים משום שדאג לאחידות ההלכתית, כיוון שידע שהכרעות האל תתקבלנה בלא עוררין, ולא יווצרו בהן לא מחלוקת ולא פילוג נוהגי. לעומת זאת, התמודד אהרן עם בעיה אישית - אכילת הקרבן בשעתו הקשה, לאחר מות שני בניו - שהכרעה עצמאית בה אין בה משום קביעת הלכה כללית העלולה לגרום למחלוקת ופגיעה באחידות ההלכתית.
מוסד שיפוטי עליון בתקופת המנדט, עובר למסירת סמכות השיפוט בענייני המעמד האישי לידי בתי הדין הרבניים, דרשו גורמים ממשלתיים וציבוריים שיוקם במסגרתם בית דין לערעורים26. כך הוקם בשנת תרפ"א (1921) בית דין רבני גדול לערעורים. היו דיינים שסברו שאמנם נקבע בתקנות הרבנות הראשית לישראל שיש לבית הדין הגדול סמכות לשנות, ואף לבטל, פסק דין שניתן על ידי בתי הדין האזוריים, אך אין בה סמכות להורות לדיין כלשהו לנהוג שלא לפי המסקנה שהגיע אליה בפסיקתו27. ואלה מקצת מן הדברים שנאמרו בשאלה זו בדעת מיעוט בבית הדין הרבני האזורי בירושלים28: |
כלומר, בית הדין לערעורים רוצה לחייב את בית הדין האיזורי שיוציא פסק דין בניגוד ולהפך מאשר בית הדין סובר שדין תורה קובע, ויגיד ויכתוב ויחתום מותר - על דבר שהוא סובר שהוא אסור.
זאת היא הוראה מוזרה מאד, ובזה הולך בית הדין לערעורים בעקבות בית הדין לערעורים של בתי המשפט האזרחיים, המחייב את בתי המשפט לפסוק למעשה כפי שבית המשפט לערעורים קובע... עם כל הכבוד, השוואה זו אינה עולה יפה. בתי המשפט יונקים את סמכותם מחוק המדינה... לא כן אנחנו דייני ישראל בבתי הדין. אנו דנים ופוסקים רק מכח סמכות התורה על כל ישראל, ולפי דיני התורה, וכדכתיב: "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חֻקי האלקים ואת תורתיו" (שמות יח, טז). ומכיוון שבחוקי אלוקים אנו עוסקים, אין לדיין אלא הוא ומצפונו, הוא ואמיתו שבלב, רק זה בלבד. אין מי שיכול להתיהר לומר: אני הוא הוא המפרש חוקי אלוקים, ופירושי מחייב את כלל חכמי ודייני ישראל, ולכן שום דיין אינו רשאי לקבל הוראות מחכם אחר, יהיה מי שיהיה, איך שיפסוק את הדין... |
|
מ' אֵלון כותב29 שנושאי ההלכה וראשי הרבנות הראשית, שהיו אחראים לעיצוב דמותה של מערכת השיפוט הרבנית, סברו וקיבלו שמוסד הערעורים חיוני לעיצוב מעמדה של מערכת בתי הדין הרבניים. לדעתו, מטרה זו מצדיקה להגביל במידה מסוימת את חופש הפסיקה של הדיין על ידי קביעת היררכיה שיפוטית וקבלת מרותה של הערכאה היותר גבוהה. כך סבר גם הרב עובדיה הדאיה, שכיהן כחבר בית הדין הרבני הגדול בראשית שנות המדינה, הכותב בספרו "ישכיל עבדי" כדברים האלה: "מחובת בית הדין הראשון להיכנע לפסק בית הדין הגדול"30. אכן, כפי שראינו, בבית הדין הרבני נשמעו, ועדיין נשמעים, גם קולות אחרים בעניין זה. העניין אף הגיע בעבר להכרעת בית המשפט העליון, והוא פסק: "עצם הקמת בית הדין הגדול לערעורים יצרה מבנה היררכי במערכת השיפוט הרבני, והמסקנה המתבקשת היא שאין ערכאת שיפוט נמוכה מוסמכת להמרות פיה של ערכאת הערעור"31. בעת האחרונה התייחס לעניין זה דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה דייכובסקי32. ואלה דבריו:
|
אותם בתי דין איזוריים שנמנעים מלקבל את פסק דינו של ביה"ד הגדול, רואים את עצמם כפופים להלכה בלבד, לפי פרשנותם והבנתם את ההלכה, ופסיקת ביה"ד הגדול, לפי הבנתם, אינה תואמת את ההלכה, ועל כן אינם מקבלים את פסיקתו של ביה"ד הגדול בנדון...
דייני ביה"ד הרבני רואים את עצמם כפופים ישירות לבורא עולם, ואם לדעתם טעו דייני ביה"ד הגדול, אזי הם מסתלקים מדיון בתיק, ואינם מוכנים לדון בו נגד מצפונם ההלכתי... מצב כזה לא היה אפשרי בזמן שביה"ד הגדול ב"לשכת הגזית" היה קיים... לצערנו, מביה"ד דאז, נשאר השם בלבד... דעתי האישית כי גם בימינו יש לביה"ד הגדול "סמכות הלכתית" על פני בתי הדין האחרים... מקורה של הסמכות ההלכתית, סמכות מרכזית וסמכות מקומית, נובע מ"הסכמת החכמים והסכמת העם". כן עולה מדברי הרמב"ם בהקדמה ל"יד החזקה", וממקורות נוספים... בהחלט יש מקום להטלת סמכות ומרות ע"י ביה"ד הגדול גם בעניין איסור והיתר. |
|
הרב דייכובסקי חולק על עצם תפיסת הדיינים בבתי הדין האזוריים שאינם סרים למרותו של בית הדין הגדול. לדעת דיינים אלה, סמכותם נובעת ממעמדם הם וחובתם לחשוף את האמת ההלכתית. לעיל הזכרנו גישות אחדות המבססות את סמכות החכם על כוחו או מעמדו: סמכות הנובעת מידענות, צו האל או ההשראה הניתנת לו. אכן, לפי גישות אלה, כל זמן שלא נקבעה היררכיה בתורה עצמה - שהיא המקור המעניק סמכות לחכמים - אין אפשרות לחכם אחד להורות לחכם אחר כיצד לפסוק33. לעומת דיינים אלה, סבור הרב דייכובסקי שסמכות החכמים אינה מבוססת על כוחם או מעמדם בלבד, אלא היא נובעת מהסכמת העם והסכמת החכמים, כדעת הרב קוק והרב הירשנזון. החכם ההלכתי אינו בעל בית על הפרשנות ההלכתית, אלא הוא שליח הציבור וחכמיו. לפיכך, סמכותו מוגבלת להרשאה הניתנת לו, כדברי הרב הירשנזון: "ובלעדי כח הציבור, אין כח לבית דין מאומה". זכות הציבור לקבל על עצמו ערכאה ערעורית היא מחייבת, ומשעשה כן, סמכות החכם מוגבלת, והוא כפוף להחלטותיה של הערכאה השיפוטית שעליו.
סוף דבר הפרדוכס שעלה בהמשך הדיון הוא שברבות הימים, משעה שירדה התורה לארץ, ונמסר כוח ההכרעה לחכמים, היה לעתים היסוד של תורה משמים לרועץ ליצירת סמכות הלכתית מחייבת, וזאת בשל התפיסה של דיינים שונים את חובתם לפסוק את הדין על פי מיטב הבנתם שלהם את החוק האלוהי. וכך, בניגוד לחוק המדינה, הקובע סמכויות והיררכיוּת, הובעה העמדה כלפי דין שמים שאי אפשר להורות לדיין לסטות מהבנתו אותו ופרשנותו. הגורסים שיש להכיר בסמכות ערכאה שיפוטית-הלכתית גבוהה טוענים שסמכות הדיין נובעת מכוח הסכמת הציבור, לא עקב מעמדו או כוחו. לפיכך, הציבור רשאי לקבל עליו מוסד שיפוטי עליון שיש בכוחו להורות פסיקה לדיינים בערכאות הנמוכות ממנו. העמדה התומכת בחופש פסיקתו של הדיין עשויה לקנות לעצמה היום אהדה בחוגים מסוימים, בבחינת חופש הדעה ופלורליזם של הדיין בפירושו הוא. אך יש לזכור שעמדה זו מושתת על תודעה של מחויבות (אמנם מחויבות לפרשנות אישית, אלא שמדובר בפרשנות של חוק דתי מחייב), לא של חופש וזכות. אולם יש לזכור שאין אנו עוסקים בפרשנות ערטילאית-תאורטית, אלא בהכרעה שיפוטית. במערכת שיפוטית נדרשת אחידות גם על ידי מתן אפשרות להבאת פסיקה ראשונית למבחן נוסף. האתגר של מערכת השיפוט הרבני במדינה הוא יישום דרישות אלה במסגרת בתי הדין הרבניים. |
הערות:* עו"ד יעקב שפירא, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, מלמד משפט עברי באוניברסיטה העברית בירושלים. 1. במדבר כז, א-יא. 2. ויקרא כד, י-כג. 3. במדבר טו, לב-לה. הפרשנים מסבירים שהספק היה בנוגע לעונש המגיע לאדם זה. ראה: רש"י, רשב"ם, אבן עזרא וחזקוני. 4. שם ט, ו-יד. 5. ויקרא י, יח. 6. שם, יט. 7. תן דעתך שאהרן כבר לא היה בחיים כשביקשו בנות צלפחד לרשת את נחלת אביהן, וכיהן אלעזר בנו תחתיו. 8. ראה לעניין זה, הרב י"ד סולובייצ'יק, "מה דודך מדוד", בתוך: בסוד היחיד והיחד, ירושלים תשל"ו, עמ' 254-189. באבות דרבי נתן, מתואר משה כאיש החוק ואהרן כאיש החסד והרגישות: "וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה. הלך אהרן וישב לו אצל אחד... עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב לו אצל האחר... עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה, גפפו ונשקו זה לזה. לכך נאמר: 'ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל' (במדבר כ, כט). דבר אחר. מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום? מפני שדן אהרן דין אמת לאמתו. מניין? לא אמר לאיש שסרחת, ולא לאשה שסרחת. לכך נאמר: 'ויבכו אותו כל בית ישראל'. אבל משה, שמוכיחן בדברים קשים, נאמר: 'ויבכו בני ישראל את משה' (דברים לד, ח)" (אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק יב, ד"ה אוהב שלום). 9. יז, ח-יא. 10. משנה סנהדרין יא, ב. וראה שם א, ה. 11. ספרי דברים קנג, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 206. וראה דברי המבוא של ז' ספראי וא' שגיא לספר "בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל", תל-אביב 1997. 12. ראה ספראי ושגיא, שם, עמ' 10 ואילך. וראה א' שגיא, "אלו ואלו - משמעותו של השיח ההלכתי, עיון בספרות ישראל", תל-אביב תשנ"ו, פרק יב. 13. ספרי דברים קנד, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 207. 14. בפירושו לתורה, דברים יז, יא. 15. אדר היקר, עמ' לט. 16. מלכי בקודש, חלק ג, עמ' 81-80. 17. לעיל, הערה 11. 18. כך סובר בעל כנסת הגדולה, הגהות הטור, חושן משפט, סימן לד, יא. 19. עם זאת, כל גישה צריכה להתמודד עם הערך האחר: הגורסים שהפנייה לחכמים נובעת מידענותם, צריכים להתמודד עם הצורך באחידות הלכתית; והסוברים שהוענק לחכמים מעמד אבסולוטי, צריכים להתמודד עם התאמת הפסיקה לפרשנות הנכונה. ראה לעניין זה, שגיא, הנזכר לעיל, הערה 11. וראה מאמרו של י' בלידשטיין, "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל: לעוצמת הסמכות המוסדית בהלכה וגבולותיה", בתוך: "בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל", הנזכר לעיל, הערה 11, בעמ' 158. 20. מ' אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו ועקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 668. בהערה 171, אֵלון מציין שאמנם כבר עמד אסף על קיומן של ערכאות ערעור ברחבי הפזורה היהודית בתקופה הרבנית (ספרד, תורכיה, פולין ועוד), אלא שהוא סבור כי הייתה זו תופעה של מציאות היסטורית שלא נידונה בהלכה לגופה. 21. ראה א' שוחטמן, סדר הדין, ירושלים תשמ"ח, פרק יח, סעיף 1 וסעיף 5. 22. בבלי, סנהדרין לא ע"ב. 23. שוחטמן מציין שמשתמע מדברי הרמב"ם שמקום הוועד הוא בית הדין הגדול בירושלים בלבד, אלא שרוב הפוסקים אינם סוברים כן. ראה א' שוחטמן, לעיל, הערה 21, בעמ' 445, הערה 10. וראה מאמריו: "חובת ההנמקה במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש"ם), עמ' 331, הערה 42; "בית הדין הרבני הגדול לערעורים", קובץ הציונות הדתית, ירושלים תשס"ב, עמ' 538-534. 24. השאלה אילו שיקולים מצדיקים סתירת פסק דין שניתן על ידי בית דין אחר (כגון אם הייתה הטעות "טעות בדבר משנה" או "טעות בשיקול הדעת", או אם היה הדיין מומחה אם לאו), היא מן השאלות המורכבות במשפט העברי, ואין כאן מקום לדון בה. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך "טעות הדיינים", כרך כ, עמ' תצה ואילך. 25. מ' פרנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן, תל-אביב תרצ"ח, עמ' 108 (נזכר אצל א' שוחטמן, לעיל, הערה 21, בעמ' 444, הערה 6). 26. כך עולה מדיוני הוועידה לכינון הרבנות הראשית לארץ ישראל, המתועדים ב"התור", (תרפ"א), גיליונות טו, כא-כב. וראה אלון, הנזכר לעיל, הערה 20, בעמ' 668-667. 27. ראה היום תקנות קלב, קלה, קנג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. 28. תיק /520תשכ"ו. פסק הדין ניתן בתשרי תשכ"ט (30.9.68). אֵלון משער שדעת מיעוט זו נכתבה בידי הרב אברהם שפירא, לימים הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדין הרבני הגדול. ראוי לציין שהדעה האחרת, הנזכרת להלן, מובאת מפי דיין בית הדין הרבני הגדול. 29. לעיל, הערה 20, בעמ' 1525. 30. חלק ו, חלק אבן העזר, סימן כה. 31. ע"א 682/81 פריד נ' פריד, פ"ד לו (2) עמ' 698. 32. בפסק דין שניתן ביום ד באדר א תש"ס (10.2.00), בעניין כץ נ' כץ. וראה ש' דייכובסקי, "בית הדין הגדול בירושלים", תורה שבעל פה לח, ירושלים תשנ"ז, עמ' ע-פח. 33. ראוי לתת את הדעת לפסוק שהביא דיין בית הדין האזורי לעיל כתמיכה בעמדתו שאינו מחויב להישמע להוראת בית הדין הגדול. הפסוק מפרשת יתרו נאמר אגב תיאור משה לחותנו את עבודתו השיפוטית, המייצגת גישה שיפוטית ריכוזית, שבה משה היה הדיין היחיד, ואליו הובאו כל הסכסוכים המשפטיים. השאלה היא אם ניתן ללמוד מפסוק זה הוראה לדיין שהוא חלק ממערכת בתי דין המורכבת מבתי דין אזוריים ובית דין גדול ממונה עליהם. |