0 מינוי שופטים / מיכאל ויגודה

מינוי שופטים
"אנשים חכמים ונבנים וידֻעים לשבטיכם"

מיכאל ויגודה*

פרשת דברים, תשס"ב, גיליון מס' 83

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


"וידֻעים לשבטיכם"
נאום הפרדה הגדול שנשא משה רבנו לפני עם ישראל ערב כניסתם לארץ פותח בסקירה היסטורית, שנזכר בה גם עניין מינוי השופטים:
איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אתם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם. ואצוה את שפטיכם בעת ההִוא לאמר, שמע בין אחֵיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי ושמעתיו (דברים א, יב-יז).
חכמה ובינה הן תכונות הנדרשות מן השופט, שהרי תנאי למעשה השפיטה אינו רק שיידע השופט את החוק ("חכמים"), אלא שיהיה מסוגל גם להסיק דבר מתוך דבר ("נבונים"), כדי שיעלה בידו לפתור בעיות משפטיות חדשות הנקרות בדרכו. אך מה פשר "וידועים לשבטיכם"? וכי כדי להתמנות למשרת שופט צריך המועמד להיות מפורסם?

לדעת רש"י, הביטוי "ידועים לשבטיכם" אינו בא לציין תכונה, אלא משה מבקש את עזרת בני השבט להעיד על המועמד לכהן כשופט שאכן הוא חכם ונבון וראוי למשרה, ואלה דבריו:
שהם ניכרים לכם. שאם בא לפני מעוטף בטליתו, איני יודע מי הוא, ומאיזה שבט הוא, ואם הגון הוא1. אבל אתם מכירים בו. שאתם גדלתם אותו. לכן נאמר "וידועים לשבטיכם"2.
הרמב"ן מפרש בדרך אחרת. לדעתו, המילה "לשבטיכם" נסמכת לתחילת הפסוק, ויש לקראו כך: "הבו לכם לשבטיכם אנשים חכמים ונבונים וידועים". לפי זה, המילה "ידועים" מציינת תכונה הנדרשות מן השופט. על פשרה של תכונה זו, אומר הרמב"ן:
וכלל מעלות השופטים במלת וידועים, כי השופטים צריכים להיות אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע, כאשר אמר יתרו. ואלה היו ידועים לְשופטים מתחילה. כי היו הכל אומרים: ראוי זה להיות שופט.
במילים אחרות. סגולותיו של שופט משני סוגים הן: סגולות אינטלקטואליות-מקצועיות ("חכמים ונבונים") וסגולות אתיות, ועליהן דיבר יתרו כשיעץ למשה להאציל על אחרים מסמכויות השיפוט שלו. לדעת הרמב"ן, קיפל משה את כל התכונות הללו במילה "ידועים", וכוונתו לומר: אנשים בעלי תכונות אתיות, שכל מי שבא עמהם במגע, חש שהם ראויים להיות שופטים3.

פירוש אחר, קרוב לפירושו של רש"י מבחינת תחבירו, וקרוב לפירושו של הרמב"ן מבחינת עניינו, עולה מדברי הרמב"ם4:
בית דין של שלשה... צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים. ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה. הרי הוא אומר: "אנשים חכמים ונבונים", הרי בעלי חכמה אמור. "וידועים לשבטיכם", אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות.
לשון אחר. לדעת הרמב"ם, "ידועים לשבטיכם" משמעו: אהובים5 על בני השבט. מלבד הסגולות האינטלקטואליות והאתיות, צריך שיהיה השופט ניחן גם בסגולות חברתיות: שתהיה לו שפה משותפת עם בני הקהילה ויכולת ליצור קשר אנושי עם מי שאמורים לעמוד לפניו למשפט.


במבחן המציאות
למרבה הפלא, סעיף אחד ויחיד ב"שולחן ערוך" עוסק במינוי שופטים, ואף הוא לא על דרך החיוב אלא על דרך השלילה. וזה לשונו:
כל המעמיד דיין שאינו הגון, ואינו חכם בחכמת התורה, ואינו ראוי להיות דיין - אף על פי שהוא כולו מחמדים, ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר ב"לא תעשה". וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב, אסור לעמוד לפניו. ולא עוד אלא שמצווה להקל ולזלזל בו6.
סעיף זה מעיד שמקדמת דנא, העמידו לעיתים גם דיינים שאינם הגונים או שאינם חכמים בחכמת התורה. זאת ועוד, היו אף מי שרכשו משרת דיינות בכסף, כעולה כבר מדברי התלמוד עצמו (בתרגום):
בני בית הנשיא העמידו דיין שלא למד. אמר לו ליהודה בר נחמני מתורגמנו של ריש לקיש [=המסביר את דברי הרב לרבים]: עמוד עליו והסבר את דרשתו. קם, התכופף לידו [לשמוע את דברי תורתו], ולא אמר לו [הרב] ולא כלום [כיוון שלא ידע דבר]. פתח ואמר [המתורגמן]: "הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו" (חבקוק ב, יט) - [כך הוא דיין בור זה. דומה הוא לעץ ולאבן. ולא העמידוהו להורות לרבים אלא תמורת כסף וזהב] (סנהדרין ז ע"ב).
ויש שהעמדת דיין שאינו ראוי לא נעשתה ממניעים פסולים. בהגהתו על אתר, הרמ"א מעיד, שהיו עיירות קטנות באשכנז שהיה קשה למצוא בהן דיינים הראויים למשרתם, והיה חשש מפני הליכה לדין בערכאות של גויים:
ועיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם, שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אע"פ שאינם ראויים לדיינים. וכיוון שקיבלו עליהם בני העיר, אין אחר יכול לפסלן. וכן כל ציבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינם ראויים מן התורה.
הגהה זו מלמדת הרבה על מצב השפיטה בקהילות, ועולה ממנה שלעתים לא נתאפשר קיום האידיאל של מינוי שופטים "הגונים" "וחכמים", ולפעמים נאלצו בני הקהילה להסתפק במינוי דיינים שאינם ראויים למשרתם.

ומאחר שהסכמת הקהל משמשת בסיס הלכתי להכרה בחוקיותו של בית דין זה, אף אם אינו דן על פי דין תורה, התפתחו בעיקר באשכנז בתי דין של הדיוטות, המכונים גם בתי דין של בעלי בתים, והדבר גרם לריב סמכויות בינם לבין בתי הדין הרבניים. הד לדבר נשמע באחת מתקנות הקהילות:
מנהיגי הקהילות [הפרנסים, בעלי הבתים] ידונו בדברי ריבות וקטטות... וקנסות ועונשין [בעניינים פליליים], ודייני הקהילה [הרבנים] ידונו דיני ממונות, ואין להדיינים להכניס ראשם בדברים הבלתי שייכים להם7.
ויש שבתי הדין המקבילים האלה דנו אף דיני ממונות, ולא רק בעניינים פליליים, והדבר היה למורת רוחם של הרבנים הדיינים. ר' יחזקאל לנדא (פראג, המאה הי"ח) מתלונן על שהמשפטים הפעוטים נמסרים להכרעתם של תלמידי חכמים, ואילו משפטים בעלי חשיבות נתונים להכרעתם של בעלי בתים הדיוטות, שדין תורה אינו נר לרגליהם, והם דנים על פי שיקול דעתם8.


דרכי מינוי שופטים
הזיקה בין השופט ובין מי שאמורים להישפט בפניו, שדיבר עליה הרמב"ם, מעלה את השאלה: מי ממנה את השופטים? האם הם מתמנים מלמעלה - על ידי השלטון או הגורמים המקצועיים? או שמא מלמטה - על ידי הציבור? שיטות המשפט השונות חלוקות בשאלה זו עד עצם היום הזה.

משה רבנו מדבר על עניין מינוי השופטים פעם נוספת בספר דברים, בתחילת פרשת שופטים, ואלה דבריו:
שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח).
דון יצחק אברבנל, פרשן המקרא הספרדי הידוע, בן דור הגירוש, רואה בפסוק זה דגם אידיאלי למינוי שופטים:
מינוי השופטים. יש מלכויות שהוא מתחת יד המלך, כי הוא אשר יצווה: בעיר פלונית יהיו השנה הזאת השופטים פלוני ופלוני. וכן בכל שאר הערים. כי להיות המלך ראש המשפט, הנה הוא מסדר האֵבָרים אשר תחתיו, שהם השופטים. והוא הדת והמנהג בכל מדינות קשטיליא וארגונה ומלכות נאפוליש.

ויש ארצות שמינוי השופטים הוא מסור לעם הארץ, שהמה ימנו עליהם השופטים והשוטרים שיֵראו בעיניהם יותר הגונים בכל שנה ושנה, ואין למלך בזה דבר. וכן הוא המנהג בקצת ארצות ספרד ובצרפת ובכל ארצות המערב.

והנה אדון הנביאים ביאר בזה [הפסוק] שהשופטים שיהיו בישראל, שאין ראוי שימנה אותם המלך, ולא יהיו מידו, אבל שהעם ימנו אותם. רוצה לומר, שכל שבט ושבט ימנה את השופטים הראויים בכל עיר מעריהם. ועל זה אומר: "אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך". רוצה לומר, שה' אלוהיך נותן מינוי השופטים לשבטיך, שהם ימנו אותם בשעריהם. לא המלך.
אפשר שהאברבנל ראה בבחירת השופטים על ידי העם שיטת מינוי עדיפה, משום שכבעל משרה רמה בחצרו של מלך ספרד, היה עד לשחיתות ולניכור שגרמה השיטה הנהוגה שם, ולפיה השופטים מתמנים מלמעלה על פי החלטת השלטון, המלך. אולם סקירה היסטורית של דרכי מינוי הדיינים שנהגו בקהילות ישראל לדורותיהן מעלה תמונה מורכבת הרבה יותר.


סקירה היסטורית
אי אפשר לדבר על דרך אחת למינוי דיינים במשפט העברי, אלא יש דרכי מינוי מגוונות, המשתנות לפי הזמן והמקום. שתי הדרכים הראשיות לבחירת שופטים, הבחירה והמינוי, נהגו בקהילות ישראל בתבניות שונות9.

בתקופת התלמוד, היו הדיינים מתמנים בארץ-ישראל על ידי הנשיא10, ובבבל על ידי ראש הגולה עד מחציתה הראשונה של תקופת הגאונים. לאחר מכן היה ראש הגולה ממנה דיינים לכל הקהילות הנמצאות תחת "רשותו", וראשי הישיבות עשו כן לקהילות הנמצאות תחת "רשויותיהם". עם עליית כוחם של ראשי הישיבות ועד סוף תקופת הגאונים, היה המנהג בבבל שבית הדין הגדול (של שתי הישיבות) ממנה דיינים בכל פלך ופלך. לאחר ירידת הגאונות, שבה הסמכות לראש הגולה. ואומר פרופ' שמחה אסף בעניין זה: "מינוי הדיינים במדינות בבל וארץ ישראל היה אפוא מסור כולו לראשי הגולה וראשי הישיבות, מבלי שהשתתפו בזה, כנראה, הקהילות כלל".

יתרונה הגדול של שיטה זו הוא אי-תלותו של הדיין בבני הקהילה שהוא משמש בה כשופט, שהרי אף על פי שהוא מקבל מהם את שכרו, לא הם בחרו בו. משום כך הם אינם מוסמכים לסלקו ממשרתו. הוא חייב לתת דין וחשבון על מעשיו רק לראש הגולה או לראש הישיבה. אם כן אפוא הוא אינו צריך לישא פנים לאיש. קיומה של שיטה זו מעיד על שלטון מאורגן וריכוזי השולט ממרכז העצבים של העם - ישיבות בבל - על כל המערכת השיפוטית.

חסרונה של השיטה הוא הניכור האפשרי בין השופט ובין בני קהילתו העומדים לפניו למשפט וקהות חושיו לבעיותיהם ומצוקותיהם. ואכן, המצב באירופה ובארצות הרחוקות מהמרכז הבבלי, כגון אפריקה הצפונית, היה שונה. בארצות הללו, הדיינים נבחרו בידי בני הקהילות, ולא היו מתמנים על ידי מאן דהוא.

בקהילות ספרד11, נבחרו הדיינים בכל שנה ושנה בעת שנבחרו נאמני הקהילה, רואי החשבון, גבאי הצדקה ושאר נושאי המשרות בקהילה. לדיינים נבחרו תלמידי חכמים הגונים שתפסו עמדה חברתית חשובה, ונראה שהבחירה לא נעשתה על ידי הציבור ישירות, אלא על ידי "ברורים", שהם אנשים שנבחרו לצורך בחירת הדיינים בשם הקהילה12. קודם שהחל תהליך בחירת הדיינים, היו מכריזים בחרם חמור שכל אחד מהבוחרים צריך לבחור רק במי שהם ראויים והגונים ביותר למשרה אחראית זו, והוא מתחייב להשתמש בזכות הבחירה לשם שמים בלא פניות.

מצב דומה שׂרר בקהילות פולין, ליטא ורוסיה הלבנה, כעולה משיטת הבחירה של דיינים בקהילת קראקא הגדולה המתועדת בפנקס הקהילה13:
ביום ראשון של חול המועד התאספו ארבעת ה"ראשים" וחמשת ה"טובים" וארבעה עשר חברי ועד הקהילה, וקבלו על עצמם באמונת שמים, על דעת המקום ועל דעת הבריות, שלא עשו ולא יעשו שום קנוניא עם מי שהוא על דבר הבחירות, וכל אחד מהם יחווה דעתו לשם שמים ולטובת הכלל. הנאספים מטילים לתוך הקלפי פתקאות, ועל כל פתקה כתוב רק שמו של איש אחד. השמש מוציא מתוך הקלפי תשע פתקאות, והרשומים עליהם נחשבים לבוררים ראשונים. תשעת הבוררים נכנסים לבית הכנסת, והשמש משביעם לפני ארון הקודש הפתוח שיבחרו בחמשה אנשים חשובים והגונים לבוררים שניים. השמש מאסף תכף את חמשת הבוררים השניים לבית הכנסת, ומשביעם שיתחשבו בבחירת כל ממוני הקהילה רק עם טובת הכלל. אחר השבועה מכניסים אותם לחדר מיוחד בבית הקהל, ושם הם יושבים סגורים ומסוגרים, אין יוצא ואין בא אליהם... ואפילו בלילה יעמדו השומרים לשמור דלתי פתחיהם, והם בוחרים בדיינים, פרנסים, טובים, רואי חשבון ויתר ממוני הקהילה לשנה הבאה.
באשכנז, ברוב הזמנים וברוב המקומות, שׂרר כנראה מצב שונה לחלוטין. דבר ידוע הוא שלא היו מוסדות מרכזיים ליהדות האשכנזית, אלא אישים מרכזיים, לא אחד, אלא אחדים בכל דור14. אשר על כן, אין זה פלא שאין זכר לפרוצדורה פורמלית של מינוי דיינים באשכנז, ומי שהיה מפורסם כגדול בתורה, היו פונים אליו בני מקומו ומבקשים ממנו להיות דיין. הצירוף של העדר מוסדות מרכזיים, של קהילות הסגורות בתוך עצמן ושל ריבוי לומדי תורה בכל קהילה וקהילה, יש בו כדי להסביר את התופעה המעניינת של בחירת דיינים בדרך ספונטנית ובלתי פורמלית זו. לזה יש להוסיף את נטייתם של חכמי אשכנז להתרחק מן הדיינות עד שלפעמים היה התפקיד מוטל עליהם בעל כורחם, כעולה מתשובת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג המדבר על "חרם הקהילות בזמן הזה שמכריחין את הדיינים לישב בדין"15.


תקופת כהונה
המינוי היה בדרך כלל לתקופה של שנה אחת, לפעמים עד שלוש שנים, אך לא מינוי לצמיתות. קל לנחש ששיטה זו, לצד המרכיב החיובי שבה - האפשרות למצוא את המועמדים המתאימים ביותר לתפקיד החשוב והמוטיבציה של הדיין למלא את תפקידו על הצד הטוב יותר, פן יאבד את משרתו - עלולה הייתה להוליד תופעות שליליות, כיוון שהדיינים היו תלויים יותר מדי בדעת בוחריהם. ואמנם אחד מגדולי הדור בפולין במאה הט"ז קובל על קצת מן הדיינים בלשון זו:
שדרכם להחניף לכל מי אשר בו תלוי מינוי הדיינים לשנה הבאה. וחששא זו יש גם ברבנים של ארצות אלו, שמקבלים אותם על זמן ידוע לכתחילה16.
בן דורו, המהר"ל מפראג17, מדבר בלשון חריפה יותר:
אוי לנו מיום הדין, כי הדיינים, והם הרבנים שהם במדינות אלו, כולם תלויים בראשי וביחידי הקהל, שכל שנה או שלש שנים הם חוזרים להעמיד אותו על רבנות שלו... וראוי לומר כי דיין כזה פסול לדין.
עם זאת, הרב פרופ' שמחה אסף כותב18:
לשבחם של דייני ישראל ורבניהם, צריך להגיד שבדרך כלל - חוץ מיחידים מועטים היוצאים מן הכלל - מלאו את תפקידם ביושר לבב ובמסירות רבה. לא נשאו פנים לתקיפים שבדור, כי אם השתדלו תמיד להציל עשוק מיד עושקו, ואפילו אם גרמו על ידי זה נזק רב לעצמם, ויש שגם הוכרחו בשביל זה לעזוב את מקומם.
כדוגמה ליושר זה, מביא אסף את דברי ר' זליג מרגליות בהקדמת ספרו "חיבורי ליקוטים" (ונציה תע"ה) על ר' יהודה אב בית דין בליסא, ש"החזיק בעמוד הדין וצוה לעשות כפיה לראש פרנס ומנהיג הקהילה אחר שלש התראות, וגם גזר עליו בחרם. כששמע הפרנס כך בא בחמה שפוכה לפני הרב והתריס כנגדו באמרו: זה שכרו מאשר הטריח עבורו להמציא לו הרבנות דק"ק ליסא? כששמע הרב דברים אלה התחיל צועק במר נפשו ואמר למשרתו, שימהר לשכור לו עגלה כדי לעקור דירתו מן העיר". לבסוף נכנע הפרנס לפניו הכנעה גמורה, "וכן עשה הגאון מו"ה רפאל מלובלין... ולבסוף נסע משם עבור זה". והוא מסיים בלשון זו: "מהם יראו הרבנים הדיינים... להיות להם מרכבת המשנה עם סוסים מוכנה ומזומנה, בראותם שאינם יכולים להעמיד עמוד הדין על תלו".


מינוי שופטים ודיינים במדינת ישראל
במדינת ישראל מתמנים השופטים על ידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים19, והדיינים מתמנים על ידו לפי הצעה של ועדת מינויים20.

הוועדה לבחירת שופטים מונה תשעה חברים ובהם נציגים משלוש רשויות המדינה ומלשכת עורכי הדין21: הרשות השופטת (שלושה משופטי בית המשפט העליון ובהם הנשיא); הרשות המבצעת (שני שרים ובהם שר המשפטים, והוא גם יושב ראש הוועדה); הרשות המחוקקת (שני חברי כנסת); שני נציגים מלשכת עורכי הדין, הגוף המקצועי המופיע בפני בתי המשפט.

ועדת המינויים לדיינים מורכבת באופן דומה, אלא שהיא בת עשרה חברים, משום שבמקום שלושה שופטים, חברים בה ארבעה דייני בית הדין הרבני הגדול, ובהם שני הרבנים הראשיים, ובמקום שר המשפטים, משמש בוועדה זו שר הדתות כיושב ראש22.

שיטה ייחודית זו נותנת ביטוי מסוים לשתי המגמות הסותרות שראינו לעיל: מצד אחד, באמצעות נציגי הציבור, חברי הממשלה וחברי הכנסת, הציבור משתתף בהליך הבחירה, ובמובן זה, אפשר לומר שהבחירה באה מלמטה23; ומצד שני, שותפים להליך הבחירה גם נציגי הגופים המקצועיים, השופטים או הדיינים וחברי לשכת עורכי הדין, שאינם תלויים בציבור.

הן בבחירת שופטים הן בבחירת הדיינים, דאג המחוקק, היינו הציבור עצמו, לתת את כוח ההכרעה, הרוב, לגורם המקצועי, לא לגורם הפוליטי. ואולם הביקורת הציבורית נגד הרכב בתי המשפט, בייחוד בית המשפט העליון, על שאינם משקפים את מגוון מגזרי החברה וערכיהם השונים, מלמדת שספק אם כבר הושג האיזון הראוי בין המגמות הסותרות24. אפשר שמשום אופי הנושא, מורכבותו ורגישותו, אי אפשר להשיג בו איזון מעין זה, ואין לברך אלא על שנבחרה השיטה הגרועה פחות.

הערות:



* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי, משרד המשפטים.
1. המילים "ואם הגון הוא" אינן מצויות במדרש ההלכה "ספרי", שהוא המקור לדברי רש"י, ואף לא בציטוט דברי רש"י בהרמב"ן.
2. וכן פירש פרשן המקרא ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות ומבית מדרשו של רש"י: "שידוע וניכר לבני שבטכם שהם חכמים".
3. אמנם אין לומר שרש"י סובר שאין משה מזכיר תכונות אתיות של המועמד, שהרי פירש רש"י: "אנשים - צדיקים כסופים". משמעות המילה כסופים לא נתחוורה לי כל צורכה, אפשר משמעה "אהובים" ואפשר משמעה "ענווים", "ביישנים". וראה פרשני רש"י והספרי.
4. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ז. וראה לחם משנה, שם.
5. כידוע הפועַל יד"ע משמש בלשון המקרא גם במשמע אהבה, כגון: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם" (עמוס ג, ב).
6. שולחן ערוך, חו"מ, סימן ח, סעיף א.
7. פנקס מדינת ליטא (מהדורת שמעון דובנוב, ברלין תרפ"ה), סימן שסד.
8. דרושי הצל"ח, דרוש ח. וראה עוד לעניין זה: י' כ"ץ, מסורת ומשבר, ירושלים תשכ"ד, עמ' 124-119; מ' ברויאר, "מעמד הרבנות בהנהגתן של קהילות אשכנז במאה הטו", ציון מא (תשל"ו), עמ' 47.
9. לסקירה מקפת בעניין זה, ראה במיוחד ש' אסף, בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד, עמ' 46-38.
10. ראה א"א אורבך, "מעמד והנהגה בעולמם של חכמי ארץ ישראל", בתוך: מעולמם של חכמים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 306.
11. לדרכי בחירת הדיינים בספרד, ראה למשל מחקרו של I. Loeb, "Reglement des juifs de Castille en 1432", REJ 13 (1886), p. 187-216.
12. ראה למשל דברי השואל בשו"ת הריב"ש, סימן ריד.
13. מובא על ידי אסף (לעיל, הערה 9), עמ' 45-44.
14. ראה מ' פרנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהם מהמאה הי"ב עד סוף המאה הט"ו, תל אביב תרצ"ח, עמ' 105. וראה גם י' תא-שמע, "שיפוט עברי ומשפט עברי במאות הי"א-יב בספרד", שנתון המשפט העברי א (תשל"ד) 353, בעמ' 354.
15. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, מהדורת בלאו, סימן תשטו. עניין זה אף מובא להלכה על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן כה, סעיף ג.
16. עמודי שש (לר' אפרים לונשיץ, בעל "כלי יקר"), מוסר עמוד הדין.
17. נתיבות עולם, נתיב הדין, סוף פרק ב.
18. לעיל, הערה 9, עמ' 46.
19. חוק יסוד: השפיטה, סעיף 4(א).
20. חוק הדיינים, התשט"ו - 1955, סעיף 5.
21. חוק יסוד: השפיטה, סעיף 4(ב).
22. חוק הדיינים, התשט"ו1955-, סעיף 6.
23. לחובת פרסום שמו של מועמד לפני קיום הליך הבחירה כדי שיוכל הציבור להביע את דעתו בעניין, ראה בג"ץ 5771/93 ציטרין ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מח(1) 661, וכללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד - 1984, כלל 11ב (תיקון התשנ"ז).
24. וראה דו"ח הוועדה לסדרי הבחירה של שופטים, שהוגש לשר המשפטים בחודש ניסן תשס"א בירושלים. ההמלצה הראשונה בדו"ח (פסקה 99) היא: "מדיניות הבחירה. הבחירה של שופטים חייבת להתבסס, בראש ובראשונה, על הרמה המקצועית והתכונות האישיות של המועמדים. עם זאת, כאשר הרמה המקצועית והתכונות האישיות קיימות במידה הנדרשת, יש לתת משקל גם לעקרון השיקוף החברתי" (ההדגשה שלי: מ"ו).


תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב