הפטור מגיוס וסרבנות הגיוס

"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וְיָשׁב לביתו"

מנחם אֵלון^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

"כי תצא למלחמה על איבֶך" פרשתנו נקראת פרשת "שופטים" על שום שהיא עוסקת בתחילתה במינוי שופטים ובאמנות השיפוט: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים... צדק צדק תרדף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך" - רדיפת הצדק חיונית היא לירושת הארץ. בהמשכה של הפרשה מועלים נושאים נוספים הקשורים עם ירושת הארץ, כגון: מינוי מלך, דיני עבודה זרה ועוד. ויש שירושת הארץ קשורה לעשיית מלחמה עם האויב. עניין זה נידון בפרשיות אחדות העוסקות בנושא מורכב ורגיש זה, כגון הפרשה הבאה, פרשת "כי תצא". שלושה נושאים עקרוניים בסוגיית היציאה למלחמה נידונים בפרשתנו: החובה לפתוח בקריאה לשלום, "כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י-יח); איסור השחתת עצי פרי בשעת המצור, שהרי "האדם עץ השדה" (שם, יט-כ); פרטי חובת השירות הצבאי והפטור ממנו (שם, א-ט). עיוננו יוקדש לנושא השלישי, במיוחד סוגיית הסרבנות לשרת בצבא, העומדת שוב על סדר יומנו. עיוננו אינו רק בבחינת "תורה לשמה", אלא יש בו דיון הלכה למעשה. הא כיצד? נושא סרבנות הגיוס הגיע לכלל דיון בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בימי "מלחמת שלום הגליל", בעתירה של עותר שסירב למלא מטעמים שבהשקפה מצפונית אחר צו קריאה לשירות מילואים בדרום לבנון. העתירה הוגשה נגד שר הביטחון וראש המטה הכללי של צה"ל1. נתגלגלה לידי הזכות לישב בדין ולכתוב את פסק הדין, וחבריי הסכימו עמי ועם האמור בו. בפסק הדין הסתמכתי, כדרכי במשפט, על מקורות המשפט העברי, משפטנו הלאומי. יסודם של מקורות אלה עיקרו באמור בפרשתנו ובמה שנלמד ממנה ועל פיה. נעיין אפוא בקצירת האומר במקצת מן המקורות הללו, ונפתח בנושא שעלה לדיון בבג"צ שיין. הסירוב לשרת בצבא מטעמים שבמצפון מעשה באדם בשם שיין שריצה תקופת מאסר משום שסירב למלא מטעמים שבמצפון אחר צו קריאה לשירות מילואים בדרום לבנון. בתוך תקופת המאסר, קיבל העותר צו קריאה נוסף לשירות מילואים, אף הוא בדרום לבנון, שעמד להתחיל ימים אחדים אחר שחרורו מן המאסר. על כן, עתר מר שיין לבג"צ. פסק הדין דן בטענותיו של העותר על טיבם של שני צווי הקריאה שקיבל, אופן הוצאתם וכיוצא בזה, אך אין כאן מקום לדון אלא בטענתו העיקרית, שיש לו זכות להתנגד לשרת בלבנון מטעמים שבמצפון. בא-כוחו של העותר תמך את טענתו בהגדרת סירובו "כבעל אופי של מחאה הידועה כסרבנות אזרחית (Civil Disobedience)", ובמשנתו של המלומד J. Rawls, ולפיה בתנאים מסוימים יש להכיר בזכות הפרט שלא לציית להוראות שביצוען נוגד את מצפונו, ושבקיומם של תנאים אלה, ראוי שיימנעו בתי המשפט מלהפעיל את הסנקציה המשפטית על הפרת ההוראות, אף שחוקיותן הפורמלית אינה מוטלת בספק2. טענתו נדחתה על ידינו מן הטעם שהבאתי בפסק הדין:

הנושא של סרבנות גיוס מטעמי מצפון נדון רבות על-ידי משפטנים ופילוסופים, והוא עבר התפתחויות רבות ושלבים שונים. מבחינה משפטית, התשובה לשאלה זו במערכת המשפט הישראלית היא ברורה. לא מצויה זכות לפטור מטעמים שבמצפון, אך נראה, כי טעמים שבמצפון יכול שישמשו כאחד הנימוקים, המאפשרים לגורמים המוסמכים להתחשב בהם, לפי שיקול-דעתם, לפטור מחובת השירות הצבאי (סעיף 28 לחוק שירות הביטחון [נוסח משולב]: "שר הביטחון רשאי בצו, אם ראה לנכון לעשות כן מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות הסדירים או כוחות המילואים של צבא-הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי החינוך, ההתיישבות הביטחונית או המשק הלאומי, או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים - (1) לפטור יוצא-צבא מחובת שרות סדיר... (2) לפטור יוצא-צבא מחובת שירות מילואים...", כשטעמים שבמצפון לא הוזכרו במפורש אלא יכול שיהיו כלולים ב"טעמים אחרים"; ואכן אירעו, ככל הנראה, מקרים בודדים, שמחויבי גיוס בעלי השקפה פאציפיסטית ביקשו - וקיבלו - שחרור באופן אינדיווידואלי, לאחר פנייה אישית לשר הביטחון.

סרבנות סלקטיבית במדינות לא מעטות, ובהן אנגליה וארצות-הברית, יש זכות שבדין לפטור אדם מחובת שירות צבאי מטעמים שבמצפון, אלא שגם בהן הפטור חל רק כשההתנגדות המצפונית לשירות הצבאי באה בעקבות התנגדות לאלימות בכלל. אך סרבנות שאינה כללית, ויסודה אינו בהתנגדות מצפונית לאלימות, אלא סרבנות סלקטיבית - הנובעת בדרך כלל מנימוקים אידיאולוגיים-פוליטיים שלא לפעול נגד קבוצות מסוימות או במקומות מסוימים - לא זכתה להכרה גם בארצות-הברית ובאנגליה. השאלה עלתה בכל חריפותה בשנות השישים והשבעים של המאה הכ', כשנידונה בבתי המשפט בארצות-הברית שאלת סירובם של צעירים להתגייס למלחמה בווייטנאם, שלפי השקפתם ומצפונם, אינה צודקת. בית המשפט העליון בארצות-הברית הכריע בסוגיה זו, וקבע שרק שיקול מטעמים כוללניים שבמצפון נגד אלימות, יש בו כדי להצדיק פטור משירות צבאי, אך לא כן התנגדות שיסודה בעמדה פוליטית באשר לנסיבותיה של מלחמה מסוימת. עוד קבע בית המשפט שאין זכות שלא לשרת שירות צבאי מטעמי מצפון כשההכרעה היא בעיקרה אידיאולוגית-פוליטית. ומאחר שההכרה בסרבנות סלקטיבית פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של קבלת החלטות, ויש בה משום סכנה ממשית לאפליה בתחום הגיוס, באתי בפסק הדין למסקנה הבאה:

סרבנותו של העותר דנן היא סרבנות סלקטיבית מובהקת. בפתח עתירתו נאמר, כי לפי השקפתו המצפונית, שהיית צה"ל בלבנון אינה חוקית ואינה עולה בקנה אחד עם מושגים יסודיים של הצדקת פעולות ולחימה. זוהי סרבנות גיוס, שיסודה בנימוקים אידיאולוגיים-פוליטיים שלא להילחם במקום מסוים, וההכרה בה פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקבלת החלטותיה, וגורמת היא לאפליה בתחום הגיוס הצבאי. סרבנות סלקטיבית זו לא תוענק לה הכרה גם באותן מדינות, המכירות בזכות הסרבנות הכללית כגורם לפטור משירות צבאי, וקל וחומר שאין מקום להכרה בסרבנות גיוס סלקטיבית זו במערכת המשפט הישראלית, שאינה מעניקה הכרה לסרבנות גיוס, כזכות, לשחרור גבר יוצא צבא מהשירות הצבאי.

עוד אמרתי בפסק הדין:

פרשה גדולה וסבוכה זו של חוק מחד גיסא ומצפון מאידך גיסא, של החובה והצורך לקיים שירות צבאי כדי להגן על ריבונות המדינה ושלום תושביה מחד גיסא וסירוב לצאת למלחמה מטעמים של מצפון אישי מאידך גיסא, צריך שתהא נדונה לפי הנסיבות המיוחדות של המקום ושל השעה, ואינו דומה מצבה הביטחוני הקשה של מדינת ישראל למצבן הביטחוני של מדינות אחרות, השוכנות לבטח בגבולותיהן. ואף הבדל מהותי זה שיקול גדול ונכבד הוא בבירורה של הסוגיה שלפנינו.

עמדת המשפט העברי בהמשך פסק הדין, נידונה עמדת המשפט העברי הייחודית בגישתה בעניין זה. אך לפני שאבוא לדון בעולמו של המשפט העברי כמסייע למסקנה שהגעתי אליה בעתירה, אני מבקש לומר דברים אחדים. מטבעם של דברים, אין מערכת הנימוקים שבשיטה משפטית אחת זהה בכול למערכת הנימוקים שבשיטה משפטית אחרת, ובמיוחד בסוגיה זו, שבה פילוסופיה ומשפט, הגות וחוק נשקי אהדדי, ובמיוחד שבמיוחד במערכת דוגמת המשפט העברי, שיש לה השקפת עולם מיוחדת בכיבשונם של משפט ומוסר. איזון בין ערכים - הקמת משפחה ויציאה למלחמה המשפט העברי דן בשאלת חובת השירות הצבאי בראש ובראשונה מבחינה מיוחדת ומאלפת, האיזון בין הערך של הקמת משפחה, בניית בית והדאגה לפרנסתה לבין חובת היציאה למלחמה (כשזו אינה לצורך קיומי, כפי שנראה להלן), כדברי הרב דוד צבי הופמן (גרמניה, סוף המאה הי"ט), בפירושו על אתר: "תורתנו הקדושה מחשיבה את חיי הפרט, כשם שהיא מעריכה את הרחבת גבולות המדינה". מבחינה עקרונית, התייחס המשפט העברי לעניין זה עוד בשחר ימיו כחלק ממכלול נושאים של שחרור מחובת השירות הצבאי שנידונו בפרשתנו (כ, א-ט; ובמיוחד ה-ח):

ה. ודברו השּׁטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישׁב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חִללו ילך וישׁב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו.

בשני פסוקים אלה, נזכר הגורם המשקי-כלכלי כגורם הפוטר מן השירות הצבאי בנסיבות מסוימות. בפסוק שלאחריהם, נזכר המצב משפחתי:

ז. ומי האיש אשר ארשׂ אשה ולא לקחה ילך וישׁב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה.

החיוב ב"שירות לאומי" במערכת איזון זו, מאלפת הבחנה אחרת: בפסוקים האמורים מדובר בכוהן משוח מלחמה ובשוטרים המדברים אל המתייצבים לצאת למלחמה ומודיעים להם שהם משוחררים מן השירות הצבאי אם הם צריכים לחנוך בית או לטעת כרם או לשאת אישה, אלא שאמרו חז"ל: "כל אלו שומעין דברי כהן מערכי המלחמה [רש"י: שומעין דברי מערכי מלחמה שהכהן אומר להן], וחוזרין ומספקין מים ומזון, ומתקנין את הדרכים"3. כלומר, אמנם כל הצריכים לעשות אחד מן הדברים הללו, פטורים מלצאת למלחמה, אבל הם חייבים לשרת "שירות לאומי", לספק מים ומזון לחיילים ולתקן את הדרכים, כדבריו הברורים של הרמב"ם:

כל אלו שחוזרין מעורכי המלחמה, כששומעין את דברי הכהן, חוזרין ומספקין מים ומזון לאחיהם שבצבא, ומתקנין את הדרכים4.

ויש שהם פטורים מחובת "שירות לאומי" במשך שנים-עשר חודש, כמו שנאמר בפרשת כי-תצא: "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת ושִׂמח את אשתו אשר לקח" (כד, ה). כלומר, אחר הנישואין, בתחילת הקמת המשפחה, הוא פטור מהתחייבות צבאיות. מן המשנה במסכת סוטה, אנו למדים שהרחיבו חכמים עיקרון זה גם לעניין מי שבנה בית וחנכו ומי שנטע כרם וחיללו, שגם הם כבר התחילו בהגשמת שאיפתם, בניין בית ונטיעת כרם, בדומה למי שאירשׂ אישה וקידש אותה לפני שנקרא לשרת בצבא. ואלה דברי הרמב"ם בעניין זה:

ואלו שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר, ואין מטריחין אותן לשום דבר בעולם: הבונה בית וחנכו, והנושא ארוסתו או שייבם, ומי שחילל כרמו, אין יוצאין עד תום שנה, שנאמר: "נקי יהיה לביתו... ושִׂמח את אשתו אשר לקח". מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה, בין לבית שקנה, בין לאישה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו. כל השנה אין מספק מים ומזון, ולא מתקן דרך, ולא שומר בחומה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבור עליו שום דבר בעולם, שנאמר: "לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר" - לעבור עליו בשני לאוין, לא לצורכי העיר ולא לצורכי הגדוד5.

כללו של דבר: המקים משפחה או בונה בית או נוטע כרם אינו משרת בצבא, בין אירס את האישה ועדיין לא קידש אותה בין בנה את הבית או נטע את הכרם ועדיין לא חנך אותם, בין כבר קידש את האישה או הקים את הבית וחנך אותו או נטע את הכרם וחיללו. ואולם במצב האחרון הוא פטור גם מן השירות הלאומי, אך במצב הראשון הוא חייב בשירות לאומי - הבחנה והגדרה מעניינות ומאלפות6. "האיש הירא ורך הלבב" ועדיין לא נסתיימה רשימת הפטורים מן הצבא. סוג נוסף, וליתר דיוק שניים, יש בפסוק הבא בפרשת שופטים:

ח. ויספו השׁטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישׁב לביתו, ולא ימס את לבב אֶחיו כלבבו.

מכאן אנו באים לעניין הקרוב לזה שנידון בפרשת שיין7. הנימוק המובא להוראת המקרא, "ילך וישׁב לביתו", שונה מהותית מן הנימוקים שהובאו במקרים הקודמים לפטור מחובת השירות הצבאי: לא העדפת חובה אחרת - הקמת משפחה או בניית בית או נטיעת כרם - אלא יראה ורכות הלב. נעיין בדברים שנאמרו בעניין הפטור מן השירות הצבאי והגדרת "האיש הירא ורך הלבב". שנינו8:

רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" - כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה.

כפירוש הזה מצינו בברייתא9: דתנו רבנן: שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו - חוזר [מן המלחמה]. לפי פירושים אלה, "הירא ורך הלבב" הוא כל מי שמפחד ממוראות המלחמה. פירוש אחר, בדברי רבי עקיבא עצמו, בא בתוספתא10:

רבי עקיבא אומר: "מי האיש הירא" - ודאי. מה תלמוד לומר שוב: "ורך הלבב"? שאפילו גיבור שבגיבורים וחזק שבחזקים, והיה רחמן - חוזר.

לפי פירוש מעניין זה, "הירא" הוא מי שפחדו גובר עליו, ו"רך הלבב" הוא מי שאינו חת ממוראות המלחמה, אלא שהוא מרחם על בני אדם, אפילו הם אויבים, ואינו מסוגל להילחם בהם, וגדול החשש שיָמֵס את לבב אֶחיו כלבבו. פירוש מקורי ומאלף מובא במשנה בשם רבי יוסי הגלילי11:

ר' יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב" - זה המתירא מן העבירות שבידו.

סיבת הפטור למי שיש בידו עבֵרות היא האפשרות שמשום נקיפות מצפונו הוא עלול להיגרר להססנות וחוסר החלטיות, והתנהגותו עלולה להשפיע גם על חבריו, ויימס לבבם כלבבו. וראוי שנביא עוד שניים מן הפירושים הרבים להגדרת "הירא" ו"רך הלבב". ר' אברהם אבן עזרא מפרש: "הירא" - להכות אחר. "ורך הלבב" - לסבול מכת אחר. ב"דעת מקרא" לדברים, בפירוש פרופ' א' מירסקי ז"ל, נאמר: "הירא" - ממכה שיכו בו אחרים, כמו שנאמר: "כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים" (בראשית לב, יא). "ורך הלבב" - איסטניס מלהכות את האחרים. כלומר, בשני הפירושים הללו, נלמדות שתי המשמעויות - הפחד ממכת המלחמה וההימנעות מלהכות את האחר ולהילחם בו - ממקרא אחד בהיפוך הסדר. תקופת השופטים והחשמונאים על פי הנחיות מאלפות ומיוחדות אלה בתורת ישראל לשחרור מן השירות הצבאי, נהגו בני ישראל הלכה למעשה בכל מלחמותיהם לדורותיהם, כעולה ממקורות אחדים12, כגון מדברי ה' לגדעון13:

ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישׁב ויצפר מהר הגלעד, ויָשב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו.

ונאמר בספר חשמונאים14:

ויעבֵר קול במחנה לאמר: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, או ארש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חיללו, או איש אשר ירך לבבו - ילך וישוב לביתו, ככתוב בספר תורת ה'.

וראוי להביא גם את הגדרת בעל "ספר החינוך"15, מגדולי חכמי ההלכה והוגי הדעות בספרד במאה הי"ג, הדן בסוגיה זו לפרטיה16, האומר בסוף דבריו בעניין זה: "וכל דרכי התורה - יושר ואמונה" - הגדרה מעניינת, מאלפת ורבת משמעות. זוהי תורת חיים שנהג בה עם ישראל והלך לאורה בכל עת ובכל תקופה של עצמאות מדינית שהייתה מלווה בקיום צבא להגנה ולמלחמה: בימיו של גדעון, במאה הי"ב לפני הספירה; וכעבור למעלה מאלף שנה, במאה הב' לפני הספירה, בימי יהודה המכבי, מפקד צבא החשמונאים. מלחמת רשות ומלחמת מצווה בנושא שחרור יוצאי צבא מן השירות הצבאי, שעל פרטיו המאלפים למדנו בראשי פרקים מן האמור בפרשתנו, פרשת שופטים, וממשנתם של חכמינו - תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים - למדנו כלל גדול, עקרוני וחיוני, והבאנו אותו בסוף פסיקתנו בפרשת שיין17:

לאחר דיונה בנימוקי הפטור השונים מסיימת המשנה ואומרת: "במה דברים אמורים? במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה (כגון כבוש ארץ ישראל - רש"י, סוטה מד ע"ב); ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם18 - אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"19.

ולאחר כל אלה, ולאורם, אמרתי בסוף פסק הדין:

זהו מגוון הדעות העיקרי במשפט העברי בנושא, שקרוב הוא ביסודו לנושא של פטור משירות בצבא מטעמים שבמצפון; והנימוקים נימוקים כלליים וכוללניים הם, ויסודם באופיו של האדם וביחסו לאלימות ולמלחמה, ולא נימוקים סלקטיביים ומיוחדים לנסיבות של שעה ומקום, שיסודם בהשקפות אידיאולוגיות-חברתיות. וגם הנימוקים הכלליים והכוללניים אינם פועלים ומופעלים אלא כשמדובר במלחמת רשות, אך לא בשעת חירום, כאשר המלחמה היא מלחמת מצווה. ועל כל אלה החלטנו לדחות את העתירה.

אחרית דבר בסיום דבריי, אני מבקש לומר שסוגיית חובת השירות בצבא, על כלליה ופרטיה, על חובותיה ופטוריה, על רעיונותיה והגיגיה, כעולה מעולמו של המשפט העברי לדורותיו, היא דוגמה מאלפת להגדרה המהותית והמאלפת שבסעיף המטרה לשני חוקי יסוד - "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק" - באשר ל"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" בשני כיוונים-הדגשים: א. "יהודית" קדמה ל"דמוקרטית". תורת ישראל קבעה עקרונות יסוד מרשימים בסוגיה סבוכה ועקרונית זו של משפט וחברה, חובה וזכות, משפט ומוסר לפני שבאו לעולם דעות שונות והגיונות שונים שהגו בהם משפטנים, הוגים וחוקרים. המשפט העברי, מלוא כל עולם המשפט כבודו, וגם בנושא שדנו בו, הקשור במהותו לעצמאות מדינית וצבאית, יש בו חומר מפליא ומופלא. ב. החובה למצוא את הדרך לשלב את הערכים היהודיים והערכים הדמוקרטיים אלה באלה. פסק הדין הנידון ראוי לשמש דוגמה לשילוב ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה היהודית, מדינתו של העם היהודי. ונסיים בדברי המדרש שעמדנו עליהם במקומות רבים: "גדולה שירה [=תורה] זו, שיש בה עכשו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא"20 - הווה שיסודו בעבר, והצופה פני עתיד.

הערות: * המשנה לנשיא בית המשפט העליון (בדימוס). 1. בג"צ 734/83, שיין נ' שר הביטחון, פ"ד לח(3) 393. 2. A Theory of Justice (Cambridge, MA., 1971) 363-391 3. בבלי, סוטה מג ע"א. 4. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ז, הלכה ט. 5. רמב"ם, שם. וראה עוד רש"י ורמב"ן, דברים כד, ה. 6. וראה עוד: בבלי, סוטה מג ע"א; תוספתא, סוטה ז, כב-כד; תוספתא כפשוטה, סוטה, עמ' 696-692. 7. הנזכר לעיל, הערה 1, עמ' 403. 8. משנה, סוטה ח, ה. 9. בבלי, סוטה מד ע"ב. 10. סוטה ז, כב. 11. משנה, סוטה ח, ה. 12. ראה פס"ד שיין, הנזכר לעיל, הערה 1, עמ' 404-403. 13. שופטים ז, ג. 14. הוצאת לוין אפשטיין, תשכ"ו, א, ג, נה. 15. ונחלקו החוקרים בשאלת זהותו של מחבר הספר. ראה ספרי, המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1049-1048. 16. ספר החינוך, מצוות תקכה-תקכו. 17. עמ' 405. 18. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה א. 19. וראה עוד: תוספתא שם; ספרי דברים, מהדורת פינקלשטיין, פיסקא קצ; פיסקא קצא-קצח. 20. ספרי דברים, סוף פיסקא שלג. וראה מ' אֵלון, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת - על פלורליזם בעולמה של הלכה", גיליונות "פרשת השבוע", וזאת הברכה, תשס"ב, מס' 46.

---

---