על מידת הרחמים במשפט

"והלכת בדרכיו"

שלמה רבינוביץ^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

"מה הוא רחום, אף אתה הֱיה רחום" לאחר שסיים לבאר את התורה1, משה רבנו פונה אל עם ישראל ומציב בפניהם את הדרך שראוי להם ללכת בה:

היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. את ה' האמרת היום, להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו (דברים כו, טז-יז).

ובברכות שבפרשתנו נאמר:

יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך, כי תשמר את מצות ה' אלהיך והלכת בדרכיו (דברים כח, ט).

הכלל והפרט נצטוו ללכת בדרכי האל. ומיד עולות השאלות: האם האדם יכול להשתוות לבוראו? ומהי הדרך הנזכרת כאן? מדרש ההלכה התנאי, ה"ספרי", משיב על השאלות האלה בלשון זה:

נקרא המקום רחום, אף אתה היה רחום. הקדוש ברוך הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון... נקרא המקום צדיק... אף אתה היה צדיק. נקרא המקום חסיד... אף אתה היה חסיד2.

הציווי לאדם הוא להידמות במידותיו לבוראו, ובעיקר מידת הרחמים. המצווה "ללכת בדרכיו" נכללת במניין המצוות, כעולה מ"ספר החינוך"3:

מצוה להדמות בדרכי השם יתברך הטובים והישרים. שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב בכל כחנו, ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתנו על דרך החסד והרחמים. כאשר ידענו מתורתנו שזהו דרך השם, וזה חפצו מבריותיו, למען יזכו לטובו, כי חפץ חסד הוא. ועל זה נאמר: "והלכת בדרכיו"... והענין כולו, לומר שנלַמד נפשנו ללכת בפעולות טובות כאלו ומדות נכבדות אשר יסופר בהם יתברך. על דרך משל, לומר שמתנהג במדות טובות אלו עם בריותיו4.

ואכן, עם ישראל, שהקדים נעשה לנשמע, נודע כרחום בחיי המעש, לא רק בכתובים ובהצהרות. מסימני ההיכר של בני העם היהודי הוא היותם "רחמנים בני רחמנים" וגומלי חסדים5, כמו שנאמר בתלמוד ובמדרש: שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים6. כשנעמיק לחקור בדבר, נמצא שמידת הרחמים שזורה בהלכות רבות, עתים לחיוב עתים לשלילה. להלן נסקור בקצרה עניינים אחדים שיש בהם זיקה נורמטיבית למידת הרחמים. רחמים בדיני צער בעלי חיים סוגיית צער בעלי חיים מהווה מסגרת הלכתית כוללת המכוונת להפחתת נזק, סבל וצער מצד האדם לבעלי החיים, והרחקת האדם מן האכזריות. איסור צער בעלי חיים עומד ביסודן של מצוות אחדות7, והוא משמש מסגרת רעיונית כללית היורדת לשורש נפשו של האדם8. עיון במקורות מלמד על קיומם של טעמים אחדים לאיסורים הפרטניים ולאיסור הכללי שלא לגרום צער לבעלי החיים. הרמב"ם סבור שהאיסור בא להגן על בעלי החיים מפני תחושת הסבל המשותפת להם ולבני האדם9. הרמב"ן לעומתו אומר שהאיסור בא להגן על האדם לבל תישחת נפשו ותידרדר לאכזריות, וזה לשונו:

ללמד אותנו מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם... להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות10.

ואף שניתנו טעמים אחרים נוסף על אלה, המוטיב המרכזי הוא מידת הרחמים, כעולה מן האגדה על ר' יהודה הנשיא:

יסורים של רבי על ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו - מה היה הדבר? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה. הלך תלה העגל ראשו בתוך כנף בגדו של רבי ובכה. אמר לו לעגל: לך, באשר לכך נוצרת [לשחיטה]. אמרו משמים: הואיל ואיננו מרחם על הבריות- שיבואו עליו יסורים... ועל ידי מעשה אחר הלכו יסוריו. מספרים: יום אחד היתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית. היו מונחים שם בני חולדה, והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם. הרי כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט). אמרו משמים: הואיל ומרחם - נרחם עליו, ואז פסקו יסוריו11.

כשם שמצינו במשפט העברי כלל ופרט בדיני צער בעל חיים, כך מצינו ב"חוק צער בעלי חיים" איסורים פרטיים12 ואיסורים כלליים, איסורי-מסגרת, הקבועים בסעיף 2(ב) לחוק, האוסרים עינוי, התאכזרות והתעללות בבעלי חיים. במסגרת דיון בבית המשפט העליון, בעניין מופע שכלל מאבק בין אדם לבין תנין13, דן השופט חשין גם במקורות המשפט העברי בסוגיית צער בעלי חיים ובטעמים הרעיוניים בהם, תוך הדגשת מידת הרחמים - הקיימת גם במשפט הישראלי - האוסרת לצער את החלש. לדעתו, טעמי האיסור משלימים זה את זה. והוא מסיק:

ראוי לנו שנפנים את החסד והרחמים. וכאשר יושב לו הקהל במופע של מלחמת-פרים וזועק ומריע - בקול ניחר ובפנים סמוקות - "אולה" נוכח פר שסכינים תקועות בגבו ודמו מוקז ממנו קילוחים-קילוחים, נצפה כי בצאתו ממופע-הזוועה ינהג ברוחו של המופע וליבו יהיה גס באנשים סביבותיו. אדם הקהה לריגשות החיה רגשותיו יקהו גם כלפי חברו האדם. התעללות בחיה היא התעללות בחסר-הישע. המעשה טובל כולו בחוסר הגינות, וחוסר הגינות טיבעו שהוא נספג בנפשו של האדם.

רחמים בשיקולי ענישה14 סמכות הענישה במשפט העברי רחבה היא, והיא מעוגנת במערכות ענישה דינאמיות המאפשרות קיום סדר חברתי15. לעניין חומרת הענישה, הרמב"ם מונה ארבעה קריטריונים16: חומרת העבֵרה; מידת שכיחותה; מידת התאווה וההרגל בעשייתה או הצער שבהימנעות ממנה; קלות עשייתה. לעניין מטרת הענישה והצדקתה, הרמב"ם אומר דברים עקרוניים הנוגעים למידת הרחמים:

לפי שאם לא יֵענש המזיק, לא יסתלקו הנזקים כלל, ולא יֵרתע כל מי שזומם להרע. ולא כקלות דעת מי שדמה כי זניחת העונשין רחמים על בני אדם, אלא היא עצם האכזריות עליהם והפסד סדר המדינה. אלא הרחמים מה שצוה בו יתעלה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"17.

הוי אומר: הרחמים האמתיים באים על ידי מיצוי הדין. כי אם לא בא העבריין על עונשו, יש בזה אכזריות כלפי הציבור. בתי המשפט מתלבטים יום יום בין שיקולי רחמים בענישה לצורך שיקום העבריין לבין שיקולי ענישה להרתעה וגמול מתוך כוונה שלא לרחם על האכזרים18, כדברי השופט חשין במשפטו של ראש רָשות שסרח19:

מדברי חז"ל נלמד קל וחומר. שהם מדברים על רחמן שלסוף נעשה אכזר, ואילו בענייננו שלנו, רחמן לראש רשות יכול שיהא אכזר לבני הקהילה. הנה הוא רועה שגזל ממזונו של הצאן, מכרו בשוק למרבה במחיר, ועשה כרה לעצמו ולחבריו. מניין תימצא לנו זכות לרחם על הרועה ולהשאירו על כנו? את מחיר הרחמים - נדע - ישלם הצאן, והרי הצאן בוודאי לא חטאו.

בית המשפט העליון נימק את החלטתו לבטל את החלטת הוועדה הצבאית לשחרר את רמי דותן מן הכלא20 במילים אלה:

עונש כבד הוטל עליו על דותן, ואולם עוונו כבד מעונשו. הוועדה הצבאית חייבת היתה לכבוש את רחמיה, וכמותה חייבים אף אנו לכבוש את רחמינו. וכבר לימדונו חז"ל: "כל שנעשה רחמן על האכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים" (מדרש תנחומא, מצורע, א).

בערעור שנידון בבית המשפט העליון21, בעניינם של הורים שתקפו את ילדיהם באכזריות רבה והתעללו בהם פיסית ונפשית, נחלקו השופטים בשאלת הגישה שעליהם לנקוט. השופט אנגלרד, בדעת הרוב, עמד על נסיבות המקרה והביא מהמקורות שהבאנו לעיל. בית המשפט לא ראה לנכון לחרוג מן העונש הראוי, למרות המלצות שירות המבחן, שהדגיש את ילדותם הקשה של ההורים, שהיו ילדים מוכים, ואת האפשרות לשיקומם ולשיקום המשפחה כולה. בעניין אחר, ביחס לגזר דין שפסק עונש מאסר של שנה אחת בלבד לאדם שאנס את אשתו, אמר השופט אנגלרד:

מן הראוי לזכור כי בהטלת עונשים, אין השופטים אמורים לתת פורקן לרגשות אישיים של נקמה או של רחמים. על השופט לתת ביטוי למידות המשפט ללא היפעלות אישית. כפי שהרמב"ם כותב במורה נבוכים (חלק א, פרק נד, בתרגום י' קאפח) על תפקיד החברתי הכללי של המנהיג (שהוא גם שופט): "ויהיה פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון ולא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי, ויהיה פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חמה כפי הראוי להם ולא מתוך סתם כעס... אלא כפי שיראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים"22.

רחמים בדיני המלחמה דיני המלחמה והצבא תופסים מקום רחב במקורות היהודיים23. ראשית חכמה יש לדעת שביהדות עת מלחמה היא עת לאתגר מוסרי24. דיון בשאלת הרחמים כחלק משיקולי הענישה מלמד בנקל שהרחמים בעת מלחמה עלולים להיות מדרון חלקלק המוביל לאכזריות, אך לא נוכל להאריך בדיון בסוגיה זו. נזכיר רק ששאול המלך ריחם על אויביו25, והמיט על עמו אסון גדול וחללים רבים. ועליו נאמרו דבריו המפורסמים של ר' יהשע בן לוי:

כל שהוא רחמן על אכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים26.

צירוף לשון אחר, "עדינו העצני"27, שנאמר על דוד28, משקף את שילוב תכונות המנהיג, ואולי הלוחם, האידיאלי:

כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת. ובשעה שיוצא למלחמה, היה מקשה עצמו כעץ על שמונה מאות חלל בפעם אחת. שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת, והיה מתאנח על מאתים29.

נראה שהגישה היהודית בסוגיית הרחמים במלחמה יש לה משמעות מיוחדת בימינו בשאלות אקטואליות, כגון: שחרור שבויים, ענישה קולקטיבית, הריסת בתי משפחות מרצחים או גירושן, חקירות השב"כ, חיסול ממוקד. רחמים בדיני ההסגרה מעיון בפסוקי המקרא, ניתן לעמוד על שתי תכליות נוגדות לכאורה בדיני ההסגרה, שהרי נאמר מצד אחד:

לא תסגיר עבד אל אדניו, אשר יִנצל אליך מעם אדניו. עמך יֵשב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו (דברים כג, טז-יז).

האיסור להסגיר עבד נמלט מלמד שהשמירה על חירות האדם גוברת על הסכמים או דינים המאפשרים שעבוד. אך נאמר גם:

וכי יזִד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למוּת (שמות כא, יד).

נמצאנו למדים שקדושת המקדש אינה מצלת את הרוצח מן העונש. אם בעבר הקנתה הכניסה למקום מקודש "חסינות" לרוצח, באה התורה וציוותה: לא עוד! וכבר עמד הרמב"ם על שתי התכליות הנוגדות:

"לא תסגיר עבד אל אדוניו" - הרי עם היות זה רחמים, יש עוד במצוה זו תועלת גדולה, והיא להקנות לנו המדה הנעלה הזו, כלומר שניתן מחסה למי שביקש חסותנו, ונגן עליו, ולא נמסרהו בידי מי שערק מפניו. ולא די בכך שתתן מחסה למי שבקש חסותך, אלא שעוד מוטלת עליך חובה, והיא שתדאג לצרכיו ותיטיב לו... וכנגד צווי זה, שאיש הזדון והרשע, אם ביקש חסותנו אין נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו, ואין פורקים מעליו חובה כלל, ואפילו ביקש חסות האדם הגדול והנעלה ביותר. והוא אמרו: "מעם מזבחי תקחנו למות". שהרי זה בקש חסות ה' יתעלה, והחזיק בדבר שהוא מיוחס לשמו, ולא נתן לו חסותו, אלא צווה למסרו בידי הממונה על הצדק אשר ברח מלפניו, כל שכן אם בקש חסות אחד מבני האדם שאין ראוי לתת לו חסות ולא לרחם עליו, כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים, אכזריות על כל הבריות30.

הלכות ההסגרה במשפט העברי מפורטות הן. עיון בהן מגלה שיש מקום למידת הרחמים כשמדובר במניעת שלילת החירות שלא בצדק, אך אין לה מקום כשמדובר בעבריין שלפי הקריטריונים ההלכתיים, יש להסגירו. דיני ההסגרה במדינת ישראל, שחלקם חופפים מבחינה ערכית לדיני ההסגרה שבמשפט העברי31, אינם כוללים את מידת הרחמים בכלל שיקולי ההסגרה, אך ניתן לומר שהמחוקק גילם אותה בחוק32. רחמים בדין האזרחי חז"ל למדו מדברי המקרא, "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו), את עקרון השוואת בעלי הדין33. לפי המשפט העברי, הדיין מצווה לתת יחס שווה לבעלי הדין הניצבים לפניו בלא משוא פנים, כי רק כך יחושו בעלי הדין שהמשפט הוא משפט צדק בלא חשש אפליה או משוא פנים. לכן, ציוותה התורה לדיין: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו)34. וכבר נידון עניין זה במסגרת זו35, ומשום כך נזכיר כאן רק את עיקרי הדברים. לכאורה, נחסם בפני הדיין השימוש במידת הרחמים והתחשבות במצבו הקשה של בעל הדין, אלא שכבר מצינו שחכמי אשכנז סוברים שהדיין רשאי לכפות לפעמים פסק דין "לפנים משורת הדין"36. וראוי להביא כאן את דבריו המפורסמים של ר' יוחנן:

לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין37.

ובניגוד לגישת חכמי ספרד, שאין כופין על "לפנים משורת הדין", ולדברי ר' עקיבא, ש"אין מרחמין בדין"38 - לעתים יש לנהוג במידת הרחמים ולהתחשב בבעל דין39. אמור מעתה, העיקרון הוא ש"אין מרחמין בדין", אך אין מדובר בחוק "ברזל". לעתים הדיין חייב לנקוט במידת הרחמים. כל המתמנה לשופט במדינת ישראל, מצהיר:

אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים40.

השופט מתחייב לנהוג במידת הדין, ואינו רשאי לפסוק "לפנים משורת הדין"41. אף אין זכר בחוק שיש לנהוג במידת הרחמים. אך יש שבית המשפט רשאי לנהוג שלא על פי סדרי הדין והראיות ולהתחשב גם במידת הרחמים42. במקרים קיצוניים, כשמתעורר המשפט הטבעי - שלעתים משולבת בו מידת הרחמים - יוכל בית המשפט לסטות מן הדין43. סוף דבר המקרא פותח בפסוק: "בראשית ברא אלהים, את השמים ואת הארץ", ורש"י מפרש, כשהוא מסתמך על ההבחנה הידועה בין הכינוי "אלוהים", המציין את מידת הדין של הקב"ה, ובין הכינוי ה', המציין את מידת הרחמים:

ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין. ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים, ושתפה למדת הדין. היינו דכתיב: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב, ד).

נראה שעלינו להידמות לבורא יתברך גם בשיתוף זה, ויש במקורות ישראל כדי להורות לנו את הדרך כיצד לעשות כן.

הערות: * עו"ד שלמה רבינוביץ, קיבוץ חפץ-חיים, המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט". 1. ראה רמב"ן, דברים כו, טז. 2. ספרי עקב, פסקא מט. וראה: תנחומא וישלח, סימן י, ד"ה "ילמדנו רבינו"; אליהו רבה, פרשה כד, ד"ה "בזמן שאדם מכבד"; סוטה יד ע"א. לדרשה דומה לפסוק "זה אלי ואנוהו", ראה דברי אבא שאול בשבת קלג ע"ב, וילקוט שמעוני שמות טו, רמה. וראה: ספר השל"ה, עשרה מאמרות, המאמר השביעי; רד"ק ומצודת דוד למל"א ב, ג. 3. בעקבות הרמב"ם. ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ח. וראה סמ"ג, מצוות עשה ז. וראה גם הרמב"ם, הלכות דעות, פרק א, במיוחד בהלכות ה-ו. לדיון בשאלת מהות מצווה זו, ראה למשל ספר השל"ה לפרשת וירא, הדן במצוות הכנסת אורחים כחלק ממצוות "והלכת בדרכיו". 4. ספר החינוך, מצווה תריא. 5. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ערך "גמילות חסדים". 6. יבמות עט ע"א; ילקוט שמעוני וירא פב. כיוון שראה דוד את אכזריותם של הגבעונים, גזר עליהם שלא יתערבו בישראל לעולם. וראה: דברים רבה, פרשה ג; מדרש תהילים א, ד"ה "כי אם"; ביצה לב ע"ב. 7. והרשימה ארוכה: שביתת הבהמה בשבת (שמות כ, ט; שם כג, יב; דברים ה, יג); סיוע בפריקת משא מבעל חיים שכשל - "עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה); "לא תחרש בשור ובחמר יחדו" (דברים כב, י); "לא תחסם שור בדישו" (דברים כה, ד) ועוד. 8לסקירה מקפת בעניין צער בעלי חיים, ראה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשנ"ו, כרך ה, עמ' 431 ואילך, ערך "צער בעלי חיים". לבחינה רעיונית של עניין זה, ראה החוברת חזון הצמחונות והשלום, בעריכת הרב (הנזיר) ד' כהן, בתוך: לַחי ראי, ירושלים תשכ"א. 9. מורה נבוכים, חלק ג, מח. 10. רמב"ן, דברים כב, ו. וראה רבנו בחיי, שם, בעניין מצוות שילוח הקן. וראה ספר החינוך, מצווה תקמה. 11. בבא מציעא פה ע"א, בתרגומו וביאורו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). 12. למשל: סעיף 2(ב) לחוק - האיסור לשסות בעל חיים בבעל חיים אחר; סעיף 2(ג) לחוק - האיסור לארגן תחרות קרבות בין בעלי חיים; סעיף 2(ד) לחוק - האוסר חיתוך ברקמה חיה של בעל חיים למטרות נוי ועוד. 13. רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת, פ"ד נא(3) 832. 14. הדיון נוגע גם לעבודת זרועות הביטחון. ראה למשל, ד' נתיב, "עבודת המשטרה לאור מקורות היהדות", תחומין י (תש"ם), עמ' 372. 15. לדיון ולמקורות בנושא זה, ראה א' ורהפטיג וש' רבינוביץ, "עיר מקלט במערכת הענישה המודרנית", שערי משפט ב(3), תמוז תשס"א. 16. רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, מא. וראה י' בזק, הענישה הפלילית דרכיה ועקרונותיה, ירושלים תשמ"א, עמ' 42-40. 17. רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, לה, מהדורת קאפח, ירושלים תשל"ג, עמ' שנד. 18. כגון ת"פ (תל-אביב-יפו) 40253/00 מדינת ישראל נ' צביקה קובלסקי (טרם פורסם). בעניינו של עבריין מכור לסמים שביצע עברות גנבה ואלימות, עמד כב' השופט ד"ר ע' מודריק על ההתלבטות בין ההרתעה לבין השיקום, ואמר שהוא מודע לעובדה שאסור לרחם על אכזרים, אך חיפש דרך שלא לפעול על פי חומרת הדין. 19. בג"צ 103/96 עו"ד יוסף פנחס כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 314. 20. בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש ואח', פ"ד נג(3) 721. 21. ע"פ 1110/00 מדינת ישראל נ' פלונים, פ"ד נד(5) 229. 22. ע"פ 3031/98 מדינת ישראל נ' דן שבתאי, פ"ד נה(3) 577. 23. והרשימה ארוכה. ראה למשל רשימת המחקרים אצל נ' רקובר, אוצר המשפט, ערכים "מלחמה" ו"מלחמה במקרא" ועוד. וראה ספרו של הרב י' זולדן, מלכות יהודה וישראל, ירושלים התשס"ב: על "מלחמה ולוחמים", עמ' 269 ואילך; ולהענשת מחבלים, עמ' 342 ואילך. 24. וראה הרב י' אריאל, "חרבות ואתים - (מוסר ומלחמה)", תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 189. 25. חמלת שאול והעם על אגג מלך עמלק בשמ"א א, טו. 26. ילקוט שמעוני שמ"א קכא. וראה גם מדרש זוטא, קהלת, פרשה ז, ד"ה "אל תהי צדיק הרבה", ושם מובאת גם תמיהת שאול על האכזריות שבמצוות עגלה ערופה. 27. שמ"ב כג, ח. וראה רש"י ורד"ק על אתר. 28. ויש אומרים שמדובר ביואב בן צרויה. ראה רש"י, תענית כח ע"א, ד"ה "הן הן בני יואב". 29. מועד קטן טז ע"ב. וראה: תנא דבי אליהו רבה, ג; ילקוט שמעוני שמ"ב כג, קסה. ואולי משום כך נאמר בזוהר חדש, כרך ב (מגילות), מגילת רות, לב, ב: "והמלכים התחייבו להיות מזרע דוד, כדי שיהיו רחמנים ואכזרים". אולם ראה ספר החינוך, מצווה תצח, בעניין מינוי מלך. 30. רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, לט, מהדורת קאפח, ירושלים תשל"ג, עמ' שסה א-ב. 31. פסק הדין המפורסם בעניין זה הוא של כב' השופט אֵלון, בג"צ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, עמ' 76 ואילך. וראה מ' אֵלון, "דיני הסגרה במשפט העברי", תחומין ח (תשל"ח), עמ' 263. גישה שונה הביעו: הרב ש' ישראלי, "הסגרת עבריין לשיפוט זר", שם, עמ' 287; והרב י"ד בלייך, "הסגרת פושע לעם נוכרי", שם, עמ' 297. השופט אֵלון הגיב על השגותיהם במאמרו, "ביסוס המערכת המשפטית על דיני התורה", שם, עמ' 304. 32. חברי כנסת מסיעות שונות חששו מהסגרת יהודי למדינה זרה. ראה דברי: אהרן ציזלינג ממפ"ם (דברי הכנסת 14 (התשי"ג) 2041); זרח ורהפטיג מהפועל המזרחי (שם, 2045, 2464), שהביא את החוק לקריאה ראשונה בכנסת; מנחם בגין (שם 79 (התשל"ז) 1452); דוד גלס, בעניין החוק לתיקון דיני עבירות חוץ, תשל"ח1978- (שם 81 (התשל"ח) 1032). 33. לסקירת הלכות דיני השוואת בעלי הדין, ראה א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים התשמ"ח), עמ' 201-197. 34. ונאמר: "ודל לא תֶהדר בריבו" (שמות כג, ג); "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו). 35. מ' ויגודה, "ודל לא תהדר בריבו", פרשת השבוע, פרשת משפטים, התשס"ב, גיליון מס' 62. 36. ראה שם יישוב הסתירה על פי דברי הרב קוק בין "ודל לא תהדר בריבו" לבין כפייה על "לפנים משורת הדין": אסור לדיין להשתמש במידת הרחמים אם אין לבעל הדין צד זכות לדין. אך כשיש בסיס בדין, ניתן לצרף לו את מידת הרחמים. 37. בבא מציעא ל ע"ב. לפירוש אחר למאמר חז"ל זה ראה, ב' ליפשיץ, "פשרה", משפטי ארץ - דין דיין ודיון, עפרה תשס"ב, 137, בעמ' 142. 38. משנה, כתובות ט, ב-ג. 39. ראה ויגודה, במאמרו הנזכר לעיל, הערה 35. 40. סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה. 41. הכלל במשפט הישראלי הוא שאי אפשר לכפות על לפנים משורת הדין, אלא לכל היותר להמליץ לנהוג כן. ראה, למשל, ע"א 350/77 כיתן נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 810. 42. ואף שלפי ההלכה הפסוקה, סעד מן הצדק בעניין עילת פינוי אינו סעד של רחמים, יש אומרים שאין ליתן בלעדיות לשיקולי הרחמים, אך יש מקום לגזור את הדין ברחמים בנסיבות מסוימות. ראה ת"א (תל-אביב-יפו) 17389/98 אדית אנגל נ' חיה מזרחי ואח' (טרם פורסם). לסטייה מסדרי הדין, ראה למשל סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה1995-. 43. ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, בעיקר דברי השופט חשין. על קווי ההשקה ויחסי הגומלין שבין משפט ורחמים, ראה עוד: ד' סטטמן, "המעמד המוסרי והמשפטי של רחמים (mercy)", בתוך: מגמות בפלילים: עיונים בתורת האחריות הפלילית (א' לדרמן עורך, ת"א, 2000), 51-9; הנ"ל, "ספרות, משפט ורחמים", מחקרי משפט יח (תשס"ב), 83-53.

---

---