ריבוי דעות וזכות האדם לדבר בלשונו

"שפה אחת ודברים אחדים" - האמנם?

אביעד הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מילין בפסק דין רְחב יריעה של בית המשפט העליון1, בשבתו כבית דין צדק, נידונה חובת רשות מקומית שמיעוט ערבי גר בתחומה שיהא בה השילוט העירוני גם בשפה הערבית. בית המשפט החליט, ברוב דעות (הנשיא ברק והשופטת דורנר כנגד דעת השופט חשין), לקבל את העתירות שהובאו לפניו ולחייב רשויות מקומיות מעורבות אוכלוסין, יהודים וערבים, להציב בהן שילוט גם בשפה הערבית. נוסף על השאלות הפורמליות והפרשניות הפרטניות שנידונו בו, הועלו בפסק הדין שאלות עקרוניות - משפטיות, חברתיות ותרבותיות - בדבר מעמדן של הלשון והשפה, זכות האדם לשפתו2, ערכי שוויון וסובלנות, התחשבות בזכויות ורגשות המיעוט בחברה רב תרבותית, מעמדה של הלשון העברית, לכידות לאומית וריבונות לאומית - כל אלה, היו כ"מעיינות עמוקים... המזינים את העתירה בשורשיה והנותנים לה חיים" (פיסקה 70 לפסק דינו של השופט חשין). כאן אנו מבקשים לבחון כמה מן השאלות שעלו בפסק הדין מנקודת מבטה של מורשת ישראל, בעיון שתחילתו במעשה בראשית ובסיפור "מגדל בבל" בפרשתנו, וסופו בעת החדשה. בידענו את סכנת האנכרוניזם הרובצת לפתחו של עיון מעין זה, נעמוד על עקרונות יסוד, שכוחם יפה לשעה ולדורות, ופחות על הפרטים, ונבחן את השתקפותה של סוגיה זו מנקודת מבט שעניינה גם מערכת ערכיה של "מדינה יהודית", ולא רק במסכת ערכיה של "מדינה דמוקרטית", שבית המשפט הגבוה לצדק תלה בה את יהבו3. רוח ממללא הדיבור והלשון מגדירים את מהות האדם, והוא מותר האדם מן הבהמה, כמו שנאמר במעשה בראשית: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). משמע "נפש חיה" לא נתברר בכתובים. יתר על כן, יש לתמוה: מה היה חסר בו באדם, שנצרך לעשייה נוספת אחר שכבר היה "אדם"? התרגום, כמו גם פרשני המקרא, שהיו ערים לקושי זה, פירשוהו כמכוון לכוח הדיבור שבאדם: "ויהי האדם לנפש חיה" - והות באדם לרוח ממללא [=מדברת]. היינו: יתרונו של האדם הוא כוח הדיבור שבו, יכולתו ל"חוות"4 דעה. וכן פירש רש"י: "אף בהמה וחיה נקראו נפש, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בה דעה ודיבור". ייחודו של האדם, המתבטא בכוחו לדבר, נזכר בסמוך, כשקרא שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה. מגדל בבל לימים הייתה כל הארץ "שפה אחת ודברים אחדים". הקורא משפט זה לעצמו עשוי לראות ברכה באחידות ובאחדות זו, אך המקרא מודיענו שאחריתה רע ומר (בראשית יא, א-ט):

ויהי כל הארץ שפה אֶחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאָבן, והחֵמר היה להם לַחמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ.

לכאורה, מתואר כאן מעשה יצירה מופלא המבטא את כוחו היוצר של האדם, המבקש לנצל את כישוריו הטכנולוגיים להמריא למרומים5. אך סופו של הסיפור אינו אידילי כראשיתו:

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם. ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החילם לעשות, ועתה לא יבָּצר מהם כל אשר יזמו לעשות. הבה נרדה ונָבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנות העיר. על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ.

פרשני המקרא לדורותיהם נתחבטו בשאלת חומרת חטאם של אנשי דור זה, המכונה בספרות חז"ל "דור הַפְּלַגָּה", שהביא עליהם עונש כה קשה של הגליה לארבע כנפות הארץ, והציעו פירושים שונים לדבר. מפשט המקראות עולה שהיות כל הארץ "שפה אחת" ו"דברים אחדים" הוא חטא6, ולכן נענשו בפיזור "על פני כל הארץ" ובבלבול הלשונות, כדי שייאלצו לדבר כל אחד בשפתו שלו, אלא שעדיין לא נתברר מה חטא יש ב"דברים אחדים" וב"שפה אחת"? הנצי"ב מוולוזי'ן7, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (רוסיה, המאה הי"ט), בפירושו למקרא, "העמק דבר", מציע פירוש מקורי ומופלא לפרשה זו. לדעתו, אִם "כל הארץ" מדברת "שפה אחת" ו"דברים אחדים", יש סכנה לשלילת חופש הדעה והביטוי, ואין לך חטא חמור מזה. והוא מסביר גם את חשש בני אותו הדור, "פן נפוץ על פני כל הארץ":

יש להבין מה חששו אם יֵצְאוּ כמה לארץ אחרת. ומובן שזה היה שייך ל"דברים אחדים" שהיה ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שוות, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת. על כן היו משגיחים שלא יֵצא איש מישוב שלהם. ומי שסר מ"דברים אחדים" שביניהם, היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא היו "דברים אחדים"8 שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם9.

הווי אומר: פסילת ה"אחר" רק משום שהוא חושב אחרת פסולה היא בתכלית, וסופה להביא לידי רצח. דברים דומים כתב הנצי"ב גם בפתיחת פירושו לבראשית:

בחורבן בית שני, שהיה דור עקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם10.

זוהי תורת הפלורליזם בעולמה של יהדות, והיא כלל גדול בתורת ישראל. הָרְאֵינוּ לדעת כי הקללה שבפיזור העמים לארבע קצוות תבל, ברכה יש בה, שיהא כל אחד מדבר "כלשון עמו", ושלא יהיו הכול מדברים "שפה אחת ודברים אחדים", שהם ערובה לסירוס המחשבה ועיקור הדעת. הזיקה בין ריבוי הדעות לחופש הדעה והדיבור ניכרת היטב בספרות המשפט העברי לדורותיה. כך, למשל, נאמר במדרש פרקי דרבי אליעזר: "אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו: בואו ונבלבל לשונם" (פרק כד). על פי מדרש זה, מסביר הרמב"ן-רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו לתורה (במדבר יא, טז), מדוע היה צריך דווקא "בית דין" של שבעים זקנים:

"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" - כבר הזכירו רבותינו כי שבעים אומות הן בשבעים לשון... ולכן היה המִספר ביורדי מצרים שבעים11. וציווה המִספר הזה בשופטי ישראל, כי המִספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכוחות, ולא ייפלא מהם כל דבר.

ריבוי הלשונות, כמו גם ריבוי הדעות, יפה הוא להוציא דין אמת לאמתו, והוא ערובה לחברה בריאה וחופשית. להיות כל איש שׂורר בביתו ומדבר כלשון עמו כנגד גישה פלורליסטית זו, המכירה בברכה שיש בריבוי הלשונות, ומעניקה זכות לכל אחד לדבר בלשונו, יש גישה המבקשת לכפות לשון אחת על הכול. ביטוי לגישה זו יש בנאמר על המלך אחשורוש: "וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו, להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו" (אסתר א, כב). בניגוד לפשט הכתוב, המצביע על ריבוי לשונות, "ואל עם ועם כלשונו", פירש המדרש את הכתוב בדרך הפוכה, כנראה משום לשון "שררה" הנזכר בו: "ומדבר כלשון עמו - אם יהיה אדם פרסי ואשתו מָדִית [=מארץ מָדַי], יהא מדבר עמה בלשון פרסי", ובחריפות רבה בפירוש רש"י: "כופה את אשתו ללמוד את לשונו, אם היא בת לשון אחר". המאבק על החוקיות בשימוש בלשונות זרות הגיע גם אל עולם הריטואל הדתי. במקורות רבים הותר לאדם להתפלל "בכל לשון", כגון במשנה: "אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קריאת שמע12, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון" (סוטה ז, א). יתר על כן, נאמר במקור תנאי אחד13 שמותר לכתוב ספר תורה בכל לשון, למצער בשפה היוונית, כדי שיהיו החוקים מובנים לקוראים שאינם בקיאים ברזי העברית, "לשון הקודש", אלא שכבר בדורות הראשונים, ביקשו מקצת מן החכמים לחייב שימוש בלעדי בעברית בפעולות מסוימות. שאלת "חופש הלשון" עלתה על במת המשפט העברי בחריפות רבה עם עליית תנועת הרפורמה, שביקשה גם להנהיג תפילה בגרמנית במקום בעברית. ה"חתם סופר"-רבי משה סופר (הונגריה, סוף המאה הי"ח), שנלחם בתנועה זו מלחמת חרמה, נדרש לסוגיה בכמה מתשובותיו, והוא שולל בחריפות את האפשרות להתפלל בשפה זרה14. פלורליזם לשוני בעולם המשפט קולות הפלורליזם הלשוני שנזכרו לעיל נשמעים היטב גם בעולמו של המשפט העברי. בכמה וכמה מקומות מצינו שהתורה - אוסף החוקים הבסיסי של המשפט העברי - נכתבת ב"שבעים לשון", לא רק "בדיעבד", באין ברֵרה, אלא אף במחשבה תחילה. וכך שנינו במדרש ההלכה לדברים (ספרי וזאת הברכה), בתיאור מעמד קבלת התורה בהר סיני:

"ויאמר, ה' מסיני בא" (דברים לג, ב) - כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא בלשון אחד נגלה, אלא בארבעה לשונות: "ויאמר, ה' מסיני בא" - זה לשון עברי. "וזרח משעיר למו" - זה לשון רומי [=לטינית]. "הופיע מהר פארן" - זה לשון ערבי. "ואתה מרבבות קדש" - זה לשון ארמי.

והמשנה מתארת באופן דומה את כתיבת התורה בימי יהושע על שתים-עשרה אבנים שהעלו בני ישראל מן הירדן (סוטה ו, א; בבלי לב ע"א). ואף שהמקרא עצמו (דברים כז, ד-ה) אינו מפרש את לשון הכתיבה, אמרו חכמינו ז"ל:

ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח, וסדוהו [=סיידו אותו] בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"15.

ונאמר בבראשית רבה (פרשה עד) ובתלמוד הירושלמי (סוטה, פרק ז, הלכה ב):

אל יהא לשון סורסי16 קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקדוש ברוך הוא חולק לו כבוד. בתורה - "ויקרא לו לָבָן יגר שהדותא" (בראשית לא, מז). בנביאים - "כדנה תאמרון להום, אלהיא די שמיא" (ירמיהו י, יא). בכתובים: "וידברו הכשדים למלך ארמית, מלכא לעלמין חיי" (דניאל ב, ד).

דומה שטעם ריבוי הלשונות כפול הוא: במישור המעשי, ראוי שיֵדעו הכול את החוק, גם מי שאינם דוברים לשון הקודש; במישור האידיאולוגי, ריבוי הלשונות הוא ביטוי לפלורליזם הראוי, שהוא עקרון יסוד בעולמה של יהדות. מן הטעם הראשון, נהגו בהרבה מקהילות ישראל לתרגם את התורה בשעת קריאתה בציבור לשפה המובנת לשומעים. כך נוצרה ספרות ה"תרגום", הטומנת בחובה פירוש לצד תרגום מילולי. ההכרה בחוקיות ריבוי הלשונות ניכרת היטב גם בין כותלי בית המשפט, כמו ששנינו בתלמוד הבבלי:

אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים17, ויודעים בשבעים לשון - שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן18.

מתן אפשרות לבעלי הדין לטעון בלשון הדיבור שהם רגילים בה נועד לסייע לבית המשפט לעשות צדק ולהימנע מטעות שמקורה בתרגום בלתי מדויק של דברי העדים. עם זאת, יש בה גם הכרה בחוקיות השימוש בלשונות אלה לצד ההימנעות מכפיית בעלי הדין להשתמש בלשון שאינה שלהם. הד לדבר יש גם במשנה שהבאנו לעיל, ולפיה ניתן להעיד שבועת העדות ושבועת הפיקדון "בכל לשון". ל"שילוט הכפול" נמצא גם תיעוד היסטורי-ריאלי. בספרו "מלחמות היהודים"19, מתאר יוסף בן מתתיהו את בית המקדש: "והוצבו בו ברווחים שווים, לוחות שהודיעו על הלכות טהרה, מהם היו בלשון היוונית ומהן בלשון הרומית כדי ששום זר לא יכנס אל הקודש". עדות נוספת לכך נמצאה גם בתיאור נאומו של טיטוס, בהמשך: "כלום לא אתם המתועבים ביותר, אתם בני התועבה שאין דומה לכם, כלום לא אתם הצבתם את השלטים האלו שעליהם חרות באותיות יווניות ואותיות שלנו להודיע ששום אדם לא יעבור את הסורג הזה?" במשפט הישראלי עקרון חופש הלשון בא לביטוי גם במשפט מדינת ישראל20. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מבטיחה ליחיד "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". אכן, אין בה כדי לקבוע את לשון המדינה. נוסף על מגילת העצמאות, סעיף 82 לדבר המלך במועצה 1922, כפי שתוקן בשנת 1939, ועדיין הוא עומד בתוקפו21, המדבר על ה"שפות הרשמיות" בארץ-ישראל, קובע:

כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה, וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו.... יפורסמו באנגלית22, בערבית ובעברית. בהתחשב עם כל תקנות שיתקין הנציב העליון, אפשר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט.

ויושם אל לב: רשות יש כאן, חובה - אַין. לפיכך פנה בית המשפט23 למקורות כלליים יותר, כגון זכות האדם ללשונו. ממעמדה המיוחד של הלשון, נגזרות זכויות משפטיות שונות, שבאו לידי ביטוי הן בחקיקה הן בפסיקה24. מן הכלל אל הפרט רוב המקורות שהבאנו לעיל דנים בעקרון חופש הלשון, שהוא זכות מסוג של "חירות". ברם, יישומה המעשי של חירות זו צריך שייעשה לפי נתוניו המיוחדים של כל מקרה ומקרה, תוך איזונם עם שיקולים אחרים וזכויות אחרות. יש להבחין היטב בין חובה עקרונית לאפשר לכל אדם לממש את חירותו לדבר, לקרוא ולהאזין בשפה שהוא חפץ בה לבין חובת הרָשות הציבורית להשתמש בשפה זו. יתר על כן: אפילו אמרנו שחובה מוטלת על הרשות להשתמש בשפה דו-לשונית, היקף החובה תלוי בגורמים רבים. לצד חופש הלשון, ניצבים כאן גם עקרונות יסוד אחרים, כגון עקרון השוויון הנזכר פעמים הרבה בתורה. כך, לדוגמא, בספר שמות: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (יב, מט); ונכפל בספר ויקרא: "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה" (כד, כב); ונשתלש בספר במדבר: "חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, ולגר הגר אתכם" (טו, טו-טז). נוסף על כך, יש להתחשב גם בשיקולים הכלכליים הכרוכים בהצבת שילוט כפול, בריכוז דוברי השפה השנייה במקום יישוב מסוים, באופי השילוט (מיקומו במרכז או בסמטה צדדית; שילוט שיש בו "עניין לציבור", כגון שילוט "שלטוני" לעומת שילוט "פרטי"), בתוכן השילוט ועוד. סוף דבר: עקרון "חופש הלשון" עקרון יסוד הוא גם במסכת ערכיה של "מדינה יהודית". מכל מקום, היקפו ויישומו הלכה למעשה, עדיין צריכים עיון, הכול לפי הזמן והמקום.

הערות: * אביעד הכהן מנהל את המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" ומלמד משפט עברי ומשפט חוקתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת "בר אילן". 1. בג"צ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואח' נ' עירית ת"א-יפו ואח', ניתן ביום ט"ז באב תשס"ב (25.7.02). 2. ספרות ענפה נכתבה בעניין זה. ראה, למשל, המקורות שנזכרו בפסקה 17 של פסק הדין. וראה עוד: M. Tabory, "Language Rights as Human Rights", Israel Yearbook on Human Rights 10 (1980), p. 167. 3. הנה כי כן, בית המשפט נזקק למשפט משווה (וראה הערת השופט חשין, בפיסקה 63 לפסק דינו, בדבר הכְשָלִים הניצבים לפתחו של עיון מעין זה). הוא פנה למשפט האנגלי ולמשפט האמריקני, למשפט הקנדי ולצ'רטר הזכויות האירופאי, אך מקומו של המשפט העברי נזכר רק בשולי-שוליו, בנוגע לגר תושב, ובמקורות שאין להם נפקות ממשית לעיקר הנושא. על השתקפות תופעה מצערת זו בפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות, ראה מאמרי: א' הכהן, "עשיית עושר ולא במשפט העברי", עו"ד מבט (מכללת "שערי משפט"), גיליון 10 (יוני 2001), 5. 4. התרגום והמדרש גוזרים את "חיה" מן חו"י, לשון חיווי ודיבור. 5. תיאור מרנין נפש של "כח היוצר" שבאדם נתן לנו הרב י"ד סולובייצ'יק, במסתו המופלאה איש האמונה (ירושלים, תשמ"א). 6. מדרשים אחרים דורשים אחידות זו לשבח, ומסבירים שמשום כך "נשתיירה מהם פליטה", בניגוד לדור המבול, כיוון שהיו אוהבים זה את זה. ראה בראשית רבה, פרשה לח. 7. לדרכו בפירוש המקרא, ראה מ' אֵלון, "ספר הישר", דף פרשת השבוע 9, תשס"א, שכתב שיש בדרכו הפרשנית הדים למציאות הרוחנית והחברתית בימיו, תקופת ההשכלה, שנתאפיינה במגוון דעות. 8. לפי זה, מסביר הנצי"ב, מובן גם מה טעם לא פירשה תורה מה היו אותם "דברים", שהרי לא תוכנם הוא הפסול אלא היותם "אחדים", מונוליטיים, אחידים, ללא מתן אפשרות להשמעת דעה אחרת. 9. וראה בתוספת לפירושו שם, "הרחב דבר", שבה הוא מפתח רעיון זה. 10. וראה: אֵלון (לעיל הערה 7); ומאמרו "'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' - על פלורליזם בעולמה של הלכה", דף פרשת השבוע 46, תשס"ב; ע"ב 2/84 ניימן ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד לט(2)296-294. 11. ראה: בראשית מו, כז; שמות א, ה. 12. אכן, כבר בדור התנאים עצמם היו מי שהתנגדו לאמירת קריאת שמע שלא בלשון הקודש. ראה תוספתא סוטה ז, ז. 13. שבת קטו ע"א. וראה סוטה לג ע"א, לעניין קריאת התורה "בכל לשון". 14. ראה למשל שו"ת חתם סופר, חלק ה (השמטות), סימן קצב; שם, חלק ו (ליקוטים), סימן פד, וראה עוד: מ"ש סמט, "משה מנדלסון, נ"ה וייזל ובני דורם", בתוך: מחקרים לזכר צ' אבנרי, חיפה תש"ל, 257-233. 15. וראה תלמוד ירושלמי סוטה, פ" ז ה"ה, כא, ע"ד. 16. הלשון הארמית שדיבר בה המון העם באותם ימים. 17. שיוכלו להכיר בטיב בעלי הדין המבקשים לרמותם במעשי להטוטים. 18. סנהדרין יז ע"א. וראה רש"י סנהדרין יז ע"ב, ד"ה שלישית חכמה: "סנהדרין שיש בה שלשה מדברים בשבעים לשון, חכמה היא וכשרה". 19. מלחמות היהודים, ה, ה, ב (מהד' ש' חגי, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 340, מהד' שמחוני, עמ' 302); ושם, ו, ב, ד, מהד' חגי, עמ' 393. למרבה הצער החפירות הארכיאולוגיות לא העלו אלא כתובות חד-לשוניות כגון אלה. תודתי נתונה לפרופ' חנן אשל ופרופ' דניאל שוורץ שהאירו עיני בסוגיה זו. 20. לנושא זה, ראה למשל: M. Tabory, "Language Rights in Israel", Israel Yearbook on Human Rights 11 (1981), pp. 272-306; S. Navot, "Language Rights in Israel", in: International Congress of Comparative Law - Israeli Reports 15 (1999), pp. 43-66. 21. ראה: א' גלובוס, "על מעמדה של הלשון הערבית במדינת ישראל", הפרקליט ז (תשי"א), עמ' 328; א' רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל, ת"א, תשנ"ו, עמ' 98. 22. ההוראה בדבר השימוש בשפה האנגלית בוטלה מכוח סעיף 15(ב) לפקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח1948-. 23. בפס"ד עדאלה, הנזכר לעיל, בהערה 1. 24. ראה למשל: ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת עילית, פ"ד מז(5)189; דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4)640.

---

---