מבוא
פעמיים נזכר במקרא האיסור לפגוע בעיוור בדרך. בספר ויקרא נאמר בפרשת קדושים "לא תקַלֵּל חרש ולפני עִור, לא תתן מכשל, ויראת מֵאלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד), ובלשון שונה במקצת נאמר בפרשתנו, פרשת כי תבוא: "ארור משגה עִור בדָּרך, ואמר כל העם אמן" (דברים כז, יח).

פשוטו של מקרא מדבר בהכשלת עיוור ממש, בין בהצבת מכשול בדרכו בין בהטעייתו בדרך שהוא הולך בה. אולם כבר הרחיבו חז"ל את מסגרת האיסורים הללו לכל מקרה של נתינת עצה שאינה ראויה, כדברי רש"י בפרשת קדושים: "ולפני עור לא תתן מכשל - לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר: מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". ורש"י חוזר ומפרש בדומה לזה גם בפרשתנו את הצירוף "משגה עור", וזה לשונו: "הסומא בדבר, ומשיאו עצה רעה"¹.

עוד הורחב האיסור לכל מקרה שאדם עוזר לחברו לעשות דבר איסור שהזולת לא היה יכול לעשותו לבדו². כך, למשל, נאמר בתלמוד: "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: 'ולפני עור לא תיתן מכשול'"³ .

וסיכם את הדברים בעל "ספר החינוך", וזה לשונו: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה והשיא את חברו לדעת עצה שאינה הוגנת לו או סייע אותו בדבר עברה... עבר על לאו זה"⁴.

היקפו הרב של איסור "לפני עור"
השאלות הרבות שעורר איסור "משגה עור בדרך" מפתיעות בהיקפן. והסיבה להן פשוטה. בעולמנו המורכב, כל פעילות אנושית קשורה לפעילויות רבות אחרות, תורמת להן ולעתים פוגעת בהן. ומאליה עולה השאלה: מתי צריך האדם להיזהר מעברה שיעבור זולתו עקב מעשיו? מתי אסור לו לעשות פעולה חוקית מבחינתו מחשש שיחזק מעשה שלילי של זולתו? השאלה נוגעת כמעט לכל פעולה. להלן דוגמאות אחדות.

בתורה מוצג איסור שוחד כאיסור למקבל, אך חז"ל מחילים אותו גם על הנותן, בחינת "לפני עור לא תתן מכשול". לא רק שאסור לשחד דיין כדי שיפסוק את הדין שלא כראוי, אלא אסור אפילו לשחד דיין כדי שיפסוק כהוגן. קרי, גם כשבעל הדין משוכנע שהדין עמו, אסור לו לשחד את הדיין כדי שיעשה "משפט צדק". וזה לשון שולחן ערוך בעניין זה:

מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפי' לזכות את הזכאי. ואם לקחו, צריך להחזירו כשיתבענו הנותן. וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול⁵.

חלק מן השאלות מתייחס להתנהגות עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות במסגרת חיים משותפים. כך, למשל, נשאלה שאלה אם יהודי שיש לו תורנות בשבת בעבודתו (שאינה פיקוח נפש) יכול לבקש מיהודי שאינו שומר מצוות להחליפו? וכך נשאל הרב מרדכי ברייש (שוייץ, המאה הכ'):

מי שמלאכתו במקום שבכל שבוע עושים רשימה מי שצריך לעבוד בשבת, ויכול הישראל שומר שבת להחליף עם נכרי שיעבוד תחתיו והישראל יעבוד עבורו ביום א'. ופעמים אירע שאינו מוצא עכו"ם שיעבוד עבורו בשבת, ויש שם כמה ישראלים מומרים מחללי שבת והם כמו תינוק שנשבה בין העכו"ם שאין יודעים מאיסור שבת, והשאלה אם מותר לעשות תמורה⁶.

והתשובה הייתה חד-משמעית וברורה:

אין היתר לעבור על לפני עיוור והדבר אסור לחלוטין מפני שגם לישראל האחר אסור לעבוד בשבת.

"חזון איש" נשאל אם מותר לכבד אורח במאכל, אם ידוע שלא ייטול את ידיו ולא יברך, מפני שלכאורה הגשת המאכל לפניו היא בגדר איסור "לפני עור לא תתן מכשול". והשיב "חזון איש" שהדבר מותר, משום שאם לא יברך על המאכל, יעבור רק על איסור מדרבנן, מפני שהברכה אינה מדאורייתא. אולם אם לא יגישו לו מאכל, ייפגע ויעבור על איסור "לא תשנא את אחיך בלבבך", שהוא איסור מדאורייתא⁷.

וכן התלבטו רבים מן האחרונים כיצד להגיב כשנהג שאינו שומר שבת מבקש הכוונה בנסיעה בכביש. האם חובה להורות לו את הדרך כדי לא להכשיל אותו בתוספת חילול שבת? והתשובה המקובלת היא: שהנשאל צריך להתעלם מן הנהג או לומר לו שאינו יודע ואין הוא אחראי על חילול השבת שלו⁸.

שאלה אחרת היא האם מותר למכור כלי נשק, שהרי מכירת כלי נשק גם היא סעיף של "לפני עור לא תתן מכשול". וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:

אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה, ואין משחיזין להם את הזיין, ואין מוכרין להן לא סכין ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל ולא עששיות של ברזל הינדואה ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אבל מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן. וכשם שאסרו למכור לגוי, כך אסרו למכור לישראל שמוכר לגוי.

אבל מוסיף הרמב"ם בסוף ההלכה היתר למקרים מסוימים.

ומותר למכור הזיין לחיל של בני המדינה, מפני שהן מגינין על ישראל9.

ההיגיון בהלכה זו ברור: מדובר בכלים שבעיקרון אין בהם כל תועלת לציבור. לכאורה משמע שמכירת כלי נשק לזרים משיקולים מסחריים כלכליים בלבד אינה רצויה ואף אסורה. מדיניות מדינת ישראל כיום כלפי מכירת נשק אינה תואמת בדיוק את דעת ההלכה, ולא מעטים התחבטו בעניין זה ¹⁰.

מעצם טבעה של הלכה זו, גדריה רחבים בלא גבול והשאלות הן אינסופיות¹¹. לכן נשתדל להתרכז בשאלה מצומצמת הרבה יותר: איזו עסקה מסחרית אסורה היא בגלל שייתכן שתביא לביצוע עברה על ידי השותף לה?

הכלל: כל שמלאכתו לאיסור ולהיתר - מותר
לדעתנו, יש קו משותף לכל הפסיקות בשאלה זו. הכלל הוא: אסור לאדם לחשוד במי שהוא עושה עמו עסקה. אם יש אפשרות שישתמש במה שקנה או קיבל לצורך כשר, ואפילו אפשרות דחוקה, מותר לסחור עמו. העיקרון הוא: אין אדם צריך להיות צדיק הרבה ולדאוג לכשרות מעשי זולתו. אולם אם ברור לו שהלה מתכוון לעבור עברה, אסור לו לשתף פעולה עמו.

ויש דוגמאות לעניין זה מתחומים רבים בהלכה. כך, למשל, התעוררה השאלה אם מותר למכור כלי עבודה בשביעית למי שחשוד שאינו מקפיד בשמירתה, מפני שבמכירת הכלים תורם המוכר לביצוע עברה, ונמצא שהוא "משגה עור בדרך". וכבר נידון עניין זה במשנה ונפסק:

אלו כלים שאין האמן רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר. אבל מוכר הוא מגל יד, ומגל קציר, ועגלה וכל כליה. זה הכלל: כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה - אסור; לאסור ולהיתר - מותר¹².

מכאן שמותר למכור כלי עבודה שאפשר לעשות בהם מלאכות המותרות בשביעית, אך לא כלי עבודה שתכליתם עבודות אסורות לחלוטין בשביעית.

ומפרש על אתר רבי עובדיה מברטנורא (איטליה, המאה הט"ז) שאסור למכור "למי שהוא חשוד על השביעית. אבל למי שאינו חשוד – שרי, דאינו קונה אלא להצניע עד [אחר] שביעית". דהיינו, אין איסור גורף למכור אלא למי שיש חשש אמתי שישתמש בהם בשביעית. ועוד. אם הקונה עשוי להשתמש בכלי לצורך מותר, מותר למכור לו.

שאלה אחרת קשורה לחשש של קניית סחורה גנובה: האם מותר לקנות סחורה שיש חשש שהיא גנובה? נפסקו בעניין זה הלכות אחדות, כולן ברוח הכלל הזה. וזה לשון הברייתא בעניין זה: "שומרי פירות לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם וטורטני לפניהם. וכולן שאמרו הטמן אסור"¹³. שומרי פירות חשודים שהם מוכרים פירות שאינם שלהם, והשאלה היא אם מותר לקנות מהם. והברייתא אומרת שאם הם מוכרים את מרכולתם בפומבי, בדרך המקובלת, חזקה שאינה גנובה ומותר לקנותה מהם¹⁴. אך אם המוכר מבקש מן הקונה 'להטמין' את הסחורה, מן הסתם מדובר בסחורה גנובה ואסור לקנות ממנו.

העבריין אינו זקוק לסיוע בביצוע העברה
היתר נוסף יסודו בעובדה שאין אדם עובר על איסור "לפני עִור לא תתן מכשול" אלא כשהצד השני לעסקה ('העִור') אינו יכול להשיג את נשוא העסקה בכוחות עצמו. אולם אם הזולת יכול לקנות את הסחורה ממקור אחר בלא טרחה יתרה, מותר למכור לו.
דין זה נלמד בגמרא בדיון בברייתא: "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט)". הגמרא תמהה: מדוע מי שמושיט לנזיר כוס עובר על איסור "לפני עִור לא תתן מכשול"? הרי הנזיר יכול לשתות בעצמו. והתשובה: מדובר בשהמושיט והנזיר עומדים משני צדי הנהר, והנזיר אינו יכול להגיע אל היין בכוחות עצמו. אך אם הנזיר יכול להשיג יין בכוחות עצמו ולשתותו והגיש לו אחר את היין, הלה אינו עובר על האיסור.

סיכום ההלכה
נמצאנו למדים שההלכה פשוטה. לכל הדעות, אם יש שימוש מותר בסחורה, המוכר אינו צריך לפשפש במניעי הקונה. ועוד. גם אם מניעיו אינם כשרים אבל הוא יכול להשיג את הסחורה ממקור אחר, מותר למכור לו. וסיכם את ההלכה בעל "שולחן ערוך". וזה לשונו¹⁵:

דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותן עבודות כוכבים שבאותו מקום... היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה, מוכר הכל סתם, ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודת כוכבים. וכן כל כיוצא בזה.

והרמ"א מוסיף:

ודוקא לכהן או לעובד כוכבים, שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים, אבל לסתם עובד כוכבים, שרי. יש אומרים, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו16.

ההיתר של "בחד עברי דנהרא" יש בו הרבה היגיון מבחינה מסחרית-כלכלית, אך הוא מעורר אי נוחות ברורה מוסרית. מבחינה כלכלית ברור שעסק שיטיל על עצמו מגבלות משיקולים דתיים מוסריים מעין אלו יתקשה להתחרות עם עסקים שלא יגבילו את עצמם¹⁷. ניתן אפילו לטעון שבסופו של דבר יפשוט עסק מעין זה את הרגל ויוותרו עסקים שאינם שוקלים שיקולי הגינות. אולם מבחינה הלכתית, קשה להסכים עם עזרה ממשית וברורה לעוברי עברות. הפשרה היא כפי שכתב הרמ"א; בפועל נוהגים להקל, אך כל "בעל נפש" יחמיר לעצמו, אם יוכל לעשות כן.

שאלות שהתעוררו הלכה למעשה
שאלת שיתוף פעולה עם עוברי עברה התעוררה כמובן בכל הזמנים ובכל האזורים. להלן דוגמה מעניינת. באמצע המאה התשע-עשרה התעוררה שאלה בהודו והתבקשה תשובה מבגדד. ראובן, תושב בומבי, היה נוהג לקנות פלפלים ממתווך הודי לא יהודי תושב בומבי. המתווך היה משיג את הפלפלים משותפו בעיר מלב'אר. במלב'אר, היה קונה השותף בשוק, והמנהג היה שניתן לקנות את הסחורה רק אחרי שקילתה במקום רשמי. שמע ראובן ששותפו של המתווך נוהג לשחד את השוקלים הרשמיים כדי שיטו את המשקל לטובתו, וימכרו לו למשל עשר סאים כאילו היו שמונה סאים, ונמצאו המוכרים לשותף מפסידים. כששמע זאת ראובן, פנה למתווך מבומבי וביקשו להימנע ממנהגו בטענה שמדובר בגזל.

המתווך טען תחילה שלעתים קרובות המוכרים אלימים ומרמים את הקונים על ידי שיחוד השוקלים לטובתם ושהוא משחד אותם רק כדי שיהיו הגונים ולא ירמו אותו. נוסף לזה, טען שהוא חושש שאם לא ינהג כן, תתייקר הסחורה וראובן לא יקנה אותה ממנו ונמצא יוצא נפסד. ראובן עמד על דעתו והמתווך הבטיח לו שיכתוב לשותפו שלא ינהג כך יותר. אלא שראובן אינו מאמין למתווך שיעשה כן ולכן פנה בשאלה לרב עבדאללה בן אברהם סומך מבגדד: האם מותר לו להמשיך לסחור עם המתווך. ויש לומר כי אף על פי שמדובר בסרסור שאינו יהודי, הגזל אסור גם על בני נח, וראובן שותף לכאורה לאיסור זה.

בתשובה מפורטת וארוכה דן הרב סומך בשאלות אחדות, כולל איסור "לפני עִור לא תתן מכשול", ודין מסייע לדבר עברה. והוא מסיק שמותר לראובן להמשיך לקנות מן המתווך משני טעמים: לא תמיד ניתן לשחד את השוקלים, אפילו אם ירצה השותף, וממילא מדובר בספק, והכלל הוא "כיוון דיש ספק אזלינן לקולא"; ולא רק שראובן אינו מעורב בדבר, אלא שגם המתווך שממנו הוא קונה אינו מעורב בו, כדברי אביי: "אלפני מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן" [=על "לפני עִור" אנו מצוּוים, על "לפני שלפני" איננו מצווים]. קרי, יש לחשוש למי שעוסק עם ראובן ('הראשון') שיעבור עברה, אך אין לחושש שראובן יתעסק עם הראשון ושהראשון יגרום לשני לעבור עברה. שאם כן, אין לדבר סוף¹⁸

שיתוף קובצי מחשב
שאלה רלוונטית לימינו קשורה להגנה על זכויות היוצרים במוזיקה שלגביה יש ספרות רחבה מני ים¹⁹. רוב יצירות המוזיקה והקולנוע בעולם נמצאות היום על קבצים דיגיטאליים שעלות העתקתם אפסית ואפשרות הפצתם קלה להפליא. והשאלה היא: מה דין טכנולוגיה המאפשרת להעתיק ולהפיץ יצירות המוגנות על ידי זכויות יוצרים?

השאלה אינה חדשה. היא התעוררה עוד בשנת 1984 בפסק דין אמריקני ידוע בעניין "חברת סוני"²⁰. החברה ייצרה מכשירי וידיאו המאפשרים להעתיק ישירות מן הטלוויזייה ומקלטות. התובעות טענו שסוני מייצרת מכשירי וידאו שניתן להקליט באמצעותם תכנים מוגנים ומסייעת להפרת זכויות היוצרים שלהם. בית המשפט העליון האמריקני סירב להטיל אחריות על סוני. לדעתו, העובדה שניתן להפר זכויות יוצרים באמצעות מוצר אינה סיבה מספקת למנוע את ייצורו. ההלכה שנתקבעה הייתה שאי אפשר להטיל אחריות על סוני בגלל שיש מי שמשתמש במוצריה לפגיעה בזכויות יוצרים, אף אם יש רבים העושים כן, משום שמדובר בהפרת החוק על ידי צד שלישי. ומשום שמכשירי סוני מיועדים לצרכים חוקיים - כגון העתקת קלטות של אירועים פרטיים כגון צילומי חתונות ועוד - לא ניתן לאסור את השימוש בטכנולוגיה החדשה.

פסיקה אחרת נפסקה בעניין תוכנות לשיתוף קבצים, המאפשרות לכל גולש למצוא מוזיקה שהוא חפץ בה הנמצאת על מחשביהם האישיים של גולשים אחרים ולהעתיקה (כמובן בהסכמתם)²¹. כאן לא חזר בו בית המשפט העליון האמריקני מ"הלכת סוני", אך מאחר שאין שימוש חוקי כלשהו בתכנה החדשה, אשר על כן אסר להעלות אתרים התומכים בה²².

אם ננסה להפעיל את המסגרת ההלכתית על שאלות אלו, ברור כי "הלכת סוני" הייתה נשארת בעינה, מפני שלכל הדעות, היה ויש שימוש חוקי בחומרה החדשה. ואשר לתוכנות שיתוף הקבצים, המסקנה ההלכתית אינה חד-משמעית והיא תלויית מציאות: אם ודאי שאין שימוש חוקי אחר לתוכנות השיתוף, אסור להשתמש בהן. אך אם יתברר שיש שימוש חוקי בתוכנות לשיתוף קבצים, לא תהיה מניעה הלכתית להשתמש בהן באופן חוקי בלי לפגוע בזכויות היוצרים של אחרים.

סוף דבר
המציאות הכלכלית כיום היא כה מורכבת, עד שכל פעולה מסחרית משפיעה בהכרח גם על אחרים. לעתים, היא מטיבה דווקא עם מי שלא היינו רוצים לתמוך בהם. הכלל "לפני עִור" נותן כיוון הגיוני לדרך שיש לילך בה. כדי להימנע מהפסדים שלא ניתן לעמוד בהם, נוצרו כללים גמישים והגיוניים, והעיקר בהם הוא שהעוסק במסחר אינו צריך לחקור יתר על המידה אחר מניעיו של הצד השני. זאת ועוד. אם ממילא תתבצע הפעולה העסקית עם גורם אחר ולא עמו, הוא יכול לקחת חלק בה. אך אם הוא יכול לוותר עליה, רצוי שיוותר עליה. האיזון נראה סביר והגיוני, והוא נראה לנו מתאים לרוב תחומי החיים²³.

הערות:

1. רש"י בפירושו הולך בעקבות תורת כהנים (פרשת קדושים, פרשתא ב). הסברה שהפסוק יוצא מידי פשוטו נובעת מן ההנחה שפשט הדברים שאין להכשיל עיוור ברור ואין בו כל צורך.
2. שאלה חשובה, שלא נדון בה כאן, היא שאלת היחס בין המשגה עיוור בדרך לבין המסייע בידי עוברי עברה. האם הדברים חופפים? או שיש הבדל ביניהם?
3. עבודה זרה ו ע"ב.
4. ספר החינוך, מצווה רלב.
5. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט, סעיף א.
6. שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה, סימן נח, ד"ה מכתבו נכון.
7. ראה פאר הדור, חלק ג, עמ' קצה. וכך נקט גם הרב שלמה זלמן אויערבך, ראה שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן לה, ד"ה בהא דצריך.
8. ראה: הרב א"י ולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יח; הרב נ' געשטעטנער, להורות נתן, חלק ג, סימן כג.
9. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יב, הלכות יב-יג. והרמב"ם אומר בהלכה יד במפורש שעובר על אסיור "לפני עִור".
10. ראה: י' אפשטין, "יצוא נשק", תחומין יא (תש"ן), עמ' 409; י' ורהפטיג, "מכירת נשק לגויים", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 240. שניהם מתלבטים בשאלה זו בגלל הטענה שישראל היא מדינה קטנה מדי מכדי שניתן יהיה להסתפק בשוק המקומי, ואם יש צורך בפיתוח נשק לצרכים הגנתיים ישראליים, אין מנוס מלייצר נשק וגם למכור אותו. אך השאלה ההלכתית בעינה עומדת. וראה להלן.
11. כך, למשל, נשאל אם בנק יכול להשאיר את 'הכספומט' פתוח בשבת ואם הפקידים יכולים לקחת חלק בהכנתו לשבת. ראה א' דסברג, "אי סגירת בנקומט בשבת", תחומין יט (תשנ"ט), עמ' 349. לשאלה אם מותר להזמין אורחים לבית הכנסת אם ידוע שיגיעו במכונית, ראה הרב מ' פיינשטין, שו"ת איגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן צח. ולשאלה אם ניתן ליצור שותפות עסקית עם מחללי שבת, ראה י' רוזן, "שותפות עסקית עם מחללי שבת", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 399. לאוסף הלכות בשאלה זו, ראה י"א אדלר, לפני עור: לקט ובירורים בהלכות ובכללי לפני עור לא תתן מכשול, מהדורה שנייה, אופקים תשמ"ט.
12. משנה, שביעית ה, ו.
13. בבא קמא קיט ע"א.
14. כדברי רש"י בד"ה והטורטני: "מאזנים גדולים, ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים, דכיון דמוכרין בפרהסיא, לא גנבום".
15. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנא, סעיף א.
16. עם המתירים נמנה המרדכי (עבודה זרה ו ע"ב, סימן תשצה) המצטט גם דבריהם של אחרים.
17. ויש מי שאמרו בפירוש שיש להתיר משיקולי פרנסה, כגון הרב ש"ז אוירבך: "ומה שהזכרתי מכירת אוכלין ומשקין למי שאוכל בלא ברכה, היינו מפני שלמעשה חפשו האחרונים צדדין להיתר למי שפרנסתו בכך" (שו"ת מנחת שלמה תנינא, ב-ג, סימן ק, ד"ה ד ומה).
18. הרב עבדאללה בן אברהם סומך, שו"ת זבחי צדק, חושן משפט, סימן ב.
19. ראה בעברית ניבה אלקין-קורן, קניין רוחני בעידן המידע, ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, 2004.
20. Sony Corp. v. Universal City Studios, Inc., 464 U.S. 417, 449-50 (1984.
21. ראה ויקיפדיה, ערך filesharing.
22. ראה פסקי הדין בעניין נפסטאר וגרוקסטר (שתי תוכנות לשיתוף קבצים): A&M Records, Inc. v. Napster, Inc., 239 F.3d 1004 (9th Cir. 2001); MGM Studios, Inc. v. Grokster, Ltd. 545 U.S. 913 (2005)
23. לא נכנסנו לסוגיות רבות הקרובות לתחום זה, כגון רכישת מניות בחברות העוסקות בתחומים שהם מכשלה לציבור: הימורים, פורנוגרפיה חוקית, ייצור סיגריות, עזרה למשטרים מפוקפקים וכיוצא באלה. לדעתנו, הכלל העקרוני יתאים גם למקרים כגון אלה.

---

---