פתח דבר
בני זוג בונים את סיפור חייהם בתוך ביתם. בין ארבעה קירות וגג לומד החתן הצעיר להכיר את בת זוגו והיא לומדת להכיר את אורחותיו. בחדריו מחנכים בני הזוג את ילדיהם ומעצבים את עולמם. מקומו של הבית במרחב המשפחתי הוא מרכזי ובעל חשיבות רבה. ואף חז"ל מלמדים אותנו שיצחק אבינו ניאות להכניס את רבקה לאוהל אימו האהובה, שרה, רק לאחר שחש שרבקה היא האישה המיועדת לו מן השמים¹.

אלא שלעתים נופל קלקול בחייהם של בני הזוג. ריב ומדון מעכירים את האווירה הביתית, ודומה שאין מנוס מ"פירוק החבילה". מטבעם של דברים, דירת המגורים של שני בני הזוג עומדת פעמים רבות במוקד המאבק הרכושי ביניהם. מכאן אנו באים לנושא דיוננו.

בעיית ה"מדור הספציפי"
סוגיית ה"מדור הספציפי" היא אחד ממוקדי המחלוקת הקשים בין בתי המשפט לבתי הדין הרבניים². במה דברים אמורים? לפי הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, זכותו של כל שותף במקרקעין לפרק את השותפות בהם בכל עת. זכות זו כונתה לא פעם בפסיקת בתי המשפט בישראל "זכות על"³. על פי רוב בתי המשפט נעתרים לבקשת אחד מבני הזוג לפרק את השותפות בדירת המגורים עם בן זוגו, מפני שטענות ההגנה נגד פירוק השיתוף הן מועטות ונדירות⁴. אמנם סעיף 40א לחוק המקרקעין מתנה את פירוק השיתוף בדירת המגורים של בני הזוג בהימצאו של הסדר מגורים מתאים לילדיהם הקטינים של בני הזוג ולבן הזוג המחזיק בהם (על פי רוב, האישה). ואולם תנאי זה אינו מהווה אבן נגף של ממש בפירוק השיתוף, שכן על פי רוב יש בתמורת הדירה שמקבל בן הזוג כדי להספיק לרכוש דירה חלופית לו ולילדיו או למצער לשכור דירה חלופית. בתי הדין מתנגדים לגישתם זו של בתי המשפט משלושה טעמים.

ראשית, הבעל חייב לדאוג למדור לאשתו, והוא חייב להבטיח לאשתו מדור ברמה שאינה נופל מזו שהורגלה לה. בית הדין רואה את יציאת האישה מדירת מגוריה לדירה חלופית, קנויה או שכורה, כפגיעה ברמת המדור.

שנית, פירוק השיתוף בדירה המשותפת לבני הזוג שומט את הקרקע מפני האפשרות לשלום בית בין האישה לבין בעלה. לאחר מכירת קורת הגג המשפחתית המשותפת לצדדים אין כמעט סיכוי לשקם את יחסיהם ושישובו לחיות יחדיו כבני זוג.

שלישית, אין לפרק שותפות בין בני זוג לפני סיום תהליך הגירושין שלהם, מפני שרק הגירושין מביאים את השותפות המונהגת בין בני הזוג לידי סיום, וכל זמן שלא הגיע מועד סיום השותפות המוסכם אף לא אחד מהם זכאי לדרוש את פירוק השותפות.

משלושת הנימוקים הללו נמצאנו למדים שעל פי רוב ייעתר בית הדין לבקשת האישה לקבוע את דירת מגוריה כ"מדור ספציפי" המגיע לה ויורה שהבעל מנוע מלהוציאה מדירה זו. לעתים בית הדין הרבני מטיל עיקול או מוציא צו מניעה למכירת הבית ומונע למעשה את האפשרות לפרק את השיתוף על ידי בית המשפט, והרי לנו מסלול התנגשות בין שתי הערכאות: הערכאה האזרחית מבקשת לפרק את השיתוף בין בני הזוג בדירת מגוריהם ולזרז בכך את פתרון כלל המחלוקות הרכושיות והאחרות בין בני הזוג; ואילו הערכאה הרבנית מבקשת להותיר את השיתוף על מכונו.

להלן ננסה לבחון את השאלה האמנם מחייבות הוראות הדין העברי את הבעל לספק לאשתו "מדור ספציפי".

חובת הבעל במדור האישה - מדור ספציפי?
במסגרת חובת הבעל לדאוג למזונות אשתו הוא חייב לספק לה מדור. שיעור החיוב הוא לפי כבודו ולפי כבודה, כמאמר הידוע והנפוץ, "עולה עמו ואינה יורדת עמו"⁵, ובלשונו של הרמב"ם: "המדור לפי עושרו"⁶.

וכן כתב גם הרמב"ן, כשדן בעניין בעל שחפץ להשכיר בתים שקיבלה אשתו בירושה ולקבוע את מגוריהם בביתו הקטן. לעומתו, העדיפה האישה לגור באחד מן הבתים המרווחים שקיבלה בירושה, וסירבה להצעת בעלה להשכירם. הרמב"ן מבהיר כי זכות האישה לדרוש מדור ברמה המתאימה לכבודה. ובלשונו:

עוד שאלת באשה שהיתה דרה עם בעלה בבית אחד קטן שהשאילו לו בחצר שרבים דרים בתוכה, ונפלו לה בתים גדולים בירושה. והיא אומרת: נדור בתוך שלי. והבעל אומר: פירות נכסי מלוג שלי הם, אשכיר הבתים ונאכל דמיהם, ונדור בבית הקטן שאנו דרין בו עד עכשיו. תשובה: רואין אם זה המדור הקטן שדרין בו עד עכשיו אינו ראוי להם לפי כבודם. יכולה היא לומר: אי אפשי לדור בו... ונותנין לה מדור לפי כבודה. דקיימא לן [=מקובל בידינו]: עולה עמו ואינה יורדת עמו⁷.

סיכם את הדברים בלשון חדה וברורה הרב ש"ב ורנר ז"ל בשבתו כדיין בית הדין האזורי בתל אביב. וזה לשונו:

בעיקרם של דברים נראה דכולי עלמא מודים שאין האיש יכול לכוף את אשתו להוציאה מדירה יפה לדירה רעה אפילו באותו העיר... ולא יעלה על הדעת שהבעל יכול להוציאה מדירה נאה מרווחת כארמון לדירה רעה סרוחה כמרתף⁸.

ואולם אף על פי שהבעל חייב לספק לאשתו מדור לפי כבודה, הוא אינו חייב לספק לה מדור ביישוב שגרה בו בעבר, והוא יכול לשנות את מקום המגורים ליישוב אחר. וזה לשון המשנה במסכת כתובות:

שלש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן והגליל. אין מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך. אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. מוציאין מנוה הרעה לנווה היפה, אבל לא מנווה היפה לנווה הרעה⁹.

וכן נפסק גם בשולחן ערוך:

אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה¹⁰.

מכלל הדברים הללו עולה שהבעל יכול לספק לאשתו מדור ברמה שהורגלה אליה באותה העיר ואף מעיר לעיר¹¹, ולכאורה אין ההלכה מחייבת את הבעל לספק לאשתו "מדור ספציפי". ואולם נראה שהדברים הללו אמורים רק כאשר הבעל מעוניין לעבור יחד עם אשתו ממקום מגורים אחד למשנהו, אך אין ללמוד מכך בהכרח לנסיבות הנפוצות הנידונות בפני הערכאות כשיש ריב ומצה בין הבעל לאשתו ואף נתק ביניהם ואין הם דרים בכפיפה אחת, והבעל מבקש להוציא את אשתו מדירת מגוריהם ולמצוא לה מדור חלופי. ואכן, בעניינם של בני זוג החיים בפירוד, נחלקו הפוסקים בשאלה האם הבעל רשאי לספק לאישה מדור חלופי מושכר במקום המדור שהיא דרה בו במסגרת נישואיהם.

רבי אליעזר טולידו (קושטא, המאה הי"ח) דן בספרו "משנת ר' אליעזר"¹² בשאלה אם בעל שרב עם אשתו ועזב את דירת מגוריהם יכול למכור את בית מגוריהם ולשכור לאשתו דירה חלופית, אף על פי שאשתו ממאנת להצעתו ומבקשת להמשיך לדור בבית שהיא רגילה בו, והוא סובר שמגורים במדור שכור אינו בגדר ירידה ברמת הדיור. וזה לשונו:

מעשה בראובן שנתקוטט עם אשתו... ועברו דברי ריבות בינו לבינה עד שנמאסה עליו, ורצונו הגמור לכתוב לה ספר כריתות ולגרשה מביתו... ומינה מורשה על נכסיו למכור כל מטלטליו מחוט ועד שרוך נעל, אם באולי על ידי זה תקבל גיטה מיד בעלה... וכשבא מורשה ראובן למכור ביתו של ראובן, עמדה כנגד המורשה וטוענת... דהיא רוצה לדור בבית בעלה לפי כבוד בעלה. ומורשה ראובן טוען עליה דאם בשביל בית לדור בה לפי כבוד בעלה, אני שוכר בית יותר מעולה על חד תרין [=פי שניים] מבית שהניח בעלה, ולא תעכב במכירה.

באותו עניין פסק הרב טולידו כי האישה יכולה למנוע את בעלה מלמכור את בית מגוריהם ולהבטיח את זכותה לגבות את כתובתה, אך הוא אומר במפורש שמצד חיוב המזונות והמדור אין לאישה כל עילה למנוע את מכירת הבית. וזה לשונו:

לא מצי [=אינה יכולה] למחות במכירה, אחר דאין המכירה גורמת פסידא [=הפסד] ואיבוד מזונות.

בניגוד לתשובתו של ר' אליעזר טולידו כותב בן זמנו ומקומו, הרב שמואל ב"ר משה חיים, בספרו "שמן המשחה":

מכל מקום נראה דלכתחילה לא אריך למיעבד הכי [=לא נכון לעשות כן], למכור מדור שלה ולשכור במקום אחר... ועוד דכפי דברי הרמב"ם בפרק יג דאישות הלכה ה' שכתב ו"כן המדור לפי עושרו", וכבודו הוא שלא לדור בשכירות. ומשמע שם שכופין אותו אף למדור לפי עושרו, ואינה רוצה שיהא רשות אחרים עליה¹³.

נמצא שיש מחלוקת בין הפוסקים בשאלה אם העברת האישה ממגוריה בדירת בני הזוג לדירה שכורה היא בגדר הרעת תנאי מגוריה.

בתי הדין בישראל אימצו על פי רוב את גישת בעל ספר "שמן המשחה", כגון ב"פרשת אקנין", כשפסק בית הדין הרבני הגדול שמעבר מדירה קנויה לדירה שכורה כמוהו כמעבר מ"נווה יפה" ל"נווה רע". וזה לשונו:

לדור בדירה שכורה. אין לך נוה רע מזה לעומת דירה קנויה, וכך שאין חייה תלויים לה מנגד כמו פת פלטר, וכל שכן בדירה שהיא תלויה בחסדי הבעל והמשכיר... ולפיכך מה שהאשה טוענת 'אני רוצה לגור במקום הזה שהוא משועבד לי', היא זכאית בהחלט¹⁴.

גם הרב אוריאל לביא, דיין בית הדין האזורי בטבריה, סבור שמעבר מדירה קנויה לדירה שכורה הוא בגדר הרעת תנאי המגורים. וטעמו ונימוקו עמו:

מצב בו אדם חי בתחושת ספק, על כל פנים ביחס לעניין חשוב בחייו, כגון ביחס למקום מגוריו, מצב זה נחשב כהתגשמותה של קללה. אין ספק כי התחושה של אדם שהורגל בדירה שהיא קניינו ונאלץ לעבור למצב חדש של מגורים בדירה שכורה, בו המשכיר, בעל הדירה, יוכל להוציאו בכל סיום שנת השכרה, היא תחושה קשה, וגורמת שמדור זה יחשב "מדור רע", יחסית למדור קנוי. על כן האשה זכאית למנוע הרעת מצבה ממגורים במדור קנוי למגורים כאלו¹⁵.

מצד האמת, ניתן להתווכח עם גישתם של דייני בית הדין הרבני ולטעון שסיפוק מדור חלופי ברמה שאינה נופלת מרמת הדירה שגרה בה האישה, גם אם מדובר בדירה שכורה, אינו גורע מתנאי מגוריה האובייקטיביים של האישה ואין למנוע את הבעל מלממש את רצונו לפרק את השיתוף בדירה אך ורק בגלל נוחות האישה המבקשת לדור בדירה שהורגלה לגור בה. דומה כי הביטויים "נווה יפה" ו"נווה רע" עניינם דווקא רמת המגורים והשוואתה לכבודה של האישה ולצרכיה (גודל הדירה, איכותה, קרבתה למוסדות החינוך של ילדיה הקטינים, קרבתה למקום עבודתה וכיו"ב), אך אין להרחיק לכת ולהכניס בגדר זה גם קשר רגשי של האישה לדירה מסוימת או העדפתה לגור בדירה קנויה מלגור בדירה שכורה. ונראים הדברים שלזה כיוון הרב אליעזר טולידו בדבריו הנזכרים לעיל. וכך אף פירש בית המשפט העליון את הדין העברי ב"פרשת כליפא". וזה לשונו:

אמנם כן. המשפט העברי קובע כי האישה "עולה עמו ואיננה יורדת עימו", אך זאת להבנתנו ככל שמדובר בתנאי הדירה להם הורגלה האישה, כגון גודלה ומצבה ביחס למספר האנשים המתגוררים בה, האזור בו היא ממוקמת וכיוצא באלה עניינים שבאיכות החיים. אין משפט זה עוסק, מתייחס וקובע דין לעניין מהות הזכות בדירה שתועמד למגורי האישה, כגון היות הדירה מוחזקת בשכירות רגילה, בשכירות מוגנת או בכלל בבעלות¹⁶.

מכל מקום, כפי שאמרנו לעיל, ניתן למצוא ידיים בדין העברי לשתי הגישות, הן לגישת הערכאה האזרחית הן לגישת הערכאה הרבנית.

פירוק השיתוף כגורם המפריע לשלום הבית
בתי הדין רואים חשיבות רבה בהשבת שלום הבית למעונם של בני הזוג המתדיינים, ולפיכך הם עושים כל מאמץ לברר אם אמנם ניתן להשיב את שלום הבית בין בני הזוג. פירוק השיתוף בדירת המגורים של הצדדים עלול לשים לאל כל ניסיון של בית הדין להביא הצדדים להסכים לשלום בית. וזה לשון בית הדין:

לא יתכן שניתן לתובע לרוקן מתוכנו את פס"ד המחייבו בשלום בית, באמצעות פניה לבית המשפט לפירוק שיתוף. לבית הדין הסמכות הייחודית לפסוק לשלום בית, ופסיקה זו אינה רק תאורטית. יש לה משמעויות מעשיות. בראש וראשונה קיום שלום בית... משמעות פסק דיננו לשלום בית, היא קיומו של שלום בית בין הצדדים בדירת מגוריהם הנוכחית¹⁷.

אכן ראויה היא דרכו של בית הדין הרבני, המבקש למצות את כל האפשרויות לשלום בית. ואולם דומה כי לא פעם מגיעים הדברים עד כדי אבסורד, כגון כשנעתר בית הדין לתביעתה של אישה לשלום בית, אף על פי שברי לכל בר דעת שאין סיכוי לשלום בית בינה לבין בעלה, כגון כשהבעל חי שנים רבות עם אישה אחרת או כיוצא בזה. לכן, יש להרהר אחר ניסיונו של בית הדין המבקש להחיות נישואין שאין בהן כל ממש, כאשר ברור שאף בן הזוג העותר לשלום בית אינו מאמין בו, והוא נוקט הליך זה אך ורק מתוך כוונה להשיג יתרון דיוני כלשהו.

האם אין לפרק שיתוף לפני הגירושין?
במסכת בבא מציעא מצאנו נאמר:

אמר רבא: הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח, ואמר ליה חד לחבריה: תא לפלוג. אי אמר ליה אידך: נרוח טפי. דינא הוא דמעכב¹⁸.

כלומר:

אמר רבא: שניים העושים עסקה בשותפות והרוויחו, ואמר אחד לחברו: הבה נחלוק [את הרווחים]. אם אומר לו השני: נרוויח יותר. הדין הוא שהוא מעכב.

מדברי התלמוד עולה שיש לשותף לעכב את פירוק השותפות, אם נקבעה לזמן מסוים. וכן נפסק בשולחן ערוך:

היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה, יש לכל אחד לעכב שלא יחלקו, עד שתימכר בזמן הידוע למכירתה¹⁹.

יש מי שטוען שגם בני זוג נעשים שותפים ברכושם, ושהם מתכוונים בעת נישואיהם שהשותפות הזאת תעמוד להם כל זמן שנישואיהם שרירים וקיימים, ומתוך כך יש ביניהם הסכמה מכללא שתעמוד השותפות כל זמן שהם נשואים, וכי רק כשיסכימו ביניהם להתגרש או שיפסוק בית הדין שהם חייבים להתגרש, השותפות עומדת לפירוק.

גם עם גישה זו ניתן להתווכח, האומנם ראוי לייחס כוונה לבני זוג כי יהיו שותפים ברכושם עד לגירושין בפועל? האם לא נכון יותר לייחס להם כוונה לשותפות עד לפירוד בפועל, גם אם לא ניתן פסק דין סופי לגירושין? דומה שדברים ברוח זו השמיע הרב דיכובסקי, הסובר שאפשר להקדים את מועד פירוק השותפות למועד הגירושין, וש"גם כאשר ביה"ד פוסק שאין מקום או אין סיכוי לשלום בית, יש לומר שעל דעת כן לא נשתתפו, וניתן יהיה לפרק את השיתוף ביניהם לאלתר"²⁰.

סיכום
בית המשפט העליון ביקש לצמצם את החיכוך שבין הערכאות וקבע שעקרון כיבוד הערכאות מחייב שערכאה אחת תכבד את החלטות הערכאה האחרת, כגון ב"פרשת יאיר", כשקבע בית המשפט שעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב כי משניתנה החלטה בבית הדין הרבני בעניין המדור, על בית המשפט הדן בעניין פירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו²¹. אך בכך אין די. דומה כי בסוגיה הנידונה, ראוי ליתן את הדעת לדבריו המאלפים של הרב דיכובסקי ב"פרשת ניאגו"²², כשקבע כי במקרים מסוימים אין הוא רואה מקום לפסוק "מדור ספציפי" אף קודם לגירושין. וזה לשונו:

במקרים דלהלן אני מסתייג במפורש ממתן סעד של "מדור ספציפי":

א. נישואין שהגיעו לקיצם, ולא משנה באשמת מי. אין אנו עוסקים בהחייאת מתים, ואין טעם לתת הנשמה מלאכותית לנישואין שגוועו.

ב. כאשר תביעת המזונות הוגשה לבית המשפט וביה"ד מתבקש לעסוק רק בנושא המדור. אני רואה בזה ניצול לרעה של הליכי ביה"ד.

ג. כאשר הבעל אינו מעוניין לקפח אשתו בעניין המדור ומוצע לה הסדר הוגן וראוי.

סבורני, במלוא הצניעות, שראוי ששתי הערכאות ישימו נגד עיניהן את דברי הרב דיכובסקי, כאשר מצד אחד תשלול הערכאה הרבנית מתן "מדור ספציפי" לאישה כשמדובר בבני זוג שנישואיהם אינם אלא בגדר "נישואין על הנייר", ומצד שני לא תיחפז הערכאה האזרחית במתן צו לפירוק השיתוף קודם שבחנה אם אמנם אין סיכוי שיתוקנו היחסים בין בני הזוג או שתושג הסכמתם בעניין הרכוש אף בלא להוציא את האישה מדירתם. פסיקה זהירה מצד שתי הערכאות תביא לצמצום החיכוך המיותר ביניהן.

הערות:

* שופט בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא.



1 ראה פירוש רמב"ן לבראשית כד, סז. וראה חזקוני על אתר, האומר שכיוון שמצא את מעשיה דומים למעשי אמו, התנחם על פטירתה והכניס את רבקה לאוהלה. וראה גם בפירוש רד"ק על אתר.
2 ראה לעניין זה מאמרו של הרב ש' דיכובסקי, "בתי הדין ובתי המשפט - תחומי חיכוך", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 65-62.
3 רע"א 101/97 רידלביץ נ' מודעי פ"ד נ"ב(4) 625; ע"א 8313/96 קוצר נ' ציתיאת פ"ד נ"ג(4) 840; ת.א. (ת"א) הלוי נ' הלוי, תקדין מחוזי 93(2) 1195.
4 לעתים מורים בתי המשפט על פירוק השיתוף בדירת בני הזוג כבר בקדם המשפט, ואינם ממתינים לשלב ההוכחות של התובענה הרכושית, אם בית המשפט סבור שיש בפירוק השיתוף כדי לפתור את כלל המחלוקות בענייני הרכוש של בני הזוג. ראה לעניין זה רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נח(5) 856; תמ"ש (משפחה קר') 8963/04 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2008(3), 676 , 678 (2008).
5 כתובות סא ע"א.
6 רמב"ם, הלכות אישות, פרק יג, הלכה ד. וראה ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, מהדורה רביעית, עמ' 134.
7 שו"ת הרמב"ן, סימן פז.
8 תיק מס' שמנת אלפים שמנה מאות שלשים וארבע /כ"ד/ בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב–יפו, פסקי דין רבניים, חלק ח, עמ' 198.
9 משנה, כתובות יג, י.
10 שולחן ערוך, אבן העזר, סימן עה, סעיף א.
11 וראה דברי הר"ן, כתובות סה ע"ב, ד"ה אבל. וראה מרדכי, סימן רפ.
12 משנת ר' אליעזר, חלק ב, חושן משפט, סימן סט (מובא בספר אוצר הפוסקים, סימן עד, ס"ק ח).
13 ר' שמואל ב"ר משה חיים מקושטא, ספר שמן המשחה, סימן פב (מובא בקצרה בספר אוצר הפוסקים, סימן עג, ס"ק ח).
14 הדברים הובאו בבג"צ 5969/94 אליהו אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, תק-על 96(1), 690 , 692 (1996),
15 תיק 3599-22-1 (רבני) פלונית נ' פלוני, תק-רב 2004(4) 23, 28 (2004).
16 ע"א 803/93 משה כליפא נ' רחל כליפא, תק-על 94(2) 705, 707 (1994).
17 תיק 10592/מו אסוס נגד אסוס, הרה"ג שלמה דיכובסקי, הרה"ג שלמה בן שמעון, הרה"ג אברהם שרמן (לא פורסם)
18 בבא מציעא קה ע"א.
19 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קעו, סעיף יז. וראה רי"ף, בבא מציעא סג ע"א.
20 ש' דיכובסקי, "הסכמי ממון קדם נישואין", תחומין כא (תשס"א), עמ' 279, בעמ' 284.
21 בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, תק-על 2005(3), 83 (2005).
22 הובא במאמרו הנזכר לעיל, הערה 2.

---

---