הקדמה
כמעט בכל דיון המוקדש לבעיית מסורבות הגט ויסודותיה בהלכה, נזכרת תשובת הרא"ש הבאה בשו"ת הרא"ש, כלל מג, סימן ג. התשובה מובאת כדוגמה לדעה הלכתית קיצונית, ולפיה גם אלימות קשה של הבעל המגיעה עד כדי סכנת חיים לאשתו אינה מהווה עילה לכפיית גט. במהלך הדורות נזקקו פוסקים ודיינים לתשובה זו, כשדנו בתביעות לכפיית גט עקב אלימות. מעמדו הרם של הרא"ש כפוסק השפיע לא אחת על דחיית התביעות האלו. במקרים אחרים נעשה מאמץ הלכתי ניכר ליישב את דבריו באופן המאפשר לכפות גט על בעל אלים.
בשנת תשל"ה, פרסם סבי ז"ל, פרופ' א"א אורבך, מאמר ארוך הדן בכתבי יד של תשובות הרא"ש ומשווה את הנוסח שבהם לנוסח הדפוסים. עיקר המאמר מוקדש לכתב יד ירושלים¹, הטוב מבין כתבי היד של תשובות הרא"ש. השוואת נוסח התשובה הנזכרת לעיל בדפוסים לנוסח שבכתב יד ירושלים מגלה כי חל שינוי משמעותי בתשובה המקורית. שינוי זה מוצג כאחת הדוגמאות הראשונות במאמר של סבי. החידוש שלפנינו הוא הצגת השפעת נוסח התשובה המקורי על ידיעתנו והבנתנו בדעת הרא"ש.

בעיית כפיית גט על רקע אלימות
כידוע, התורה מתארת את האיש כאחראי הבלעדי להקמת התא המשפחתי ולפירוקו. מכאן נובע אחד מיסודות דיני הגירושין, תלות הגט ברצונו החופשי של האיש. עקרונית, גט שנכפה על הבעל אינו תקף, ובכל זאת הכירו חכמים בכשרותו של גט שנכפה על האיש כדין. במקורות חז"ל נזכרים המצבים שניתן לכפות בהם את הבעל לגרש את אשתו. השאלה הגדולה שנידונה בכל הדורות היא: האם רשימת המצבים הללו היא סגורה, ואין להוסיף עליה? או שמא יש בה דוגמאות למצבים שניתן ללמוד על הדין גם למקרים אחרים. הפוסקים התומכים בדעה זו מביאים ראיה לדבריהם מדברי רבי אבהו בתלמוד הירושלמי, ולפיהם יש לכפות בעל שאינו זן את אשתו לתת לה גט. וטעמו ונימוקו עמו: "אם מפני ריח רע כופין, לא כל שכן מפני חיי נפש"².
מקורות חז"ל העוסקים בכפיית גט לא דנו באלימות הבעל, וחכמי הדורות נקטו מגוון עמדות בהתאם להתלבטות שהוצגה לעיל. היו שהניחו כי לגבי אלימות ודאי אפשר לטעון "אם מפני ריח כופין, לא כל שכן...". והיו מי שהבחינו בין אלימות חד פעמית לאלימות חוזרת ונשנית; בין איום לנקוט אלימות לבין אלימות בפועל; ובין אלימות "סתם" לאלימות קשה ומסכנת חיים. והיו מי שהחמירו וקבעו שאי אפשר לכפות בעל אלים לתת גט לאשתו. ההתלבטות, הנמשכת עד ימינו, באה לידי ביטוי בדיוני בתי הדין הרבניים בתביעות גט עקב אלימות. תשובת הרא"ש הנידונה במאמרנו תופסת מקום בולט בדיוניהם של החכמים שעסקו בשאלה זו אחרי הרא"ש.

עריכת תשובות הרא"ש בכללים
בידנו למעלה מאלף תשובות של הרא"ש לשאלות שהופנו אליו בכל תחומי ההלכה. לא פעם פנה דיין או רב אל הרא"ש בכמה שאלות העוסקות בכמה תחומים, לעתים רחוקים זה מזה, והרא"ש השיב לו בקונטרס הכולל תשובות כסדר השאלות. בידנו כמה כתבי יד, ובראשם כתב יד ירושלים, המשקפים את תשובות הרא"ש בצורתם זו: תשובות שנשלחו יחד לשואל אחד באות זו אחר זו כסדר כתיבתן. שנים לא רבות לאחר פטירת הרא"ש, חל שינוי משמעותי בעריכת תשובותיו, כשאחד מבניו או מתלמידיו ערך את התשובות על פי נושאים. לצורך כך הגדיר "כללים" שכל אחד מהם מוקדש לנושא הלכתי מסוים, ובו מרוכזות התשובות השייכות לנושא. העורך נתן כותרת לכל כלל, ומספֵּר את התשובות שכלל בו כ"סימנים". מאוחר יותר נכתבו מפתחות לפי סדר הכללים והסימנים, ובהם כותרת קצרה לכל תשובה. עריכה זו יש בה משום הקלה על מי שמעוניין למצוא את דעת הרא"ש בעניין זה או אחר, אך היא גרמה לפיצול תשובות שהופיעו יחד בקונטרס אחד, ואף להפרדת תשובה אחת לכמה חלקים לפי תוכנם. כתוצאה מכך, פעמים רבות אי אפשר לזהות את נמען התשובה או מקומו או זמנו, ולעתים גם את ההקשר שנכתבה בו התשובה.

תשובת הרא"ש בעניין בעל אלים בדפוסים
התשובה שאנו עוסקים בה מכונה במפתח "דין האומרת שבעלה מטורף רק רע כל היום ורוצה שיגרשנה, אם כופין עליו", והיא באה בכלל מג, שכותרתו: "דיני תובעת גט וכתובה ובאה מחמת טענה, ודין שכופין אותו להוציא, ודין מורדת ומורד". טענות הצדדים מוצגות בשאלה בלשון זה:

שאלה: ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף, וטפשות מתוספת עליו מידי יום יום, ושואלת שיגרשנה טרם יטרף, ותהיה עגונה לעולם, וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה, ואביה היה עני, ומחמת דחקו השיאה לו, וכסבורה היתה יכולה לקבל, ואינה יכולה לקבל, כי מטורף הוא לגמרי, וירֵאה פן יהרגנה בכעסו, כי אשר מרגזים אותו, מכה והורג וזורק ובועט ונושך. וראובן משיב: הכרת בו מקודם לכן, וסברת וקבלת, גם אינו מטורף, אך אינו בקי בטיב העולם, ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים או כסף ערכם, ואז יגרשך.

טענת האישה העולה מדברים אלה ברורה וקשה. אביה השיא אותה מחמת דוחקו הכלכלי לאיש שידעה שאינו שפוי לחלוטין, מתוך שסברה שתוכל לעמוד בזה, אך נתברר לה שטעתה בהערכתה. טירופו הולך וגובר ועמו אלימותו. היא מעלה כמה חששות: אם תלד ילדים, לא יוכל לפרנסם; אם תיטרף דעתו לחלוטין, לא יוכל לגרש אותה, והיא תישאר עגונה; ובעיקר, אם לא יגרשנה, תסבול אלימות קשה עד כדי סכנת מוות. לאור זאת, היא תובעת ממנו שיגרש אותה.
בתגובה טוען ראובן בשם הבעל שלוש טענות: א) "סברת וקבלת", כלומר: הנישואין היו תוך ידיעתה את המצב והסכמתה, כפי שהצהירה; ב) האיש אינו מטורף אלא רפה שכל במידה מסוימת; ג) הוא מסכים לגרש אותה רק אם תחזיר לו ספרים או פיצוי שווה לערכם.
לאחר הצגת טענות הצדדים, הרא"ש מכריע:

איני רואה מתוך טענתם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר [...] לכן אין לכופו לגרש, אך תפייסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו.

הרא"ש מבהיר שאין להוסיף על רשימת עילות הכפייה שבמשנה, ומצטרף לפוסקים ולמפרשים המתייחסים לעילות הנזכרות במשנה כ"רשימה סגורה". מפתיע שאין הרא"ש דן בטענות הצדדים: לא בוויכוח בעניין הספרים ולא בטענת "סברה וקבלה". יותר מזה, בולט אי עיסוקו בחששות שמעלה האישה: החשש מטירופו המוחלט של הבעל, החשש מהולדת ילדים בלא יכולת לפרנס אותם, ובייחוד החשש מפני אלימותו וסכנת החיים שהיא נתונה בה. כיצד יש להבין את אי עיסוקו בחששות האישה? לאור תשובת הרא"ש בצורתה זו, עולות שתי אפשריות: שהוא מקבל את טענת הבעל, שאינו מטורף כל כך, ולכן אין מקום לחששה; או שאליבא דהרא"ש, אי אפשר לכפות גט במקרה שאינו נזכר במפורש במשנה כעילה לכפיית גט. כיוון שהאלימות למיניה אינה נזכרת במשנה, גט שייכפה על בעל אלים יהיה בגדר גט מעושה ולא יועיל, אף אם היא צודקת בדבריה.
לא מעט פוסקים, ובהם כמה מעמודי התווך של עולמה של הלכה נוקטים כאפשרות השנייה וסוברים שהרא"ש שולל את האפשרות לכפות גט עקב אלימות וטירוף. כך נקט בנו, ר' יעקב, בעל "ספר הטורים"³, וכך נקט גם ר' יוסף קארו בשולחן ערוך⁴, ובעקבותיהם חששו פוסקים לא מעטים בדורות שאחריהם מלכפות גט עקב אלימות⁵.

לעומת זאת, יש פוסקים שפירשו את התשובה כעוסקת במקרה מסוים ולא כקובעת מדיניות עקרונית בכפיית גט עקב אלימות וטירוף. הגר"א אומר שהרא"ש פסק כפי שפסק לאור טענת בא כוחו של הבעל שהאישה "סברה וקבלה"⁶. מבין רבני דורנו, נוקט כן הרב משה פיינשטיין, האומר שבמקרה שבא לפני הרא"ש, לא היה הבעל לא שפוי בדעתו אלא בעל מזג רע וקשה, ולכן הייתה האישה יכולה להימנע מלהביא אותו לידי כעס⁷.

אף בבתי הדין הרבניים בישראל, תשובת הרא"ש היא מקור מרכזי בדיון בתביעה לכפיית גט עקב אלימות של הבעל, ובמיוחד בעל שאינו שפוי בדעתו. בפסיקותיהם נתפסת תשובת הרא"ש כמונעת את האפשרות לכפות גט על בעל אלים או לא שפוי, או לכל הפחות כמציבה קושי גדול בפני מי שמבקש לעשות כן. בחלק גדול מפסקי הדין העוסקים באלימות קשה, יש מאמץ ניכר של הדיינים להבחין בין המקרה הנידון בפניהם לבין המקרה שהרא"ש דן בו בתשובתו. הבחנה זו פותחת לכאורה פתח לכפיית גט על בעל אלים, ובכל זאת, ברוב המקרים הם מסתפקים בחיוב הבעל לתת גט לאשתו (להבדיל מכפייתו), בין השאר מחשש לשיטת הרא"ש, כפי שהבינו אותה⁸.

תשובת הרא"ש המקורית
הפסיקות שהובאו לעיל, מתייחסות לנוסח תשובת הרא"ש בדפוסים. ראינו לעיל שבא כוחו של הבעל מתנה את מתן הגט בהשבת ספרים: "ולא יגרשך אלא אם תשיבי הספרים או כסף ערכם, אז יגרשך". הפוסקים והמשיבים שנסמכו על תשובת הרא"ש לא דנו בתנאי זה, כנראה לאור הקושי להבין את הקשרו⁹. העיון בנוסח התשובה בכתב יד ירושלים מעלה שלספרים ולתנאי יש תפקיד מרכזי בתשובת הרא"ש. מתוך כך נוכל להבין גם מדוע לא התייחס הרא"ש לטענות האישה שהיא חוששת מפני אלימות וטענת הבעל ש"סברה וקיבלה".
התשובה באה בכתב יד ירושלים, חלק א, סימן מה, והעיון בסימנים הסמוכים לה [מד, מו] מלמד ששלושתם הם למעשה תשובה אחת הפותחת בפנייה מסודרת אל השואלים הנזכרים בשמותיהם ומסתיימת בחתימה של הרא"ש. הרא"ש דן בשלוש טענות שעלו במקרה שדן בו, ומשום כך נתחלקה בעת עריכת התשובות על פי כללים לשלושה חלקים: החלק הראשון (סימן מד בכתב יד ירושלים), העוסק בטענת חטיפת רכוש, שולב בכלל קו, שכותרתו "דין התופס משל חברו בחובו, ודין חטפי ודידי חטפי [=חטפתי ושלי חטפתי]"; החלק השני (סימן מה בכתב יד ירושלים), העוסק בתביעת כפיית גט, שולב בכלל מג, שכותרתו "דיני תובעת גט וכתובה ובאה מחמת טענה, ודין שכופין אותו להוציא, ודין מורדת ומורד"; והחלק השלישי (סימן מו בכתב יד ירושלים), העוסק בטענת סיוע לגנבה, בא בכלל קא, שכותרתו "דיני קנסות, ונזיקין, וגרמא בנזיקין, ודין מבריח בנכסי אביו ומסייע בהברחתו". וזה נוסחה המקורי של התשובה¹⁰:

ישאו משאות שלומים, הנאהבים והנעימים, הר"ר יעקב והחכם רבי קלונימוס. ששאלתם על ראובן שטען על לאה כלתו שלקחה לו ספרים, והוא אינו חייב לה כלום. והיא משיבה: אין. חטפי, ודידי חטפי, כי היה חייב לי כל נדונייתי, ומכרתיו למזונות ולשאר צרכי. וטען ראובן: נתתי לבני כל הנדוניא. והיא השיבה: בעלי חסר דעת הוא, ואינו בר משא ומתן, והיה לך למסור נדוניתי לידי או ליד נאמן אחר. ועתה אנו אומרים: אם יש עדים שלקחה הספרים, חייבת להחזירם לו, ולא מהימנא לומר: לקחתים בחובי מפני נדונייתי, דכל החוטף בפני עדים, לא מהימן לומר: דידי חטפי. ואם אין עדים שראו שלקחה הספרים, ואין ידוע כי אם על פי הודאתה, אז הדין נחלק לשני דרכים. כי מה שכתבתם לעיל: והיה לך למסור נדונייתי לידי וכו', מסופק אני... אם היא אומרת שכך היו התנאים למסור לידה או ליד נאמן, נאמנת במגו. דאי בעי אמרה: לא לקחתי ספריך. ויתן ראובן הנדוניא לידה או ליד נאמן¹¹ כאשר תשבע ותחזיר לו ספריו. אבל אם לא היו התנאים כך, אלא מסברא אומרת כך, מחמת שבעלה שוטה, אין בדבריה כלום, כי בשביל זה אינו חייב למסור הממון לידה, אלא אביו יברור לו כרצונו, רק שיפרנסנה כהלכות בנות ישראל. ואם לא יפרנסנה, תתבע הבעל לדין, ומה שזכתה בדין, תגבה מן המחזיק בנכסי בעלה, אבל אין לה למשכן חמיה על בנו. ולכן אתם הדיינים תוציאו הדין לאמתו על אחד מן הדרכים אשר כתבתי.

ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף, וטפשות מתוספת עליו מידי יום יום, ושואלת שיגרשנה...
ועל שטען ראובן על שמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציא מרשותו, ושמעון השיב: אמת כי הוצאתים, אלא כך היה הענין שבקשתני קרובתי כלתך להוציאם החוצה...
ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

זהו אם כן המקרה שבא לפני הרא"ש. ראובן, אבי הבעל, טוען שכלתו לאה גנבה ספרים שלו. לאה אינה מכחישה את המעשה, אך טוענת שלקחה את המגיע לה בדין, כיוון שלא קיבלה את כספי הנדוניה שהיא נזקקת להם למחייתה. כעת ברור מיהו ראובן בא כוח הבעל ועל אלו ספרים מדובר. ברור גם כי תביעת לאה לגירושין באה בעקבות תביעת ראובן על גנבת הספרים או במקביל לה.

נסכם בקיצור רב את הכרעת הרא"ש בעניין הספרים. אם התנתה לאה מראש שהנדוניה לא תימסר לבעלה, הצדק עמה, וראובן חייב לשלם לה את כספי הנדוניה תמורת החזרת הספרים. ואם לא התנתה כן, זכותו של ראובן למסור לבנו את כספי הנדוניה, ולאה חייבת להחזיר את הספרים או את שוויים. אם אכן בעלה אינו מפרנס אותה, תוכל לתבוע אותו לדין.

כיצד משתלב כאן עניין הגט? הרא"ש דן במקרה בשלמותו וקבע כי אין סיבה לכפות גט כשהבעל מסכים לתת גט לאשתו, אך תובע שתשיב לו הרכוש שחטפה ממנו. אין מדובר אם כן על אי יכולתה של האישה להשתחרר מבעלה, מפני שהמפתח לקבלת הגט מצוי בידה, ולכן אין כאן שאלת כפיית גט על בעל אלים, ומשום כך הרא"ש אינו דן בטענת האישה בדבר טירוף דעתו של הבעל ואלימותו ואף לא בטענת ראובן בדבר "סברת וקבלת". לאה ניסתה למנוע את הדיון בשאלת החזרת הספרים על ידי בקשה לכפיית גט, ולזה סירב הרא"ש.

ניתן לשאול אם בעל מטורף ואלים חייב להיענות לתביעותיה הכלכליות של אשתו עוד לפני מתן הגט¹², אפשר אולי לבקר את מידת רגישותו של הרא"ש למצוקתה הכלכלית של האישה, אך אין מקום לטעון שהוא כופה על לאה להישאר נשואה לבעלה האלים תוך חשש לחייה וחשש לעגינותה. אמנם ההתנגדות לבקשת לאה מנוסחת בתשובה כהתנגדות עקרונית לכפיית גט במקרים שלא נזכרו במפורש במשנה, אך להלן נראה שבמקרים אחרים לא נרתע הרא"ש לכפות את הבעל לתת גט לאשתו, על אף שאינם נכללים ברשימה.

אני מבקשת להציע כי במקרה דנן, כיוון שאין מדובר בסרבן גט ובחשש ממשי לשלום האישה ולעיגונה, לא מצא הרא"ש לנכון לעסוק בשאלת כפיית גט, והסתפק בקביעת העיקרון המנחה: "אין להוסיף על מה שמנו חז"ל". בין כך ובין כך, התשובה בשלמותה מלמדת שיש ספק אם ניתן להסיק ממנה מה דעתו העקרונית של הרא"ש בשאלת כפיית גט עקב אלימות¹³.

דעת הרא"ש בשאלת כפיית גט על בעל אלים
ומהי דעת הרא"ש בשאלת כפיית גט עקב אלימות? דומה שמתוך תשובות אחרות של הרא"ש, אפשר לשער כיצד היה פוסק אילו בא לפניו מקרה מעין זה. התשובה העיקרית שנוכל ללמוד ממנה לעניין זה היא התשובה המובאת בכלל מב, סימן א, שהרא"ש אומר בה בפשטות שיש לכפות גט על בעל נכפה. לכאורה, יש לפנינו סתירה כפולה בין תשובות הרא"ש:
א. בתשובה בכלל מג המובאת לעיל, פוסק הרא"ש ש"אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר", ואילו בתשובה שבכלל מב, הוא קובע שיש לכפות בעל נכפה לתת גט לאשתו, אף על פי שמום זה אינו כלול ברשימה שבפרק המדיר.
ב. מום נכפה נתפס כסוג של טירוף, ולכן מדוע הרא"ש קובע בכלל מב שהטירוף הוא עילה לכפיית גט, ובכלל מג קובע שכפיית גט אינה רלוונטית, תוך התעלמות מטענת לאה בדבר טירופו ההולך וגובר של בעלה?
פוסקי הדורות, שהכירו את התשובה בעניין לאה ובעלה בצורתה החלקית שבדפוסים, היו ערים לסתירות הללו והציעו כמה פתרונות ליישובן¹⁴. על כל אחת מדרכי יישוב אלו, ניתן להקשות, ונראה שהתמיהה בדבר הפער בין התשובות נותרת בעינה. קריאת התשובה השלמה בצורתה המקורית מייתרת את הצורך בפתרונות אלה. התשובה בעניין נכפה דנה בגט הניתן רק בכפייה, ואילו התשובה שאנו דנים בה עוסקת בשהבעל מסכים לתת גט לאשתו, והמחלוקת ביניהם היא בענייני ממון בלבד. נמצא שאין מדובר בתשובות הקובעות דין שונה למצב דומה אלא בתשובות העוסקות במצבים שונים. משהוסרה בעיית הסתירה לכאורה בין התשובות, יש יסוד להניח שאילו היה בעלה של לאה מסרב לגרש אותה, היה הרא"ש מכריע שיש לכפות אותו לתת גט לאשתו עקב טירופו ההולך וגובר.
אציע שתי ראיות אחרות שיש בהן תימוכין להנחה זו:
א. בתשובתו המפורסמת, המובאת בכלל מג, סימן ח, פוסק הרא"ש שאין לכפות גט על בעל שאשתו טוענת "מאיס עלי", בניגוד לתקנת גאוני בבל. עם זאת, בסיום התשובה, הוא מתיר לסמוך על תקנת הגאונים ולכפות גט אם יש חשש לעיגון.
ב. הרא"ש פוסק בפסקיו לסוגיה בכתובות שנמנים בה המומים שקבעו אותם חכמים כעילה לכפיית גט שיש לכפות גט על בעל המצהיר: "איני זן ואיני מפרנס". והוא מסתמך על דברי ר' אבהו בתלמוד הירושלמי: "מפני ריח הפה, כופין. מפני חיי נפש, לא כל שכן?"¹⁵. הרא"ש מחזק את דבריו: "וכן מסתבר דאשה בושה לבא לבית דין כל פעם ותמות ברעב"¹⁶. הדברים מלמדים שהרא"ש ער לסכנה הנשקפת לחיי האישה, ואינו רואה את הרשימה כסגורה.
סבורתני כי אילו נידון לפני הרא"ש מקרה של אישה הסובלת מאלימות ובעלה מסרב לתת לה גט, היה משתמש בדברים אלו וכופה אותו לגרשה.

סיכום
המקרה שעסקנו בו משמש דוגמה לתוצאות מרחיקות הלכת של עריכת תשובות הרא"ש בכללים. הקורא את התשובה בחלקה אינו מודע לסכסוך הממוני. ואכן, רוב הפוסקים הבינו במהלך הדורות שבעלה של לאה מסרב לגרש אותה, ולכן סברו פוסקים ודיינים לא מעטים שהכרעת הרא"ש, שאין מקום לכפות את הבעל לתת גט לאשתו במקרה זה מלמדת על דעה עקרונית, ולפיה גם כשהבעל אלים או מסוכן או מטורף אי אפשר לכפותו לתת גט לאשתו. אולם חקירת כתבי יד שנשתמרו בהם תשובות הרא"ש כפי שהיו לפני עריכתן ב"כללים" מאפשרת לקרוא את תשובת הרא"ש במלואה ולדייק במסקנות. הרא"ש לא התייחס בתשובה לסרבן גט. מהכרעתו אפשר ללמוד על דעתו בשאלת התנאת גט בהסדרת תביעות ממוניות, אך אי אפשר לקבוע לאורה שהרא"ש מתנגד לכפיית גט על בעל סרבן המתנהג באלימות כלפי אשתו ואף מסכן את חייה.
תשובת הרא"ש בעניין לאה נתפסה במשך שנים כמקור המעיד על דעה קיצונית במיוחד ביחס לכפיית גט, אך הנוסח המלא של התשובה מלמד שאין יסוד לדבר. אפשר שאילו הכירו פוסקים ודיינים את התשובה בשלמותה, לא היו רואים בהכרעת הרא"ש גורם המונע כפיית גט על בעל סרבן אלים ומסוכן.

הערות:

^* ד"ר תהילה אליצור, מת"ן, מכון תורני לנשים, ירושלים, ומכללת יעקב הרצוג.
גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של מאמרי, "עמדת הרא"ש לגבי כפיית גט בעקבות אלימות הבעל; עיון מחודש לאור צורתה המקורית של תשובת הרא"ש", דיני ישראל כט (תשע"ג), עמ' 153-125.

¹ מוצאו של כתב היד בארצות המזרח, והוא הגיע עם אוסף כתבי יד לספרייה הלאומית בראשית שנות ה-70. סימנו Heb 4° 1448. לתיאורו של כתב יד זה ושאר כתבי היד ודפוסי תשובות הרא"ש, ראה: אפרים א' אורבך, "שאלות ותשובות הרא"ש בכתבי יד ובדפוסים", שנתון המשפט העברי ב (תשל"ה), עמ' 153-2. זכות היא לי לזַכות את הרבים במעט מן המעט מפירות מחקריו של סבי ז"ל.
² ירושלמי, גיטין, פרק ט, הלכה ט. לסקירת הדעות העיקריות בעניין זה, ובתוכן דעת הרא"ש, ראה למשל: אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"א, עמ' 432-413.
³ טור, אבן העזר, סימן קנד.
⁴ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף ה.
⁵ ראה למשל: שו"ת שואל ומשיב, חלק ד, אבן העזר, סימן יד; שו"ת משפט צדק, חלק א, סימן נט ד"ה ונראה דדינא; שו"ת יביע אומר, חלק ה, אבן העזר, סימן יד; שו"ת משנה הלכות, חלק יד, סימן קמו.
⁶ ביאור הגר"א על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, ס"ק יז.
⁷ שו"ת איגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן פ. וראה גם פסיקת הרב וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ו, סימן מב, פרק א.
⁸ ראה לדוגמה: פד"ר יב, עמ' 8 (אי-שפיות ואלימות קשה); פד"ר ח, עמ' 216 (בעל הסובל ממחלת נפש שניסה לרצוח את אשתו); פד"ר כא, עמ' 211 (אי-שפיות שהאישה הייתה מודעת לה בשעת הנישואין).
⁹ יוצאת מכלל זה התייחסותו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בדיונו בשנת תש"ם, פד"ר יב, עמ' 12.
¹⁰ הבאתי את עיקרו של החלק הראשון בדילוג קל, את פתיחת החלק השני, העוסק בעניין כפיית הגט כפי שהובאה לעיל, ואת תחילת החלק השלישי, השייך פחות לענייננו. שלושת החלקים מובלטים להלן בחלוקה לשלוש פסקאות. לנוסח התשובה המלא ראה מאמרי הנזכר בהערת המבוא, בעמ' 144-142.
¹¹ המשפט המודגש מובא על פי כתב יד פריס 420 ואינו בדפוסים.
¹² אפשר לדון בתשובת הרא"ש במסגרת הדיון בשאלת הצבת תנאים לגט כשיש חיוב לתת גט. דיון זה מתבקש לאור תשובת הרא"ש במקורה. ראה בעניין זה, אליאב שוחטמן, "היוכל בעל שחויב לגרש את אשתו להציב תנאים?", פרשת השבוע, כי תצא, תשע"ג, גיליון מס' 393. כאן אעיר רק כי ההתניה במקרה זה אינה מחייבת את האישה לוותר על רכושה וזכויותיה: ראשית, הספרים שייכים לראובן אבי הבעל; שנית, מתן הגט אינו מותנה בוויתור מצד האישה על תביעותיה הממוניות. היא תקבל את כספי הנדוניה מיד עם החזרת הספרים או תתבע אותם לאחר מכן. בכל מקרה, אינה מוותרת על זכויותיה הכלכליות ואינה מתחייבת שלא לתבוע את דמי כתובתה אחר קבלת הגט.
¹³ בעניין זה, מתבקשת התייחסות להצגת תשובת הרא"ש על ידי ר' יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש. וראה הערה 59 במאמרי הנזכר בהערת המבוא.
¹⁴ בנספח למאמרה העוסק בכפיית גט על בעל מכה, מתארת מיכל וולף את העיקריים. ראה מיכל וולף, "פסיקות הלכתיות בדבר כפיית גט על בעל מכה כסימן מבחין בין פוסקים המתירים הכאות חינוכיות לבין אלו האוסרים לחלוטין הכאת אשה בידי בעלה",Hebrew Union College Annual, 75 (2004), חלק עברי, עמ' פא-קטז. וראה שם, עמ' קיד-קטז.
¹⁵ ראה לעיל, ליד ציון הערה 2.
¹⁶ פסקי הרא"ש, כתובות, פרק ז, סימן כט.

---

---