אקדמות מילין
חירות ביטוי וחופש המדע הם ערכי יסוד חשובים ביותר. גם המלחמה בסרטן ובשאר מחלות איומות היא מלחמת קודש. וכמובן, הסקרנות היא דבר מבורך שיש לעודדו. אך חירות אינה הפקרות. אפילו חופש המדע ויצר הסקרנות הטבועים באדם אינם מעניקים לו היתר לבזות את כבוד האדם.
ככל שאר זכויות היסוד, גם "זכות הציבור לדעת" ו"חופש הביטוי המוזיאוני" אינן חירויות מוחלטות, ויש לאזן ביניהן לבין ערכים ואינטרסים אחרים, גם משפטיים גם אתיים¹.
בעת האחרונה, הגיעה לארץ תערוכת "עולמות הגוף" (Body Worlds) שהוצגה ברחבי העולם, והיא מוצגת במוזיאון "מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע וטכנולוגיה". לפי עדותם של מארגניה, מטרתה "לגלות ולחשוף את המבנה האנטומי של גוף האדם ותפקודו במעין שיעור יחיד במינו על מורכבות גוף האדם, הגברת הערנות למצב בריאותו ולחשיבות אימוץ אורח חיים בריא. התערוכה, הכוללת 20 מוצגי גוף אוטנטיים של גוף האדם בשלמותו ומעל 130 איברים פנימיים בודדים שעברו כולם שימור, מאפשרת בנוסף להתבוננות במערכות המופלאות של הגוף האנושי גם התבוננות באופן פעולתו כאשר הוא בריא ובשעה בה הוא קורס כתוצאה ממחלה, כיצד נראים האיברים במצוקה וכדומה"².
ניתן להשיג את המטרות הנעלות שביסוד התערוכה בדרכים אחרות, פוגעניות הרבה פחות. הצגתה אינה עולה בקנה אחד עם מסכת "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית", האוסרת לבזות את האדם ולהשתמש בגופו של אדם או בחלקים ממנו לאחר פטירתו כ"מוצגים" בתערוכה.
למען הסר ספק, נאמר שחובת השמירה על כבוד האדם, וכבוד הנפטר בכלל זה, אינה רק ערך דתי, אלא בראש ובראשונה ערך אנושי. ממילא, גם מנקודת מבט דמוקרטית גרידא, היה מקום לאסור את הצגת התערוכה עקב היותה פוגעת בכבוד האדם באופן בלתי מידתי ולמעלה מן הנדרש.
כידוע, כבוד האדם הוא אחד מערכי היסוד בעולמו של המשפט העברי³. החובה להיזהר בכבוד האדם חלה לא רק בחייו של אדם אלא גם לאחר פטירתו⁴. מכאן החובה שחלה על כל אדם לטפל בגופת נפטר, של כל אדם באשר הוא, ברגישות ומתוך כבוד. גם בית המשפט העליון הישראלי, הכיר בתחולתה של זכות יסוד זו לאחר פטירתו של אדם⁵.

החובה לקבור את המת והאיסור להלינו
הצגת גופות בתערוכה, יהא תכליתה אשר יהא, יש בה כמה בעיות מנקודת מבטה של ההלכה היהודית. העיקריות שבהן: ביזוי כבוד האדם וצלם אלהים שבו; אי קיום מצוות קבורה; איסור הנאה מן המת וניוולו. להלן נדון בהן בקצירת האומר.
תורת ישראל מחייבת לקבור את המת סמוך לפטירתו, שנאמר בדינו של הנידון למוות: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה" (דברים כא, כג).
האיסור הכפול, "לא תעשה", הלנת המת שלא לצורך, ומצוות "עשה", לקבור את המת, מדגיש את חשיבות הדבר. טעמו של דבר, כפי שביארו חז"ל (סנהדרין מו ע"ב) והביאם רש"י על אתר, הוא ביזוי כבוד האדם וצלם אלהים שבו: "זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו⁶. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס לליסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי. כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול, כמו 'והוא קללני קללה נמרצת' (מל"א ב, ח)⁷.
בדומה לכך, התלמוד מציין את האפשרות שחובת הקבורה היא משום "ביזיונא", כלומר בזיון המת⁸. ופירש רש"י: "שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת או נרקב או נבקע". הצגת גופת אדם בפומבי מביאה לזילותו. מסיבה זו, נאמר בתלמוד שגם הסכמת הנפטר מחיים להשתמש בגופתו אינה מועילה⁹.
בפירוש "כסף משנה" על הרמב"ם, מביא רבי יוסף קארו את דברי הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג), האומר:

ואפילו בעו יורשים דלא ליקברוה [=ואפילו רצו היורשים שלא יקברוהו], מוציאים מהם בעל כרחם, ואפילו במת דעלמא דלית ליה [=שאין לו] קוברים, ואמר [=הנפטר, בעודו בחייו]: אל תקברוני - אין שומעין לו, דביזיוני דכולהו חיי קא אמרינן [=שביזיון כל החיים אנו אומרים], ולא משום בני משפחה לחוד¹⁰.

הצגת גופת אדם ברבים ביזיון החיים הכול היא, והסכמתו מחיים אינה יכולה לרפא פגם חמור זה.
כיוצא בזה ביאר רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ד), בפירושו לסוגיית התלמוד. וזה לשונו: "כל שציווה שלא יקברוהו – אין שומעין לו, אחר שהיא מצווה, ולא עוד אלא שיש ביזיון לקרובים, שנבלתו עומדת ומסרחת, אפילו הייתה בארון, ואין שומעין לבזות קרוביו".
לנוכח טעם זה, עברה על מצוות קבורה ואיסור ביזוי המת, וכשמדובר בהרוגי בית דין, גם מכוחה של חובת המידתיות, שלא להעניש אדם "במידה שעולה על הנדרש"¹¹, חלה חובה לקבור כל אדם, יהא אשר יהא¹². מכאן ניתן להבין מה טעם מיהר יהושע לקבור את אויבו, מלך העי, שנאמר: "ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב, וכבוא השמש צוה יהושע ויֹּרידו את נבלתו מן העץ וישליכו אותה אל פתח שער העיר ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה" (יהושע ח, כט).
כיוצא בו מתאר יחזקאל הנביא את חזון אחרית הימים: "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל גי העברים קדמת הים וחסמת היא את העברים וקברו שם את גוג ואת כל המונו וקראו גיא המון גוג. וקברום בית ישראל למען טהר את הארץ שבעה חדשים" (יחזקאל לט, יא-יב).

קבורת חללי אויב
סעיף 17 של אמנת ג'נבה הראשונה כולל הוראות בדבר קבורה מכובדת של חללי האויב¹³. גם בתחום זה, גילה המשפט העברי רגישות מוסרית רבה הנובעת בראש ובראשונה מראיית כל אדם כנברא בצלם אלהים: על אף סערת המלחמה, שבדרך כלל אינה מותירה זמן רב לטיפול בחללים, המשפט העברי מחייב לטפל ברגישות גם בחללי האויב, מתוך תפיסה שאף הם נבראו בצלם אלהים, ומשעה שכבר אינם בין החיים, ואינם יכולים עוד להזיק, יש לכבדם ולדאוג לקבורתם.
מכוחה של הזהירות הגדולה בכבוד האדם, מחרפים חיילי צה"ל את נפשם כדי לאסוף שרידי גופות חללי צה"ל, יהודים ולא יהודים (ולהבדיל, גם גופות חללי אויב), ובעת פיגועי טרור או תאונות דרכים, עמלים אנשי זק"א וחברה קדישא שעות ארוכות ובתנאים קשים לאסוף כל פיסת גוף ועור כדי להביאן לקבורה מכובדת במהירות האפשרית.

הרחבת החובה לשמור על כבוד המת
השארת גופת הנידון למוות על עמוד התלייה והלנתו עד למחרת מבזה את האל, שהרי האדם נברא בצלמו, וכל הרואה את התלוי אומר שדמות המלך תלויה בביזיון. חובת קבורת המת בו ביום, שנאמרה תחילה בהרוגי בית דין, הורחבה גם לשאר הנפטרים, אף על פי שחלק מחכמי ההלכה צמצמו את תחולתה רק למתי ישראל¹⁴. ואולם הרציונל העומד ביסוד הלכה זו, אי ביזוי גופת הנברא בצלם אלהים, יפה לכל אדם באשר הוא. ואמנם חכמי הלכה אחרים הרחיבו את איסור הלנת המת והחילוה על כל אדם.
ביטוי מופלא לגישה זו מצוי בתיאור ניצחונותיו של דויד המלך. לאחר שניצח את ארם בגיא מלח והכה מהם שמונה עשר אלף חיילים, הכתוב מעיד עליו: "ויעש דוד שֵׁם בשובו מהכותו את ארם" (שמ"ב ח, יג).
פשט הכתובים הוא שיצא שמו של דויד בעולם כמצביא מהולל, אך רש"י ורד"ק, רבי דוד קמחי, מביאים את פירושם של חז"ל, שמוניטין זה של דויד לא יצא לו בזכות ניצחונו אלא דווקא בגלל מוסריותו וזהירותו הרבה בכבוד המת:
שקבר את החללים, כמו שנאמר במלכים: "בעלות יואב שר הצבא לקבור את החללים" (מל"א יא, טו). וזהו שֵם גדול לישראל, שמקברים את אויביהם¹⁵. וכן הוא אומר במלחמת גוג ומגוג: "וקברו כל עם הארץ והיה להם לשם" (יחזקאל לט, יג).
חביב אדם שנברא בצלם
לא למותר להזכיר גם בהקשר זה את דבריו הנודעים של רבי עקיבא במשנה (אבות ג, יד): "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט).
ודוק. דיברו חכמים בכל אדם, ולאו דווקא בבן ישראל¹⁶. וחובת השמירה על צלם האדם ואיסור ביזויו נוהגים בכל אדם. ואם בתלוי, שנידון לעונש מוות חמור, "למען יראו וייראו", ציוו חכמים שלא ילינו גופתו וימהרו לקברה, קל וחומר בסתם אדם, שחובה לקברו בלא שיהוי¹⁷.
יתר על כן. מכוח היות חובה זו "מצווה", אין הנפטר יכול להתנות עליה. לפיכך, אפילו הסכים מחיים שלא ייקבר, אין להסכמתו תוקף, ואין בה ממש¹⁸.

איסור הנאה מן המת
איסור אחר הכרוך בהצגת גופות במוזיאון לשם לימוד והרחבת דעת גרידא הוא האיסור ליהנות מן המת¹⁹. מקורו של איסור זה בתלמוד²⁰:
מה מת אסור בהנאה, אף זבח [=עבודה זרה] נמי אסור בהנאה. ומת גופיה מנלן? אתיא "שם" "שם" מעגלה ערופה. כתיב הכא: "ותמת שם מרים", וכתיב התם: "וערפו שם את העגלה בנחל". מה להלן אסור בהנאה אף כאן נמי אסור בהנאה.
דוגמא ליישומו של איסור זה מצוי בשאלה מרתקת שנידונה כבר לפני כ-250(!) שנה, על ידי רבי יהונתן אייבשיץ (פראג, המאה הי"ח)²¹. וכך הוא כותב: "וזה שנים רבות שנשאלתי מן הרבני החכם המופלא [=צ"ל: אשר?] רבים השיב מעוון, מחבר שמחת הנפש ה"ה מהו' אלחנן²² אשר שם בגלילתו [=באזור מגוריו] היה איש עני ומחוסר לחם שהפילה אשתו נֵפֶל משונה בצורתו, ושאם היה יכול לסבב עמו בעיירות וכפרים להראות חזותו לרבים, והיה הרואה אותה יתן פרוטה אחת או שתים, וחיתה נפשו בגללו". למרות רגישותו לצערם של עניים, אסר עליו ר"י איבשיץ לעשות כן, וציווה עליו לקוברו, הן מכוח מנהג ישראל, והן מכוח האיסור ליהנות מן המת.
במקרה דנן, איסור ההנאה כפול: הנאת אמרגן התערוכה והמוזיאון מההכנסות הרבות הצפויות להיכנס לכיסם כתוצאה מתשלום דמי הכניסה הגבוהים לתערוכה והנאת המבקרים בתערוכה מן הצפייה בה²³. נוסיף עוד שלדעת רבים מחכמי ההלכה, האיסור ליהנות מן המת חל גם על מת שאינו יהודי²⁴, ולו מדרבנן²⁵, אף שיש מי שחולקים על כך²⁶.

הצגת גוף מעורטל של אדם
אפילו אמרנו, ולא אמרנו, שבהצגת גופות בתערוכה אין בעיה של אי קיום מצוות קבורה ואיסור הנאה מן המת, עדיין יש בדרך הצגתן – כשהן מעורטלות מבגדים – ביזוי כבוד האדם. לעניין זה, אין נפקא מינה שהסכים האדם לדבר בחייו. הצגת גופו של אדם כשהוא מעורטל מבגדיו עומדת בניגוד לערכיה של תורת ישראל, מבזה את כבודו, וגם הסכמתו אינה יכולה לרפא פגם זה²⁷.
מקרה דומה במהותו, לנוכח הערכים הניצבים במוקדו, אם כי לא זהה בנסיבותיו, בא לפני המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מנחם אֵלון. חשוד בעברת סמים ביקש, מרצונו החופשי, לפשוט את בגדיו ברחוב בנוכחות שוטרים לצורך חיפוש סמים בגופו. ואף שפשט הנאשם את בגדיו מרצונו, והדבר מודגש פעמים רבות בפסק הדין, קבע בית המשפט העליון שאין בהסכמתו כדי לרפא את הפגיעה הקשה בכבוד האדם, המתבטאת בהצגת גופו הערום ברשות הרבים. וזה לשון השופט אֵלון בפסק הדין: "על פגיעה שיש בה משום ביזוי וביוש צלם האלוקים שבאדם, כגון עריכת חיפוש בגופו והפשטת לבושו של אדם ברבים²⁸, מצאנו הקפדה יתרה בעולמה של הלכה; ולא זו בלבד, אלא בכגון דא, עדיף שלא לביישו ולבזותו ברבים... גם כאשר ניתנת הסכמה כאמור [=של האדם, להתערטל מרצונו], עדיין אין פירושו של דבר כי הכל פרוץ ומותר. העובדה שמדובר בזכויות יסוד של פגיעה בכבודו של אדם ובצנעת הפרט יש בה כדי לחייב, גם כאשר החיפוש נערך בהסכמה, לשמור על מידה סבירה של הגינות כדי שלא לרמוס את כבוד האדם שבגופו נערך החיפוש, ואת פרטיותו, כאשר הדבר אינו מתבקש, ואינו הכרחי, לצורך החיפוש. כך עולה, ראשית לכל, ממקורות מורשת ישראל שעמדנו עליהן. יסוד היסודות לעקרון-העל של כבוד האדם הוא שהאדם נברא בצלם אלוקים, ומכוח תפיסת עולם זו, גם הוא עצמו מצווה הוא לשמור על כבודו, שהרי פגיעה בכבודו היא פגיעה בצלם האלוקים, ועל כך מצווה כל אדם, ואף האדם המבזה את עצמו. העיקרון הוא, כדברי בן עזאי (בראשית רבה, פרשה כד, ז): "דע למי אתה מבזה, בדמות אלוקים עשה אותו". ואין נפקא מינה בין ביזוי צלם האלוקים של חברו, לבין ביזוי צלם האלוקים של עצמו".
ובסוף דבריו הוסיף בהערה לדברי הירושלמי, שאינו גורס בסוגיה זו "גדול כבוד הבריות" אלא "גדול כבוד הרבים"²⁹, שהפגיעה היא בכבודו של כלל הציבור, ולא באדם הנפגע בלבד וממילא "יש בכך משום מעשה מופלג של ביזוי האדם, ואסור שהדבר ייעשה, אף בהסכמתו".
מסקנה זו עולה גם לנוכח האיסורים שהזכרנו לעיל, שאין אדם רשאי להתנות עליהם, ואפילו התנה – תנאו בטל, כדין "המתנה על מה שכתוב בתורה"³⁰.

פגיעה מידתית בזכות ל"תכלית ראויה"
ככל זכות אחרת, גם הזכות לכבוד אינה מוחלטת. במקרים מיוחדים, כשהדבר נועד ל"תכלית ראויה", כגון קביעת סיבת המוות לצרכים משפטיים או רפואיים, ניתן לפגוע בכבוד האדם ולנתח את גווייתו. ואולם בגלל שמדובר בחריג, יש להתיר את הפגיעה רק כשאין חלופה סבירה אחרת, וגם אז, רק "במידה שאינה עולה על הנדרש". בעוד שבניתוחי מתים לצורכי לימוד רפואיים, מקובלת הדעה שאין להם חלופה ראויה – כגון ניתוח בעלי חיים או "מודל" מלאכותי דמוי אדם או סימולציה ממוחשבת - הרי שלצורכי לימוד גוף האדם והחשיבות לשמור על בריאותו, יש להניח שניתן לעשות כן גם באמצעים אחרים.

סוף דבר
כבוד האדם הנו ערך חשוב מדי מכדי להופכו מטבע עובר לסוחר. אדם יסודו מעפר, וסופו לעפר, לא למוזיאון המדע. במכירת איברים, שאף היא אינה נקייה מספקות, קיימת לפחות תכלית ראויה של הצלת חיי אחרים. במקרה דנן, מדובר במיזם שאינו הכרחי, ויש חלופות שעשויות להשיג את מטרתו, גם אם בעוצמה פחותה יותר, אך תוך השמירה על כבוד האדם. אם אמנם תכלית התערוכה היא לעורר מודעות לבריאות האדם, ניתן להשיגה באמצעים הרבה פחות פוגעניים. הצגת גופות אדם כשהן מנגנות בגיטרה או משחקות בקלפים, מספקות אולי את יצר המציצנות הטבוע באדם, אך לא די בכך כדי להתיר את הפגיעה בכבוד האדם.
נוסיף עוד, כי גם הסכמת אדם שגופתו, או חלקים ממנה, יוצגו בתערוכה לאחר פטירתו לא תוכל להכשיר פעולה מעין זו. כמו במקרה של מכירת איברים, יש אנשים המוכנים, או אנוסים, לעשות מעשה פסול מסוים עבור בצע כסף, אך אין בהסכמתם כדי להכשיר את המעשה הפסול. יתר על כן: בהרבה מקרים, ה"ההסכמה" שניתנת, כביכול, מחיים, אינה הסכמה מרצון. לא אחת, מדובר באנשים מעוטי יכולת או רפי שכל, שבלית ברירה הסכימו למכור את איברי גופם, מחיים או לאחר מיתה, לצרכים שונים. מסיבה זו, קיימת גם בעיה אתית הן בשכנוע אדם למסור גופתו לשם הצגה בתערוכה, הן בהצגתה בתערוכה - אפילו ניתנה הסכמה כאמור³¹. לנוכח כל אלה, ראוי שהמחוקק הישראלי יעגן את חובת הקבורה בצורה מפורשת בחוק, ויתקין תקנות שימנעו ביזוי המת, שריפת גופתו או הצגתו בתערוכה³².

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

¹ על חופש המדע ומגבלותיו במשפט העברי, ראה בהרחבה: א' הכהן, 'התחיינה העצמות האלה?' – חופש המדע הארכיאולוגי, חופש הדת וכבוד האדם", מאזני משפט ד [=ספר שאקי], נתניה תשס"ה, עמ' 260-219.
² על התערוכה ומרכיביה, ראו גם: K?rperwelten – Einblicke in den Menschlichen K?rper, Mannheim, 1997. תודתי נתונה לידידי פרופ' מיכאל טל, שהמציא לידי עותק של פרסום זה.
³ לעניין זה, ראה בהרחבה: מ' אֵלון, כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל (ירושלים תש"ס).
⁴ לעניין זה השפעות רבות משמעות במגוון סוגיות, כגון לעניין ניתוחי מתים. ראה: א' הכהן, "משפט ורפואה: בין אנטומיה של חוק לפתולוגיה של יחסי דת ומדינה", שערי משפט 5 (תש"ס) עמ' 221-189. וכך לעניין השתלת איברים מגוף מת.
⁵ ראה לדוגמה: ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1991); בג"צ 5688/92 ויכסלבאום נ' שר הביטחון, פ"ד מז(2) 812 (1993). לאחרונה הועלו ספקות עקרוניים באשר לתחולת הזכות ל"כבוד האדם" על מת, אך בדברים שנכתבו יש התעלמות ממסכת הערכים היהודיים, שלצד הערכים הדמוקרטיים מהווה את הבסיס לכל דיון על "כבוד האדם" במדינת ישראל. ראה: מ' בירנהק, "זכויות המתים וחופש החיים", עיוני משפט לא (תשס"ח), עמ' 114-57.

⁶ אף על פי שרש"י מדבר ב"ישראל", לנוכח הטעם של "זלזול מלך" וביזוי צלם אלהים, נראה שהוא הדין בכל אדם, יהודי כשאינו יהודי. ראה להלן. וראה דברי האברבנאל על אתר, שתמה, לפי טעם זה, מדוע לא תיאסר התלייה, ואפילו לשעה קלה, והרי זלזולו של מלך היא.
⁷ עמדה אחרת מוצגת בדברי אבן עזרא על אתר, ולפיה טעמו של דבר "איננו לכבוד המת, רק לכבוד הארץ". וראה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית (ירושלים תשס"ו), ערך "נתוח המת", כרך ה, עמ' 633, ובהערות 325-320.
⁸ פירוש אחר המובא בתלמוד הוא שחובת הקבורה היא "משום כפרה", המתקיימת רק אם נקבר האדם כהלכה, אך לא נעסוק בה כאן.
⁹ וכן פסק גם הרמב"ם: "אם ציווה שלא ייקבר – אין שומעין לו, שהקבורה מצווה" (הלכות אבל, פרק יב, הלכה א).
¹⁰ כסף משנה, הלכות אבל, פרק יב, הלכה א. והוא מציין גם לדברי הרמב"ם: "שכיב מרע שציווה ואמר... אל תקברוני מנכסיי – אין שומעין לו, שיחוס על ממון בניו ויפיל עצמו על הציבור, שאסור להניחו בלא קבורה, אלא כופין את היורשין לקוברו מנכסיו" (הלכות זכייה ומתנה, פרק יא, הלכה כד). וראה עוד אנציקלופדיה תלמודית, ערך כבוד המת, כרך כו, עמ' תקמב-תקנד. למען הסר ספק, נוסיף כי טיעונים שנשמעו בזכות התערוכה, תוך התבססות על חניטת יעקב ויוסף אינם כלל רלוונטיים לענייננו. באותם מקרים, הובאו הגופות לקבורה מיידית לאחר חניטתן, ולא הוצגו לעין כל בתערוכה, ומכל מקום יש מחכמי ההלכה שאוסרים אפילו פעולה זו. קל וחומר, כאשר איברים פנימיים מוצאים מן הגופה לשם חניטתה. ראה: א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך "חניטה", כרך ג (ירושלים תשס"ו), עמ' 543-529.

¹¹ ראה חזקוני על אתר: "יאמר: אם הקל [=הנידון למוות] במצוות הקב"ה, כבר נטל במיתה את שלו, ודי לו בה, למה נתלה?". על עקרון המידתיות במשפט העברי, ראה גם: א' הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע, ויקרא, תשס"ט, גיליון מס' 342.
¹² הרבה מחכמי ההלכה סבורים שאיסור הלנת המת חל גם על לא יהודים. ראה שו"ת שואל ומשיב, מהדורא תניינא, סימן קנא. וראה מהרש"א, חידושי אגדות לסנהדרין מו ע"ב, ד"ה לשני אחים.
¹³ ראה י' דינשטיין, דיני מלחמה, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 157.
¹⁴ ראה למשל דברי הרמב"ם: "שציוונו לקבור הרוגי בית דין ביום שנהרגו וכו' ולשון ספרי: 'כי קבר תקברנו' - מצות עשה. והוא הדין בשאר מתים. רוצה לומר שנקבור כל מתי ישראל ביום מותם" (ספר המצוות, מצווה רלא).
¹⁵ והוסיף רש"י: "שהיו הכל מקלסין אותו, איש חסיד שקובר את הרוגיו" (מל"א יא, טו).
¹⁶ ראויים לציון דברי ר' ישראל ליפשיץ, בעל "תפארת ישראל", על אתר: "מדסיים בסיפא [=בסוף המשנה] 'חביבין ישראל', שמע מינה רישא בכל מין האדם מיירי [=מדבר], ורוצה לומר אפילו בעכו"ם. וכן הראייה דמקרא [=מן הפסוק] ד'עשה את האדם', הרי בעכו"ם נמי מיירי [=מדבר גם כן], דלבני נח נאמר. וגם מלך העי והחמישה מלכים שתלה יהושע הורידם קודם הערב". וראה דבריו המאלפים ב"בועז", שם.
¹⁷ לדעות חולקות, ראה גשר החיים, חלק ב, פ"ב ד; הרב נ' אורטנר, "קבורת חללי אויב", תחומין ד (תשמ"ג), עמ' 107-98.
¹⁸ בגלל הכלל שאין "להתנות על דבר שבתורה", כשמדובר באיסור. והמתנה על מה שכתוב בתורה – תנאו בטל.
¹⁹ שאלה זו זכתה לעיון רב בסוגיית השתלת איברים מן המת, שגם בה מופקת טובת הנאה מן המת. לסוגיה זו, ראה בהרחבה: א' שטינברג (לעיל, הערה 7), עמ' 561 ואילך.
²⁰ עבודה זרה כט ע"ב.
²¹ ר' יהונתן איבשיץ, בינה לעתים (ירושלים תשל"ג), הלכות יום טוב, סוף פרק א, יב, ע"א; התשובה מצוטטת גם בשו"ת בנין ציון, סימן קכ. תודתי נתונה לד"ר יחיאל בר אילן שהפנה שימת לבי למקור חשוב זה.
²² כוונתו היא לרבי אלחנן הנלי קירכהן, בעל "שמחת הנפש", ספר מוסר פופולארי שזכה לכמה מהדורות ותורגם ליידיש. המחבר נמנה עם בני חוגו של ר' יהונתן אייבשיץ, והלה כותב עליו בספרו יערות דבש, חלק א, דף עא: "ואפילו נשים ובתולות חובה עליהם לקרות בכל יום ספרי מוסר הנדפסים בלשון אשכנז כגון שמחת הנפש".
²³ אכן, יש הסוברים שאין איסור בעצם הצפייה בגופת מת. ראה: חזון איש, הלכות אבלות, רח, ז; שו"ת מחנה חיים, יורה דעה, חלק ב, סימן ס.
²⁴ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמט, סעיף א; ריטב"א, כתובות ס ע"א, ד"ה יכול יהא ועוד. לדיון נרחב ביותר בסוגיה זו, ראה שדי חמד, כללים, מערכת המ"ם, כלל קג.
²⁵ פתחי תשובה, יורה דעה, סימן שמט, ס"ק א; ט"ז, שם, ס"ק ג; שו"ת היעב"ץ, חלק א, סימן מא; וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך גוי, עמ' שנח, הערות 142-140; שו"ת יביע אומר, חלק ג, יורה דעה, סימנים כ-כג; א' שטינברג (לעיל, הערה 7), ערך גוי, כרך ב, עמ' 478, הערה 214.
²⁶ לדעות החולקות, ראה משנה למלך, הלכות אבל, פרק יד, הלכה כא; שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן פט; שו"ת הרדב"ז, סימן תשמא, תתקעט; ובשאר מקורות שציין שטינברג (לעיל, הערה 25), עמ' 477 והערה 212 שם.
²⁷ על מקומם החשוב של הבגדים בעולמה של מורשת ישראל, ראה: מ' ויגודה, "הלבוש במשפט ובהלכה", פרשת השבוע, צו, תשס"ד, גיליון מס' 161, והמקורות שצוינו שם.
²⁸ אפשר שיטען אדם שהצגת אדם במוזיאון אינה דומה להצגתו ב"רשות הרבים", כפי שהיה בפס"ד גואטה, ויש להבחין בין המקרים. ברם, דומה שטיעון זה אינו עומד במבחן הביקורת. בעניין שלפנינו, לנוכח הערכים שמדובר בהם, שנזכרו לעיל, אין לקבוע את "רשות הרבים" לפי המבחן הקנייני אלא לפי המבחן ה"תכליתי" – התכלית שבמוקד האיסור. בעניין זה יש חשיבות להיקף המבקרים בתערוכה ומטרתה. כפי שמתגאים מארגני התערוכה, מיליוני אנשים ברחבי העולם כבר ראו אותה, ורצונם הוא שגם בישראל יצפו בה כמה שיותר אנשים. לעניין זה, ראה גם את ההגדרה שניתנה למונחים "רשות הרבים" ו"בפומבי" שבסעיפים 34כד ו-349(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; ת"פ (שלום אשדוד) 1454/92 מד"י נ' וירטגיים, מפי השופט ח' נחמיאס (לא פורסם); ת"פ (ירושלים) 4726/07 מדינת ישראל נ' טרמינל טווינטי וואן בע"מ, מפי השופטת ת' בר-אשר-צבן, לעניין החוק הפלילי וחוק איסורי חמץ, שיש לפרשם לטובת הנאשם במקרי ספק (לא פורסם). ראה גם פ/1091/17, הצעת חוק העונשין (תיקון – התערטלות בפומבי), התשס"ו-2006.
²⁹ ירושלמי כלאים, פ"ט ה"ב, לב ע"א. יושם אל לב שבמשפט העברי יש הבחנה בין "כבוד הבריות", "כבוד הרבים" ו"כבוד הציבור", ואכמ"ל.
³⁰ לעניין זה, ראה: הרב ח"ד הלוי, "תרומת הגוף למדע לאחר מיתה", תחומין ה (תשמ"ד), עמ' 247-244.
³¹ על הפן האתי, ראה בהרחבה: Y. M. Barilan, "Bodyworlds and the Ethics of Using Human Remains: A Preliminary Discussion", Bioethics 20 (2006), pp. 232-248.
³² לעניין זה ראה: מ' ויגודה, "לשרפת גופות בהלכה ובמשפט", פרשת השבוע, אמור, תשס"ו, גיליון מס' 250.

---

---