מבוא
נשאלת השאלה: האם מעשה איסור הנמשך תדיר חמור יותר מאיסור שנעשה ברגע אחד ונפסק? האם אדם המתמיד בהתנהגות אסורה לאורך זמן משמעותי עובר על איסור אחד בלבד או שמא הוא עובר על מספר איסורים זהים אך נפרדים שכל אחד מהם מהווה חוליה בשרשרת התנהגותית אסורה?
התלמוד אינו מדבר לכאורה בקול אחד בשאלה זו.
מחד גיסא, במסכת ראש השנה, התלמוד קובע שמי שנדר להביא קרבן ועבר הזמן הקצוב להבאתו ולא הביאו, איסורו מתחדש בכל יום. וזה לשונו¹:

אמר רבא: כיון שעברו עליו שלושה רגלים בכל יום ויום - עובר בבל תאחר².

כלומר, רבא סבור שהאיסור מתחדש פעם אחר פעם, יום אחרי יום ושיש להתנהגות הנמשכת משמעות פלילית מרחיקת לכת. בכל יום ויום נזקפת לחובתו של הנודר עברה חדשה. מכאן שיש להבחין בין מעשה נמשך ומעשה רגעי, שהסתיים ואיננו עוד.
מאידך גיסא, במסכת בבא מציעא, נאמר בתלמוד בעניין איסור הלנת שכר המוזכר בפרשתנו, שמעסיק שאינו משלם את שכרו של הפועל בזמנו עובר על איסור הלנת שכר שכיר ושנזקפת לחובתו עברה אחת בלבד בכל תקופת הלנת השכר. וזה לשונו:

מה תלמוד לומר "[לא תלין פעולת שכיר] עד בוקר"? מלמד שאינו עובר אלא בוקר ראשון בלבד³.

מדברי התלמוד ברור כי האיסור אינו מתחדש כלל, אף אם המעסיק נמנע מלשלם לפועל את שכרו במשך זמן רב, וההחזקה במעשה האיסור או בהתנהגות האסורה אינה יוצרת עברות חדשות בכל פרק זמן. ונשאלת השאלה: מהי ההבחנה בין איסור "בל תאחר", המתחדש בכל יום, ובין איסור "לא תלין פעולת שכיר", הנמשך ואינו מתחדש?

גישת המאירי: אירוע מנתק כתנאי להתחדשות האיסור
רבי מנחם המאירי (פרובנס, המאות הי"ג-י"ד) עומד על הבחנה מהותית בין שני האיסורים:

ואף על פי שהכובש שכר שכיר פירשו בבבא מציעא מכיוון שעבר עליו בקר ראשון שוב אינו עובר עליו, פירשו בו הטעם מפני שאין הלילות נפסקות מימים לחיוב זה, שהרי חובה עליו לפרעו בלילה כביום, וכן בכל דבר של צדקה. אבל קרבן, שאין זמן הקרבתו בלילה, נמצא שמתחדש עליו הלאו בכל יום⁴.

מדברי המאירי נראה כי לצורך התחדשות האיסור, יש למצוא נקודת שבירה במועד החיוב היוצרת את התפלגות האיסור. באיסור שזמנו לשיעורים, שבמועד מסוים נפסק החיוב, כאשר מסתיים פרק זמן החיוב מתנתק האיסור ומסתיים, ומשמגיע פרק הזמן הבא, הוא מתחדש כאיסור חדש. כך, לדברי המאירי, חובת אדם שהתחייב להביא קרבן מתחדשת בכל בוקר (בגלל העובדה שהלילה מנתק את החיוב הקודם, כיוון שהלילה אינו זמן חיוב בקרבנות) ובכל בוקר עובר על איסור חדש של בל תאחר. לעומת זאת, מי שנודר לתת צדקה, שזמנה אין לו שיעור, והוא נמשך ביום ובלילה, האיסור אינו אלא רצף אחד בלבד, ובהיעדר נקודת שבירה לרצף האיסורי, הוא אינו מתחדש.
על פי סברה זו, ניתן להבין את דברי התלמוד במסכת בבא מציעא בעניין שכר שכיר. כיוון שחובת תשלום השכר אינה פוקעת והיא מהווה למעשה חובה רצופה המוטלת על המעסיק, הרי שבהיעדר נקודת שבירה של החיוב - האיסור נמשך על פני כל מועד החיוב כיחידה אחת.
ברור שהחזקה באיסור לאורך זמן רב אינו כהחזקה בו זמן מועט, כיוון שהחזקה באיסור והתמדה בו מעמיקה אותו, אך אין בה כדי ליצור חיוב חדש ונפרד מקודמו.
הבחנה זו של המאירי מובנת היטב אף לעניין מצוות מילה שהרמב"ם אומר עליה:

כל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצוות עשה⁵.

כיוון שמצוות מילה זמנה ביום, ולא בלילה, הלילה מפסיק את החובה, ובבוקר יום המחרת נוצרת חובה חדשה שביטולה הוא עברה בפני עצמה. ברור אם כן מדוע ביטול המצווה נחשב כמתחדש בכל יום ויום.

גישת הריטב"א: איסור הלנת שכר כחריג לכלל
לריטב"א, רבי יום טוב מסבליה (ספרד, המאה הי"ד), גישה שונה מזו של המאירי. וזה לשונו:

וכן הדין בצדקה. כל היכא דקיימי עניים אפילו לאלתר כל שעה עובר עליו. וכן בנשבע סתם לתת לחבירו ולא קבע לו זמן, כיון שספק בידו לעשות ולא עשה, עובר בכל שעה לאו דלא תאחר⁶.

לדעת הריטב"א, דין אחד להפרת חיוב להביא קרבן ולהפרת חיוב לתת צדקה. לדעתו, אף מי שנתחייב לתת צדקה ולא נתנה, חיובו אינו נמשך, אלא מתחדש⁷. חוזרת אפוא השאלה, מה השוני בין דין "לא תאחר לשלמו", המתחדש על פי דברי התלמוד במסכת ראש השנה, וכמוהו אף מצוות המילה, לעומת דין "לא תלין פעֻלת שכיר", שהתלמוד אומר עליו במסכת בבא מציעא שהמעסיק עובר עליו פעם אחת בלבד.
ואכן, לדעת הריטב"א, איסור הלנת הוא ככל הנראה חריג שמקורו בלימוד מיוחד הממעט דין זה מלהתחדש שוב ושוב. וזה לשון התלמוד במסכת בבא מציעא:

תנו רבנן. ממשמע שנאמר: "לא תלין פעולת שכיר איתך", איני יודע שעד בוקר? מה תלמוד לומר "עד בוקר"? מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד⁸.

נמצא שלפי שיטה זו, בהיעדר לימוד מיוחד, איסור "לא תלין" הוא איסור מתחדש כפי שסבר רבא בדין "לא תאחר".
ואמנם נחלקו הראשונים⁹ בשאלה אם על דין "ביומו תתן שכרו", הצד החיובי של איסור הלנת שכר, עובר המעביד בכל יום ויום או שאף על דין זה אינו עובר אלא רק בבוקר ראשון. נראה שמחלוקת זו תלויה בהבנת הסוגיה על פי דברי המאירי או הריטב"א: לדברי המאירי, הלומד כי במקום שהחיוב אינו מפסיק אין מקום להתחדשות העברה, מובן יהיה כי אף דין "ביומו תתן שכרו" אינו מתחדש. אך לשיטת הריטב"א, שיש לימוד מיוחד הממעט את "לא תלין" מלהתחדש, מיעוט זה הוא רק על מצוות "לא תלין", אך מצוות "ביומו תתן שכרו" מתחדשת.

נפקויות מעשיות בין השיטות
בדרך שנוקט הריטב"א כלפי התחדשות האיסור או החיוב, נוקטים גם פוסקים אחרים. כך לדוגמה, לעניין חיוב ביעור חמץ בערב פסח, פוסק להלכה הרב ישראל מאיר הכהן (פולין, המאה הי"ט-כ), שאדם "עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מצוות 'תשביתו'"¹⁰.
זו גם עמדתו של רבי יוסף באב"ד (פולין, המאה הי"ח) בעל "מנחת חינוך" והוא מעלה על פיה נפקות מעניינת¹¹. כעיקרון גדר חובת האדם לקיים מצוות עשה העולה לו ממון היא עד חומש מממונו. דרך משל, הקונה אתרוג כדי לקיים בו את מצוות עשה ליטול ארבעה מינים, אינו חייב לקיים את המצווה אם ארבעת המינים עולים בשוק יותר מכדי חמישית מרכושו¹². האם הוא הדין במצוות ביעור חמץ בערב פסח?¹³ האם גם שם, אין אדם צריך להוציא לצורך הביעור יותר מחמישית מממונו?
לדעת הרב באב"ד, מאחר שהחיוב לבער את החמץ מתחדש בכל רגע ורגע, אפשר שדינו חמור יותר ממצוות עשה שאין מבטלים אותה אלא לשעתה, ולפי זה אפשר שחובה על אדם להוציא לקיומה את כל ממונו, כדין מצוות לא תעשה¹⁴.
ברור שאין מקום להתלבט בכך אם נוקטים כשיטת המאירי. לשיטתו, מאחר שאין אירוע מנתק, הרי שמצוות ביעור חמץ אינה מתחדשת, ואין להוציא אפוא לקיומה בערב הפסח יותר מחמישית מן הנכסים, כדין כל מצוות עשה¹⁵.
כיוצא בזה: האם אדם החונה במקום אסור כמה ימים, עובר עברה אחת או עברות נפרדות? נראה שלפי המאירי הסובר שאירוע מנתק הוא הזָרָז ליצירת בידול העברות, יש להבחין: אם החנייה באותו מקום אסורה בזמנים מסוימים דווקא, כגון ביום ולא בלילה, הרי בכל יום מתחדש האיסור ונוצרת עברה חדשה. לעומת זאת, אם החנייה אסורה באופן רציף, העברה נמשכת ונחשבת עברה אחת בלבד.

מועד התחדשות האיסור לשיטת הריטב"א
והשאלה עולה: מהו מועד התחדשות האיסור לשיטת הריטב"א, כשאין מדובר באירוע היוצר את האיסור החדש, וזה מתחדש מאליו על ציר הזמן: בכל יום? בכל שעה? בכל רגע?
בעוד שבדברי הגמרא במסכת ראש השנה אומר רבא כי "בכל יום ויום עובר בבל תאחר", הריטב"א גורס שהוא "עובר בכל שעה לאו דבל תאחר".
רב יעקב אטלינגר, בעל "ערוך לנר" (גרמניה, המאה הי"ט), העומד על השוני בין לשון הגמרא במסכת ראש השנה ("כל יום ויום") ובין לשון הריטב"א ("כל רגע"), סבור שעובר בכל רגע ורגע. ולעניין הלשון שהגמרא נוקטת, "בכל יום", הוא אומר:

הא דלא קאמר רבותא טפי [=חידוש גדול יותר] דבכל שעה ושעה עובר, יש לומר דלא מצי למימר הכי משום דאיכא [=לא יכול היה לומר כך משום שיש] שעות שאינו עובר, כגון בלילה¹⁶.

לא כן דעתו של הרבי מסוכצ'וב, הרב אברהם בורשטיין בעל "אבני נזר" (פולין, המאה הי"ט). וזה לשונו:

דכל יום זמן אחד, מה שאין כן יום אחר. וראיה לזה מדברי הש"ס ראש השנה: "כיוון שעברו שלושה רגלים - בכל יום ויום עובר בבל תאחר", לא אמר בכל שעה עובר בבל תאחר דלא הוי איחור אלא ביום. וכן לשון הרמב"ם בהלכות מילה¹⁷.

לדעתו, רבא דייק בלשונו "כל יום ויום", כיוון שכל יום זמן אחד הוא, ואי אפשר לפצל את האיסור ליחידות חיוב קטנות יותר מיחידה יומית.

המשפט הישראלי
פרופ' פלר¹⁸ סבור שההבחנה בין עברה נמשכת כיחידה אחת ובין עברה נמשכת מתחדשת אינה הבחנה לוגית אלא טמונה בפיענוח לשונו של המחוקק וכוונתו בה. עברות המותנות במשך זמן שהמחוקק רצה שיתחדשו מובנות כן בבירור מלשון החוק, כגון החוק בדבר מי שאינו מקיים צו הריסה:

נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206 בתוך המועד שקבע בית המשפט דינו - מאסר שנה. ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה¹⁹.

אבל במקרים אחרים המחוקק קובע שיעורים אחרים להתחדשות האיסור, כגון בחוק שכר מינימום²⁰:

מעביד שאינו מקיים את חובתו לפי סעיפים קטנים (א), (ג)(1) או (2), ואיננו פטור לפי סעיף קטן (ג)(3), דינו - הקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, וקנס נוסף כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל שבוע שבו נמשכת העבירה מיום שמפקח עבודה הודיע למעביד בכתב כי הוא אינו מקיים את חובתו לפי סעיף זה.

פלר סבור שהסעיף קובע הן את עצם התחדשות העברה הן את מועד התחדשותה. לדעתו, קביעה זו היא שרירותית, ולשון החוק היא אבן הבוחן היחידה לקביעה אם מדובר בעברה נמשכת או מתחדשת²¹. הרקע לדעה זו היא הביקורת שמביא פלר כלפי פיצול העברות.
בעניין עלפי²², אימץ השופט לוין את ההגדרה שטבע פרופ' פלר. ואלה דבריו:

הדוקטרינה של העבירה הנמשכת מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת... לאחר שבסיסה ה'איכותי' הושלם היא הולכת ותופחת מבחינה "כמותית", ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא "מבשילה", כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. אך היא אינה חדלה להיות עבירה אינטגראלית ויחידה, שבגדרה לא ניתן לגזור את דינו של הנאשם אלא פעם אחת. דוקטרינה זו מונעת את התוצאה הבלתי רצויה של פיצולה של מערכת עובדתית אחת באופן מלאכותי לעבירות נפרדות²³.

סיווגן של עברות אלה כעברה נמשכת אחת יוצר נפקות הן לעניין העונש הן לעניין הסמכות הטריטוריאלית. היא עשויה להשפיע כמובן גם על עניין ההתיישנות; כשהעברה נמשכת ואינה מתחדשת, מניין תקופת ההתיישנות מתחיל רק "כאשר אירע מאורע המנתק את רציפותה"²⁴.
גישה שונה נקט לא מכבר בית המשפט המחוזי²⁵ כשקבע כי אף על פי שנעברה עברה נמשכת על דיני התכנון והבנייה, ניתן יהיה להעמיד לדין את הנאשם שנית בגין תקופה אחרת של ביצוע העברה, אף על פי שכבר עמד לדין בגינה. כתב האישום הוגש נגד הנאשם בבית משפט השלום בגין המשכת העברה שעמד לדין בגללה בראשונה. בערעור לפני בית המשפט המחוזי על הרשעתו שנית, קבע בית המשפט שהעמדתו לדין נעשתה על פי חוק ושלא חל בעניינו סייג הסיכון הכפול, הן משום שההעמדה לדין וגזר הדין שניתנו בפעם הראשונה יצרו אירוע מנתק, הן משום שניתן לקבוע שמדובר בעברה מתחדשת. וזה לשונו:

כתב אישום חדש, המוגש נגד נאשם בשל הימשכות המעשה נשוא העבירה הנמשכת המיוחסת לו, אינו מסתמך על אותן עובדות שבגינן הוגש כתב האישום הקודם. כמובן, קיימת חפיפה בין חלק מן העובדות שמקימות את ה"מעגל העברייני החדש" לבין אלו שהקימו את הקודם. אך החפיפה אינה מלאה. עובדה מהותית ביותר הינה שונה. מדובר במעשה (או מחדל) שנעשה בתקופה אחרת. מעשה בית דין מגן על נאשם מפני אישום המסתמך על אותן עובדות, ולא מפני אישום בשל מעשה שנעשה בזמן אחר, או בשל המשך המעשה, שהוא בגדר עובדה חדשה.

בעוד ובעניין עלפי קבע בית המשפט כי העברה אינה מתחדשת, הרי שבפסק הדין האחרון המוצג כאן נוטה בית המשפט לראות זאת באור אחר. נראה אפוא כי חסרה אחידות בפסיקת בתי המשפט בכל הנוגע לשאלות העברות הנמשכות. האם עברות אלו מתחדשות אחת לתקופה, אם לאו? אמנם, כאשר ישנו אירוע מנתק, כדוגמת הגשת כתב אישום או הרשעה, מוסכם כי ניתן יהיה לראות בקטע הזמן שמהאירוע המנתק ואילך - כעברה נפרדת הראויה לענישה בפני עצמה, וכך ראה זאת אף בית המשפט המחוזי בענייננו.
כאשר המחוקק אינו קובע את מועד ההתחדשות, וכאשר לא ניתן להיאחז באירוע מנתק שייצור הפרדה יזומה בין קטעי הזמן השונים, מתלבט בית המשפט בשאלה אם האיסור מתחדש מעצמו, באופן אוטומטי, ואם כן - אימתי. נראה שדברי הראשונים שסקרנו לעיל, מייצגים נכוחה את הדעות השונות בפסיקת בתי המשפט בימינו אנו.
יישום שיטת המאירי - המאבחן בין איסור רצוף בזמן ובין איסורים מקוטעים - עשוי להוות פתרון מעניין לסוגיית בידול האיסורים. בדרך זו ניתן יהיה להבדיל בין שתי משפחות איסורים. כאשר האיסור נמשך באופן רציף - אזי גם העברה הינה מקשה אחת. אולם, כאשר האיסור מקוטע על ציר הזמן (כדוגמת חניה אסורה בשעות מסוימות), הרי שהסנקציה שבצד האיסור תתחדש כאשר האיסור מחיל את עצמו מחדש.

הערות:

* עורך דין, מוסמך למשפטים מאוניברסיטת בר אילן, מרצה בקריה האקדמית אונו.

¹ ראש השנה ו ע"ב.
² יש המחלקים בין מצוות "עשה" ומצוות "לא תעשה". בעוד שמצוות "עשה" אינה מתחדשת, והמבטל אותה עבר פעם אחת בלבד, הרי שכלפי איסור "לא תעשה", החיוב מתחדש בכל פרק זמן. כך ניתן להבין גם מדברי רבא, המבחין בין לאו "לא תאחר", שעובר עליו בכל יום ויום, אך "כיוון שעבר עליו רגל אחת עובר בעשה", וזו אינה מתחדשת בכל יום. ראה פני יהושע, ראש השנה ד ע"א. וראה דברי מהרצ"ח [רבי צבי הירש חיות], על הסוגיה בראש השנה. וראה ספר השיב משה, יורה דעה, סימן מח, באמצע תשובתו.
³ בבא מציעא קי ע"ב.
⁴ בית הבחירה, ראש השנה ו ע"ב.
⁵ רמב"ם, הלכות מילה, פרק א, הלכה ב. בעניין זה השיג הראב"ד בחריפות על הרמב"ם בשאלת חיוב כרת על כל יום ויום, אך אין מחלוקת ביניהם בשאלת התחדשות ביטול המצווה בכל יום.
⁶ חידושי הריטב"א, שם.
⁷ יש לשים לב שדברי הריטב"א הם שהחיוב מתחדש "בכל רגע" ולא "בכל יום", כדברי רבא בראש השנה. ועוד נדון בעניין זה בהמשך דברינו.
⁸ בבא מציעא קי ע"ב.
⁹ ראה שיטה מקובצת, בבא מציעא קי ע"ב.
¹⁰ משנה ברורה, סימן תמג, סעיף א, ס"ק א. זו גם עמדתם של פוסקים אחרים לעניין איסור "בל יראה ובל ימצא" לפיו אסור לאדם להחזיק חמץ ברשותו בפסח. ראה דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר: "דבלאו הכי כל רגע ורגע עובר על בל יראה ועשה דתשביתו על החמץ המעורב" (פסחים כט ע"א, אות כח, ד"ה והנראה). וראה גם דברי חתם סופר: "כיון דבל יראה חמיר ועובר כל רגע ורגע" (חולין ג ע"ב).
¹¹ מנחת חינוך, מצווה ט, סוף אות ג.
¹² זאת בניגוד לאיסור לא תעשה, שאינו מוגבל בסכום מסוים, והאדם חייב אף לאבד את כל ממונו כדי להימנע מלעבור על איסור אחד מן התורה. אך במצוות עשה, החובה היא רק עד חמישית מממונו. ראה הגהת הרמ"א: "ומי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת - אין צריך לבזבז עליה הון רב. וכמו שאמרו: המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת. ודוקא מצות עשה. אבל לא תעשה - יתן כל ממונו קודם שיעבור" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרנו, סעיף א).
¹³ השאלה היא כמובן רק ביום י"ד בניסן לאותן שיטות לפיהן איסור הלאו ("בל יראה ובל ימצא") אינו חל אלא מיום ט"ו בניסן (על המחלוקת בעניין מועד תחולת הלאו, ראה משנה ברורה, שם). משחל איסור הלאו אין ספק שלקיומו נדרש אדם להוציא את כל רכושו. ראה לעיל, הערה 12.
¹⁴ כך ניתן להסיק, לדעתו, בהיקש מדברי הר"ן (יומא ד ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה וגרסינן), לפיהם בפיקוח נפש עדיף לעבור פעם אחת על איסור חמור (איסור סקילה) מאשר לעבור פעמים רבות על איסור קל (איסור לאו).
¹⁵ ואכן כך נקט, על פי שיטת המאירי, שו"ת בצל החכמה, חלק ד, סימן עא: " לגבי עשה דתשביתו לפי מה שכתב המאירי הנ"ל, נהי דכל זמן שלא השבית חמצו קאי כל רגע בעשה דתשביתו, מכל מקום אינו עובר על עשין הרבה, רק העשה שחלה עליו בתחילה כשהגיע זמן ההשבתה נמשכת חיובה עד אשר יבער חמצו או עד שיעבור חג הפסח... על כן לדעת המאירי אינו צריך לפזר כל ממונו עבור קיום עשה זו".
¹⁶ ערוך לנר, ראש השנה ו ע"ב, ד"ה בגמרא בכל יום ויום.
¹⁷ שו"ת אבני נזר, אורח חיים, סימן תקו, אות י.
¹⁸ ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ג, עמ' 192.
¹⁹ סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה–1965.
²⁰ סעיף 6ב(ד) לחוק שכר מינימום, התשמ"ז–1987. וראה: סעיף 92 לחוק הדואר, התשמ"ו–1986; סעיף 13 לחוק שירותי תיירות התשל"ו–1976; סעיף 61 (ג) לחוק העונשין. סעיף 94 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו–1975, קובע: "לא הגיש החייב במס במועד דו"ח שיש להגישו לפי חוק זה יהא חייב בקנס פיגורים של 177 שקלים חדשים לכל שבועיים או לחלק מהם".
²¹ פרופ' פלר מציג דעה נוספת לפירוש לשונו של סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. אמנם הסעיף קובע במפורש קנס "לכל יום נוסף של עבירה", אך אין הכרח להבין זאת כהתרחשות של עברות רבות על דרך התחדשותן אלא כדבריו שם כ"ביטוי, במישור העונשי בלבד, להערכה הנורמאטיבית של החמרת מידת האנטי-חברתיות הטמונה בעבירה, עם תפיחתה הכמותית ככל שהיא נמשכת בזמן" (עמ' 192). יחד עם זאת, קשה להסביר כיצד ניתן ליישב עברה שאינה מתחדשת עם סנקציה המתחדשת מדי יום. על כן, נראה שיש לדבוק בגרסה הקובעת שמלשון הסעיף עולה שהעברה מתחדשת.
²² רע"פ 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 326 (1983).
²³ שם, עמ' 330–331.
²⁴ שם, עמ' 331.
²⁵ ע"פ (י-ם) 9159/05 יצחק כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם. ניתן ביום 12.12.2006).

---

---