|
|
|
על מעמדו של הנפגע בהליך הפלילי
"עין תחת עין" – ממש או ממון?
דוד ניסני *
פרשת אמור, תשס"ט, גיליון מס' 347
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
התורה עוסקת כמה פעמים בדינו של מי שפוגע בגופו של זולתו וקובעת:
הפער בין מה שנאמר בתורה שבכתב לבין ההלכה בתורה שבעל פה מעלה מאליו את השאלה: הניתן ליישב את דברי חז"ל עם פשוטו של מקרא? ועוד. מדוע התורה, שהאריכה כל כך במתן דוגמאות לעיקרון "עין תחת עין", אינה אומרת שאין מדובר בענישה גופנית אלא בפיצוי כספי. בשאלה זו עסקו מפרשים רבים, ראשונים כאחרונים. הצד השווה לכל המפרשים2 הוא שהתורה שבכתב קובעת את העונש האידאלי, אך אינה מחייבת למצות את הדין ואינה מיישמת אותו הלכה למעשה, ורק התורה שבעל פה קובעת את העונש הלכה למעשה. לשון אחר. מטרת המקרא ללמד עד כמה חמורה היא הפגיעה בגופו של אדם ולהמחיש את העיקרון ששום תשלום כספי אינו יכול לפצות לגמרי את הנפגע, והתורה שבעל פה מסדירה את המצב המשפטי הנוהג3. והיו מי שאמרו גם שהתורה שבעל פה מבטאת אף היא את חומרת המעשה באמרה שמי שחיסר איבר של זולתו "ראוי לחסרו אבר". לדבריהם, הכתוב "עין תחת עין" נותן את אותותיו הלכה למעשה בכמה הלכות בתורה שבעל פה, ולמעשה יש לראות בתשלום הנזק והצער המושת על החובל עונש פלילי, ולא פיצוי אזרחי4.
אף על פי כן, נראה שאין בהסברים הללו כדי להעלות ארוכה לקושייתנו, שכן הן מלשון הפסוקים הן מהקשרם המשפטי המובהק עולה בבירור שהתורה קובעת נורמה משפטית מחייבת ולא נורמה מוסרית גרידא5.
להלן אבקש להציע גישה אחרת לפתרון הבעיה, המבוססת על גישת המשפט העברי בשאלת מעמדו של מי שנפגע בהליך הפלילי ובשאלת מוסד הכופר.
מעמדו של הנפגע בדין הפלילי
החוק הישראלי, בדומה לשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית ושיטות משפט מערביות אחרות, אינו מקנה לנפגעי עברה מעמד של ממש בהליך הפלילי: הוא אינו יכול ליזום פתיחת חקירה בעניינו; הוא אינו מעורב בהגשת כתב האישום; ואין מתייעצים אתו בהכרעת הדין6. לעומת זאת, המשפט הערבי בכלל, והמשפט הבדואי בפרט, מקנים מעמד נכבד בדין הפלילי לנפגע ולמשפחתו. במשפט הבדואי, הנפגע מביא את העבריין לדין. ולא זו בלבד, אלא שהוא ומשפחתו אחראים להעניש את העבריין ולנקום את נקמת הנפגע7. אין כאן מקום לעמוד על יתרונותיה וחסרונותיה של כל שיטה8, ורק נעיר שדומה ששיטות המשפט נובעות מאופיין של החברות. בחברה שבטית, שהפרט מוצא את מקומו במסגרת המשפחתית, יש ערבות הדדית בין בני המשפחה בעניינים רבים. בחברה זו יודע כל אחד מבני המשפחה שאם יפגעו בו אחרים, תדאג המשפחה להענשת העבריין ותדרוש את דמו. ההרתעה המונעת את העבריינות מושגת אפוא על ידי המשפחה, ואין צורך בשלטון מרכזי שיתערב בעניין. נוסף על זה, החברה השבטית נוטה לביזוריות יתר ואי אפשר לקיים בה שלטון מרכזי האחראי גם להענשת העבריינים. מנגד, בחברה עירונית, ובחברה המערבית המודרנית בפרט, היחיד חי ופועל כיחיד, ולא במסגרת משפחתית, ואינו יכול לצפות שתקדיש משפחתו את זמנה ומרצה להענשת העבריין, והוא זקוק להגנת השלטון המרכזי, שהוא חזק דיו ויעיל, וניתן להפקיד בידו את ההגנה על חייהם ושלומם של האזרחים.
ומהי עמדתו של המשפט העברי בעניין זה? במשפט העברי יש לנפגע ולמשפחתו מעמד של ממש בהליך הפלילי9. בעברות רצח והריגה, המקרא מכיר במוסד גאולת הדם, שבו קרוביו של ההרוג הם הדורשים את דמו ותובעים להעניש את הרוצח. ולא זו בלבד. סמכות הענישה מוקנית להם10. וכן הוא גם בעניין ענישה כספית המוטלת כקנס: הנפגע או משפחתו יוזמים את האשמת העבריין ודורשים ממנו את תשלום הקנס11, והם מקבלים את כספי הקנס12. דומה שאין במקרא אף לא דוגמה אחת לענישה בגין עברה שבין אדם לחברו שהמאשים אינו הנפגע או משפחתו13 אלא גוף משפטי חיצוני האחראי על אכיפת החוק, כגון בית הדין, המשמש תובע בעברות שבין אדם למקום.
כופר
הדברים שאמרנו לעיל מבהירים את המקום הנכבד המוקדש בתורה לדיני תשלומי הכופר, המאפשרים להמיר עונשי גוף בתשלום ממוני. כשהשלטון המרכזי הוא האחראי הבלעדי להענשת עבריינים, לא יעלה על הדעת להמיר בתשלומים עונש המושת בגין פגיעה גופנית בזולת14. לעומת זאת, כשהנפגע עצמו אחראי להבאתו לדין של העבריין שפגע בו ולהענשתו, אפשר שהנפגע יעדיף לקבל פיצוי כספי בגין הפגיעה הפיזית תמורת מחילתו לעבריין וויתור על הדרישה להענישו. זהו מוסד הכופר המוכר במשפט העברי הפלילי.
לפי המשפט העברי, דין רוצח במזיד למות, ודין ההורג בשגגה לגלות. התורה קובעת שאם הורשע אדם ברצח או בהריגה, הוא אינו יכול לשלם כופר ולהתחמק מן העונש המוטל בתורה על הרוצח או על ההורג בשגגה, שהרי נאמר בתורה במפורש:
ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן (במדבר לה, לא-לב).
לעומת עיקרון זה, השולל את האפשרות לשלם כופר בעברת רצח, נאמר בפסוק העוסק בעונשו של בעליו של שור מועד שלא שמר על שורו, והרג שורו אדם, שניתן להשית עליו כופר:
ואם שור נגח הוא מתמֹל שלשֹׁם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו, ונתן פדיֹן נפשו ככל אשר יושת עליו (שמות כא, כח-ל).
ואמרו חז"ל שבמקרה זה, בית הדין ממיר את עונש המיתה בתשלום כופר, ושלעולם אין הורגים בעלים של שור שהרג נפש. וזה לשון רש"י בעניין זה15:
"אם כפר יושת עליו" - אם זה, אינו תלוי... [אלא הוא] לשון אשר. זה משפטו - שישיתו עליו בית דין כופר16.
ומה באשר לקבלת כופר כתנאי לביטול העונש בעברות אחרות? האם יש להסיק את הכלל מדינו של רוצח, ודין שור מועד הוא החריג, ולעולם אי אפשר לקחת כופר ולבטל את העונש? או שמא עברת הרצח היא החריג, ופרט לה ניתן לדרוש כופר? התשובה לשאלה זו מצויה בדברי התלמוד, הדן בשאלת הפיצוי בנזקי הגוף.
התלמוד קובע שמן הפסוק "ולא תקחו כפר לנפש רצח", ניתן לדייק שעברת הרצח היא החריג, שאין לפטור בכסף מי שהרג את הנפש, ובמקרים אחרים יכול הנפגע למחול לעבריין על עונשו בתמורה לפיצוי כספי. הדוגמה שמביא התלמוד לתשלומים אלו הם פיצויים בגין פגיעות גוף: "לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין [=נזקי גוף קבועים]"17. מדברים אלו עולה שהאפשרות להמיר עונשים בכופר כספי הייתה בעיני התורה דבר המובן מאליו שאין צורך להזכירו. אדרבה, יש לשלול אותו במקרים חריגים. עוד עולה מדברים אלו שתשלומים המוטלים בגין נזקי גוף הם בבחינת תשלומי כופר הבאים במטרה לכפר על מעשיו של הפוגע ועל הנזק שגרם. פיצויים בגין נזקי גוף אינם אפוא תשלומים ממוניים–אזרחיים ואף לא עונשיים–פליליים, אלא הם ככל תשלומי הכופר, תשלומים ממוניים הבאים לכפר על הפגיעה במקום ענישה פלילית18.
שמא תאמר, אם כך הוא הדבר, אפשר שירצה הפוגע שלא להמיר את עונשו בתשלום ויוכל לדרוש את ביצוע העונש עין תחת עין ממש?! התלמוד19 מעלה אפשרות זו ודוחה אותה20. קביעה זו, מסתבר שהיא באה בהקשר לנוהג המקובל ואף מתבססת עליו. משום שברור שכל נפגע מעדיף לקבל כופר במקום להעניש את מי שפגע בו, ומאחר שגם הפוגע מעדיף להציל את עצמו תמורת ממון, נקבע תשלום פיצוי כנורמה מחייבת שאין לסטות ממנה. מי שרצה לקיים דין עין תחת עין ממש בטלה דעתו אצל כל אדם, ולאור מציאות זאת נקבעה ההלכה שאין לקיים את הדין אלא בהתאם לאופציה הממונית.
מעתה מצטמצם עד מאוד הפער בין ההלכה והמקראות: אף אם נפרש את דברי התורה כפשוטם, עין תחת עין ממש, יכול הפוגע להמיר את עונשו בתשלום פיצויים. עיקרון זה מסויג רק בעברת רצח או הריגה. מכאן שבכל עברה אחרת יכול הפוגע לדרוש לפצות את הנפגע תמורת ויתור על עונשו. הכלל הוא שיש לנפגע מעמד של ממש בקביעת העונש והוא רשאי למחול לפוגע על עונשו בתמורה לקבלת פיצוי כספי ממנו. כלל זה מעוגן כחלק מהותי ומובנה בשיטת הענישה, ומשום כך אין צורך שייאמר בתורה במפורש שניתן להמיר "עין תחת עין" בממון21. עולה אפוא שלמעשה אין כמעט פער בין פשוטי המקראות להלכה כפי שנוסחה בתורה שבעל פה. הפער המדומה ביניהם נבע מתפיסה אחרת של שיטת הענישה ושל מעמדו של הנפגע בהליך הפלילי, לפיה אין הנפגע מעמיד את העבריין לדין, והוא אינו יכול למחול לו22.
נמצא שההפרדה הקטגורית במשפט הישראלי בין התחום הפלילי לתחום האזרחי, בין עברת התקיפה ובין הפיצויים האזרחיים המשתלמים בגין הפגיעה בזולת, אינה קיימת במשפט העברי. לפי דיני התורה, תשלום עבור פגיעה גופנית אינו פיצוי כספי גרידא, אלא מבטא את החומרה שבפגיעה בזולת ואת הצורך של הפוגע לכפר על מעשיו23 ושהענישה אינה מנותקת מצורכי הנפגע אלא משלימה אותם.
וכאן המקום להעיר שברבות השנים חלו התפתחויות של ממש במשפט הפלילי העברי. החברה היהודית נעשתה חברה עירונית מובהקת, והנפגע איבד את מעמדו המכריע בהליך הפלילי, ואף ניטלו מן המשפט העברי רבות מסמכויות הענישה תחת השלטונות הזרים שהחברה היהודית הייתה כפופה להם במהלך הדורות. מכאן התפתח הדין הפלילי במשפט העברי לכיוונים שונים, ומוסד הכופר התבטל הלכה למעשה.
מעמד הנפגע ומוסד הכופר במשפט הישראלי
כאמור, המשפט הישראלי אינו מקנה לנפגע מעמד של ממש בהליך הפלילי, ואינו מכיר בהשתת תשלומי כופר דרך חוקית לביצוע העונש. וכפי שראינו, גם במשפט העברי מוסד הכופר אינו נוהג עוד הלכה למעשה, ועם השנים התפתחו דרכים חלופיות להתמודדות עם עבריינות ועם פגיעה בזולת. על אף האמור לעיל, יש למוסד הכופר מקום של ממש במציאות הישראלית. החברה הערבית המסורתית, המושתתת ברובה על יסודות משפחתיים, הקנתה מאז ומתמיד סמכויות נרחבות בהליך הפלילי לנפגע ולמשפחתו. ליסודות חברתיים אלו אחיזה של ממש גם בחברה הערבית הישראלית. חברה זו מכירה ברובה בזכותו של נפגע להעניש את הפוגע, והיא מכירה באפשרות להמיר את העונש בתשלום כופר, הלוא הוא הדִיָה, המושתת על הפוגע כתנאי להשגת הצֻלחה (סולחה)24.
אף על פי כן, החוק בישראל, בשונה מן החוק במדינות אחרות במזרח התיכון, אינו משקף את הנורמות הערביות בקשר לסכסוכי דמים25. הליך הגישור המסורתי בין הפוגע לקרבן בחברה הערבית לא זכה להכרה של ממש בבתי המשפט כגורם המובא בחשבון בשיקולי הענישה במשפט הפלילי26. נמצא שעבריין ערבי נענש למעשה פעמיים: מאסר או עונש אחר המקובל במשפט הישראלי, ומתן כופר המקובל במשפט הערבי המסורתי.
בעת האחרונה נשמעים במערכת המשפט קולות הקוראים להכיר בסולחה כגורם שיש להתחשב בו בשיקולי הענישה27. אחרים, אף על פי שאינם מכירים במשפט הערבי המסורתי כגורם שיש להתחשב בו, קוראים גם הם להתחשב בדעת הנפגע בהליך הפלילי ולנסות להגיע לענישה על דרך הגישור הפלילי28. אמנם אין מדובר במגמה של ממש, אבל נראה שיש לברך על התקדמות זו, שניתן למצוא לה יסוד איתן גם במשפט העברי.
אחרית דבר
פגיעה של אדם בזולתו מכילה לעתים קרובות שני יסודות משפטיים, יסוד נזיקי ויסוד פלילי. החשיבה המשפטית המערבית מפרידה בין הבחינה הפלילית לבין הבחינה האזרחית–נזיקית ובוחנת את הפגיעה משתי נקודות מבט. הפוגע מואשם על ידי המדינה במשפט פלילי ונדרש לשאת בעונש בגין עצם הפגיעה, והוא עשוי להיתבע על ידי הנפגע לשלם לו פיצויים אזרחיים בגין הנזק שגרם לו.
לעומת זאת, המשפט העברי הקדום, בדומה למשפט הערבי בן זמננו, אינו מפריד בין הפן הפלילי לפן הנזיקי של הפגיעה בזולת, והוא דן בשניהם גם יחד. הנפגע הוא האחראי למצות את דינו עם הפוגע, ותביעתו תתבסס הן על היסוד הפלילי הן על היסוד הנזיקי. בדרך כלל מתמצה דינו של הפוגע בתשלום פיצויים המכילים יסודות עונשיים ואזרחיים גם יחד. בשיטת משפט זו, אין לדבר אפוא על ענישה המנותקת מפיצוי הנפגע על נזקיו. על רקע מציאות זו, מתיישבים יפה דברי התורה המדברים בפשטות על ענישה גופנית עם ההלכה הקובעת פיצוי כספי בגין פגיעה בגופו של הזולת.
* הרב עו"ד דוד ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר ברעננה, עוסק במחקר השוואתי בין החוק הישראלי לבין המשפט העברי עבור המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים.
1 ראה בבא קמא פג ע"ב. וראה גם דברי המקרא: "וקצֹתה את כפה, לא תחוס עינך" (דברים כה, יב), ואת דברי התלמוד בעניין זה, "וקצֹתה את כפה – ממון" (בבא קמא כח ע"א).
2 ראה למשל פירוש אבן עזרא לפסוק: "'עין תחת עין' - ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו" (שמות כא, כד). וראה גם פירוש ספורנו: "כך היה ראוי כפי הדין הגמור, שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון" (שם). וראה גם א' ארזי, עיונים בהלכה, ירושלים (תשל"א), עמ' 148–157. וראה עוד את ההפניות הרבות שהביא מ' ויגודה, "'עין תחת עין – ממון'? בין הפילוסופיה למשפט", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ג, גיליון מס' 109. אך ראה להלן, הערה 22, הצעתנו לפרש את דברי אבן עזרא בדרך אחרת.
3 וראה גם א' סלע, תשלומי הנזק של החובל בחברו במשפט העברי: בין דיני עונשין לדיני ממונות, חיבור לקבלת התואר דוקטור באוניברסיטת בר אילן (רמת-גן תשס"ח), עמ' 340. וזה לשונו: "בסיווג דיני החבלות למסגרת דיני העונשין יש אמירה ערכית חשובה, לפיה לא ניתן להתייחס לגופו של אדם במונחים כלכליים בלבד. הניסיון להעריך את שווי ידו של פלוני לבעליה, או את שווי עיניו של פלוני לבעליהם בערכים כלכליים של אובדן כושר עבודה יש בה כדי להטמיע יחס ערכי לגופו של אדם בערכים כלכליים".
4 ראה: ש' אטלס, נתיבים במשפט העברי (ניו-יורק תשל"ח), עמ' 83–129; ויגודה (לעיל, הערה 2); סלע (לעיל, הערה 3), עמ' 307–340. הם סוקרים הלכות רבות שבא בהן לידי ביטוי העיקרון שתשלומי הנזק מושתים כענישה פלילית. אבל ראה להלן, הערה 23, הסברנו להלכות אלו.
5 ואף אם יש נפקויות משפטיות לנורמה זו, עדיין יישאר הביטוי "עין תחת עין" כרעיון בלבד, ולא כהוראה ישימה הלכה למעשה.
נציין גם שדבריהם של אטלס, ויגודה וסלע, שהתשלום המושת על החובל הוא עונש פלילי, ולא פיצוי אזרחי, מבוססים בעיקר על דעת יחיד של הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו, וכבר הראו המפרשים שדברי הרמב"ם נסתרים מכמה מקומות מפורשים בתלמוד. ראה למשל: השגות הראב"ד, שם; מגיד משנה, שם.
6 חריג לכך הוא חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, המקנה לנפגעי עברות זכות להביע את דעתם בשאלת הסדר טיעון (סעיף 17 לחוק), וזכויות אחרות בהליך הפלילי. המציאות מלמדת שלא הרבו להשתמש בחוק זה, ומעטים ביותר הם הסדרי הטיעון ששונו בעקבות דעתו של הנפגע. גם בג"ץ אינו נוהג להתערב בקלות בהחלטות המדינה כיצד לנהל הליכים פליליים, והוא קובע ש"עמדתו של נפגע העבירה לענין הסדר-הטיעון המוצע לא תהווה אלא חלק ממכלול השיקולים שהתביעה מצווה עליהם. אין לנפגע העבירה 'זכות וטו' או אפילו מעין 'זכות הצבעה' לענין אישור הסדר-הטיעון על ידי התביעה". ראה: בג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה; בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה.
7 ראה באריכות בספרו של י' גינת, נקמת דם – נידוי, תיווך וכבוד המשפחה (תל-אביב תש"ס).
8 לסיכום העניין, ראה למשל: א' טננבוים, על שוטרים וגנבים – סוגיות בקרמינולוגיה, תל-אביב תשס"ג, עמ' 77–86; ר' שפירא, "הגיעה העת לסולחה", הפרקליט מח (תשס"ו), עמ' 433.
9 על כך ראה גם א' הכהן, "דין פרוטה כדין מאה? על הבניית שיקול הדעת בענישה", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ח, גיליון מס' 313.
10 אשר לשאלה מי מוגדר כקרוב משפחה היכול להיות גואל דם, ראה רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ב.
11 אם הנפגע אינו בחיים או שמדובר בקנס המוטל בגין עברה בענייני אישות, כגון הקנס המוטל על המוציא שם רע על אישה שנשא והקנס המוטל על המאנס ועל המפתה, תתבע משפחת הנפגע את הקנס. בשאר העברות יתבע את הקנס הנפגע עצמו.
12 והשווה ספר יראים, סימן קעח, ד"ה לא תענה, הכותב שיש לשלם את הקנס לבית הדין, ובית הדין מחליט מה ייעשה בכסף, ודומה שהוא סבור שבית הדין הוא המאשים את הפוגע והוא אחראי לענוש אותו, אולם דעתו לא התקבלה להלכה, ושאר הפוסקים חלוקים עליו.
13 וראה דברי המקרא במשלי (אם כי ברור שאין מדובר כאן במקור נורמטיבי) שעולה מהם שבעל שמצא את אשתו מנאפת עם אחר הוא המאשים אותם בעברה, והוא רשאי לוותר להם. וזה לשון הפסוק: "נֹאף אשה חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה. נגע וקלון ימצא, וחרפתו לא תמחה. כי קנאה חמת גבר, ולא יחמול ביום נקם. לא ישא פני כל כפר, ולא יאבה כי תרבה שחד" (משלי ו, לב–לה). וראה פירוש דעת מקרא לפסוק, הערה 30, כיצד מתיישב עניין זה עם העובדה שעברת הניאוף היא עברה דתית, שהעובר עליה נידון למיתה בבית דין, ושאין לבעל מעמד בקביעת העונש ואינו יכול לוותר עליו.
14 כשאין מדובר בעברות בגין פגיעה בזולת, המשפט המערבי המודרני מאפשר להמיר עונשים בכופר, כעולה מן החוק הישראלי בעברות אחדות בענייני מיסוי וכספים. ראה למשל: חוק היטלי סחר ואמצעי הגנה, התשנ"א-1991, סעיף 55; חוק הפיקוח על המטבע, התשל"ח-1978, סעיף 15; חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, סעיף 121.
15 רש"י שם. וראה גם סנהדרין טו ע"א.
16 וראה להלן הסבר לסטייה זו מפשט הכתובים.
17 ראה בבא קמא פג ע"ב.
18 וראה: בבא קמא מ ע"א ומכות ב ע"ב על הנפקויות הנוצרות מהגדרה דואלית זו של תשלומי הכופר.
19 בבא קמא פג ע"ב.
20 התלמוד מבסס את דבריו על סמיכות הפסוקים הדנים בחבלות גופניות לפסוקים הדנים בנזקים לרכוש, הרומזת שיש להקיש בין שני הדינים: כשם שנזקי ממון אינם משתלמים אלא בכסף כך גם נזקי גוף. אפשר שכוונת התלמוד היא שהתורה עצמה כבר קבעה את הנורמה המחייבת לממש את האופציה הממונית דווקא. אם כן, יש לפרש את הפסוקים כעין מה שאמרנו בעניין שור מועד (לעיל, ליד ציון הערה 16). אפשר גם שנורמה זו נקבעה על ידי חז"ל ושהיקש הפסוקים אינו אלא אסמכתה להם. ראה גםDavid Wernaer Amram, "Retaliation and Compensation", Jewish Quarterly Review, NS II (1911–1912) p. 191.
21 ואם ישאל השואל: אם כן, מדוע התורה מדברת על הכופר המושת על בעליו של שור מועד שהרג? על כך ניתן להשיב: מכיוון שהרשלנות בשמירת השור הביאה למותו של אדם, ומכיוון שהעונש העקרוני על עברה זו דומה לעונש המוטל על מי שהרג בעצמו, התורה צריכה להדגיש שעברה זו שונה מעברת רצח שלא ניתן לקחת בה כופר.
22 ואפשר שזו כוונת דברי אבן עזרא (לעיל, הערה 2).
23 ומשום כך אפשר לדרוש תשלום גם בגין פגיעה באונס. לעומת זאת, כשהפוגע אינו זקוק לכפרה, כגון שהוא קטין ואינו אחראי למעשיו, אין משלמים כופר. ראה בבא קמא מ ע"א. עיקרון זה הוא העומד לדעתנו ביסוד ההלכות הפוטרות מזיקים מסוימים מלשלם פיצוי.
24 ראה גינת (לעיל, הערה 7), עמ' 39. וראה ההפניות המובאות שם. וראה גם המפתח שבסוף הספר, ערך דיה.
25 ראה גינת (לעיל, הערה 7), עמ' 55.
26 כלשון שפירא (לעיל, הערה 8), בעמ' 433. ונעיר שגינת (לעיל, הערה 7), עמ' 57, אומר: "המשטרה ומי שמגיש כתבי אישום עשויים להכיר בדרכים הנהוגות לטיפול בסכסוכים אלו. בכמה מקרים נוהגים להקים ועדה שתפקידה להשיג צלחה. ולפעמים מסכימה התביעה לרכך את האישום נגד הנאשם לאחר שהושגה צלחה במשא ומתן בין הצדדים הניצים". וראה גם שפירא (לעיל, הערה 8), עמ' 437.
עין תחת עין שן תחת שן, יד תחת יד רגל תחת רגל. כויה תחת כויה פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה (שמות כא כד–כה).ונאמר בפרשתנו:
ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יֵעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו (ויקרא כד יט-כ).ואף על פי שנאמר במקרא במפורש שמי שפגע בגופו של זולתו פוגעים בגופו של הפוגע, קובעים חז"ל שאין הדברים כפשוטם וקבעו הלכה למעשה: "עין תחת עין – ממון"1. כלומר, החובל בזולתו חייב לפצותו פיצוי כספי בלבד.
הפער בין מה שנאמר בתורה שבכתב לבין ההלכה בתורה שבעל פה מעלה מאליו את השאלה: הניתן ליישב את דברי חז"ל עם פשוטו של מקרא? ועוד. מדוע התורה, שהאריכה כל כך במתן דוגמאות לעיקרון "עין תחת עין", אינה אומרת שאין מדובר בענישה גופנית אלא בפיצוי כספי. בשאלה זו עסקו מפרשים רבים, ראשונים כאחרונים. הצד השווה לכל המפרשים2 הוא שהתורה שבכתב קובעת את העונש האידאלי, אך אינה מחייבת למצות את הדין ואינה מיישמת אותו הלכה למעשה, ורק התורה שבעל פה קובעת את העונש הלכה למעשה. לשון אחר. מטרת המקרא ללמד עד כמה חמורה היא הפגיעה בגופו של אדם ולהמחיש את העיקרון ששום תשלום כספי אינו יכול לפצות לגמרי את הנפגע, והתורה שבעל פה מסדירה את המצב המשפטי הנוהג3. והיו מי שאמרו גם שהתורה שבעל פה מבטאת אף היא את חומרת המעשה באמרה שמי שחיסר איבר של זולתו "ראוי לחסרו אבר". לדבריהם, הכתוב "עין תחת עין" נותן את אותותיו הלכה למעשה בכמה הלכות בתורה שבעל פה, ולמעשה יש לראות בתשלום הנזק והצער המושת על החובל עונש פלילי, ולא פיצוי אזרחי4.
אף על פי כן, נראה שאין בהסברים הללו כדי להעלות ארוכה לקושייתנו, שכן הן מלשון הפסוקים הן מהקשרם המשפטי המובהק עולה בבירור שהתורה קובעת נורמה משפטית מחייבת ולא נורמה מוסרית גרידא5.
להלן אבקש להציע גישה אחרת לפתרון הבעיה, המבוססת על גישת המשפט העברי בשאלת מעמדו של מי שנפגע בהליך הפלילי ובשאלת מוסד הכופר.
מעמדו של הנפגע בדין הפלילי
החוק הישראלי, בדומה לשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית ושיטות משפט מערביות אחרות, אינו מקנה לנפגעי עברה מעמד של ממש בהליך הפלילי: הוא אינו יכול ליזום פתיחת חקירה בעניינו; הוא אינו מעורב בהגשת כתב האישום; ואין מתייעצים אתו בהכרעת הדין6. לעומת זאת, המשפט הערבי בכלל, והמשפט הבדואי בפרט, מקנים מעמד נכבד בדין הפלילי לנפגע ולמשפחתו. במשפט הבדואי, הנפגע מביא את העבריין לדין. ולא זו בלבד, אלא שהוא ומשפחתו אחראים להעניש את העבריין ולנקום את נקמת הנפגע7. אין כאן מקום לעמוד על יתרונותיה וחסרונותיה של כל שיטה8, ורק נעיר שדומה ששיטות המשפט נובעות מאופיין של החברות. בחברה שבטית, שהפרט מוצא את מקומו במסגרת המשפחתית, יש ערבות הדדית בין בני המשפחה בעניינים רבים. בחברה זו יודע כל אחד מבני המשפחה שאם יפגעו בו אחרים, תדאג המשפחה להענשת העבריין ותדרוש את דמו. ההרתעה המונעת את העבריינות מושגת אפוא על ידי המשפחה, ואין צורך בשלטון מרכזי שיתערב בעניין. נוסף על זה, החברה השבטית נוטה לביזוריות יתר ואי אפשר לקיים בה שלטון מרכזי האחראי גם להענשת העבריינים. מנגד, בחברה עירונית, ובחברה המערבית המודרנית בפרט, היחיד חי ופועל כיחיד, ולא במסגרת משפחתית, ואינו יכול לצפות שתקדיש משפחתו את זמנה ומרצה להענשת העבריין, והוא זקוק להגנת השלטון המרכזי, שהוא חזק דיו ויעיל, וניתן להפקיד בידו את ההגנה על חייהם ושלומם של האזרחים.
ומהי עמדתו של המשפט העברי בעניין זה? במשפט העברי יש לנפגע ולמשפחתו מעמד של ממש בהליך הפלילי9. בעברות רצח והריגה, המקרא מכיר במוסד גאולת הדם, שבו קרוביו של ההרוג הם הדורשים את דמו ותובעים להעניש את הרוצח. ולא זו בלבד. סמכות הענישה מוקנית להם10. וכן הוא גם בעניין ענישה כספית המוטלת כקנס: הנפגע או משפחתו יוזמים את האשמת העבריין ודורשים ממנו את תשלום הקנס11, והם מקבלים את כספי הקנס12. דומה שאין במקרא אף לא דוגמה אחת לענישה בגין עברה שבין אדם לחברו שהמאשים אינו הנפגע או משפחתו13 אלא גוף משפטי חיצוני האחראי על אכיפת החוק, כגון בית הדין, המשמש תובע בעברות שבין אדם למקום.
כופר
הדברים שאמרנו לעיל מבהירים את המקום הנכבד המוקדש בתורה לדיני תשלומי הכופר, המאפשרים להמיר עונשי גוף בתשלום ממוני. כשהשלטון המרכזי הוא האחראי הבלעדי להענשת עבריינים, לא יעלה על הדעת להמיר בתשלומים עונש המושת בגין פגיעה גופנית בזולת14. לעומת זאת, כשהנפגע עצמו אחראי להבאתו לדין של העבריין שפגע בו ולהענשתו, אפשר שהנפגע יעדיף לקבל פיצוי כספי בגין הפגיעה הפיזית תמורת מחילתו לעבריין וויתור על הדרישה להענישו. זהו מוסד הכופר המוכר במשפט העברי הפלילי.
לפי המשפט העברי, דין רוצח במזיד למות, ודין ההורג בשגגה לגלות. התורה קובעת שאם הורשע אדם ברצח או בהריגה, הוא אינו יכול לשלם כופר ולהתחמק מן העונש המוטל בתורה על הרוצח או על ההורג בשגגה, שהרי נאמר בתורה במפורש:
ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו, לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן (במדבר לה, לא-לב).
לעומת עיקרון זה, השולל את האפשרות לשלם כופר בעברת רצח, נאמר בפסוק העוסק בעונשו של בעליו של שור מועד שלא שמר על שורו, והרג שורו אדם, שניתן להשית עליו כופר:
ואם שור נגח הוא מתמֹל שלשֹׁם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו, ונתן פדיֹן נפשו ככל אשר יושת עליו (שמות כא, כח-ל).
ואמרו חז"ל שבמקרה זה, בית הדין ממיר את עונש המיתה בתשלום כופר, ושלעולם אין הורגים בעלים של שור שהרג נפש. וזה לשון רש"י בעניין זה15:
"אם כפר יושת עליו" - אם זה, אינו תלוי... [אלא הוא] לשון אשר. זה משפטו - שישיתו עליו בית דין כופר16.
ומה באשר לקבלת כופר כתנאי לביטול העונש בעברות אחרות? האם יש להסיק את הכלל מדינו של רוצח, ודין שור מועד הוא החריג, ולעולם אי אפשר לקחת כופר ולבטל את העונש? או שמא עברת הרצח היא החריג, ופרט לה ניתן לדרוש כופר? התשובה לשאלה זו מצויה בדברי התלמוד, הדן בשאלת הפיצוי בנזקי הגוף.
התלמוד קובע שמן הפסוק "ולא תקחו כפר לנפש רצח", ניתן לדייק שעברת הרצח היא החריג, שאין לפטור בכסף מי שהרג את הנפש, ובמקרים אחרים יכול הנפגע למחול לעבריין על עונשו בתמורה לפיצוי כספי. הדוגמה שמביא התלמוד לתשלומים אלו הם פיצויים בגין פגיעות גוף: "לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין [=נזקי גוף קבועים]"17. מדברים אלו עולה שהאפשרות להמיר עונשים בכופר כספי הייתה בעיני התורה דבר המובן מאליו שאין צורך להזכירו. אדרבה, יש לשלול אותו במקרים חריגים. עוד עולה מדברים אלו שתשלומים המוטלים בגין נזקי גוף הם בבחינת תשלומי כופר הבאים במטרה לכפר על מעשיו של הפוגע ועל הנזק שגרם. פיצויים בגין נזקי גוף אינם אפוא תשלומים ממוניים–אזרחיים ואף לא עונשיים–פליליים, אלא הם ככל תשלומי הכופר, תשלומים ממוניים הבאים לכפר על הפגיעה במקום ענישה פלילית18.
שמא תאמר, אם כך הוא הדבר, אפשר שירצה הפוגע שלא להמיר את עונשו בתשלום ויוכל לדרוש את ביצוע העונש עין תחת עין ממש?! התלמוד19 מעלה אפשרות זו ודוחה אותה20. קביעה זו, מסתבר שהיא באה בהקשר לנוהג המקובל ואף מתבססת עליו. משום שברור שכל נפגע מעדיף לקבל כופר במקום להעניש את מי שפגע בו, ומאחר שגם הפוגע מעדיף להציל את עצמו תמורת ממון, נקבע תשלום פיצוי כנורמה מחייבת שאין לסטות ממנה. מי שרצה לקיים דין עין תחת עין ממש בטלה דעתו אצל כל אדם, ולאור מציאות זאת נקבעה ההלכה שאין לקיים את הדין אלא בהתאם לאופציה הממונית.
מעתה מצטמצם עד מאוד הפער בין ההלכה והמקראות: אף אם נפרש את דברי התורה כפשוטם, עין תחת עין ממש, יכול הפוגע להמיר את עונשו בתשלום פיצויים. עיקרון זה מסויג רק בעברת רצח או הריגה. מכאן שבכל עברה אחרת יכול הפוגע לדרוש לפצות את הנפגע תמורת ויתור על עונשו. הכלל הוא שיש לנפגע מעמד של ממש בקביעת העונש והוא רשאי למחול לפוגע על עונשו בתמורה לקבלת פיצוי כספי ממנו. כלל זה מעוגן כחלק מהותי ומובנה בשיטת הענישה, ומשום כך אין צורך שייאמר בתורה במפורש שניתן להמיר "עין תחת עין" בממון21. עולה אפוא שלמעשה אין כמעט פער בין פשוטי המקראות להלכה כפי שנוסחה בתורה שבעל פה. הפער המדומה ביניהם נבע מתפיסה אחרת של שיטת הענישה ושל מעמדו של הנפגע בהליך הפלילי, לפיה אין הנפגע מעמיד את העבריין לדין, והוא אינו יכול למחול לו22.
נמצא שההפרדה הקטגורית במשפט הישראלי בין התחום הפלילי לתחום האזרחי, בין עברת התקיפה ובין הפיצויים האזרחיים המשתלמים בגין הפגיעה בזולת, אינה קיימת במשפט העברי. לפי דיני התורה, תשלום עבור פגיעה גופנית אינו פיצוי כספי גרידא, אלא מבטא את החומרה שבפגיעה בזולת ואת הצורך של הפוגע לכפר על מעשיו23 ושהענישה אינה מנותקת מצורכי הנפגע אלא משלימה אותם.
וכאן המקום להעיר שברבות השנים חלו התפתחויות של ממש במשפט הפלילי העברי. החברה היהודית נעשתה חברה עירונית מובהקת, והנפגע איבד את מעמדו המכריע בהליך הפלילי, ואף ניטלו מן המשפט העברי רבות מסמכויות הענישה תחת השלטונות הזרים שהחברה היהודית הייתה כפופה להם במהלך הדורות. מכאן התפתח הדין הפלילי במשפט העברי לכיוונים שונים, ומוסד הכופר התבטל הלכה למעשה.
מעמד הנפגע ומוסד הכופר במשפט הישראלי
כאמור, המשפט הישראלי אינו מקנה לנפגע מעמד של ממש בהליך הפלילי, ואינו מכיר בהשתת תשלומי כופר דרך חוקית לביצוע העונש. וכפי שראינו, גם במשפט העברי מוסד הכופר אינו נוהג עוד הלכה למעשה, ועם השנים התפתחו דרכים חלופיות להתמודדות עם עבריינות ועם פגיעה בזולת. על אף האמור לעיל, יש למוסד הכופר מקום של ממש במציאות הישראלית. החברה הערבית המסורתית, המושתתת ברובה על יסודות משפחתיים, הקנתה מאז ומתמיד סמכויות נרחבות בהליך הפלילי לנפגע ולמשפחתו. ליסודות חברתיים אלו אחיזה של ממש גם בחברה הערבית הישראלית. חברה זו מכירה ברובה בזכותו של נפגע להעניש את הפוגע, והיא מכירה באפשרות להמיר את העונש בתשלום כופר, הלוא הוא הדִיָה, המושתת על הפוגע כתנאי להשגת הצֻלחה (סולחה)24.
אף על פי כן, החוק בישראל, בשונה מן החוק במדינות אחרות במזרח התיכון, אינו משקף את הנורמות הערביות בקשר לסכסוכי דמים25. הליך הגישור המסורתי בין הפוגע לקרבן בחברה הערבית לא זכה להכרה של ממש בבתי המשפט כגורם המובא בחשבון בשיקולי הענישה במשפט הפלילי26. נמצא שעבריין ערבי נענש למעשה פעמיים: מאסר או עונש אחר המקובל במשפט הישראלי, ומתן כופר המקובל במשפט הערבי המסורתי.
בעת האחרונה נשמעים במערכת המשפט קולות הקוראים להכיר בסולחה כגורם שיש להתחשב בו בשיקולי הענישה27. אחרים, אף על פי שאינם מכירים במשפט הערבי המסורתי כגורם שיש להתחשב בו, קוראים גם הם להתחשב בדעת הנפגע בהליך הפלילי ולנסות להגיע לענישה על דרך הגישור הפלילי28. אמנם אין מדובר במגמה של ממש, אבל נראה שיש לברך על התקדמות זו, שניתן למצוא לה יסוד איתן גם במשפט העברי.
אחרית דבר
פגיעה של אדם בזולתו מכילה לעתים קרובות שני יסודות משפטיים, יסוד נזיקי ויסוד פלילי. החשיבה המשפטית המערבית מפרידה בין הבחינה הפלילית לבין הבחינה האזרחית–נזיקית ובוחנת את הפגיעה משתי נקודות מבט. הפוגע מואשם על ידי המדינה במשפט פלילי ונדרש לשאת בעונש בגין עצם הפגיעה, והוא עשוי להיתבע על ידי הנפגע לשלם לו פיצויים אזרחיים בגין הנזק שגרם לו.
לעומת זאת, המשפט העברי הקדום, בדומה למשפט הערבי בן זמננו, אינו מפריד בין הפן הפלילי לפן הנזיקי של הפגיעה בזולת, והוא דן בשניהם גם יחד. הנפגע הוא האחראי למצות את דינו עם הפוגע, ותביעתו תתבסס הן על היסוד הפלילי הן על היסוד הנזיקי. בדרך כלל מתמצה דינו של הפוגע בתשלום פיצויים המכילים יסודות עונשיים ואזרחיים גם יחד. בשיטת משפט זו, אין לדבר אפוא על ענישה המנותקת מפיצוי הנפגע על נזקיו. על רקע מציאות זו, מתיישבים יפה דברי התורה המדברים בפשטות על ענישה גופנית עם ההלכה הקובעת פיצוי כספי בגין פגיעה בגופו של הזולת.
הערות:
* הרב עו"ד דוד ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר ברעננה, עוסק במחקר השוואתי בין החוק הישראלי לבין המשפט העברי עבור המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים.
1 ראה בבא קמא פג ע"ב. וראה גם דברי המקרא: "וקצֹתה את כפה, לא תחוס עינך" (דברים כה, יב), ואת דברי התלמוד בעניין זה, "וקצֹתה את כפה – ממון" (בבא קמא כח ע"א).
2 ראה למשל פירוש אבן עזרא לפסוק: "'עין תחת עין' - ראוי להיותו עינו תחת עינו, אם לא יתן כפרו" (שמות כא, כד). וראה גם פירוש ספורנו: "כך היה ראוי כפי הדין הגמור, שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון" (שם). וראה גם א' ארזי, עיונים בהלכה, ירושלים (תשל"א), עמ' 148–157. וראה עוד את ההפניות הרבות שהביא מ' ויגודה, "'עין תחת עין – ממון'? בין הפילוסופיה למשפט", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ג, גיליון מס' 109. אך ראה להלן, הערה 22, הצעתנו לפרש את דברי אבן עזרא בדרך אחרת.
3 וראה גם א' סלע, תשלומי הנזק של החובל בחברו במשפט העברי: בין דיני עונשין לדיני ממונות, חיבור לקבלת התואר דוקטור באוניברסיטת בר אילן (רמת-גן תשס"ח), עמ' 340. וזה לשונו: "בסיווג דיני החבלות למסגרת דיני העונשין יש אמירה ערכית חשובה, לפיה לא ניתן להתייחס לגופו של אדם במונחים כלכליים בלבד. הניסיון להעריך את שווי ידו של פלוני לבעליה, או את שווי עיניו של פלוני לבעליהם בערכים כלכליים של אובדן כושר עבודה יש בה כדי להטמיע יחס ערכי לגופו של אדם בערכים כלכליים".
4 ראה: ש' אטלס, נתיבים במשפט העברי (ניו-יורק תשל"ח), עמ' 83–129; ויגודה (לעיל, הערה 2); סלע (לעיל, הערה 3), עמ' 307–340. הם סוקרים הלכות רבות שבא בהן לידי ביטוי העיקרון שתשלומי הנזק מושתים כענישה פלילית. אבל ראה להלן, הערה 23, הסברנו להלכות אלו.
5 ואף אם יש נפקויות משפטיות לנורמה זו, עדיין יישאר הביטוי "עין תחת עין" כרעיון בלבד, ולא כהוראה ישימה הלכה למעשה.
נציין גם שדבריהם של אטלס, ויגודה וסלע, שהתשלום המושת על החובל הוא עונש פלילי, ולא פיצוי אזרחי, מבוססים בעיקר על דעת יחיד של הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו, וכבר הראו המפרשים שדברי הרמב"ם נסתרים מכמה מקומות מפורשים בתלמוד. ראה למשל: השגות הראב"ד, שם; מגיד משנה, שם.
6 חריג לכך הוא חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, המקנה לנפגעי עברות זכות להביע את דעתם בשאלת הסדר טיעון (סעיף 17 לחוק), וזכויות אחרות בהליך הפלילי. המציאות מלמדת שלא הרבו להשתמש בחוק זה, ומעטים ביותר הם הסדרי הטיעון ששונו בעקבות דעתו של הנפגע. גם בג"ץ אינו נוהג להתערב בקלות בהחלטות המדינה כיצד לנהל הליכים פליליים, והוא קובע ש"עמדתו של נפגע העבירה לענין הסדר-הטיעון המוצע לא תהווה אלא חלק ממכלול השיקולים שהתביעה מצווה עליהם. אין לנפגע העבירה 'זכות וטו' או אפילו מעין 'זכות הצבעה' לענין אישור הסדר-הטיעון על ידי התביעה". ראה: בג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה; בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה.
7 ראה באריכות בספרו של י' גינת, נקמת דם – נידוי, תיווך וכבוד המשפחה (תל-אביב תש"ס).
8 לסיכום העניין, ראה למשל: א' טננבוים, על שוטרים וגנבים – סוגיות בקרמינולוגיה, תל-אביב תשס"ג, עמ' 77–86; ר' שפירא, "הגיעה העת לסולחה", הפרקליט מח (תשס"ו), עמ' 433.
9 על כך ראה גם א' הכהן, "דין פרוטה כדין מאה? על הבניית שיקול הדעת בענישה", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ח, גיליון מס' 313.
10 אשר לשאלה מי מוגדר כקרוב משפחה היכול להיות גואל דם, ראה רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ב.
11 אם הנפגע אינו בחיים או שמדובר בקנס המוטל בגין עברה בענייני אישות, כגון הקנס המוטל על המוציא שם רע על אישה שנשא והקנס המוטל על המאנס ועל המפתה, תתבע משפחת הנפגע את הקנס. בשאר העברות יתבע את הקנס הנפגע עצמו.
12 והשווה ספר יראים, סימן קעח, ד"ה לא תענה, הכותב שיש לשלם את הקנס לבית הדין, ובית הדין מחליט מה ייעשה בכסף, ודומה שהוא סבור שבית הדין הוא המאשים את הפוגע והוא אחראי לענוש אותו, אולם דעתו לא התקבלה להלכה, ושאר הפוסקים חלוקים עליו.
13 וראה דברי המקרא במשלי (אם כי ברור שאין מדובר כאן במקור נורמטיבי) שעולה מהם שבעל שמצא את אשתו מנאפת עם אחר הוא המאשים אותם בעברה, והוא רשאי לוותר להם. וזה לשון הפסוק: "נֹאף אשה חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה. נגע וקלון ימצא, וחרפתו לא תמחה. כי קנאה חמת גבר, ולא יחמול ביום נקם. לא ישא פני כל כפר, ולא יאבה כי תרבה שחד" (משלי ו, לב–לה). וראה פירוש דעת מקרא לפסוק, הערה 30, כיצד מתיישב עניין זה עם העובדה שעברת הניאוף היא עברה דתית, שהעובר עליה נידון למיתה בבית דין, ושאין לבעל מעמד בקביעת העונש ואינו יכול לוותר עליו.
14 כשאין מדובר בעברות בגין פגיעה בזולת, המשפט המערבי המודרני מאפשר להמיר עונשים בכופר, כעולה מן החוק הישראלי בעברות אחדות בענייני מיסוי וכספים. ראה למשל: חוק היטלי סחר ואמצעי הגנה, התשנ"א-1991, סעיף 55; חוק הפיקוח על המטבע, התשל"ח-1978, סעיף 15; חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, סעיף 121.
15 רש"י שם. וראה גם סנהדרין טו ע"א.
16 וראה להלן הסבר לסטייה זו מפשט הכתובים.
17 ראה בבא קמא פג ע"ב.
18 וראה: בבא קמא מ ע"א ומכות ב ע"ב על הנפקויות הנוצרות מהגדרה דואלית זו של תשלומי הכופר.
19 בבא קמא פג ע"ב.
20 התלמוד מבסס את דבריו על סמיכות הפסוקים הדנים בחבלות גופניות לפסוקים הדנים בנזקים לרכוש, הרומזת שיש להקיש בין שני הדינים: כשם שנזקי ממון אינם משתלמים אלא בכסף כך גם נזקי גוף. אפשר שכוונת התלמוד היא שהתורה עצמה כבר קבעה את הנורמה המחייבת לממש את האופציה הממונית דווקא. אם כן, יש לפרש את הפסוקים כעין מה שאמרנו בעניין שור מועד (לעיל, ליד ציון הערה 16). אפשר גם שנורמה זו נקבעה על ידי חז"ל ושהיקש הפסוקים אינו אלא אסמכתה להם. ראה גםDavid Wernaer Amram, "Retaliation and Compensation", Jewish Quarterly Review, NS II (1911–1912) p. 191.
21 ואם ישאל השואל: אם כן, מדוע התורה מדברת על הכופר המושת על בעליו של שור מועד שהרג? על כך ניתן להשיב: מכיוון שהרשלנות בשמירת השור הביאה למותו של אדם, ומכיוון שהעונש העקרוני על עברה זו דומה לעונש המוטל על מי שהרג בעצמו, התורה צריכה להדגיש שעברה זו שונה מעברת רצח שלא ניתן לקחת בה כופר.
22 ואפשר שזו כוונת דברי אבן עזרא (לעיל, הערה 2).
23 ומשום כך אפשר לדרוש תשלום גם בגין פגיעה באונס. לעומת זאת, כשהפוגע אינו זקוק לכפרה, כגון שהוא קטין ואינו אחראי למעשיו, אין משלמים כופר. ראה בבא קמא מ ע"א. עיקרון זה הוא העומד לדעתנו ביסוד ההלכות הפוטרות מזיקים מסוימים מלשלם פיצוי.
24 ראה גינת (לעיל, הערה 7), עמ' 39. וראה ההפניות המובאות שם. וראה גם המפתח שבסוף הספר, ערך דיה.
25 ראה גינת (לעיל, הערה 7), עמ' 55.
26 כלשון שפירא (לעיל, הערה 8), בעמ' 433. ונעיר שגינת (לעיל, הערה 7), עמ' 57, אומר: "המשטרה ומי שמגיש כתבי אישום עשויים להכיר בדרכים הנהוגות לטיפול בסכסוכים אלו. בכמה מקרים נוהגים להקים ועדה שתפקידה להשיג צלחה. ולפעמים מסכימה התביעה לרכך את האישום נגד הנאשם לאחר שהושגה צלחה במשא ומתן בין הצדדים הניצים". וראה גם שפירא (לעיל, הערה 8), עמ' 437.