פתח דבר
למושג "התייעצות" שתי משמעויות אפשריות בהקשר דנן. המשמעות האחת, הצרה, מכוונת למכניזם של הבעת דעות השופטים שישבו לדין ומניין קולות הרוב והמיעוט כדי לקבוע את תוצאת ההליך המשפטי. המשמעות האחרת, הרחבה יותר, טומנת בחובה גם את הנימוקים שביסוד כל אחת מן הדעות של השופטים מתוך כוונה לשכנע ונכונות להשתכנע. באחת: המשמעות הראשונה – עניינה בתוצאה; והשנייה – בנימוקיה.

התייעצות במובן הצר
בעת שבית המשפט יושב על מִדין במותב שלושה או יותר, תוצאת ההליך מתקבלת על ידי התייעצות במובן הראשון: כל אחד משופטי המותב מציע הצעת החלטה והתוצאה המחייבת נקבעת לאחר מניין ההצעות וצירופן לרוב. זוהי למעשה משמעותו של סעיף 80 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984, כפי שנתפרש על ידי בית המשפט העליון¹.
במובן זה, ורק במובן זה, אפשר לומר שיש חובת התייעצות במותב, כפי שניתן ללמוד גם מלשונו המפורשת של סעיף 391 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, שעניינו בית דין צבאי הדן במותב:
כל שופט צבאי חייב להביע דעתו ולהצביע בכל שאלה המתעוררת תוך התייעצות בית הדין וטעונה החלטה.
הווי אומר: כל אחד משופטי המותב חייב להעלות בעת ההתייעצות הצעת החלטה לכל אחת מן השאלות הטעונות הכרעה, ולהיוודע לכל אחת מן ההצעות שמציעים חבריו למותב, אך אינו חייב להשמיע את נימוקיו או לשמוע את נימוקיהם. זוהי מהותה של ההתייעצות במובן הצר, שהיא פסיבית בעיקרה. אמנם אפשר לתמוה אם התייעצות מעין זו ראויה להיקרא "התייעצות", אך אין צורך להתעכב על כך, מפני שהלכה למעשה, חברי המותבים השיפוטיים בישראל נוהגים לקיים ביניהם התייעצות במובן הרחב, שבגדרה אינם מסתפקים בהצגת דעותיהם אלא משמיעים גם את נימוקיהם, בניסיון לשכנע זה את זה, וההכרעה המתקבלת בסופו של יום – לעתים תוך שינוי הדעה הראשונית – היא תוצאה של ההתייעצות האקטיבית, שאין מחלוקת בשאלת חוקיותה ותועלתה, כדברי השופט יעקובי²: "התייעצות בין שופטי המותב לפני גיבוש עמדתם האישית, כולל ניסיונות שכנוע הדדיים, היא תהליך רצוי ואף מקובל".
עניין לעצמו הוא שאלת עיתויה של ההתייעצות בין שופטי המותב: האם לפני שמיעת הצדדים או רק לאחר מכן (כדי למנוע התקבעות דעה מוקדמת, להבדיל מדעה קדומה)? ושאלה נוספת עולה כאן: האם יש הבדל לעניין זה בין ערכאה דיונית לבין ערכאת ערעור? התשובה לשאלה זו היא: הלכה למעשה, שופטי המותבים בכל הערכאות מתייעצים זה עם זה בכל שלבי ההליך, עובר לדיון, במהלכו ולאחריו. ואין פסול בדבר, ובלבד שהם נמנעים מלגבש לעצמם דעה סופית לפני שמסתיימת שמיעת הצדדים.

התייעצות במובן הרחב עם גורמים שמחוץ למותב
נשאלת השאלה: האם רשאי שופט, מחוץ למסגרת המותב, לקיים התייעצות במובן הרחב עם אדם אחר – בין עם שופט בין עם מי שאינו שופט – בעניין התלוי ועומד בפניו?
המלומד האמריקני פרופ' קרל לוולין (Llewllyn) סבור שבדומה למלכים ונשיאים, כך גם השופטים מצאו צורך תמידי להיוועץ בגורמים חיצוניים³.
אף על פי כן, יש שיקולי "בעד" ו"נגד" בסוגיה זו: מחד גיסא, התייעצות של שופט עם אדם אחר בעניין הנידון על ידו עשויה לשפר את איכות פסיקתו; ומאידך גיסא, התייעצות שהצדדים להליך ובאי כוחם אינם מודעים לה ואין ביכולתם להתייחס לתוכנה ולבקרה עלולה לחשוף את ההליך השיפוטי להשפעה חיצונית ואף לגרום לעיוות הדין⁴. זוהי אפוא, בקליפת אגוז, הדילמה שביסוד שאלת החוקיות של התייעצות שופט עם אחרים.

עמדת המשפט הישראלי
במשפט הישראלי אין לכאורה כל דילמה בשאלה זו: התייעצות שופט בעניין הנדון בפניו אסורה, ואף עשויה לפסול את השופט מלישב בדין שנועץ בעניינו באדם אחר. כך עולה מפסיקת בית המשפט העליון, שניתנה עוד בימי הבראשית של המדינה⁵.
כיובל שנים לאחר מכן, חזר הנשיא ברק על הלכה זו. וזה לשונו⁶: "אכן, ניהול שיחה בעניין מרכזי של המשפט ללא נוכחות שני הצדדים להליך אסור. כאשר מדובר בחומר הנוגע למשפט גופו, אשר עשוי להשפיע על תוצאת המשפט – במישרין או בעקיפין – שומה על הצדדים להעביר מידע זה לשופט רק בדרכים המקובלות. כך מחייב הצדק. יש לאפשר לכל בעל-דין (או בא-כוחו) לנכוח בכל עניין המתקיים בפני השופט ועשוי להשפיע על תוצאת משפטו, כך שיוכל להביע עמדתו שלו בעניין בפני השופט ולהעיר הערותיו. בדרך זו תורחק אפשרות קיומו של חשד מפני הכרעת שופט בעניין כלשהו בהסתמך על מידע אשר לא הוצג בדרך זו".
ואולם הדברים אינם פשוטים כל כך. לא כל שיחה או התייעצות של שופט עם מאן דהוא מחוץ לגדרי ההליך תביא בהכרח לפסילתו, כדברי הנשיא ברק⁷:
עילת פסלות תקום רק כאשר יוכח חשש ממשי למשוא פנים.
דברים אלה אמורים אף אם השיחה או ההתייעצות שקיים השופט שלא במסגרת ההליך ושלא בנוכחות הצדדים מהווה התנהגות לא ראויה מן הבחינה האתית, כפי שהובהר כבר ב"פרשת טריפוס"⁸:
יתכן, למשל, שתוכן הדברים שנמסרו לשופט בצורה הנזכרת הוא בלתי רלבנטי או חסר כל ערך לגבי המשפט, באופן שברור לכל אחד לא בלבד שאותם הדברים לא השפיעו בפועל על דעת השופט, אלא כי גם לא יכלו להשפיע עליה באיזו מידה שהיא. ברור כי במקרה כזה, אם כי אין לראות בעין יפה דבר זה, אף על פי כן לא יהא בכך כדי לפסול את השופט או את פסק-דינו.
העולה מן האמור הוא שיש לבחון כל מקרה לגופו על פי מכלול נסיבותיו⁹. במסגרת בחינה זו, נודעת חשיבות גם לטעם שביסוד האיסור על היוועצות השופט עם אחרים: האם הטעם הוא אתי בלבד? או שמא יסודו בדיני הפסלות (הצרים יותר)? ואולי סיבתו דיני הראיות (ידיעה שיפוטית)? או שמא מקורו בסדרי הדין (ההליך האדוורסרי)? דומה שכל אחד מן הטעמים הללו יש בו כדי להצדיק במידה זו או אחרת את האיסור להתייעץ עם שופט אחר. ברי שכל אחד מהם יכול להוביל במקרה מסוים למסקנה אחרת בשאלה מה אסור לעשות ובאיזה היקף, וכפועל יוצא מזה, גם בשאלה אם יש לפסול שופט שהתייעץ עם אחרים אם לאו.
בעריכת הבחינה האמורה יש להביא בחשבון עוד שני בחנים, מהותם של הנושאים שהשופט עשוי לבקש את עצתו של אחר בהם ומיהותם של המייעצים.
מבחינת מהותם של הנושאים, מדובר בשלושה מיני שאלות:
שאלות עובדתיות, שעניינן קביעת הממצאים העובדתיים, הכרוכה מטבע הדברים בשקילת הראיות ובהערכת מהימנותם של העדים; שאלות שעניינן שיקול הדעת, המסורות רק לשיקול דעתו השיפוטי של השופט הדן בעניין, כגון סוג העונש או מידתו; שאלות משפטיות צרופות, הנוגעות לבירור המצב המשפטי במנותק מזהות הצדדים ומפרטי המקרה העומד לפני השופט שוחר העצה.
ומבחינת מיהותם של המייעצים, ייתכנו חמישה מיני מייעצים: שופט אחר; עוזר משפטי או מתמחה; מלומד בתחום המשפט; מומחה בתחום לא משפטי; ידיד או בן משפחה.
כפי שנראה להלן, שילובם של המייעצים לסוגיהם בנושאים למיניהם על רקע טעמי האיסור מאפשר מגוון של פתרונות לשאלת התייעצות השופט באחרים. כך, למשל, קשה להבין מדוע תיאסר היוועצות שופט בשופט אחר (אף מחוץ למותב) בשאלה משפטית, אבל ניתן להבין בנקל מדוע יש לפסול היוועצות שופט (מחוץ להליך המתנהל בפניו) עם מומחה בעניין לא משפטי בשאלה המצריכה עדות מומחה, כפי שנקל גם להבין מדוע יש לפסול את היוועצותו עם הדיוט בשאלה עובדתית או משפטית. יחד עם זאת, אף במקרים אלה, ההתייעצות האסורה אינה עשויה להוביל בהכרח לפסילת השופט, שכן הדבר תלוי גם בדרך שנעשתה: בכתב או בעל-פה; בעניין טכני או מהותי; השופט יזם אותה או שמא הייתה באקראי, וכיוצא באלה.
במשפט הישראלי, האיסור על התייעצות שופט בעניין הדורש מומחיות בתחום לבר-משפטי הוא כה חרוץ, עד כי מדבריו של אחד משופטי בית המשפט העליון אפשר להסיק שאסור לשופט להיוועץ אפילו עם עצמו, אם הוא מומחה באחת האומנויות.
הגושפנקא ההלכתית שהעניק הנשיא ברק להתייעצות שופט עם שופט אחר או מתמחה משקפת למעשה את הוראתו של כלל ד(4) לכללי האתיקה השיפוטית, התשנ"ג-1993, הקובעים בכלל ד(4) ש"שופט רשאי להיוועץ בעניין שבפניו בעמיתיו לשפיטה, ולקיים דיון בעניינים שבפניו עם עוזרים ומתמחים".
הכללים האלה, שלא הותקנו מכוח הוראת הסמכה מפורשת בחוק, הומרו בכללי אתיקה לשופטים, התשס"ז-2007. הכללים החדשים הותקנו בידי הנשיאה ביניש (בהסכמת חבר שופטי בית המשפט העליון אחר התייעצות עם שר המשפטים) מתוקף סמכותה לפי סעיף 16א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], בהתבסס על נוסח שהוכן על ידי ועדה בראשות המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מישאל חשין. ואולם בכללים החדשים אין הוראה בדבר התייעצות שופט דוגמת זו שהייתה כלולה בכללים הקודמים, ונראה שהוועדה סברה שהמותר והאסור בתחום התייעצות השופט עם אחרים הם דבר מובן מאליו הנקבע על ידי השכל הישר ושאין צורך לייחד לו כלל חרות במסגרת כללי האתיקה לשופטים, בחינת "הא למה לי קרא? סברה הוא!"¹⁰.
ואף על פי שהכול מסכימים שהשופט רשאי להיוועץ בעמיתו לשפיטה אף שלא במסגרת מותב, הדעת נותנת שלא יתייעץ עם עמיתו בתיק שהלה פסול או נפסל מלדון בו. בדומה לזה, נראה שאין זה רצוי שיתייעץ שופט עם שופט בערכאת ערעור העשוי לדון בערעור על פסק הדין שלו בעניין הנדון.
ועדיין יש לדון בשאלה אם רשאי השופט להיוועץ במלומד מתחום המשפט בשאלה משפטית צרופה. הפסיקה הישראלית עדיין לא נדרשה להשיב על שאלה זו, אך יש להניח שיש שופטים המתייעצים עם מלומדים בתחום המשפט בסוגיות משפטיות טהורות מבלי למצוא בדבר כל פסול. מנגד, השופט חיים כהן סבור כי הדבר אסור, וזה לשונו¹¹:
אין צריך לומר ששופטים דהאידנא אינם מתייעצים, ואף אסור להם להתייעץ, אפילו עם רבם, ואפילו רבם נמצא בעיר ('במדינה'). ההתייעצות השיפוטית נעשית כולה בין השופט לבין חבריו שישבו עמו לדין; ואין בכך פסול אם שופט יתייעץ בשאלה משפטית גם עם חברו שלא ישב עמו לדין.
לכאורה, אפשר להצדיק גישה זו בנימוק שהצדדים ובאי כוחם, שאינם מודעים כמובן להתייעצות השופט, אינם יכולים להתייחס לתשובה שקיבל השופט מן המלומד שנועץ בו, לבקרה ולהציג בפניו תזה משפטית חלופית. חרף נימוק זה, שהגיונו בצדו, נראה לי שאין לאסור על שופט להיוועץ עם מומחה בתחום המשפט בשאלה משפטית, ובלבד שהדבר נעשה תוך אי גילוי זהות בעלי הדין ופרטי העניין הנדון. אף נראה שאין זה סביר לאסור את ההתייעצות, שהרי השופטים שומעים הרצאות מפי מלומדים ומומחים בין במסגרת השתלמותם בין בלימודים מתקדמים באוניברסיטה, ואך טבעי וסביר שיציגו במהלכם שאלות משפטיות בעניינים שהם דנים בהם באותה שעה.

עמדת המשפט העברי
המשפט העברי מחייב את דייני המותב להתייעץ זה עם זה¹². ההתייעצות במשפט העברי היא מעין משא ומתן תלמודי שבמהלכו מציגים כל הדיינים את דעותיהם ואת נימוקיהם על דרך שקלא וטריא, והדין מוכרע כדעת הרוב. וזה לשון בעל ערוך השולחן בעניין זה¹³:

הביאו הבעלי דין עדים מכניסים העדים ומקבלין עדותן בפני הבעלי דין... ולאחר שקבלו עדותם יצוו שהעדים והבעלי דין יצאו לחוץ, כדי שלא ישמעו מי הוא המזכה ומי הוא המחייב, וגם כדי שלא ישמעו המשא ומתן של הדיינים וילמדו מדבריהם לטעון איזה שקר, והדיינים נושאים ונותנים בדין. וטוב שיתחיל הקטן שבדיינים להגיד דעתו תחילה, דאם הגדול יגיד תחילה דעתו חיישינן [=חוששים אנו] שמא לא ימצאו הקטנים עוז בעצמם לחלוק עליו, ולא יתברר הדין יפה. ואחר שנשאו ונתנו דבר, אם אינם מסכימים לדעת אחת, אזלינן בתר רוב הדיינים, דכתיב "אחרי רבים להטות", ואף על גב דהשלישי הוא הרבה גדול בתורה מהשנים שכנגדו וגם הוא חריף יותר, מכל מקום אזלינן בתר רבים, כיוון ששומעיו טעמו וחולקין עליו.

יתר על כן, המשפט העברי מחייב את הדיינים להתייעץ גם מחוץ למותב¹⁴:

אם הוצרכו הדיינים לשאול שאלה בדין זה שיושבים, יכולים לשאול באיזה מקום שירצו, ואין צריך דעת הבעלי דין בזה, והמשיב ישיב להדיינים ולא להבעלי דינים, דבעינן [=שצריכים] שיהיו הבעלי דין עומדים וטוענים לפני הדיינים שפוסקין הדין ולפני המשיב הלא לא טענו... אלא שהדיינים מסתפקים [=מתלבטים] ושואלים לחכם גדול מהם הדין או היושר, אם כן מה להם להבעלי דין עם זה החכם הנשאל.

דומה שגישתו של המשפט העברי לשאלת התייעצות השופט, הקרויה בפיו "הוראה", היא המרחיבה ביותר וגם מרחיקת הלכת ביותר. כי לא זו בלבד שהיא מתירה לשופט התייעצות עם גורם חיצוני, אלא אף מחייבת אותה. זאת ועוד. דיין שאינו מתייעץ ברבו או בחכם גדול ממנו, ובוחר להסתמך על הלכה פסוקה, הריהו בבחינת "תוקע עצמו לדבר הלכה", שנאמר עליו שהוא "בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה"¹⁵ "ובקללת חכמים שראוי לגעור בו הרבה כמי שאין אימת הוראה עליו"¹⁶. כל כך, משום שרואים בו כמי שבורח מאימת הדין, מסיר מעל עצמו את האחריות לפסיקתו ומטיל אותה על קודמיו¹⁷. ברם, יש לשים לב שהדברים אמורים בהתייעצות הדיין עם רבו או עם חכם הלכה הגדול ממנו בתורה¹⁸. בספרות השו"ת יש שפע דוגמאות להיוועצות דיינים בחכמי הלכה. זאת ועוד. חובת המשא והמתן בין דייני ההרכב היא בגדר חובה העלולה להביא לביטול פסק הדין בהיעדרה¹⁹. יתר על כן. לדעת הב"ח, ר' יואל סירקש, מחשובי נושאי כליו של שולחן ערוך, עולה שבשעת ההיוועצות ראוי שיהיה נוכח מי שהוא "תלמיד ותיק", ואפילו אנשים אחרים שאין חשש שידליפו את תוכן ההתייעצות. לעומתו, ר' יעקב ריישר, בעל "שבות יעקב", מגביל את נוכחותם של אנשים אחרים בשעת ההיוועצות. וכך נקבע תחילה בתקנות סדר הדין בבתי הדין הרבניים, אלא שלימים בוטלה תקנה זו.

עמדת המשפט האמריקני
המשפט האמריקני נוקט גישה קוטבית לגישת המשפט העברי. בסעיף משנה (4)(A) לכלל 3 של ה- Code of Conduct for United States Judges, שהותקן על ידי ה-Judicial conference והוחל בעיקרו על שופטים פדראליים, נאסר על השופט להיוועץ או לשוחח עם אדם כלשהו, למעט עם שופט אחר, בכל עניין הנוגע להליך המתנהל בפניו. גם על פי כללי האתיקה השיפוטית שחוברו על ידי לשכת עורכי הדין האמריקנית (ABA), ה-Model Code of Judicial Conduct (מהדורת 2007), מותר לשופט להיוועץ בשופט אחר, אך אסור לו להתייעץ עם שופט שנפסל לדון בעניין או עם שופט בערכאת הערעור העשוי לדון בעניין אם יוגש ערעור על פסק הדין.

סוף דבר
לפי המשפט הישראלי והמשפט האמריקני, השופט רשאי להתייעץ עם שופט אחר או עוזר משפטי ומתמחה. ואולם ברי גם שההכרעה השיפוטית נעשית על ידי השופט עצמו לאחר שמיעת העדויות, עיון בהן ושקילתן, והאחריות לפסיקת הדין מוטלת על כתפיו בלבד.
באשר להתייעצות עם מומחה בתחום המשפט, המשפט העברי מחייב את הדיין להתייעץ עם חכם הלכה (רבו או חכם גדול ממנו) שלא בנוכחות הצדדים ובאי כוחם, ואילו המשפט האמריקני שולל את הדבר מכול וכול. שופט אמריקני המבקש להסתייע בחוות דעתו של מלומד בתחום המשפט, חייב לפעול בפרוצדורה של "amicus-curiae" (ידיד בית המשפט), שבגדרה תוגש לו חוות דעת המומחה שהוא מבקש את עצתו, ייוודע לצדדים עצם קיומה ויתאפשר להם להתייחס אליה. לעומת זאת, במשפט הישראלי, אי אפשר להגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה בתחום המשפט בנוגע לדין הישראלי (להבדיל מהדין הזר), שהרי הדין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. אף על פי כן, המוסד "ידיד בית המשפט" קנה לו אחיזה גם בישראל, בעיקר בהליכים בפני בית המשפט העליון בסוגיות ציבוריות, אף על פי שאינו מוכר בחוק²⁰. ועדיין אין במשפט הישראלי תשובה לשאלה אם השופט רשאי להתייעץ ("מאחורי הקלעים") עם מלומד בתחום המשפט בשאלה משפטית צרופה. דומה כי אף מי שסבורים שהתייעצות מעין זו מותרת, אינם מרחיקים לכת עד כדי התרתה בשאלות המסורות לשיקול דעתו השיפוטי של השופט.
הן לפי המשפט האמריקני והן לפי המשפט הישראלי, אסור לשופט לקיים התייעצות פרטית עם מומחה בתחום לבר-משפטי בשאלה המצריכה עדות מומחה, ועל אחת כמה וכמה שאסור לו להתייעץ עם הדיוט, בין בשאלות עובדתיות בין בשאלות משפטיות. ואולם התייעצות מעין זו אינה מובילה בהכרח לפסילת השופט, משום שהדבר תלוי גם בדרך שנעשתה.
ואידך פירושא הוא. זיל גמור!

הערות:

* שופט בית המשפט המחוזי, ירושלים

¹ ראה: ע"פ 293/66 מדינת ישראל נ' גדקר, פ"ד כ(4) 322, 325. להרחבה בעניין זה ובעניינים אחרים הנדונים בגיליון זה, ראה: ד' חשין, "התייעצות שופטים", עורך הדין 4 (בדפוס).
² ר' יעקובי, "'אחרי רבים להטות' – על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ד, גיליון מס' 157. וראה גם: ע' שילה, "תהליך קבלת ההחלטות בהרכב שיפוטי", פרשת השבוע, מטות-מסעי, תשס"ז, גיליון מס' 291 ; מ' ויגודה, "הרשעה ברוב דעות או פה אחד?", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ח, גיליון מס' 312.
³ Deciding Appeals - The Common Law Tradition, בוסטון 1960, עמ' 323.
⁴ כדברי י' מרזל, דיני פסלות שופט (התשס"ו), עמ' 184: "החשש העיקרי במצב זה הוא שמא המידע שנמסר לשופט במעמד צד אחד ובלא ידיעת הצד השני – או שלא בנוכחות איש מן הצדדים – עלול להשפיע על השופט באופן בלתי הוגן. השופט ייחשף למידע לא קביל או בלתי מאוזן, בהיעדר יכולתו של צד להליך להביע או להעיר לפני השופט את עמדתו שלו".
⁵ ע"פ 152/51 טריפוס נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו 17, בעמ' 26, מפי הנשיא אולשן והשופטים חשין ואגרנט.
⁶ ע"פ 2672/01 בן שושן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 794, בעמ' 797.
⁷ פרשת בן שושן, שם, עמ' 798 (ההדגשה שלי – ד"ח).
⁸ פס"ד טריפוס שם, עמ' 27.
⁹ לפירוט נסיבות הנוגעות לעניין זה, ראה מרזל (לעיל, הערה 4), עמ' 187-188.
¹⁰ בבא קמא מו ע"א.
¹¹ ח"ה כהן, המשפט (ירושלים תשנ"ב), עמ' 241.
¹² משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה א; שם, פרק ה, משנה ח.
¹³ ערוך השולחן, חושן משפט, סימן יח, סעיף א.
¹⁴ ערוך השולחן, חושן משפט, סימן יג, סעיף יא.
¹⁵ רמב"ם, הלכות סנהדרין פרק כ, הלכה ח, על פי יבמות קט ע"ב.
¹⁶ מאירי, בית הבחירה, יבמות, עמ' 406.
¹⁷ וראה ח' כהן, "על התוקעים עצמם לדבר הלכה", כלכלה ומשפט ג (1957), עמ' 140-129.
¹⁸ באור זה יש לראות חלק מספרות השו"ת, שמובאות בה שאלות של דיינים בעניינים שנדרשו להכריע בהם והתשובות עליהן. אף היו מקרים שנשלחה השאלה למשיב לאחר שכבר הכריע בה הדיין. ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי, ג (ירושלים, תשל"ג), עמ' 1253-1258; ב' ליפשיץ "מעמדה המשפטי של ספרות השאלות והתשובות", שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), עמ' 300-265.
¹⁹ לדיון מקיף בעניין זה, ראה א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 364-361, ושם בהערה 22.
²⁰ ראה למשל: בג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' מדינת ישראל, נד(6) 285, בעמ' 287; בג"ץ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp, ניתן ביום 29.10.08).

---

---