אקדמות מילין
אחד מעקרונות היסוד במשפט העברי הוא החובה לדון את הדין לאמִתו. ביטוי לדבר יש בדברי חז"ל: "כל דיין הדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"¹. ואולם מה יעשה דיין אשר אינו יודע כיצד להכריע במקרה הנידון לפניו עקב שאלה מורכבת וחדשנית העומדת לפתחו? מחד גיסא, אין הדיין בן חורין לפטור את עצמו מן החובה המוטלת עליו לפסוק את הדין², ומאידך גיסא, הוא חייב לפסוק דין אמת, וכיצד יוכל לפסוק דין אמת בשעה שאינו יודע כיצד להכריע במקרה הנידון בפניו? להלן נדון בשאלה אם הדיין יכול לפטור את עצמו מלהכריע את הדין מן הטעם ש"אינו יודע" כיצד לפסוק אותו³.

"למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז"
בעוד שעל הדיין מוטלת החובה לפסוק את הדין, הנחו חכמים את האדם ללמד את לשונו לומר לעתים "איני יודע", כל אימת שאינו בטוח בתשובתו או שיש חשש שמא לא יבינו אותה אחרים. כך, למשל, אמרו חז"ל שנקט משה רבנו בדברו עם פרעה זמן משוער, בשעה שאמר לפרעה שהקב"ה יביא את מכת בכורות "כחצות הלילה"⁴, ולא בחצות הלילה. ואף על פי שידע משה רבנו לכוון את שעת חצות בדיוק, חשש שמא איצטגנניו-קוסמיו של פרעה אינם יודעים לכוונה כראוי, וחשש שמא קודם שתגיע שעת חצות יהיו סבורים שהגיעה, ועדיין לא באה המכה, ויאמרו: משה בדאי הוא⁵. בעקבות זה, כללו חז"ל כלל: "למד לשונך לומר 'איני יודע', שמא תתבדה ותֵאחז"⁶. כלומר הרגל את עצמך לומר "איני יודע", שמא יתפסו אותך הבריות באמירת דבר שאינו נכון, ויאמרו שאתה שקרן, ושוב לא תוכל לחזור בך מדבריך⁷. יחד עם זאת, כלל זה חל רק ב"מילי דעלמא"⁸, כלומר ענייני העולם. אך כאשר מטרת השואל לדעת פסק הלכה שאינו יודע⁹, חובה להשיב לו על שאלתו, ככל שהדברים ידועים לנשאל, שהרי דרשו חז"ל:¹⁰
"ושננתם" – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד.

האם מותר לדיין לומר "איני יודע"?
לפי ההלכה, במחלוקת בין חברי בית דין, יש להכריע את הדין על פי דעת הרוב, שהרי נאמר בתורה: "אחרי רבים להטות"¹¹. ואולם נשאלת השאלה: מה יהיה הדין אם אין רוב לדעה אחת? רבי יוסף קארו משיב עליה בשולחן ערוך. וזה לשונו¹²:

אחד אומר זכאי, ואחד אומר חייב, ואחד אומר איני יודע; ואפילו שניים אומרים זכאי או חייב, ואחד אומר איני יודע - יוסיפו שני דיינים, ונמצא שהם חמשה. נושאים ונותנים בדבר: אם שלושה מזכים ושניים מחייבים – זכאי; ואם שלושה מחייבים ושניים מזכים – חייב.

ר' יהושע וולק כ"ץ, בעל "ספר מאירת עיניים" (סמ"ע), מבאר בפירושו על שולחן ערוך מדוע גם כשיש לכאורה רוב לדעה אחת, בין לזכות בין לחייב, והדיין השלישי אומר "איני יודע" – יש להוסיף עוד שני דיינים:¹³

אין שייך לומר שהולכים אחר הרוב אלא כשכל השלושה ישבו ונתנו ונשאו בדבר, וכל אחד אומר טעם לדבריו, ושניים הסכימו לדעת אחת, אז בטלה דעת השלישי ברוב, מה שאין כן כשאומר איני יודע, שמחשב כאילו לא ישב עמהם, ואמרינן [=ואנו אומרים]: שמא אם ישב עמהן שלישי שהיה אומר דעתו – היו השניים מסכימים עמו.

העולה מן האמור הוא שאף על פי שכאמור לעיל, הכלל "למד לשונך לומר איני יודע" אינו חל בדברי תורה, רשאי הדיין לומר "איני יודע", אם אינו יודע כיצד לפסוק את הדין, אף על פי שמוטל עליו לפסוק את הדין. יתר על כן, הוא פטור מלנמק מדוע אינו יודע, בניגוד לדיינים שחייבו או זיכו, שהם חייבים לנמק את החלטתם¹⁴. דומה שהלכה זו היא מחויבת המציאות, מפני שאם הדיין אינו יודע כיצד לפסוק את הדין, וחרף זאת הוא פוסק אותו, הדבר עלול לגרום לא רק לעיוות דין אלא אף חס וחלילה שתסתלק שכינה מישראל¹⁵.

אמירת "איני יודע" מתוך תחבולה
שאלה אחרת היא: האם רשאי דיין היודע את הדין, אך עדיין לא גילה את דעתו לחבריו, אבל הוא מודע לעובדה שדעתו היא דעת מיעוט, לומר "איני יודע", כדי שיוסיפו עוד דיינים, ואולי ייפסק הדין כדעתו¹⁶? בשו"ת "בית יעקב"¹⁷, דן בשאלה בשלושה דיינים שישבו, ושניים מזכים ואחד בדעתו לחייב, אם רשאי המחייב לומר "איני יודע", כדי שיוסיפו עוד דיינים, והשיב שאסור לדיין שדעתו דעת מיעוט לעשות כן, אף על פי שכוונתו לטובה, שיצא דין אמת, משום שיש בדבר זה משום הוצאת לעז על הדיינים הראשונים, כשיאמרו הבריות שהוסיפו עליהם משום שלא ידעו את הדין¹⁸. לעומת זאת, בעל שו"ת "שבות יעקב"¹⁹ (רבי יעקב ריישר, פראג, המאות הי"ז-הי"ח) נשאל בדבר בית דין של שלושה שאחד מהם תלמיד חכם ושניים יושבי קרנות (עמי ארצות), והדיין שהוא תלמיד חכם נמצא בדעת מיעוט, האם הוא רשאי לומר "איני יודע", כדי שיוסיפו עוד דיינים, ואולי יצא הדין לאמתו. להלן תשובתו:

ודאי דשפיר דמי למיעבד הכי [=ודאי שטוב לעשות כך], כיוון שכוונתך לשם שמים, להוציא הדין לאמיתו... מותר לשנות מפני השלום... אכן ראיתי בתשובת בית יעקב לאסור... אך כל דבריו אינם מוכרחים, ואין הנדון דומה לראיה... אבל כאן כיוון שהדיין סובר שמעקלים ומעוותים את הדין, כי הוא לדעתו להיפך, יותר יש לחוש לעיוות הדין, שלא יצא דבר שאינו מתוקן, מלחוש לכבודן של ראשונים, שהוא כבוד המדומה בעולם הזה. וכיוון שהדיין תולה קללתו ולעז בעצמו, לומר "איני יודע", כדי להוציא הדין לאמיתו, ודאי זכור לטוב.

המעיין בדברי "שבות יעקב" ייווכח שאינו מבחין בין דברי "בית יעקב", שנאמרו בעניין בית דין של שלושה דיינים תלמידי חכמים, לבין המקרה שנידון לפניו, שישבו בו לדין שני דיינים יושבי קרנות. הווי אומר: לשיטתו, אמירת "איני יודע" אינה תלויה בזהות הדיינים (תלמידי חכמים או יושבי קרנות), וכל אימת שאחד מן הדיינים סבור שהדין עלול להיות מעוות, הוא רשאי לומר "איני יודע".
ואמנם החיד"א, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (ארץ ישראל ואיטליה, המאה הי"ח), מסיק שאין מקום להשגתו של ר' יעקב ריישר, מפני שבעל "בית יעקב" דן בעניין בית דין של שלושה תלמידי חכמים שחלקו בדבר התלוי בסברה, ויש פנים לכאן ולכאן, שבכגון זה אין הדיין המצוי בדעת מיעוט רשאי לומר "איני יודע"; ואילו כשמדובר בבית דין שיושבים בו שני יושבי קרנות, יסכים "בית יעקב" לדעת "שבות יעקב", שמותר לדיין התלמיד חכם, המצוי בדעת המיעוט, לעשות תחבולה זו כדי להוציא דין אמת לאמתו.²⁰
גם הרב עובדיה יוסף, מכריע כדעת החיד"א. ואולם הוא סבור שהאיסור לומר "איני יודע" אינו מפני שאסור לשקר אלא מפני שחובת הדיין לטפל בעניין עד מתן פסק הדין ושאינו יכול להתחמק מאחריותו זו. וזה לשונו:²¹
ואמירת איני יודע בזמן שהוא יודע הויא כסילוק מן הדין... וזה אסור לעשות, כיון שבעלי הוראה הם.

דיין האומר "איני יודע" לאחר שגילה דעתו
ראוי לתת את הדעת גם למקרה של דיין האומר "איני יודע", כדי שיוסיפו עוד דיינים, בשעה שדעתו דעת מיעוט, וזאת לאחר שכבר הודיע את דעתו לחבריו להרכב בית הדין. מקרה מעין זה נידון בערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול בעניין פלונים²², שהוגש בו ערעור על החלטת בית הדין האזורי ברחובות, שקבע שאינו יכול להתיר למערער להינשא מחמת ספק שהוטל בתוקף הגיור של אמו, שאינה שומרת תורה ומצוות, ואף צוינה עובדת היעדרה של תעודת גיור חתומה על ידי הרב הראשי אלא רק בחותמת הרבנות הראשית. השאלה שנידונה הייתה: האם במקרה זה ניתן לבטל את הגיור למפרע. דעת הרוב (הדיינים הרב דיכובסקי והרב בר שלום) הייתה שלא ניתן לבטל את הגיור למפרע, ולכן יש להתיר למערער להינשא כדת משה וישראל. לעומתם סבר הדיין הרב שרמן, שבמקרה זה ניתן לבטל את הגיור למפרע, ולכן אסור להתיר למערער להינשא.
לאחר שנוכח הרב שרמן לדעת שהוא בדעת מיעוט, ולא עלה בידו לשכנע את חבריו להרכב לשנות את דעתם, פנה אל נשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה עמאר, וביקש שיוסיף עוד דיינים להרכב, תוך שהוא מסתמך על תקנה ד(5) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג, הקובעת:
מותב שהחל לדון בעניין מסוים רשאי להורות, בהסמכת נשיא בית-הדין לערעורים, שהמשך הדיון בו יהיה לפני מספר בלתי-זוגי גדול יותר של דיינים ובהם הדיינים שהחלו בדיון.
הרב עמאר דחה את הבקשה בנימוק שעל פי תקנה 5(ד), הוספת דיינים מותנית בהסכמת כל חברי המותב, ומכיוון שהבקשה הוגשה רק על ידי אחד מחברי ההרכב, אי אפשר למנות הרכב מורחב²³.
משנדחתה בקשתו, פנה הרב שרמן שנית אל הרב עמאר וביקש שיוסיף דיינים להרכב, כשהוא טוען 'איני יודע'. וזה היה נימוקו לבקשתו²⁴:

על כן, למרות שדעתי ידועה לעמיתי הרבנים הגאונים ומנומקת באריכות רבה, ומפרטת מדוע אין לקבל את דעת הרוב, שעומדת בניגוד גמור לדעת השולחן ערוך וכל הפוסקים, כולל פוסקי דורנו, ויש בקביעתם קלקול גדול ועוות ההלכה בענייני גיור החמורים, אני אומר "איני יודע", כדי שעל ידי כך יוסיפו הדיינים, ואולי על ידי כך תצא ההלכה ודין לאמיתותם.

נשיא בית הדין הגדול דחה גם בקשה זו, בנימוק שהרב שרמן כבר הודה והכריז שהוא יודע את הדין ושדעתו ידועה לחבריו, ולכן:²⁵
נמצא דהדין כבר מוכרע ועומד... דמשעה שגילה דעתו בענין הנדון, כבר הצטרף עמם בפסק זה, והוי ליה [=והריהו] יחיד נגד רבים. ומה שאומר שאף על-פי כן אני אומר איני יודע... אין בזה לשנות הפסק-דין, דהוי ליה כאומר דעתו וצווח ככרוכיא לומר, 'אל תפסקו כן', ואל תלכו אחר הרוב. שהם טועים בדין זה, דלאו כל כמיניה [=שאין הכול בכוחו], ומיד שגילה דעתו הוכרע הדין, ובזה לא דיברו כל הפוסקים הנ"ל, כלל ועיקר, ולכולי עלמא אין מקום עוד להוסיף דיינים, שכבר הוכרע הדין. עפ"י מה שכתוב בתורה אחרי רבים להטות.
נשיא בית הדין הגדול מצא תנא דמסייע לדבריו בדברי ר' יאיר בכרך, בעל שו"ת "חוות יאיר", שדן בשאלה אם יכול אחד מן הדיינים להימנע מלחתום על פסק הדין, מפני שהוא סבור ששני חבריו טועים, ורבו עליו, והדבר ברור לו שאין הדין כן, ואיך יחתום על שווא ושקר? והשיב:²⁶

אכן אם יאמר זה הדיין היחיד, אפילו כבר אמר דעתו וגם חבריו שכנגדו כבר רבו עליו, שנתן אל לבו דבריהם, והוא מסופק בדין, מצי [=יכול] להכריח בזה חבריו שיוסיפו דיינים, כדין אחד אומר איני יודע מעיקרא, אף שמכוער הדבר. ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך.

מדבריו מסיק הרב עמאר כי רק כשמדובר בדיין שגילה דעתו ודעתו היא דעת מיעוט, וחזר ועיין בדעתו, ואמר שעתה יש לו ספק, יכול לחייב את חבריו להוסיף דיינים. ואולם לאור העובדה שהרב שרמן גילה דעתו בבירור, ואין לו ספק, אינו יכול לומר "איני יודע", כשהוא יודע וגילה את דעתו²⁷.
הרב שרמן לא חזר בו מבקשתו להוסיף דיינים, ואמר שבעל "חוות יאיר" מדבר בבית דין רגיל של תלמידי חכמים, ולדעת "חוות יאיר", בכל מקרה הדיין רשאי לחזור בו ולומר "איני יודע", כדי שיוסיפו דיינים, כשברור לו שדעת הרוב טועה, אף שהוא מציין ש"מכוער הדבר", כמו כן כתב שעל פי ההלכה²⁸, הכרעת הדין וגמר דין חלים רק משעה שאמר בית הדין או כתב את פסק דינו, איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, מה שאין כן במקרה הנידון²⁹.
ולאחר שלא מצא הרב עמאר יסוד הלכתי או טעם פרוצדורלי להוסיף דיינים, מצא לנכון, לבקשת הדיין הרב שרמן, לפנות לחברי בית הדין שדעתם הייתה דעת הרוב לשקול שנית את קביעתם ההלכתית. לפניה זו, השיב הדיין הרב דיכובסקי:

נקודת המחלוקת בינינו אינה בהלכה, אלא בעובדות... אינני זוכר תיק אחר שבו נשאנו ונתנו יותר מאשר בתיק זה. כתבתי וחזרתי וכתבתי... עשיתי הרבה מעבר למקובל בכל תיק אחר. בסופו של דבר הגענו לגרעין הקשה של חילוקי דעות, ואין מנוס מהכרעה בדעת רוב. כבוד עמיתי טוען ש'אינו יודע'. קשה לי לדעת אם לצחוק או לבכות. הוא יודע, ועוד איך יודע. משום מה סבור כבוד עמיתי כי האמת האלוקית מסורה רק למי שעמדתו מתאימה לדעתו. ומי שחולק עליו, שוגה. מה לעשות, ואינני סבור כך. הייתי עורך נסיון קטן. אציע לכבוד עמיתי האחר כי נסכים שנינו לעמדתו של כבוד עמיתי הנ"ל ונדחה את הערעור על ביה"ד האזורי. האם אז יאמר שאינו יודע? אם הוא אינו יודע, הרי גם אם אקבל את עמדתו הוא יהיה חייב לדרוש הרכב מורחב, שהרי אינו יודע. האם הידיעה או אי הידיעה תלויות בשאלה אם אקבל את עמדתו או לאו?... התורה קבעה כי אחרי רבים להטות, וכבוד עמיתי שליט"א צריך להוסיף לפסוק תנאי, כי הולכים אחרי רבים, בתנאי שסוברים כדעתו. מובן, שאין הלכה כזו. כבוד עמיתי יודע היטב שבהרכב הקיים של ביה"ד הגדול, אין אפשרות להרכב מורחב בתיק זה... אני מוכן להצעה חילופית. הרכב ביה"ד לא יורחב, אולם תכונס ישיבה לא פורמלית שבה ישבו חברי ההרכב יחד עם נשיא ביה"ד הגדול ויחד עם דיין לשעבר של ביה"ד הגדול או אדם גדול בתורה שיסכימו עליו חברי ההרכב. תקויים ישיבה אחת, ובה נישא וניתן בתיק, עד אשר נגיע להכרעה בדעת רוב או פה אחד. אני מתחייב לקבל כל הכרעה. אדרוש מכבוד עמיתי בדיוק אותו דבר... יש לי רק בעיה אחת: כיצד יוכל כבוד עמיתי לשבת בפורום הנ"ל, מאחר וקיימת הודאת בעל-דין מצידו שאינו יודע?³⁰

בסופו של דבר הרכב בית הדין לא הורחב וההלכה נפסקה בניגוד לדעת הדיין הרב שרמן. והנה בפסק דין שעסק בעניין דומה (ביטול גיור למפרע), שניתן כשנה לאחר מכן בבית הדין הרבני הגדול, בהרכב אחר של דיינים, נפסקה הלכה פה אחד כדעת הדיין הרב שרמן³¹, שחזר על דעתו גם בפסק הדין זה.

ממשפט עברי למשפט ישראלי
בעוד שכאמור לעיל, על פי המשפט העברי, דיין יכול לפטור את עצמו, במצבים מסוימים, ממתן פסק דין בנימוק שאינו יודע כיצד להכריעו, במשפט הישראלי אין השופט יכול לומר "איני יודע", והוא נדרש להכריע את הדין גם כשאינו יודע כיצד להכריעו. היטיב לבטא את הדברים השופט מישאל חשין, בלשונו הציורית והמליצית, שעה שנתבקש להכריע בשאלת "מיהו יהודי"³²:

תנוח דעתו של חברי: כמוני כמוהו. גם אני לא הזמנתי סוגיה זו להסב עמי אל שולחני. ודומני שלא אטעה אם אוסיף ואומר כי מקצת השופטים – אפשר כולם – דעתם כדעתו של חברי וכדעתי. אלא שלא הרי יורה כהרי ידין. שיורה – יורה או שלא יורה וידין חייב שידין. כפו עלינו הר כגיגית ולא הוּתַרנו שלא לדין ולהכריע. מוסר חכמים "למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז" (ברכות, ד, א) – לא אלינו כיוֵון.

לעניין הוספת שופטים להרכב קיים, ראוי להפנות לסעיף 26(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע שבית המשפט העליון ידון בשלושה שופטים, אולם "מותב שהחל לדון בענין מסויים רשאי להורות שהמשך הדיון בו יהיה לפני מספר בלתי זוגי גדול יותר של שופטים, ובהם השופטים שהחלו בדיון", בדומה לתקנה ד(5) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים.
לעניות דעתי, על אף שבמשפט הישראלי שופט אינו יכול לפטור את עצמו מלפסוק את הדין בנימוק שאינו יודע, ראוי להגדיל את מותב השופטים כל אימת שעולות שאלות משפטיות שההכרעה בהן יש לה תוצאות ציבוריות כבדות משקל, כך שמריבוי הדעות תצא האמת לאור, גם אם אחד השופטים אינו יודע כיצד להכריע את הדין.

הערות:

* עו"ד אלעד סטופל, בוגר ישיבת כרם ביבנה, בעבר עוזר משפטי של הפרופ' א"ח שאקי ז"ל. כיום עו"ד במשרד הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות' בתל-אביב.

¹ שבת י ע"א.
² לפי ההלכה, מי שנתמנה דיין, אינו יכול להסתלק מן הדין, אף אם אחד מבעלי הדין הוא תקיף ואלים ואינו שומע בקול מוריו. ראה: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כב, הלכה א; טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן יב סעיף א, ובפירוש סמ"ע על אתר (ס"ק א). וראה מ' ויגודה, "עשיית משפט וסיכוניה", פרשת השבוע, דברים, תשס"ח, גיליון מס' 323. על מגבלות נוספות המוטלות על הדיין ראה א' הכהן, "'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' – על שיקול דעת שיפוטי ומגבלות השפיטה", פרשת השבוע, פינחס, תשס"ט, גיליון מס' 351.
³ לעניין זה, ראה: א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 361-357 (מכאן ואילך: סדר הדין), ובפרט בעמ' 357, הערה 1, שהייתה לי לעזר רב בהכנת מאמר זה.
⁴ שמות יא, ד.
⁵ ברכות ד ע"א.
⁶ שם. דוגמה אחרת יש בפרשת נגעי בתים, שהתורה אומרת בה: "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד, לה), ונאמר במשנה (נגעים יב, ה), שאפילו בעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר "נגע נראה לי בבית", אלא יאמר "כנגע נראה לי בבית". בפירוש תפארת ישראל על המשנה נאמר שטעם הדבר הוא "כדי לחלוק כבוד לכהן". ואולם הרא"ם מביא בשם רבותיו (מובא בפירוש תוספות יום טוב על המשנה), שטעם הדבר הוא משום "למד לשונך לומר איני יודע". נעיר כי אין מדובר בחובה הלכתית, לומר "איני יודע", שהרי לא נאמר לשון "חובה" אלא לשון "למד", כלומר הרגל עצמך במידה זו. ואכן, שולחן ערוך, טור, רמב"ם ויתר הפוסקים אינם מזכירים הנהגה זו. הרמב"ם אף לא מביא אותה בהלכות דעות, כשהוא מונה מידות טובות שהאדם צריך להרגיל עצמו בהן.
⁷ וראה בפירוש המאירי על הגמרא במסכת ברכות (לעיל, הערה 5), שכתב: "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע, אלא אם כן הדבר ברור בלא שום פקפוק".
⁸ ראה: תוספות, קידושין ל ע"א, ד"ה אל תגמגם; שם, בבא מציעא כג ע"ב, ד"ה במסכת.
⁹ לעומת זאת, אם השואל מבקש רק לבדוק את היקף ידיעותיו של הנשאל, מותר לנשאל לומר איני יודע או לא למדתי מסכת זו, ומידת ענוה היא. ראה רש"י, בבא מציעא כג ע"ב, ד"ה במסכת. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, עמ' תרעה, ערך דרך ארץ.
¹⁰ קידושין ל ע"א.
¹¹ ראה הרב ז' דרוק, "פסיקה כרוב דעות", תחומין יח (תשנ"ח), עמ' 71.
¹² חושן משפט, סימן יח, סעיף א.
¹³ שם, ס"ק ג.
¹⁴ שם, סעיף ג.
¹⁵ כאמור ברמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ט.
¹⁶ רבים וטובים דנו בעניין זה. ראה: א' שוחטמן (לעיל, הערה 3), עמ' 358, הערה 10; הרב א' שרמן, "משפט אמת – משפט שלום", שורת הדין ד (תשנ"ח), עמ' רסה-רעג; הרב מ' חשאי, "רוב ומיעוט בבית דין", שורת הדין ו (תש"ס), עמ' לה-מג; הרב ח"ש שאנן, "האם על המיעוט לפסוק כדעת הרוב, גם כאשר ברור למיעוט שהרוב לא הבין או טועה", עיונים במשפט, חושן משפט (תשס"ה), חלק א, סימן ה, עמ' מה-ס; ר' יעקובי, "על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ד, גיליון מס' 157. וראה עוד, אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך דיני ממונות, עמ' שלה-שלט.
¹⁷ סימן טו. והובאו דבריו בפתחי תשובה על שולחן ערוך (לעיל, הערה 12), ס"ק ד.
¹⁸ וראה דברי הרב חיים דוד הלוי, "חתימת פסק-דין שהוכרע ברוב", תחומין יח (תשנ"ח), עמ' 16-15. הרב הלוי סבור ששאלת בית-יעקב תמוהה מעיקרה, מפני ש"אם מותר היה לאחד הדיינים למנוע הכרעה על-ידי התחכמות איזו שהיא, אם כן מה תהא על מצות אחרי רבים להטות, והרי עיקרה של מצוה היא להכריע על-פי הרוב. אם תורה לא חששה לטעות של השניים, מה לו לדיין זה לחשוש?... כל התחכמות מצד הדיין לבטל הכרעת חבריו היא בניגוד למצות התורה 'אחרי רבים להטות', ולכן חייב הוא לגלות דעתו וכתורה יעשה".
¹⁹ שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן קלח. והובאו דבריו בפתחי תשובה (לעיל, הערה 17).
²⁰ ברכי יוסף, חושן משפט, סימן יח, אות ד. והובאו דבריו בפתחי תשובה (לעיל, הערה 17).
²¹ שו"ת יביע אומר, חלק ב, חושן משפט, סימן ג.
²² תיק 6745-12-2 פלונים ט'. פסק הדין ניתן ביום 27.2.07 (פורסם באתר "נבו").
²³ שם, עמ' 41–42.
²⁴ שם, עמ' 43.
²⁵ שם, עמ' 46.
²⁶ סימן קמז.
²⁷ לעיל, הערה 22, עמ' 46–47.
²⁸ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן יב, סעיף ב.
²⁹ לעיל, הערה 22, עמ' 47–56.
³⁰ שם, עמ' 56–57.
³¹ תיק 5489-64-1, פלוני, פלונית ופלונים. פסק הדין ניתן ביום 10.2.08 (פורסם באתר "נבו").
³² בג"ץ 5070/95, "נעמת" נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721, בעמ' 760.

---

---