פתח דבר
בעת האחרונה עלתה לתודעה הציבורית שאלת השימוש בכוח על ידי המשטרה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון¹, שהחמיר בעונשו של שוטר שהרג פורץ לרכב. בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית משפט קמא, שהשוטר חרג מכל הנהלים למעצר חשוד, ושלא הייתה הצדקה לשימוש בכוח קטלני, ועל כן ראוי להחמיר בעונשו של השוטר שנטל חיי אדם שלא כדין². בדברים שנביא להלן, ננסה לברר את דעת המשפט העברי בשאלת השימוש בכוח על ידי גורמי האכיפה.
בפתח דברינו ראוי לומר שמאחר שהמשפט העברי התפתח לאורך הדורות בגלות במציאות חברתית שבה עם ישראל נעדר ריבונות ושלטון עצמי, כשעיקר מעייניו נתון להסדרת חיי הפרט והקהילה, מעטים הם המקורות העוסקים ישירות בפעילות אנשי ביטחון ומשטרה, מפני שהגופים האלה היו כפופים לשלטון הנכרי שבצלו חיו היהודים³. יחד עם זאת, ממה שמצוי במקורותינו, בעיקר בתחום הזמנה לדין והוצאה לפועל על ידי "שלוחי בית דין", שאמנם שייכים יותר לתחום האזרחי, ניתן אולי להעלות עקרונות יסוד לבירור הנושא העומד לפנינו.

מהות תפקידו של השוטר
נאמר בתורה:

שֹׁפטים ושֹׁטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נֹתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק (דברים טז, יח).

רוב הפרשנים, למן הגאונים⁴ וחכמי ימי הביניים ועד פרשני העת החדשה⁵, פירשו שתפקיד השוטרים להוציא לפועל את החלטות השופטים אפילו בכוח במידת הצורך⁶. היזדקקות המערכת השיפוטית לשוטרים הודגשה בפסיקתא זוטרתא⁷:

תניא. "שופטים ושוטרים". רבי אליעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטרים - יש שופטים; אם אין שוטרים - אין שופטים⁸.

הרמב"ם אומר שתפקידם של השוטרים גם לעצור עבריינים:

מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך". "שופטים" - אלו הדיינין הקבועין בבית דין ובעלי דינין באין לפניהם. ה"שוטרים" - אלו בעלי מקל ורצועה, והן העומדין לפני הדיינין, המסבבין בשווקים ועל החניות לתקן השערים והמידות ולהכות כל מעוות. וכל מעשיהן על פי הדיינין. וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו⁹.

על אף פער הזמנים ביניהם, תפקידם של השוטרים שהרמב"ם מדבר עליהם דומה לזה של השוטרים בימינו. כאז כן היום, תפקידם של השוטרים לאכוף את הנורמות המשפטיות ולדאוג לשמירת הסדר הציבורי כזרוע של הרשות המבצעת, אלא שבעבר לא נהגה הפרדת רשויות, ולכן הם היו כפופים לבית הדין. לשוטרים של פעם נועד עוד תפקיד, והוא לשמש גם כמערכת הוצאה לפועל של הרשות השופטת. בתפקיד זה, השוטרים מכונים במקורות המשנה והתלמוד "שלוחי בית דין".

שימוש בכוח על ידי השוטר
השוטר, מוסמך להפעיל כוח נגד מי שמסרב לציית להוראותיו החוקיות, כמו שפסק במפורש רבנו ירוחם (פרובנס-ספרד, המאות הי"ג–הי"ד) בעניין שליח בית דין. וזה לשונו ¹⁰:

אבל שליח בית דין יכול להכותו, אם מסרב בו כשמשכנו בזרוע בשוק. וכן בכל מקום שמסרב לשליח בית דין, אם הכהו או הזיק ממונו - פטור, אפילו יכול להצילו בדבר אחר.

סמכות זו, הטבועה בתקפידו של השוטר, עולה ממקורות רבים¹¹, ובהם התוספתא. וזה לשונה¹²:

שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק - פטור. יתר מן הראוי לו - הרי זה חייב¹³.

ואף על פי ששליח בית דין מוסמך להשתמש בכוח, התוספתא מדגישה שעליו לעשות זאת במידה הראויה. ואם לא נהג כן, עליו לתת את הדין¹⁴, כעולה גם מן המדרש¹⁵:

רבנין אמרי [=חכמים אומרים]: שיהא השוטר כשופט, כשיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה, ושלא יהא המלקה צריך ללקות¹⁶.

כלומר, תפקידו של השוטר הוא מעין שיפוטי, ועליו לבחור את מעשה הכפייה הראוי. ואם לא עשה כן, הוא עלול ללקות על הלקאה מופרזת שגרמה נזק.
ומהי המידה הראויה בעניין זה? מדבריו של רבנו ירוחם שהבאנו לעיל¹⁷ עולה לכאורה שהמידה הראויה אינה מוגבלת לכוח המינימלי הדרוש בנסיבות העניין, שהרי הוא אומר ששליח בית דין "פטור, אפילו יכול להצילו בדבר אחר"¹⁸.
קביעה תמוהה זו עולה לכאורה מלשון התלמוד¹⁹:

תא שמע: "וקצֹתה את כפה" (דברים כה, יב) - ממון... במה דברים אמורים? בשיכולה להציל על ידי דבר אחר. אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר, נעשה ידה כשליח בית דין, ופטורה²⁰.

על פי המקור התנאי הזה, אישה המבקשת להציל את בעלה מפני מי שמתקיף אותו באמצעות אחיזה במבושיו של התוקף חייבת לפצותו, אלא אם כן לא הייתה לה בררה אחרת, מפני שאם לא הייתה לה בררה אחרת, דינה כדין שליח בית דין, והיא פטורה. ומשתמע מכאן לכאורה שהגבלה זו אינה חלה על שליח בית דין, והוא פטור אף אם היה יכול לנקוט אמצעי אחר מידתי יותר.
אולם יש המסבירים²¹ את דברי התלמוד בדרך אחרת. לדעתם, וזו כנראה הדעה המקובלת, אף שליח בית הדין חייב להשתמש בכוח במידה הנחוצה ותו לא. לשיטתם, הדיון התלמודי דן בזכותה של האישה להציל את בעלה אף על פי שאינה נמנית עם אנשי הרשויות לאכיפת החוק. ועל זה נאמר בתלמוד שאם אינה יכולה להציל את בעלה בדרך אחרת, מותר לה לפעול כשליח בית דין ולהציל את בעלה מיד מכהו במינימום של פגיעה. וכך פסקו להלכה ר' יעקב ריישר (צ'כיה-צרפת, המאות הי"ז–הי"ח) ואחרים²².
לכאורה, קשה לקבל את גישתו של רבנו ירוחם. וכי למה נתיר לשליח בית הדין להשתמש בכוח במידה העולה על המינימום הנדרש לאכוף את פסק הדין? האם אין זה בגדר כוח "יותר מן הראוי לו"?
אפשר שחילוקי הדעות בדבר מידת הכוח שהשוטר רשאי להפעיל יסודם בשאלת עצם ההיתר למערכת המשפט להשתמש בכוח²³. אם ההיתר לבית הדין להשתמש בכוח הוא משום שהוא מציל עשוק מיד עושקו, מובן שהוא כפוף לכלל המידתיות, ולפיו הוא מוגבל למידת הכוח המינימלי, כבדין רודף (ראה להלן). אולם אם ההצדקה לשימוש בכוח קשורה באופן אינהרנטי למערכת המשפט כגוף האחראי לשלטון החוק, "שאם אין שוטרים אין שופטים", קל יותר להבין את גישתו של רבנו ירוחם, מפני שהפגיעה בסרבן אינה באה רק לשם הצלת עשוק מיד עושקו אלא גם כתגובה הולמת נגד מי שפגע בשלטון החוק כשהפר צו חוקי. אין צורך לומר שגם לשיטת רבנו ירוחם, השוטר כפוף לעקרון המידתיות, ואסור לו לחרוג ממידת הכוח הראויה לשמירה על שלטון החוק, אלא שהוא סבור שמתחם הסבירות בפעולה שלטונית רחב היקף יותר מאשר בפעולה פרטית, אבל ברור שאין הוא בלתי מוגבל.

שימוש בכוח קטלני למעצר חשוד
מן הדברים שאמרנו לעיל עולה שאם אין לשוטר אפשרות אחרת, הוא רשאי להשתמש בכוח גם כדי למנוע חשוד מלהתחמק ממעצר חוקי. אולם מסתבר שהשוטר אינו רשאי להרוג עבריין הבורח ממעצר, אלא אם העבריין בגדר "רודף", שהוא הביטוי העברי המקביל למונח "הגנה עצמית" המשמש בחוק העונשין²⁴, אף על פי שבמשפט העברי אין כאן רק הגנה מפני אישום פלילי, אלא חובה להגן על נרדף מפני מי שמאיים להרגו²⁵. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:

אבל הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף²⁶.

שוטר המעריך שאדם המתחמק מצו מעצר מהווה סכנה ממשית לזולתו או לציבור בכללו חייב לפגוע בו בגופו, אם אין לו דרך אחרת לעצור אותו²⁷. וראוי להדגיש שהשוטר חייב להזהיר תחילה את הרודף ולהימנע מלפגוע בו יותר מן הדרוש כדי לעצור אותו. וזה לשון הרמב"ם בדין "רודף":

כיצד? אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו, אע"פ שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף - הרי זה נהרג; ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף, כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו - עושין; ואם אינן יכולין לכוון ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף - הרי אלו הורגין אותו, ואף על פי שעדיין לא הרג²⁸.

ונשאלת השאלה: מהי מידת הוודאות הנדרשת מן השוטר כדי להכריע שחשוד הבורח ממעצר אכן מסכן חיי אחרים או את שלומם ויש לו דין "רודף"?
לדעת הרב משה פיינשטיין, "צריך שיהיה כעין ודאי שהוא רודף"²⁹. וגם הרב אשר וייס מדגיש ש"פשוט דאסור [=שאסור] להרוג ספק רודף"³⁰.
אמנם הרב שלמה זלמן אוירבך (ישראל, המאה הכ') ואחרים סבורים שמותר לפעול גם נגד מי שאינו אלא ספק "רודף"³¹. אולם דומה שיש להבחין בין רודף אחר חברו, שספק אם הוא עושה כן מתוך כוונה להרגו, שעליו מדבר הרב אוירבך, ובין מי שאינו רודף אחר איש, אך יש סכנה שיעשה כן בעתיד, שזהו המצב בשוטר היוזם פעולה נגד חשוד המתחמק ממעצר. ומסתבר שבענייננו, הכול סבורים שדרושה מידת רבה של ודאות כדי להפעיל כוח קטלני נגד החשוד. ואכן, הרב חיים דוד הלוי מדגיש ש"מי שלא ניכר מתוך מעשיו שעלול הוא לסכן אחרים, אין שום היתר להורגו"³².
אכן, בחלק מקהילות ישראל הגדירו עבריינים מסוימים כרודפים מחשש להתנהגות עתידית שלהם. כך למשל פסק הרשב"א שה"מוסר"³³ הוא בגדר רודף. וזה לשונו:

ומה שאמרת: היאך הורגין אותו [את המוסר] מספק? אם רגיל לעשות כן, כל שאומר לעשות, כאילו עשה, והרי הוא בכלל "הבא להורגך השכם להורגו"³⁴.

מכאן היה עולה אולי על הדעת לומר שעבריין מסוכן מועד (רצידיביסט) אף הוא בגדר רודף. אולם קשה להסיק מסקנה ממקורות היסטוריים אלה, מפני שבמצב הקהילתי והחברתי ששׂרר באותם ימים התייחסו למוסרים בחומרה יתרה, והחשיבו אותם כגרועים מרוצחים.
טיעון אחר שעשוי אולי להצדיק שימוש בכוח קטלני למעצר עבריין הבורח מן המעצר, אם הוא חשוד בביצוע פשעים חמורים הוא, שבלעדי סמכות זו, יקשה על המשטרה למגר את הפשיעה, דבר העלול להביא בסופו של דבר לסיכון החיים החברתיים. בהיעדר יכולת יעילה לעצור חשודים במעשי פשע (או אם הדבר דורש השקעת משאבים בלתי סבירים), קטֵן כוח ההרתעה של המשטרה ויקשה עליה "לשבור זרוע הרשעים"³⁵. לפי טיעון זה, אפשר שיש לכלול בגדר "רודף" גם מי שחשוד בעשיית פשע חמור שאינו נשמע להוראות השוטרים ובורח ממעצר חוקי, אף על פי שאינו עבריין מועד. אולם עלינו להדגיש שלא מצאנו מקורות שעניין זה נאמר בהם במפורש. על כל פנים, ברור שאסור להשתמש בכוח קטלני אלא לאחר שהזהירו אותו וכשאין דרך אחרת לעצור אותו.

סיכום
שלטון החוק זקוק למערכת שיש בידה סמכות לאכוף את הנורמות המשפטיות המסדירות את חיי החברה. אכיפה זו כרוכה לעתים, למרבה הצער, בצורך לעשות שימוש בכוח, כדברי המשנה, "אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"³⁶, וכדברי המדרש, "אם אין שוטרים - אין שופטים".
כל הפוסקים מסכימים ששוטר רשאי להשתמש בכוח לצורך מילוי תפקידו, אולם הם חלוקים בשאלת מידת הכוח שמותר לשוטר להפעיל כדי לאכוף את החוק: הדעה המקובלת היא שניתן להשתמש בכוח רק במידה המינימלית הדרושה לביצוע המשימה; אולם יש הסבורים שמאחר שהשימוש בכוח מטרתו גם ביצור שלטון החוק וכיבוד מוסדות השלטון, יש להתיר שימוש בכוח סביר אף מעבר למידה מינימלית זו.
השוטר, כמו כל אדם, מחויב להציל את הנרדף, ובכלל זה את הציבור, מידיו של רודף, אף במחיר פגיעה בחייו של הרודף אחר שהזהיר אותו ואין דרך אחרת למנוע ממנו מלבצע את העברה.
שימוש בכוח קטלני נגד עבריין מותר רק אם יש ודאות שהוא עלול לסכן חיי אדם. לפי זה, דומה שיש להבחין בין מעצר חשוד שכבר ביצע לכאורה פשע, שהמעצר מתבצע רק לצורך העמדתו לדין, לבין מעצרו של אדם שעולה ממקורות מודיעין שהוא עומד לבצע פשע המסכן חיי אדם, שהוא ודאי בגדר "רודף" על כל המשתמע מכך. עבריין מועד המוחזק כפושע אלים המסכן חיי אדם עשוי אולי להיות בגדר "רודף", אף אם מעצרו הוא על עברות שכבר ביצע. ואמנם מצאנו שבעבר הוגדרו עבריינים מסוימים, כגון מוסר או זייפן, כמסכנים את חיי הציבור, ופעלו נגדם בכוח, כמו נגד הרודפים, אך ספק אם ניתן ללמוד מכך גם לימינו.
אף תהינו שמא הצורך החיוני בפעולה יעילה של המשטרה לשמירה על חיי חברה תקינים עשוי להצדיק הפעלת כוח נגד עבריין אלים כדי להניא אותו מלעשות פשע גם אם אינו מועד.

הערות:

^* עו"ד יעקב שפירא, ממונה, המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים, ומרצה למשפט עברי באוניברסיטה העברית ובמכללת שערי משפט.
^** ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים.

גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של חוות דעת שנכתבה בעניין זה מטעם המחלקה למשפט עברי.

¹ ע"פ 8133/09 שחר מזרחי נ' מדינת ישראל (27.7.2010).
² עד היום לא הוסדר הנושא בחוק אלא בפסיקה. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא פסק דינו של השופט שמגר שעסק בהוראות פתיחה באש במסגרת הצבא, ע"פ 486/88 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מד(2) 353 (1990). וראה גם בין השאר: ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 304 (2002); ת"א (י"ם) 6330/04 עזבון המנוח מוחמד שואהין נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(3), 13257 (2007), ערעור על פסק דין זה של השופט מ' דרורי נדחה פה אחד בע"א 9790/07 עזבון המנוח מוחמד שואהין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.10); ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל, תק-על 2008(2) 1083 (2008). וראה עוד חאלד גנאים, דורון מנשה ומרדכי קרמניצר, "גבולות השימוש בכוח קטלני בעת מעצר", מחקרי משפט כה (2009), עמ' 734-703. לניסיון להסדיר את הנושא בחוק, ראה הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – עיכוב מעצר ושחרור), התשנ"ה-1995, ה"ח 2366. לאחרונה שוקד משרד המשפטים על הצעת חוק חדשה בעניין זה.
³ בער מציין כי במאה הי"ג מינו שלטונות ספרד הנוצרית שוטרים יהודים בקרב הקהילות היהודיות שתפקידם היה לגבות את המסים מבני הקהילה. ראה י' בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל-אביב 1987, עמ' 69. תקנות הקהל של קהילת טודילה משנת 1305 העניקו סמכות לשוטר היהודי (Bedin) לגבות את הקנסות המוטלים על בני הקהילה על ידי מוסדותיה השיפוטיים (שם, עמ' 131).
⁴ כתר יונתן מבאר את הפסוק כך: "שופטי אמת ושוטרים אלימים [=בעלי כוח] תמנו לכם בכל שעריכם שה' אלהיכם נותן לכם לשִׁבטיכם וישפטו את העם מִשׁפט אמת" (תרגום התורה המיוחס לתנא יונתן בן עוזיאל, המכונה גם 'תרגום ירושלמי', הוא תרגום לארמית-יהודית שחובר כנראה בתקופת הגאונים על יסוד תרגום אונקלוס ותרגומים ירושלמיים עתיקים. ו"כתר יונתן" הוא תרגומו לעברית של תרגום יונתן, שנעשה בדורנו על ידי ר' יעקב מנחם וורטהיימר, ירושלים תשס"ב (2002)).
⁵ ראה לדוגמה פירושו של הרב שמשון רפאל הירש על אתר.
⁶ חריג לעניין זה הוא אבן עזרא, שהוא סבור שהשוטרים הם המושלים העומדים בראש הרשות המבצעת: "ושוטרים - הם המושלים, מגזרת שוטר ומושל (משלי ו, ז), וכן משטרו בארץ (איוב לח, לג). והטעם, כי השופט ישפוט והשוטר יכריח המעוות". ובעקבותיו הולך שד"ל שם.
⁷ הפסיקתא זוטרתא, מדרש לקח טוב, חוברה על ידי רבי טוביה ברבי אליעזר במאה הי"א בבולגריה.
⁸ דברים, שופטים כז ע"ב.
⁹ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה א, מהדורת שילת, ירושלים תשס"ו.
¹⁰ מישרים, נתיב לא, חלק ב, צב ע"ב. הובא להלכה על ידי הרמ"א, חושן משפט, סימן ח, סעיף ה, וראה סמ"ע, שם, ס"ק כה. השוטר נהנה מחזקת החוקיות, כלומר שפעל כדין במסגרת תפקידו. ראה י' בלס, "'חזקת הכשרות' ורמת המהימנות של הרשות הציבורית", פרשת השבוע, קרח, תשס"א, גיליון מס' 31.
¹¹ ראה: בבא קמא כח ע"א (סוגיית עשיית דין עצמית, שעולה ממנה בבירור ששליח בית דין רשאי להשתמש בכוח נגד סרבן. מקור זה צוין על ידי ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן ח, ס"ק כג); סנהדרין פה ע"א (בעניין הפעלת כוח להבאת נידון למוות לבית הסקילה).
¹² תוספתא, בבא קמא (ליברמן), פרק ט, הלכה יא.
¹³ אין לומר שמקור זה עוסק בשליח בית דין המוציא לפועל עונש מלקות שנגזר על נאשם, מפני שהלשון "ברשות בית דין" אינה הולמת פרשנות זו. ראה חסדי דוד על התוספתא שם. ואף מהמשך התוספתא, "יתר מן הראוי לו", עולה שמדובר בפעולה הדורשת הפעלת שיקול דעת ולא הוצאה לפועל של גזר דין גרידא, להבדיל מלשון המשנה במסכת מכות, "הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת - הרי זה גולה על ידו" (מכות ג, יד), העוסקת בחריגת השליח מהוראת בית דין בדבר מניין המלקות שיש להכות את המורשע. בעניין זה ראה גם הרב י"מ גינצבורג, הלכה פסוקה, ירושלים תשכ"ב, כרך א, עמ' 143-142.
¹⁴ וראה גם תוספתא, גיטין (ליברמן), פרק ג, הלכה ח. הפטוֹר של שליח בית הדין מאחריות בנזיקין, אף שפעל במידה הראויה ברשות בית דין, יסודו בתקנת חכמים, "מפני תיקון העולם", ואינו מעיקר הדין (שכן על פי שורת הדין "אדם מועד לעולם"). כך נראה לנו שיש לפרש את דברי רבי שמעון בן צמח דוראן (ספרד-אלגי'ר, המאות הי"ד–הט"ו), תשב"ץ, חלק ג, סימן פב, ולא כפירושו של ש' ליברמן (תוספתא כפשוטה, בבא קמא, עמ' 99), הסבור שכוונת רשב"ץ היא ששליח בית הדין נהנה מחסינות, "מפני תיקון העולם", אם הפעיל בשוגג כוח יתר על המידה. אך אם הפעיל כוח במידה הראויה, פטור מעיקר הדין. וראה א' שיינפלד, נזיקין, בסדרת חוק לישראל בעריכת נ' רקובר, ירושלים תשנ"ב, עמ' 127-125.
שליח בית דין שהפעיל כוח במידה הראויה וגרם בשוגג למותו של אדם, פטור גם בפלילים ואינו גולה לעיר מקלט, כמו שפסק הרמב"ם: "וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה - פטורין מן הגלות, שנאמר 'לחטוב עצים', לדברי הרשות. יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצווה" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ה, הלכה ו). ומקור דבריו בדברי אבא שאול במשנה (מכות ב, ב). אמנם הראב"ד השיג על הרמב"ם בטענה שלא מצאנו מקור לפטור מגלות אלא ביחס לשליח בית דין המוציא לפועל עונש מלקות, אבל ראה חסדי דוד (לעיל, הערה 13).
¹⁵ דברים רבה (ליברמן), שופטים, ה (מובא על ידי ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, בבא קמא, ניו-יורק תשמ"ח, עמ' 100).
¹⁶ וראה א' הכהן, "עקרון המידתיות במשפט העברי", פרשת השבוע, ויקרא, תשס"ט, גיליון מס' 342.
¹⁷ ראה לעיל, הערה 10.
¹⁸ שם. בית יוסף (חושן משפט, סוף סימן ח) הביאו בלא לחלוק עליו. וכן הביאו הסמ"ע, שם, ס"ק כה.
¹⁹ ראה שו"ת שבות יעקב (ריישר), חלק א, סימן קפ.
²⁰ בבא קמא כח ע"א.
²¹ ראה: הרא"ש, שהובא בשיטה מקובצת, בבא קמא כח ע"א, ד"ה לפלוג וליתני בדידה; נימוקי יוסף (שם, יב ע"ב בדפי הרי"ף), ד"ה מאה פנדי.
²² שו"ת שבות יעקב (ריישר), חלק א, סימן קפ (אף על פי שהוא מודה שפשט סוגיית התלמוד נוטה יותר לגישתו של רבנו ירוחם). וכך פסק בעקבותיו ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ח, סעיף ו.
²³ בעניין מקור סמכותה של מערכת המשפט להשתמש בכוח, ראה הרב משה פינשטיין, דברות משה, בבא קמא, סימן יח. וראה מ' ויגודה, "עשיית דין עצמית", משפטי ארץ א (עפרה תשס"ב), עמ' 176-164.
²⁴ ראה סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
²⁵ גישה זו אומצה בחקיקה הישראלית בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בעקבות פסק דינו של השופט אֵלון בע"פ 496/73 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141.
²⁶ רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ו.
²⁷ ראה א' ורהפטיג, " שימוש בנשק חם בפיזור הפגנות אלימות", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 376-371.
²⁸ רמב"ם, שם, הלכה ז.
²⁹ שו"ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן סט.
³⁰ מנחת אשר, שמות, סימן לט, ד"ה ובאמת נראה.
³¹ שו"ת מנחת שלמה, סימן ז, ד"ה וצריכים. וראה מאמרו, "בירורים וספיקות בעניין פיקוח נפש דוחה שבת", מוריה טז (שנים ג-ד), עמ' כה). וכן כתב גם הרב ישראל מאיר לאו (שו"ת יחל ישראל, סימן סו); וכן היא דעת הרב י' סילמן, ישורון טו, עמ' תרסא-תרסו (וכן בספרו דרכי חושן, חלק ג). וראה גם מנחת חינוך, מצווה תר, ס"ק א.
³² הרב ח"ד הלוי, עשה לך רב, חלק ד, שאלה ב, עמ' לח.
³³ הכוונה היא לאנשים שהלשינו מרצונם לשלטונות על יהודים בענייני ממונות, התאגדות דתית-פוליטית ועוד. ההלשנות האלה גרמו לעתים למות האדם שהלשינו עליו או להתנכלות כלפי כל הקהילה.
וראוי לציין שהיו שליטים שהכירו בסכנת ההלשנה על בני הקהילה ואיפשרו למוסדות הקהילה לפעול נגדם. בער (לעיל, הערה 3, עמ' 267) אומר שהמלך יעקב השני (מלך ארגוניה שבספרד, 1327-1291) התיר לנאמני הקהל, בצירוף חמישה אנשים, להטיל על המלשין עונש גופני, ופקידי המלכות היו צריכים לבצע את העונש תמורת תשלום. העונש היה מוות או קטיעת אבר "או איזה עונש אחר שאינו מתנגד לשכל ולחוקים". אף יש עדות שבשנת 1302 הורה המלך יעקב השני לתלות מלשין יהודי (שם, עמ' 229). בער מתאר את התפתחות האוטונומיה שניתנה לקהילה היהודית בעניין זה: תחילה חויבו המוסדות השיפוטיים היהודיים לנהוג על פי סדר הדין הפלילישנהג בממלכה באותם ימים. לימים, בשנת 1383, ניתנה למנהיגי הקהל ולדייניהם רשות לנהל את הדיון לפי ראות עיניהם. בשנת 1390 אף נקבע שאין זכות ערעור על פסק הדין של מוסדות הקהילה היהודית (שם, עמ' 268).
³⁴ שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן קפא. וראה סמ"ג (סוף מצוות לא תעשה קס), המביא את דעת הרב אליעזר ממיץ, שדימה את ה"מָסוֹר" למי שבא במחתרת. הרא"ש (שו"ת הרא"ש, כלל יז, סימן א) התיר להמית מוסר רק אם הוחזק לעשות כן שלוש פעמים. שולחן ערוך (חושן משפט, סימן שפח, סעיף יב) הגביל את ההיתר לפגוע ב"מוסרים" רק למי שפוגע בכלל הציבור. הרמ"א מרחיב שם את הוראת השולחן ערוך ומחיל אותה גם על זייפנים.
³⁵ כלשון הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ד, הלכה י.
³⁶ משנה, אבות ג, ב.

---

---