שופטים ושוטרים
בפרשת שופטים מפורטות רשויות השלטון וההנהגה האמורות לפעול לאחר שיגיע עם ישראל לארצו – המלך, הנביא, הכוהנים, השופטים והשוטרים – תוך הגדרת התפקידים ופירוט הדינים הנוגעים להם¹.
לעניין הגדרת תפקידיהם של השופטים והשוטרים, הנזכרים בתחילת הפרשה, מצינו שהשופטים הם "דיינים הפוסקים את הדין", והשוטרים ממונים על אכיפת פסקי הדין, והם "הרודין את העם אחר מצוותם [של השופטים] במקל וברצועה עד שיקבל עליו דין השופט"².
חשיבותם של השוטרים רבה ביותר, מפני שפסק דין שלא ניתן לאכוף אותו אינו שווה יותר מנייר לצור בו פי צלוחית, כמו שמצינו בדברי חז"ל³:

רבי אלעזר אומר: אם אין שוטר - אין שופט. כיצד? כיוון שנתחייב אדם בבית דין לחברו, אם אין שוטר שיוציא ממנו, כיוון שפורש מן הדיין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד השוטר, והשוטר מוציא ממנו. אמר רבי אלעזר בן פדת: אלמלא סיטנו של יואב, לא היה דוד יכול לעשות הדין. וכן הוא אומר: "וימלך דוד על כל ישראל ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא". וכי דוד ויואב שופטים כאחד? אלא כל מי שאינו שומע לדין, מוסרין אותו ביד יואב, ומוציא ממנו בעל כרחו.

רשויות נפרדות?
לכאורה, מדובר כאן בשתי רשויות, שיש לכל אחת מהן תפקיד מוגדר, ואין רשות אחת נוגעת בחברתה ומבצעת את תפקידיה. ברם, עיון במקורותינו מעלה שאין זה בהכרח במציאות. כך, למשל, איוב אומר: "ואשברה מלתעות עוול, ומשיניו אשליך טרף" (איוב כט, יז). ופירשו חכמינו את דבריו ואמרו⁴:

איוב נתן נפשו על הדינין. ולא עוד אלא שהוא היה שופט והוא היה שוטר. אמר איוב: התורה איימה על הדיין שיהא עושה את הדין, ועל השוטר שיהא מוציא את הגזל, אני לא עשיתי כן. אלא אף על פי שהיה השוטר לפני עומד, לא הייתי ממתין לו שיהא מוציא הגזל, אלא אני הייתי עומד על הגזלן ומשבר את שיניו להוציא מתוכם את הגזל.

עיון נוסף במקורות המשפט העברי מעלה שיש עירוב תחומים בין הרשויות האלה לא רק בדברי האגדה אלא גם בדברי ההלכה.
על אף קיומם הנפרד של שני המוסדות, ה"שופטים" וה"שוטרים", הליכי ההוצאה לפועל של פסק דין במשפט העברי הלכה למעשה מצויים תחת סמכות שיפוט אחת של בית הדין⁵. ואף מצינו שיש שורה של פעולות שבתי הדין עשויים לנקוט לצורך מימוש פסקי הדין שלהם, כגון: נטילה פיזית של בטוחות לפירעון החוב על ידי מתן צו בית דין לכניסה לרשות החייב, כפיית החייב לפרוע את חובותיו ואפילו מאסר, עיקול מיטלטלין וקביעת סדרי פירעון לחייב שהוא חדל פירעון, וסדרי הפירעון בריבוי נושים. במסגרת הדיונים בהליכי הגבייה, מברר בית הדין את טענות החייב נגד חיובו לפרוע את חובו, ויש לו לבית הדין שיקול דעת רחב למדי בקביעת המועד להבאת ראיות וכדומה⁶.
למעלה מכל אלה, אנו מוצאים גם שהדיין פוסק את הדין ומבצע את פסק הדין במו ידיו, כגון על ידי העברת החפץ מושא התביעה מן הנתבע לתובע⁷, מהלך הנקרא בתלמוד "נשא ונתן ביד"⁸.
אמנם, יש מן הפוסקים שאינם מפרשים את הביטוי "נשא ונתן ביד" כלשונו, שהדיין עצמו מוציא לפועל את פסק דינו. ר' יונתן אייבשיץ (צ'כיה-גרמניה, המאות הי"ז-הי"ח) אומר⁹ שגם אם הדיין שולח את שליח בית הדין לצורך אכיפת פסק הדין, הרי הוא בגדר "נשא ונתן ביד", מפני שהכלל הוא: "שלוחו של אדם כמותו". ויש מי שהעלה אפשרות שאף אם הדיין מפעיל אמצעי אכיפה עקיפים, כמו נידוי או חרם, הוא בגדר "נשא ונתן ביד"¹⁰.

דיין שהסתפק בפסיקה ודיין שהוציא לפועל
ממה שנאמר למעלה, עולה שיש מעורבות מסוימת של הדיינים בביצוע פסקי הדין שלהם. מעורבות זו יש לה ביטוי בדינים הקשורים לפסקי דין שגויים.
בעניין דיין שטעה בפסיקתו, וכבר אי אפשר לתקן את המעוות, יש מחלוקת בין הפוסקים. בשולחן ערוך¹¹ נפסק שהדיין פטור מלשלם, וטעמו ונימוקו עמו:

אף על פי שגרם להזיק¹², לא נתכווין להזיק.

נימוק זה אינו מובן לכאורה, מפני הכלל בדיני הנזיקין ש"אדם מועד לעולם", ועל כן הדיין צריך להיות חייב אף אם לא נתכוון להזיק! ואכן, מצינו שיסוד הפטור של דיין שטעה בפסק דינו בתקנה המעניקה לו חסינות, כדי שלא יימנע מלעסוק במלאכת השיפוט, "דאם באת לחייב עליו, לא ידון לעולם"¹³.
והעיר הרמ"א על אתר "ויש חולקין", כלומר שיש מי שפוסקים שגם אם לא נתכוון הדיין להזיק, אין לו חסינות, והוא חייב¹⁴.
וכבר העירו בעניין המחלוקת הזאת ש"הכרעת גדולי האחרונים כדעה הראשונה, שפטור"¹⁵.
לעומת דיין שהסתפק בפסיקת הדין, דיין שהוציא לפועל את פסק דינו, חייב לשלם לכל הדעות¹⁶ (אלא אם כן הוא דיין מומחה שהוסמך לדון, כפי שנראה להלן). ונשאלת השאלה: מדוע אין הדיין פטור מאחריות בכגון זה¹⁷?
הרא"ש¹⁸, רבנו אשר בן יחיאל (אשכנז-ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) אומר שחיובו של דיין שנשא ונתן ביד הוא תוצאה של התנהגות שאינה ראויה, העולה לכדי רשלנות, מפני שהדיין אינו צריך להתערב פיזית בהליך ההוצאה לפועל, ועל כן אין סיבה להעניק לו חסינות:

ואיהו [=הוא, הדיין] פשע, דלמה היה לו לישא וליתן ביד?!

אולם כבר רמזנו, שאם מדובר בדיין מומחה שמונה לתפקידו על ידי רשות מוסמכת או על ידי הציבור, הוא פטור מלשלם אם טעה, אף אם הוציא את פסק דינו אל הפועל בעצמו¹⁹, משום שעקב מומחיותו, הוא רשאי להאמין שפסק דינו אמת ושעליו להציל עשוק מיד עושקו, שהרי זהו התפקיד שהוטל עליו²⁰.

המשפט הישראלי
במשפט הישראלי יש בדרך כלל הפרדה בין תפקיד השופט, לדון ולפסוק, לבין ביצוע פסק הדין, כעולה מפסיקתו המגובשת של בית המשפט העליון²¹:

ביצוע פסק הדין אינו מתפקידיו השיפוטיים של בית המשפט. לשם כך הוקמה ההוצאה לפועל, והדברים מובנים.

ומעין זה במקום אחר²²:

מנגנון ההוצאה לפועל על פי חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 מהווה "דרך המלך" ומכשיר עיקרי לאכיפה ולמימוש של פסקי דין... ביצוע ומימוש של פסק דין אינו נמנה על תפקידיו השיפוטיים של בית המשפט.

העיקרון הזה מיושם הלכה למעשה. כך, למשל, אנו מוצאים בפסיקת בית המשפט העליון²³:

בקשת המערערת היא לפריסת התשלום אותו עליה לשלם למשיבים על פי פסק הדין... עניין זה של קביעת אופן התשלום אינו מסור לבית משפט זה, אשר סיים את תפקידו במתן פסק הדין.

ולעניין הליך משפטי שהסתיים בהסדר מוסכם, אמר בית המשפט העליון²⁴:

יישומו של ההסדר המוסכם אינו חלק מהליך זה, ואין הוא אמור להותיר את התיק תלוי ועומד בפני ערכאה זו עד להשלמת ביצועו בידי הצדדים.

ההפרדה בין פסיקת הדין לבין אכיפת פסק הדין וביצועו קיבלה בעת האחרונה ביטוי משמעותי: עד שנת תשס"ט הייתה מערכת ההוצאה לפועל חלק ממערכת בתי המשפט וכפופה לבתי המשפט, אך בעקבות שינוי חקיקתי, בוצעה הפרדה בין שתי הרשויות ובוטלה כפיפותה של הרשות האוכפת לרשות השופטת²⁵. ומצינו בדברי ההסבר לתיקון החקיקתי²⁶:

בהתאם לחוק הקיים יש להקים לשכת הוצאה לפועל ליד כל בית משפט שלום. לפיכך, בפועל, לשכות ההוצאה לפועל נמצאות פיזית בבתי משפט השלום השונים או סמוך להם, וקיימת זיקה בין לשכות ההוצאה לפועל לבין בית משפט השלום בו או לידו הן פועלות. רשם ההוצאה לפועל כפוף לנשיא בית המשפט השלום הרלוונטי, וכל שופט או רשם של בית משפט שלום הוא בעל סמכויות של רשם ההוצאה לפועל. בתיקון זה מוצע להפריד מבחינה ארגונית את לשכות ההוצאה לפועל מבתי משפט השלום תוך ביטול הכפיפות האמורה.

ולעניין החסינות מפני תביעת נזיקין בגין ביצוע התפקיד השיפוטי או ההוצאה לפועל, הדין השורר מאז ומתמיד הוא²⁷:

אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי.

חסינות דומה יש לרשמי ההוצאה לפועל, שנקבע בעניינם, מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]²⁸:

לא תוגש נגד רשם ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו.

נמצא שאין נפקות לאופן ביצועו של פסק הדין (עם מעורבות בית המשפט שפסק אותו או בלעדיה), מפני שבכל מקרה יש חסינות למי שעוסק במתן פסק הדין או בביצועו.

סוף דבר
עמדנו בדברינו על עניינים הקשורים בפסקי דין ובהוצאתם לפועל. ראינו כיצד מתייחסים המשפט העברי והמשפט הישראלי לסוגיות בעניין זה. מובן שכל מה שאמרנו לעיל הוא רק מעט מן המעט שניתן לומר, וישמע חכם ויוסף לקח.

הערות:

* רפאל יעקובי, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים.

¹ וראה גם ר' יעקובי, "הפרדת רשויות – בימים ההם בזמן הזה", פרשת השבוע, שופטים, תשס"ו, גיליון מס' 262.
² רש"י, דברים יז, יח. והשווה רש"י, סנהדרין טז ע"ב, ד"ה שוטרים: "גוליירים, חובטים במקלות על פי השופטים לכל מי שאינו שומע". וראה גם רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה א, האומר שהשוטרים ממונים גם על השמירה על הסדר הציבורי ומניעת עשיית עברות. וזה לשונו: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. שופטים - אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם. שוטרים - אלו בעלי מקל ורצועה, והם עומדים לפני הדיינין, המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם על פי הדיינים. וכל שיראו בו עוות דבר, מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו". וראה גם י' בלידשטיין, "השוטר בהלכות הרמב"ם: תכנים ומקורות", בתוך שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 89; וכן בספרו עיונים במחשבת ההלכה והאגדה, באר שבע תשס"ד, עמ' 177. ועוד ראה י' שפירא ומ' ויגודה, "שימוש בכוח על ידי המשטרה", פרשת השבוע, עקב, תש"ע, גיליון מס' 377.
³ מדרש תנחומא, שופטים, סימן ב. והשווה לנוסח שבפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) לפרשת שופטים: "אם יש שוטרים - יש שופטים. אם אין שוטרים - אין שופטים". ויש מפרשים האומרים שיתרו יעץ למשה בעניין הקמת מערכת השיפוט, ואילו מינוי השוטרים לאכיפת פסקי הדין היא תוספת של משה רבנו. ראה: רמב"ן, שמות יח, כ; אבן עזרא, שם, כד.
⁴ ילקוט שמעוני, איוב, רמז תתקיז. לשאלת הפרדת רשויות במערכות השלטון האחרות, ראה למשל מאמרי הנזכר לעיל, הערה 1.
⁵ ראה י' שרעבי וי' סיני, "קיזוז חיובים – זכות נטענת וזכות קיימת", באתר המרכז ליישומי משפט עברי (ישמ"ע). וראה גם שפירא וויגודה (לעיל, הערה 2).
⁶ שרעבי וסיני (לעיל, הערה 5). ונראה שמשום כך גילה בית הדין הרבני מעורבות רבה בהליכי ההוצאה לפועל, כפי שאנו מוצאים בתמ"ש (ת"א) 53160/96 דקורדובי נ' דקורדובי, תק-מש 96(3) 10 (1996).
⁷ ראה: ש"ך, חושן משפט, סימן כה, ס"ק ה, אות ד (בדעת התוספות, סנהדרין לג ע"א, ד"ה השתא); חזון איש, סנהדרין, סימן טז, ס"ק ב, בד"ה ג' א' (בדעת התוספות, סנהדרין ג ע"א, ד"ה אלא).
⁸ סנהדרין לג ע"א. במשפט העברי מצינו דין מרחיק לכת אף יותר, הנלמד מאחד מן הפסוקים בפרשתנו. המדובר בדין מתחום המשפט הפלילי, שעניינו שהמשימה לבצע את גזרי דין מוות מוטלת על העדים שהביאו לגזירת עונש זה. מן הפסוק "יד העדים תהיה בו [במי שחייב מיתה] בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה" (דברים יז, ז), נלמדה הלכה: "מצווה בעדים להמיתו" (ספרי, שופטים, פיסקא קנא). ביצוע גזר הדין באופן אחר הוא רק חלופה שיורית: "לא מת ביד העדים, ימות ביד כל אדם" (שם). וזה לשון הרמב"ם: "וכבר ידעת שהעדים הם שהורגים בידיהם איזה מיתה שתהיה, לפי שאותו הדבר אצלם ברור, כיון שראוהו בחושיהם, ואצלינו אינו אלא סיפור, לפי שאין לנו ידיעה אלא במה ששמענו מהם. ולפיכך צוה ה' שיהיו העדים עצמם ממונים על הדבר. וזה דבר נפלא" (פירוש המשנה לרמב"ם, סנהדרין ז, ג). ונראה שמסירת ביצוע פסק הדין לעדים שהעידו על העברה נועדה גם להרתיעם עד כמה שאפשר מלהעיד עדות שקר, מפני שהם אמורים לחוש באופן בלתי אמצעי את תוצאות עדותם. וראה גם מאמרי, "התרשמות ישירה של שופט, עדויות ותחליפים", פרשת השבוע, נח, תשס"ה, גיליון מס' 182.
⁹ אורים ותומים, סימן כה, תומים, ס"ק י.
¹⁰ ראה חזון איש (לעיל, הערה 7), ס"ק ה, ד"ה מה.
בעל נימוקי יוסף (רבי יוסף בן חביבא, ספרד, המאה הט"ו) מביא דעה קיצונית אף יותר, ולפיה כל מי שנגמר הדין על פיו הוא בגדר "נשא ונתן ביד" (ראה נימוקי יוסף, סנהדרין, פרק רביעי, יב ע"א בדפי הרי"ף). אולם קשה להלום שיטה זו, מפני שאם כן קשה לתאר מצב שהדיין לא נשא ונתן ביד.
¹¹ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כה, סעיף א.
¹² לדעת שולחן ערוך, אין זה בגדר גרמא בעלמא, שהכלל בו הוא "גרמא בנזיקין – פטור", אלא בגדר גרמי, כלומר נזק ישיר, ועל כן הדיין היה צריך להיות חייב (ראה סמ"ע, סימן כה, ס"ק ו). גישה זו אינה מקובלת על הכל, ויש מי שסבור שהדיין פטור מכוח העקרונות הכלליים של דיני הנזיקין, מפני שהנזק שגרם הדיין בפסיקתו אינו נזק ישיר אלא נזק עקיף, שחל עליו הכלל "גרמא בנזיקין – פטור". ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, עמ' תקכא, ערך טעות הדיינים, ושם בהערות 338-318; א' שיינפלד, נזיקין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 30.
¹³ סמ"ע, סימן כה, ס"ק ו.
¹⁴ ראה המקורות הנזכרים לעיל, הערה 12.
¹⁵ שיינפלד (לעיל, הערה 12), בשם בעל ערוך השולחן.
¹⁶ שולחן ערוך (לעיל, הערה 11), סעיף ג. וראה שיינפלד (לעיל, הערה 12), הערה 16, לעניין היקף החיוב בנסיבות שונות.
¹⁷ לפי השיטה השנייה שנזכרה לעיל, בהערה 12, ההסבר לדבר פשוט: כשהדיין מוציא אל הפועל את פסק דינו, הנזק נגרם על ידו ישירות ולא בעקיפין. שאלתנו עולה אפוא לשיטת השולחן ערוך הנזכרת שם, ולפיה נזק שנגרם בעקבות פסיקת הדיין דינו כנזק ישיר ("גרמי"), ועולה אפוא השאלה: מדוע אין הדיין נהנה מחסינות גם כאן. ראה נימוקי יוסף (לעיל, הערה 10), שהסביר את החיוב ב"נשא ונתן ביד" על פי כל אחת מהשיטות.
¹⁸ פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ד, סימן ה.
¹⁹ ראה: שיינפלד, שם, בעמ' 35-31, ובעיקר בעמ' 34, הערה 44, בשם חזון איש; אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 12), עמ' תקכב ואילך; מנחם אֵלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ"ח, עמ' 1381.
²⁰ להבדיל מדיין שאינו מומחה, שאף על פי שהוסמך לדון, היה צריך להימנע מלבצע את פסק דינו במו ידיו, מפני שאינו בקי בדין. כך מסביר ש"ך, חושן משפט, סימן כה, ס"ק לד-לה.
²¹ ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל, פ"ד מט(2) 102, 118 (1995).
²² ע"א 4111/97 שם טוב נ' באבזדה, תק-על 99(2), 909 (1999).
²³ ע"א 8404/99 עבדאלקאדר נ' קוקוי (לא פורסם, 25.10.2000).
²⁴ ע"א 5328/05 פרח נ' אנגל מרכז מסחרי בע"מ (לא פורסם, 17.2.2010). וראה גם פסק הדין בתיק זה מיום (10.5.2010), שנאמר בו שבאישור ההסדר המוסכם על ידי בית המשפט, הסתיים בירור ההליך.
²⁵ חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2009.
²⁶ דברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007), התשס"ז-2006, ה"ח הממשלה 260 (עמ' 90). וראוי להעיר שאמנם יש הפרדה משמעותית בין בית המשפט לבין הליכי ההוצאה לפועל ולשכות ההוצאה לפועל, אך לעתים בתי המשפט מעורבים בביצוע פסקי דיניהם, בעיקר בהליכים מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, אך גם בהליכים למינוי כונס נכסים על ידי בית המשפט ועוד. ראה למשל ס' גולדשטיין, "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי המשפט – עקרון הדרך החמורה פחות", משפטים טז (תשמ"ו) 176, ופסקי הדין הנזכרים לעיל, הערה 21 והערה 22.
²⁷ סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ואף על פי שיש במשפט הישראלי חסינות מוחלטת לשופטים, בעוד שבמשפט העברי הם עלולים לשלם מכיסם בגין פסקי דין שגויים, ראוי לציין שהמשפט העברי נזכר בהרחבה בדיון שהתקיים בכנסת בעניין חסינות השופטים, עד שנאמר ששר המשפטים ראה "את המשפט העברי כבסיס להצעת החוק" בעניין זה. ראה אֵלון (לעיל, הערה 16) וההפניות שם. ונראה שהאמירה הזאת נובעת ממה שאמרנו לעיל, ליד ציון הערה 19, בעניין חסינותו המוחלטת של דיין מומחה שמונה על ידי רשות מוסמכת.
²⁸ סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בעקבות הוראות החקיקה בעניין זה, נתעוררה השאלה אם החסינויות הן אישיות גרידא או שהן עומדות גם למעביד או למי שנתבע באחריות שילוחית למעשי מי שפעל כנ"ל. בית המשפט המחוזי בירושלים פתח פתח לתביעה במקרים קיצוניים (בר"ע 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן, תק-מח 2001(1), 65542 (2001)). שאלה זו הגיעה גם אל בית המשפט העליון במסגרת רע"א 2828/01 פרידמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 661 (2002), אלא שבית המשפט העליון לא הכריע בה, תוך שהוא אומר את הדברים הבאים: "השאלה המשפטית שהמבקש מעורר היא אמנם שאלה נכבדה - שלעניינה הסכימה המדינה למתן רשות לערער, אך נראה לנו שבהעדר תשתית עובדתית המצדיקה את הדבר אין קיימת עילה מספקת לקיים בירור נוסף בשאלה המשפטית". וראה גם: י' גלעד, "אוי לו לדור ששופטיו צריכים להשפט?", עלי משפט ב (תשס"ב), עמ' 225; מאמרי, "סעדים בעקבות עדות שקר", פרשת השבוע, נצבים-וילך, תשס"ב, גיליון מס' 90.

---

---