"ארור מכה רעהו בסָּתר"
אונס ומפתה ועברת אינוס במרמה
אביעד הכהן*

אקדמות מילין
עברת האונס נעשתה למגינת לב חיזיון נפרץ בימינו. מאות רבות של תלונות על מעשי אונס ושאר עברות מין מוגשות מדי שנה למשטרה, ורבות מהן מגיעות לכדי הגשת כתב אישום והרשעה.
בעת האחרונה נתעורר דיון ער בפן מיוחד של עברת האינוס, שהמעשה נעשה מתוך הסכמה אך יסודו במעשה מרמה, במצג שקרי שמציג אחד מן השותפים למעשה בפני רעהו .
סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, קובע כי אחת מן החלופות שמקימות את עברת האינוס היא: "הבועל אישה בהסכמת האשה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה" .
סעיף זה מהווה פרט אחד ב"משפחה" גדולה של עברות בחוק העונשין שבהן גם אם נעשה המעשה בהסכמת עושיו, עדיין הוא עשוי להיחשב כעברה פלילית, אם הושגה ההסכמה בעקבות מצג שווא של אחד השותפים לו .

הגיונה של עברת האינוס במרמה
על ההגיון ביסוד הסעיף, עמדה השופטת תחיה שפירא בפסק דינה שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. וזה לשונה:
בשל ייחודיותו של הקשר והמעשה המיני (בהבדל מקשרים בינאישיים אחרים) קיימת חשיבות עליונה לזהותו האמיתית המלאה של ה'פרטנר' כבסיס הכרחי לקיומה של הסכמה חופשית לקיום יחסי המין. לא רק השם הפרטי הוא המקיים את הזהות. הרבה יותר מכך חשוב מכלול מיהותו של אותו אדם, יהא שמו אשר יהא. אין כל ספק, כי חירותה של אשה לבחור את בן זוגה לקשר מיני, משיקולים אלה או אחרים, שרירה וקיימת. שיקולים כגון: היותו של האדם רגיש, ענו, חכם ומסתפק במועט, או לחילופין בעל הופעה נאה, דירה נאה, מכונית חדשה ורמת חיים גבוהה. אם תרצו - שיקולים 'אינטרסנטיים' לטווח ארוך. לא תמיד שיקולים אלה מוכיחים עצמם והציפיות מתממשות. במקרים כאלה - אין לאישה להלין אלא על עצמה. ואולם, משעה ששיקולים אלה (או האחרים) נגועים בתרמית מצד בן הזוג באשר ל'כלל התכונות הקובעות מי הוא' - הרי, כך קובע החוק במפורש, - הסכמת האישה לאו הסכמה היא ויחסי מין שקוימו כתוצאה מהסכמה כזו הינם 'אינוס במרמה'. אין בכך כל פטרנליזם מיותר, אלא שמירה על הערך המוגן והוא - מתן הגנה לכל אישה מפגיעתו של מי שמשיג הסכמתה במרמה לקיים עימו יחסי מין .
בדברים הבאים אנו מבקשים לבחון בקצרה את סוגיית האינוס במרמה מנקודת מבטו של המשפט העברי.

עברת האינוס במשפט העברי
עברת האינוס היא מן העברות הבזויות והחמורות במשפט העברי . תורת ישראל מאריכה בתיאור עונשו של "האונס והמפתה" . וכבר במקרא, שבדרך כלל חוסך במילותיו, יש ביטוי לחומרת העברה ולסלידה הגדולה הימנה בהשוואת האונס לרוצח נפש. וכך נאמר בספר דברים (כב, כג-כט):

ואם בשדה ימצא האיש את הנערָ המאֹרשה והחזיק בה האיש ושכב עמה, ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערָ לא תעשה דבר אין לנערָ חֵטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאהּ, צעקה הנערָ המארשה ואין מושיע לה.
כי ימצא איש נערָ בתולה אשר לא אֹרשה ותפשהּ ושכב עמה, ונמצָאו. ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערָ חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו .

השוואת מעשה האונס לרצח , שהוא מן העברות החמורות ביותר לכולי עלמא, אינה תופעה שכיחה בתורת העונשין המקראית, ויש בה כדי ללמד על חריגוּת העברה גם במסכת העברות החמורות שבתורה.
דברים נכוחים בעניין חומרת האונס מבחינה מוסרית מצויים בפירוש הרמב"ן, רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג) לתורה (שמות כב, טו):

חלק הכתוב בין אונס למפתה. ששם נאמר "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". והטעם, כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות , בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם... וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס "ולו תהיה לאשה" - על כרחו. ועל דעת רבותינו (כתובות לט ע"ב) גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב, כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות. ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו. והמשפט הישר שיהיו הנישואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו, שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע.

העיקרון הגדול הזה, "שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע", היה ליסוד מוסד ולאבן פינה בהתייחסותם המחמירה של חכמי ישראל למעשי אונס.

בין אונס למפתה
אכן, כבר מפשט הפסוקים שהבאנו לעיל, עולה שהתורה מבחינה בין "אונס", שהושווה מעשהו לרוצח נפש, לבין "מפתה", שעשה מעשהו בהסכמה.
לזיקה שבין האינוס לבין מעשה מרמה יש הד כבר במעשה האונס הראשון המתואר במקרא, הלוא הוא מעשה דינה :

וַתצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב, לראות בבנות הארץ. וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ויקח אתה וישכב אתה ויענה. ותדבק נפשו בדינה בת יעקב, וַיֶּאֱהב את הנערָ, וידבר על לב הנערָ (בראשית לד, א-ג).

מה היה טיבו של ה"דיבור" הנזכר בסוף המעשה? ניתן לשער שכלל דברי חלקלקות וערמה לא רק לאחר מעשה אלא גם לפניו, כולל דברי מרמה ביחס לכוונות האנס ומיהותו .
כך, למשל, פירש רד"ק על אתר:
וידבר על לב הנערה - בעבור שעינהּ, דיבר על לבה, שלא יחר לה, וכי הוא ישאנה לאשה, והוא נשיא הארץ.
כיוצא בזה פירש הרמב"ן:
כי הנערה לא היתה מתרצה אליו, וצועקת ובוכה תמיד. וזה טעם "וידבר על לב הנערה" .

אינוס במרמה בספרות השאלות והתשובות
בספרות ההלכה קיימת התייחסות קצרה לסוגיה זו. כך, למשל, פוסק הרמב"ם (הלכות אישות כד, יט-כ), שגם "שוגגת" דינה כאנוסה, ו"שגגה" זו יכולה להתבטא במיהות השותף. לכן, אישה שקיימה יחסים עם פלוני בהסכמה, אך מתוך טעות, בחושבה שהוא בעלה, מוגדרת כ"אנוסה" ולא כמי שקיימה אותם מרצון, ולפיכך לא תיאסר על בעלה.
את שסתם המקרא כדרכו במילים קצובות וקצרות, גילו חכמים בספרות השו"ת. תיאור מחריד של מעשה אינוס במרמה מופיע בשאלה שנשלחה לרבי יעקב עטלינגר, בעל "ערוך לנר" ורבה של אלטונא (גרמניה, המאה הי"ט). השאלה ותשובתה נדפסו בספר השו"ת שכתב, "בנין ציון" .

שאלה: הנה זה ימים לא כביר בא מעשה לפני, אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו . באחת הכפרים העומדים תחת דגלי דרים שני יהודים, ודרכם לילך על המסחר מהלך איזה ימים, ונשותיהם לבדן בבית עם בניהם ובנותיהם ומשרתיהם. ויהי היום, כאשר יצא האיש כדרכו למסחר, ואיש אחד בא ממדינת פולין ובגדיו קרועים, ויבקש מהאשה מקום ללון. והאשה אשר היתה צנועה ביותר כל ימיה, אבל יראתה כסלתה , ריחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות. אמנם האורח ההוא לא אכל אצלה שום דבר מן החי, גם לא שתה משקה, רק מים וכהנה עשה מעשה פרישות וסיגף עצמו בסיגופים קשים. כל היום ישב בחדרו מסוגר וספר בידו. גם מדי לילה בלילה עד חצות, ואחר כך היה מתאונן על חורבן בית אלקינו. וכששכב, לא שכב על מיטה וספסל, כי אם על הארץ ואבנים תחת ראשו.
ומדי יום ביומו טבל עצמו במים קרים של נהר פעמים בעת הקור. כן נהג בבית האשה מיום א' פרשת תרומה עד ש"ק פרשת תצוה. אמנם בליל שבת אחר גמר סעודתן, התינוקים ומשרתי הבית עמדו כולם מעל השלחן והלכו לישן לחדר האחרת, והאיש הרמאי עודנו ישב על השלחן עם האשה לבדו.
ונכנס אתה בדברים, עד ששאלה אותו מי אתה ומאין תבא ואנה תלך? וענה לה: שלוחא דרחמנא אנא [=שליח הקב"ה אני], ושמי אליהו הנביא , ואת אחי אנכי מבקש, לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ, ואין מגלין הדבר אלא לצנועין.
והאשה לרוב סכלותה האמינה לו. היא הלכה לישן על מיטתה בחדר הסמוך, והעוכר הנ"ל עודנו יושב על מקומו, ועיין בספר עד חצות לילה. ולאחר חצות עמד והלך לאט על אצבעות רגליו אל המטה אשר האשה שכבה שמה, והעיר אותה משנתה, וידבר אליה: הנה הלכתי מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראויה לצאת ממנה משיח, אך המניעה היא מצד בעלך, שאינו הגון לכך. לזאת נשלחתי מן השמים לשכב אותך. וכעת חיה תלדי בן, והוא יהיה משיח בן דוד ויגאל את ישראל. וזה לך האות כי אליהו אנכי, הנה ביום שלישי הבא עלינו לטובה, לאחר היפרדי מאתך, אם תפתח את פתח התיבה אשר עומד פה בחדר משכבך, תמצא שם אוצר מטמון רב ארבע מאות דוקאטען של זהב, אך בתנאי שלא תפתח התיבה קודם זמן המוגבל. כה דבר אליה הנואף, עד שפתה וטימא אותה פעמיים, בליל שבת ומוצאי שבת.
וביום הראשון טרם עלות השחר, ברח הנואף משם ולא נודע מקומו. ואשת כסלות הנ"ל חשה לכתוב לבעלה שישוב מהר לביתו באשר הצליח ה' את ביתו במטמון גדול. והאיש שמע אליה וישב ביום שלישי, ותפתח האשה את התיבה ולא מצאה מאומה מהמטמון אשר אמר הנואף. ובראותה כי שקר בפיו, צעקה ובכתה במר נפשה, וסיפרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה ודיברה על לבו, הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת, סהדי במרומים, כוונתי הייתה לשם שמים, והלא הנואף היה איש מאוס ומכוער מאוד, ומה יסיתני לזנות עמו. אמנם הבעל לא שקט בזה, רק בא אלי וספר לי כל הדברים, ושאל ממני כדת מה לעשות עם אשתו. ושלחתי אחר האשה וחקרתי בחקירות שונות, והיא סיפרה גם לי ככל הדברים הנ"ל. וצויתי לפרוש זה מזה עד שאציע הדבר לפני מעלת כבוד תורתו נ"י.

נוסף על הפגיעה המינית, מעשה הרמייה של ההלך שהתחזה לאליהו הנביא עשוי היה להמיט אסון וקלון על האישה, מפני שלפי ההלכה, אישה שזינתה תחת בעלה מרצון "אסורה לבעל ולבועל". לעומת זאת, אם יוכח שהמעשה היה באונס, לא יידרש בעלה לגרשה.
בפתח תשובתו, מעיד הרב עטלינגר שקשה היה למצוא פתח היתר לאישה, מפני שיחסי המין נעשו בהסכמה:

חזרתי על כל הצדדים, וקשה מאוד למצוא תרופה ומזור למכת האיוולת שתהיה מותרת לבעלה. כי מה שטוענת ששוגגת היא, וכונתה הייתה לשם שמים, אין זו טענה להתירה, לפי מה שכתב המהרי"ק [רבי יוסף קולון, מחכמי איטליה במאה הט"ו], שאם זינתה שסברה שמותר לזנות, הוי כמזידה, ואסורה לבעלה ישראל.

ההיתר של הרב עטלינגר
יחד עם זאת, כחכם הלכה גדול, ביקש הרב עטלינגר למצוא לאישה פתח היתר, והוא פונה תחילה לדיני הראיות: "והנה לכאורה היה אפשר למצוא צד קולא, כיון דאין עדים בדבר, גם לא יצא עליה קול, אלא היא בלבד אמרה שזינתה, וקיימא לן כמשנה אחרונה וכמבואר באבן העזר (קטו, ו): 'אין עדים שזינתה, אלא היא אומרת שזינתה - אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באַחֵר'. ואם כן, גם באשה זו ניחוש כן. ואף על גב דהיא טוענת ששוגגת היא ורוצה להישאר תחת בעלה, ואם כן איך נאמר שעיניה נתנה באחר?"
על אף הניסיון הזה, דחה הרב עטלינגר את ההצעה, מפני שבגלל נסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא ניתן היה לומר שהנאנסת בדתה את הסיפור מלבה משום ש"נתנה עיניה באחר". יתר על כן. המשיב אומר עוד:
ממה שהבעל היה צועק ובוכה על המעשה ועל בושה שלו, [עולה ש]הוא מאמין לדבריה. והרי מבואר בשולחן ערוך [=אבן העזר סימן קטו] דאם היה [=הבעל] מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חייב להוציאה.
לנוכח מצוקת האישה, מצא הרב עטלינגר פתרון יצירתי אחר, שעיקרו ראיית יחסי המין כמעשה אונס, על אף הסכמת שני הצדדים, משום שסבר שמצג השווא של עובר האורח ביחס למיהותו, שהוא אליהו הנביא, ותכונותיו, עשוי להחשיב את המעשה כאונס, הפוטר את הבעל מן הצורך לגרשה:

והשתא, בנדון השאלה, שאמר לה הנואף ימ"ש שהוא אליהו הנביא, ושלזאת נשלח מן השמים לשכב עמה, והאמינה בו האיוולת כל כך, עד שקראה לבעלה לקבל העשירות כאלו כבר הוא בידה, אם כן, לפי איוולתה, הייתה מצוה מן השמים על הבעילה עצמה, ואין לך אונס גדול מזה, ולא נתכוונה בהבעילה למעול בבעלה, כי אם כמו שאמרה, שסהדה במרומים שהיה כוונתה לשם שמים. לזה יש לדון, שגם על פי מהרי"ק והאחרונים נקראה אונס גמור, ומותרת לבעלה. כך נראה לעניות דעתי. אכן אין לסמוך על הוראתי, אם לא יסכימו על זה עוד שנים מבעלי הוראה, ואז אצטרף עמהם להתיר אשה לבעלה, ובפרט שכפי שנאמר בהשאלה, אשה כשרה היתה מאז, ויש להם בנים. כך נראה לעניות דעתי, הקטן יעקב.

בדבריו חושף הרב עטלינגר הן את כוחו הגדול בפסיקת הלכה בדרך יצירתית הן את רגישותו הרבה למצוקתה של האישה, שנקלעה לסיטואציה הנוראה בעל כורחה.

סוף דבר
חוק העונשין הישראלי קובע את עברת ה"אינוס במרמה" כאחת מחלופות עברת האינוס בחוק העונשין. לפי החוק, גם אם היו היחסים בהסכמת האישה, הם עשויים להיחשב כאונס, אם הושגה "במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה".
שאלת פרשנותו הרחבה או הצרה של הסעיף היא עניין של מדיניות משפטית באשר לרצון להרחיב את מוטת הכנפיים של עברת האינוס הפלילית ולהחילה גם על מקרים שניתן להגדירם כמעשים קלים יותר . פירוש צר מדי שלו, עשוי להביא לכך ש"יצא חוטא נשכר", ואישה שהסכימה, מסיבה זו או אחרת, לקיים יחסים עם פלוני רק על סמך מצג שווא שהציג לפניה, תמצא עצמה מרומה וגם מנוצלת.
ייתכן שאסור לקבוע מסמרות בעניין זה ושיש לדון כל מקרה לפי נסיבותיו המיוחדות, כשהמבחן להרשעה בעברת אינוס תלוי גם בעצמת ההתחזות ובפער שבין מצג השווא לבין המציאות, וגם בזיקה שבין מצג השווא להסכמת האישה לקיום היחסים .
כפי שראינו, אפשר שניתן למצוא במקורות המשפט העברי עיגון מסוים לאפשרות שמצג שווא בעניין מיהות העושה ישמש יסוד להגדרת המעשה כ"אונס", אף אם למראית עין נראה שנעשה בהסכמת שני הצדדים. עם זאת, יש להיזהר זהירות רבה בעניין זה מגזירת היקש "טכני", בין מקורות המשפט העברי בסוגיה זו, שעיקר עניינם הוא במישור דיני המשפחה, ותכליתם – המפורשת או המשתמעת – היא בהתרת אישה לבעלה, לבין הסוגיה הפלילית שמוקדה הוא בהשתת עונש פלילי על השותף למעשה.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט חוקתי ומשפט עברי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

הדיון נתעורר בעקבות גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח 561-08 מ.י. פרקליטות מחוז ירושלים נ' קאשור. ניתן ביום 19.7.10. גזר דין זה עורר ביקורת מכיוונים שונים. ראה למשל א' קמיר, "אינוס במרמה – פרשת סבאר קאשור: הערבי שהתחזה לגבר", http://www.notes.co.il/orit/68584.asp.
לעברה זו, ראה: עמנואל גרוס, "אינוס בטעות או שמא", הפרקליט מב (תשנ"ה-תשנ"ו), עמ' 334; ד' פוגץ', "קרימינליזציה של גינוני חיזור מקובלים? מרמה, טעות הקורבן והסכמה לעניין עבירות מין", בתוך מגמות בפלילים - עיונים בתורת האחריות הפלילית, בעריכת א' לדרמן (תל-אביב תשס"א), עמ' 176; איל גרוס, "'התחזות כאדם אחר': חיקוי ומרי מגדרי במשפט של חן אלקובי", בתוך משפט, חברה ותרבות: משפטים על אהבה, תל-אביב תשס"ה, עמ' 412-365.
כך, למשל, סעיף 203(ב)(3) לחוק העונשין קובע עברה מוחמרת של שידול לזנות בנסיבות מחמירות, כשהסכמת האדם לעסוק בזנות הושגה במרמה. בדומה לעברת האינוס, מחיל סעיף 347 לחוק העונשין גם עברת "מעשה סדום" על מעשה שנעשה בהסכמה אך במרמה. לעניין זה, ראה למשל פסק הדין בעניין "אנס הכלות", תפ"ח (ת"א) 1010/01 מדינת ישראל נ' פדר, פורסם בנבו; ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל (השופט א' רובינשטיין). לדיון במעשה העברה הנפוץ יותר בפסיקה, כשהמרמה מתייחסת למהות המעשה ולא למיהות העושה, ראה: ע"פ 406/88 עקארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 840; ע"פ 7024/93 אליהו פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2; ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289; ע"פ 3585/05 זיידר נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו; ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל (השופט ע' פוגלמן), פורסם בנבו; והשווה לע"פ 5097/07 פחימה נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (ודנ"פ 5291/09 מדינת ישראל נ' פחימה, פורסם בנבו).
תפ"ח (ת"א) 1134/04 מדינת ישראל נ' סלימאן צבי, פורסם בנבו, פסקה 8 לפסק דינה של השופטת שפירא.
מקצת דברים על התייחסות המשפט העברי לעברת האינוס בפרט, ולעברות מין בכלל, ראה א' הכהן, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, וישב, תשס"ה, גיליון מס' 188.
לא נוכל להיכנס כאן להבחנות שבין שני המקרים, "אונס" ו"פיתוי", ורק נעיר לחזקה שהביא הרמב"ם בעקבות דברי חז"ל: "דכל הנבעלת בשדה - הרי היא בחזקת אנוסה, עד שיעידו עדים שהיה ברצונה. וכל הנבעלת בעיר - הרי היא בחזקת מפותה, עד שיעידו עדים שהיא אנוסה, כגון ששלף חרב ואמר לה: אם תזעקי אהרוג אותך" (הלכות נערה בתולה, פרק ב, הלכה ב). וראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך אנוסה, כרך א, עמ' ס ואילך.
לשון ה"החזקה" מבטאת את הכוח והמרות שמפעיל האנס כלפי קרבנו. וכן תרגם אונקלוס את "והחזיק בה" בלשון תקיפה: 'ויתקף בה'. והשווה ללשון שנאמרה קודם לכן בעניין המזנה ברצון, "ומצאה ושכב עמה" (פסוק כג), וללשון האמורה בעניין האונס נערה שאינה מאורסת, "ותפשה ושכב עמה" (פסוק כט).
חיוב זה מעורר קשיים לא מועטים, וכבר במשנת חכמים הראשונים צומצמה תחולתו רק למפותה-נאנסת הרוצה לקיים קשר זה בשל חששה שלא תוכל להינשא לאחר. ראה: כתובות לו ע"ב; רמב"ם, הלכות נערה בתולה, פרק א, הלכה ג.
ההשוואה לרצח נלמדת גם מן הפועל הנקוט כאן, "כאשר יקום איש על רעהו", בדומה לפועל הנקוט בדין הרוצח, "וארב לו וקם עליו והכהו נפש" (דברים יט, יא). ואכן, דרשו חכמים את ההיקש הזה בין האונס לבין הרצח בפנים אחדות, אך אין כאן מקום להאריך בעניין זה. ראה למשל: פסחים כח ע"ב; סנהדרין עג ע"א.
דומה שיש בדברי הרמב"ן יותר מרמז לפריצות המינית שנהגה כבר בימיו, בזמנו ובמקומו. ראה: א' גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים תשס"ג, עמ' 255-229; א' הכהן, "כלה כמות שהיא", מסכת א (תשס"ב), עמ' 240-236, והמקורות הנזכרים שם.
על מעשה זה ותוצאותיו המשפטיות נשתברו קולמוסים רבים, אך אין כאן מקום להאריך. ראה למשל: נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר בראשית (ירושלים תשמ"ג), עמ' 269-264; א' הכהן, "ענישה קולקטיבית במשפט העברי", פרשת השבוע, וישלח, תשס"א, גיליון מס' 5.
יחסו המבזה של שכם לקרבנו בא לביטוי גם בפנייתו לאביו לאחר מעשה, "קח לי את הילדה הזאת לאשה", משל הייתה חפץ נטול שם, "הילדה הזאת", הניתן להיקנות ולהיסחר מיד ליד. לתופעה בזויה זו וביטוייה במשפט העברי, ראה: א' הכהן, "על איסור הטרדה מינית, החפצת האישה וביזוי כבודה", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ז, גיליון מס' 277; הנ"ל, "על איסור הסחר בבני אדם והשלכותיו, פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ד, גיליון מס' 179 [=במעגלי צדק 4 (טבת תשס"ה)]. וראה גם ע"פ 419/05 ניקולאי וודוביצ'נקו נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו; ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' פליקס אלדנקו ואח', פורסם בנבו (מפי השופט ורובינשטיין); בש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (מפי השופט חשין); בש"פ 9274/01 מדינת ישראל נ' ישי, פורסם בנבו (מפי השופט טירקל).
חכמי המדרש נוטים לומר שדברי הפיתוי מתמקדים ברווח הכלכלי שהיה עשוי לצמוח לדינה מן "השידוך" עם שכם: "'וידבר על לב הנערה'. וכי יש אדם מדבר על לב? אלא דברים שמנחמים את הלב. אמר לה: אביך, בשביל שדה אחת, ראי כמה ממון הכרע [=שילם], כאן שיש כמה בית נטע וכמה בית זרע, על אחת כמה וכמה" (בראשית רבה, פרשה פ).
שו"ת בנין ציון, סימן קנד. לפי המתואר בשאלה, היא נשלחה מאלטונא, מקום מושבו של הרב עטלינגר, לרבי מנדל פרידלענדער, "אב"ד געארגען במדינת אונגארן", ביום כ"ח אדר א' תרי"ט (1859).
רמז לדברי המקרא: "הנני מביא רעה על המקום הזה אשר כל שֹׁמעהּ תִּצַּלְנָה אזניו" (ירמיהו יט, יג).
על דרך "הלא יראתך כסלתך, תקותך ותם דרכיך" (איוב ד, ו). המשיב רומז שיש "יראת שמים" של שטות, ששכרה יוצא בהפסדה.
יש להעיר שתופעת משיחים-מתחזים שסבבו בעיירות ולימדו את קרבנותיהם הלכות גדולות בפרק "יש נוכלין" היו רווחות למדי, קל וחומר, כשנקשרו אליהם מסורות ולפיהן המשיח יוולד ממי שיקיים יחסים עם "קדושים" למיניהם. לעניין זה ראה א' שי, משיח של גילוי עריות (תל-אביב תשס"ג). מוטיב זה משמש גם ביצירתו של הסופר י' בשביס-זינגר, "דער שטן אין גאריי" (1935), שתורגם גם לעברית (בתרגום מרדכי ליפסון, ת"א תשי"ג; ובלהה רובינשטיין, ת"א, תש"ס).
שו"ת מהרי"ק, שורש קסח. והדברים נפסקו להלכה בדברי הרמ"א, אבן העזר, סימן קעח.

---

---