אקדמות מילין
תוכו של ספר בראשית רצוף מעשי גבורה הרואיים החושפים לפנינו את האדם, "נזר הבריאה", ברוב גודלו ותפארתו. למן בריאתו בצלם אלוהים, כובש לו האדם את העולם תחת רגליו, רודה בדגת הים ובעוף השמים, מוציא את לחמו מן האדמה, מרבה חכמה ובינה ודעת, יוצר ופועל, בונה ומכונן. תיאור נפלא של גדולת האדם נמצא בספר תהילות דוד (תהלים ח, ו-ט): "וַתחסרהו מעט מאלהים, וכבוד והדר תעטרהו. תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו. צֹנֶה ואלפים כלם, וגם בהמות שדי. צפור שמים ודגי הים, עֹבר ארחות ימים".
אך לצד כיבוש העולם החתירה אלֵי שמים, הרגישות האנושית ומעשי הגבורה, מתגלה האדם בינות לקפלים לא רק ביופיו אלא גם במלוא כיעורו. כך, כבר במעשה גן העדן, ב"חטא הקדמון", הוא מתגלה במערומיו ובקלונו, כך ברצח אח על ידי אחיו, כך בהשחתה המוסרית של דור המבול ודור הפלגה וכך במעשים רבים אחרים. עד כדי כך שבורא העולם ויוצר האדם מתנחם על שברא את האדם ומצייר אותו בצבעים קודרים, באמירה כואבת ומדהימה בחריפותה: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבֹת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ה-ו).
הקב"ה, יוצר האדם, מכריז גם "כי יצר לב האדם רע מנעֻריו" (ח, כא)¹. מסר זה הועצם על ידי חז"ל, שמיקמו את הופעתו הראשונה של היצר לא בשנות הנעורים אלא כבר בדקות הראשונות לחייו של אדם, כדברי רש"י על אתר: "משננער לצאת ממעי אמו". ויש בדבריהם ביטוי לפער החריף בין ההוד וההדר של מי שנברא בצלם אלוהים לבין שפלות האדם. הנה כי כן, לצד ההוד וההדר, גם ההשחתה והשחיתות היו לאחד מסממניו של בשר ודם עוד בראשית ימיו.
לא ייפלא אפוא שלצד תיאורי ההוד וההדר, אנו מוצאים בתיאור ימי בראשית לא רק מעשי השחתה אישיים אלא תיאור של השחתת החברה כולה: "ותִּשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחָתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יא-יג).

השחיתות – מהי?
החזרה הרבה על פעלים משורש שח"ת, כמו גם עונש השחתת הארץ, הבא על דרך "מידה כנגד מידה"², מבטאים לא רק את עצם התופעה אלא את עצמתה, השתרשותה והיקפה. ולהבדיל מסתם "חטא" או "עוון" או "פשע", המבטאים בדרך כלל כשל של יחיד, לעתים חד פעמי, תיאור ה"שחיתות" במקרא משקף בדרך כלל תופעה עמוקה יותר, ארוכת טווח, תמידית, רחבה יותר בהיקפה וגדולה יותר בעצמתה, לא חטא של יחיד אלא כישלון של חברה שלמה: "ותשחת הארץ", "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב).
כדרכו בפירושו על התורה, הרש"ר הירש (גרמניה, המאה הי"ט) מצביע על תובנות והקשרים לשוניים מרתקים בין השחיתות האישית לבין מצבה השפל והירוד של החברה ומציין את הזיקה בין "שחיתות" לבין "שַחַת", כלומר שוּחה, הנמנית עם משפחת החפירות והבורות המהווה מכשול. אך, בעוד הבור עשוי לשמש לתכלית ראויה דוגמת אגירת מים או שמן או יין, הכורה שחת בדרך כלל אינו מתכוון לטובה³ אלא מציב מכשול לפני ההולך בדרך כדי לעצור אותו מלהגיע אל מטרתו ולהוליכו אלי אבדון. יתר על כן: הרש"ר הירש מציין את הדמיון הפונטי, הצלילי, בין "שחת" לבין "שחד"⁴. הנותן שוחד כורה שוחה לדיין ולחברה, פוגע בשוויון ומציב מכשול בפני עשיית הצדק. במתן השוחד, הוא שוחט את היושר והיָשרה, מפסיק את מהלך החיים ומנתק מהם את האדם.
הן בני דור הפלגה הן אנשי סדום היו סמל לשחיתות, ולא רק שחיתות אישית של אדם אחד אלא שחיתות של עיר שלמה, חברת חמס שהפכה את שחיתותה המוסרית והמינית לאורח חייה ולסמלה המסחרי⁵.

מה בין "שחיתות" לבין עבריינות
המונח "שחיתות" נקשר בימינו בדרך כלל למעשי השלטון⁶ וה"עבריינות" למעשי היחיד, אך לא כן במקורות המשפט העברי. באלה אין הבחנה זו, והשימוש בהם בפעלים מן שח"ת בתיאור התנהגות בלתי ראויה⁷ בא הן ביחס ליחיד הן ביחס לרבים, ומכוון לא רק לעברות שלטוניות (שוחד, שימוש לרעה בסמכות, מרמה והפרת אמונים, ניגוד עניינים ועוד) אלא גם כנגד מצוות שבין אדם לחברו (דוגמת גזל) ואפילו כלפי מצוות שבין אדם למקום (דוגמת עבודה זרה)⁸.
מכל מקום, במקורותינו ניתן למצוא תופעות רבות ומגוונות של שחיתות ציבורית, כגון מעילה בכספי ציבור, שוחד, יחסי הון-שלטון וקניית שלטון בכסף, עברות בחירות, וכיו"ב. עיון במקורותינו מלמד שחובת ביעור השחיתות לא הוטלה על גוף מסוים אלא הונחה על שכם החברה כולה כציבור ועל כל יחיד ויחיד.

"שרַיך סוררים וחברי גנבים"
במקרא אנו מוצאים עשרות עדויות לזעקתם-מחאתם של נביאי ישראל כלפי השחיתות השלטונית, והמפורסמת בהן היא זעקת הנביא ישעיהו הן על עבריינותם של יחידים הן על שחיתותם של ראשי העם: "שרַיך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים, יתום לא ישפֹּטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו א, כג).
בפסוק זה רמוזות עברות מובהקות של שחיתות שלטונית, הנראות קשורות להטיית הדין בעבור בצע כסף, שוחד ושלמונים⁹.
במדרשם של חכמים, הורחבה יריעה זו, ודומה שביקשו לתאר לא רק את מה שראה הנביא ישעיהו, אלא גם מה שכנראה רווח בימיהם. כך, למשל, מרחיב בעל המדרש את הנאמר בישעיהו¹⁰:

"שריך סוררים וחברי גנבים" - בר קפרא אמר: ארכי בריונים דהוון זיינין אטקטיא [=ראשי כנופיות של בריונים שהיו שודדים את העבריינים¹¹].
"שריך סוררים" - שהיו כולם אוהבין את הגזל.
"חברי גנבים" - שהיו כולם מתחברין לגנבין.
אמר רבי ברכיה: מעשה באשה אחת שנגנב מיחם שלה, והלכה לקבול עליו לדיין ומצאתו שפות על גבי כירתו.
מעשה באיש אחד שנגנבה טליתו, ובא לקבול עליה לדיין ומצאה מוצעת על גבי מיטתו.
אמר רבי לוי: מעשה באשה אחת שכיבדה לדיין [=כמתת שוחד] מנורה אחת של כסף, והלך אנטידיקוס שלה [=בעל הדין השני] וכיבדו סייח [=כלי, אולי בצורת סייח, סוס צעיר] של זהב. למחר אתת ואשתכחת דינה הפוך. אמרה ליה: מרי ינהר דיני קודמך כההוא מנורת דכספא [=למחרת באה אליו ומצאה שפסק הדין נגדה. ביקשה לרמוז לו ואמרה: אדוני יאיר את דיני כאותה מנורה של כסף]. אמר לה: ומה אעשה לך, וכפה הסייח [=כלי הזהב] את המנורה [=שהייתה עשויה רק מכסף].
הדא הוא דכתיב [=זהו שנאמר] "כולו אוהב שוחד" - שהיו כולן אוהבין את הגזל.
"ורודף שלמונים" - שלם לי ואשלם לך¹².
"יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם" - רבי לעזר ורבי יוחנן. רבי לעזר אמר: בראשונה היה אדם מת בירושלם והיה ממנה אפוטרופין על היתומין, והיתה אלמנה תובעת כתובתה מן היתומין, והם הולכים אצל הדיין ומוצאין אותו חשוד עם האפוטרופין [=ועושה הדיין יד אחת עם האפוטרופסים עסקים שאינם כשרים].
אמר רבי יוחנן: בראשונה היה אדם עולה לדון בירושלם, והיה הדיין אומר לו: בקע שתי בקעיות של עצים, מלא לי שתי חביות של מים¹³, והיו יציאותיו כלים [=כספו היה אוזל], והיה יוצא משם בפחי נפש, והיתה האלמנה פוגעת בו בדרך ואומרת לו: מה נעשה בדינך? והוא אומר לה: כלו יציאותיי ולא הועלתי כלום¹⁴. והייתה אומרת: מה אם זה, שהוא איש, לא הועיל כלום. אני, שאני אלמנה, על אחת כמה וכמה. לקיים מה שנאמר "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם".

שחיתות מינית
אחד המאפיינים הבולטים בדברי חכמים של בני דור המבול הוא היותם רודפי זימה וניאוף ועריות¹⁵. משום כך, פירשו חז"ל¹⁶ והפרשנים בעקבותיהם שמעשה ה"השחתה" שנאמר בהם מכוון להשחתה מינית וקיום יחסים שלא כדרך הטבע. ופירשו רש"י וחזקוני ואחרים את "כי השחית כל בשר" (בראשית ו, יב) כמכוון לתאוות בשרים בלתי נשלטת¹⁷.
ואף על פי שהשחיתות המינית אינה קשורה בהכרח לשלטון, תלו אותה חלק מן הפרשנים במעשי השלטון, כגון בעלי התוספות, שפירשו את "ותשחת הארץ לפני האלהים", האמור בפרשת דור המבול, לא כמכוון כלפי מעלה, כלפי האל, אלא כלפי מי שמכונים במקרא "האלהים"¹⁸, מנהיגי הציבור ושופטיו¹⁹: "ותשחת הארץ לפני האלהים – הם הגדולים שהיו לוקחים את הנשים בחזקה". והם מפנים אותנו למה שנאמר לעיל: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו, ב), שלפי פשוטו של מקרא, הוא מעשה "לקיחה", לכאורה רצוני ומוסכם, אך חכמים פירשוהו כמעשה אונס, כפוי ומענה.
שחיתות מינית וניצול כוח השררה והשלטון להתעמרות מינית היו תופעה שכיחה בעולם העתיק. הד לדבר יש במקרא, במעשה אשת פוטיפר ויוסף, ומאוחר יותר, במעשי בני עלי, שלפי פשוטו של מקרא, התנו את מילוי תפקידם הציבורי בקבלת שוחד מיני²⁰; ואילו בני שמואל קיבלו שוחד ממוני והטו את המשפט²¹.
דוד המלך ניצל את שררתו ושלח "מלאכים" (שליחים) לקחת את בת שבע אשת אוריה החתי בשעה שהיה אוריה במלחמה. לימים אף שלח את אוריה "אל מול פני המלחמה" כדי שימות. הדבר היה "רע בעיני ה'", ונתן הנביא זעק חמס נגד מעשהו של דוד²². גם במקרה זה, נתן הנביא זועק חמס נגד מעשהו של דוד באמצעות משל "כבשת הרש" הנודע.

קניית שלטון בכסף ופעולה בניגוד עניינים
אחת התופעות הנפוצות לאורך כל הדורות הייתה רכישת שלטון בכסף. בימי בית שני, נהגו הכוהנים הגדולים לרכוש את משרותיהם תמורת כסף וחכמים יצאו חוצץ נגדם²³. במקרים אחרים, שילמו מועמדים שוחד כדי לזכות בבחירות²⁴. גם תופעות של פעולה בניגוד עניינים, לעתים כזה שהפיק טובת הנאה אישית לבעל השררה, היו נפוצות ביותר, ולכן תיקנו חכמים תקנות כדי להילחם בהן²⁵.

חושפי שחיתויות וגורלם
המלחמה בשחיתות היא רבת פנים. יסודה ה"חיובי" מושתת על הציווי המקראי "סור מרע", שמשמעו מניעה מוקדמת באמצעות חינוך וקביעת נורמות שתכליתן מניעת השחיתות מראש. כך, למשל, נצטוו פרנסי צדקה לגבות כספי צדקה ולחלקם רק במעמד שניים או שלושה מהם, והגזבר נדרש למסור דין וחשבון על ניהול הכספים שתחת ידו²⁶.
יסודה ה"שלילי" של המלחמה בשחיתות מבוסס על פעולה לאחר מעשה, הן בתחום הביקורת והתוכחה הן בתחום הענישה והשתת סנקציות.
אין בידינו תיאור מקיף או אחיד של "חושפי שחיתויות". בדרך כלל, היה זה תפקידם של הנביאים, שלצד התרעתם על תופעות שליליות אחרות בחברה, התריעו גם על השחיתות השלטונית. בדורות מאוחרים, מילאו את מקומם חכמי הקהילות, שעמדו בשער והתריעו מפני השחיתות. במקרים רבים, עשו מלאכה זו דיינים ורבנים, שבפסקי דינם, בהוראות שיצאו מתחת ידיהם ובדרשות ציבוריות, ביקשו להורות את דרך הישר.
לעתים התקוממו בעלי השררה נגד מי שהוכיחם על שחיתותם, והעימות היה בלתי נמנע. כבר במקרא מסופר על נביאים שנרדפו בגלל קריאתם לתיקון המידות. כך, למשל, השמיע הנביא ירמיהו דברי תוכחה קשים נגד נביאי השקר שבדורו ונגד ההשחתה שפשתה בעם ומחה אף על שהשופטים לא מילאו את תפקידם ושהכוהנים רדו בעם וניצלו את כוח השררה לרעה ועיוותו את הדין: "ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה, על כן גדלו ויעשירו. שמנו עשתו גם עברו דברי רע, דין לא דנו דין יתום ויצליחו ומשפט אביונים לא שפטו... שמה ושערורה נהיתה בארץ, הנביאים נבאו בשקר והכהנים²⁷ יִרְדו על ידיהם ועמי אהבו כן" (ירמיהו ה, כז-לא).
פירושה של "רדייה" זו לא נתבאר בכתובים, אך היא נתפרשה כמכוונת לניצול לרעה שמנצל בעל השררה את שררתו וכוחו נגד הכפופים לו כדי לשעבדם²⁸, כמו שפירש הרד"ק על אתר:

והכהנים יִרדו על ידיהם - ענין לקיחה, מן 'רדה הדבש', כלומר יקחו השוחד לעוות המשפט, יקחו אותם על ידיהם כרודה הדבש בידו, שהוא טוב וערב. ויש מפרשים אותו ענין ממשלה, מן 'כי הוא רודה', 'לא תרדה בו'. רוצה לומר, הכהנים רודים בעם על ידי הנביאים ומצוותם ומטים המשפט כרצונם.

בתגובה לדברי התוכחות של ירמיהו, תפסו "הכהנים והנביאים וכל העם [את ירמיהו] לאמר מות תמות... ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם לאמר, משפט מוות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם" (ירמיהו כו, ז-יא). ורק לאחר שהשמיע את נאום ההגנה שלו, הצליח להצילו סופר המלך, אחיקם בן שפן, "לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו" (ירמיהו כו, כד).
ברם, מן הפרק הזה אנו למדים שבמקרה אחר נהרג נביא, אוריהו בן שמעיה, בידי המלך יהויקים, שרדף אחריו עד מצרים, וציווה להרוג אותו במיתה מבזה, רק משום שהשמיע דברי תוכחה ונבואה שלא נשאו חן בעיני המלך²⁹.

אחרית דבר
דבריו הנכוחים של הלורד אקטון, שה"כוח משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט", היו יפים בעבר ועדיין הם יפים במציאות שבה כוח רב מרוכז בידי מספר מועט של אנשים, וסכנת ההשחתה הנובעת ממנו הולכת ומתעצמת.
ולא למותר לחזור על קריאתו של המשורר הגדול, נתן אלתרמן, שלפני למעלה מיובל שנים, כתב בשירו "תנאי ראשון"³⁰ על השחיתות ההולכת ופושׂה ברשות הציבורית, וקרא לשרש אותה מן היסוד:

מרובים ושונים הם צרכי הציבור, ורבים העוסקים בהם באמונה - אך בזמן האחרון, כך ממשיך הסיפור, מתבלטים קצת קוים חדשים בתמונה... אין ספק שישנה גם דיבת מתנכלים וישנה גם פסיכוזה הוללת, אבל יש גם אמת, ובעיקר: יש אקלים, בם נחלית החברה ולמשכב נופלת, יש אקלים המכסה בארסו הטחוב, את קירות הבנין כלי מצור לא יכלו לו, יש אקלים שתפקיד ייבושו הוא דחוף, וחשוב מייבוש החולה.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דקאן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי, משפט חוקתי ונושאי דת ומדינה במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

¹ על יצר הרע בעולמה של יהדות, ראה א"א אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות. וראה עוד א' הכהן, "עונשו של רוצח", פרשת השבוע, בראשית, תשס"ו, גיליון מס' 228.
² בדומה לזה היה עונשה של סדום עיר החטאים המושחתת ב"השחתה" כנגד השחיתות שפשתה בה. ובמידה שבה חטאו אנשי סדום, מידת השחיתות, בה לקו. ולא לחינם חוזר המקרא פעמיים ושלוש על הדבר: "כי משחיתים אנחנו את המקום הזה... וישלחנו ה' לשחתה... כי משחית ה' את העיר" (יט, יג-יד). סופה של חברה מושחתת להידון לכליה והשחתה, ושמה להיזכר לדיראון עולם.
³ מכאן הקשרו השלילי של המונח הנפוץ במקרא בהקשר למוות, שאול ונפילה, כגון: "כֹּרה שחת בה יפל" (משלי כו, כז); "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת" (תהלים ל, י); "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" (תהלים נה, כד); "עד יכָּרה לרשע שחת" (תהלים צד, יג); "ולא ימות לשחת" (ישעיה נא, יד).
⁴ זיקה זו עולה גם ממשמעות המונח "שוחד" במקרא, שבשונה ממשמעותו בלשון ימינו, הוא חל לא רק במערכות יחסים בין הפרט לאיש השלטון אלא על מיני מתן שתכליתם קבלת טובה מן המקבל. ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ז, עמ' 617, ערך שחד.
⁵ ראה א' הכהן, "ביקור בעיר החטאים", פרשת השבוע, וירא, תשס"א, גיליון מס' 1.
⁶ ראה למשל: אמנת האו"ם נגד שחיתות משנת 2003; ע"א 6726/05 הידרולה בע"מ נ' פקיד שומה, ניתן ביום 5.6.08. וראה הדו"חות השנתיים של מדדים גלובליים לשחיתות, שהמפורסם בהם הוא הדו"ח של ארגון השקיפות הבינלאומי: www.transparency.org. להגדרותיה של ה"שחיתות" בימינו, ראה בהרחבה ד' נבות, שחיתות ציבורית פוליטית, כרך א, תולדותיו של מונח שנוי במחלוקת, ירושלים תשס"ח. ונעיר כי על אף הסקירה הנרחבת של תופעת השחיתות לאורך אלפי שנים, כמעט ולא נמצא במחקר זה זכר לביטויי השחיתות המתגלים במקורות היהודיים.
⁷ אין צריך לומר שלצד משמעותו זו, יש למונח גם משמעות פשוטה, השחתה פיזית, כגון: "כי משחית ה' את העיר" (בראשית יט, יד); "וכי יכה איש את עין עבדו... ושחתה" (שמות כא, כו); ואיסור "בל תשחית" (דברים כ, ט).
⁸ ראה למשל במעשה העגל: "כי שחת עמך" (שמות לב, ז). ובאיסור לעבוד עבודה זרה: "פן תשחִתון ועשיתם לכם פסל" (דברים ד, טז). השווה: דברים לא, כט; שמ"א ו, ה ועוד.
⁹ על עברת השוחד במשפט העברי, ראה א' שוחטמן, "טוהר השיפוט וטוהר המנהל הציבורי", פרשת השבוע, שופטים, תשס"ג, גיליון מס' 135.
¹⁰ פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טו, איכה, עמ' 260, והמקבילה בילקוט שמעוני ישעיהו, רמז שצא.
¹¹ ונראה שיש כאן תיאור של ראשי כנופיות פשע, "ארכי בריונים", שהיו שודדים את עמיתיהם, הפושעים הזוטרים.
¹² בעל המדרש דורש את לשון הרבים של המונח "שלמונים".
¹³ לעוד דוגמאות של שוחד מעין זה, שהוא טובת הנאה, ולאו דווקא מתת כסף, ראה שוחטמן, שם.
¹⁴ במקבילה במדרש אגדה (בובר), דברים פרק א, הגרסה שונה במקצת, "והיה הדיין משהה את דינו", היינו חטא של עינוי הדין. על עינוי הדין במשפט העברי, ראה ע"פ 188/77 ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 225.
¹⁵ לזיהוי ה"שחיתות" עם עברות מין דווקא, יש גם הקשר לשוני, כגון בפסוק: "נֹאף אשה חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה" (משלי ו, לב). וראה בראשית לח, ט. לעברות מין וניאוף והטרדה מינית, ראה: א' הכהן, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס"ב, גיליון מס' 84; - "על עברות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, וישב, תשס"ה, גיליון מס' 188; - "על איסור הטרדה מינית, החפצת האישה וביזוי כבודה", פרשת השבוע, תצוה, תשס"ז, גיליון מס' 277.
¹⁶ סנהדרין קח ע"א.
¹⁷ בעלי התוספות הוסיפו עליהן את עברת הרצח, כפי שעולה מפירושם (תוספות השלם – אוצר פירושי בעלי התוספות, מהדורת גליס, ירושלים תשמ"ב, עמ' רב).
¹⁸ כידוע, זיהוי "אלהים" עם "שרים ושופטים" רווח במקרא. ראה: א' הכהן, "האמנם השופטים הם 'בני אלוהים'? על שלטון החוק בשופט", פרשת השבוע, בראשית, תשס"ט, גיליון מס' 332, והמקורות הנזכרים שם. אחד הפירושים אף דורש את ה"א הידיעה של "לפני האלהים" ומפרש אותה כמכוונת לגדול הדיינים. ראה גליס (לעיל, הערה 17), סעיף ז.
¹⁹ תוספות השלם, מהדורת גליס (לעיל, הערה 17), עמ' רב.
²⁰ שמ"א ב, כב-כה.
²¹ שמ"א ח, א-ג.
²² שמ"ב, פרקים יא-יב.
²³ ראה בהרחבה ג' אלון, "אילין דמתמנין בכסף", מחקרים בתולדות ישראל, כרך ב, תל-אביב תשי"ח, עמ' 57-15.
²⁴ ראה: שוחטמן (לעיל, הערה 9); א' הכהן, "הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות", פרשת השבוע, בשלח, תשס"ג, גיליון מס' 107.
²⁵ ראה בהרחבה א' הכהן, "האיסור על ניגוד עניינים במשפט העברי", בתוך ניגוד עניינים במרחב הציבורי, בעריכת ד' ברק-ארז ואח', המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים תשס"ט, עמ' 190-113.
²⁶ ראה מ' רניאל, "החובה לתת דין וחשבון", פרשת השבוע, ויקהל פקודי, תשס"א, גיליון מס' 19.
²⁷ כפי שפירש ב"דעת מקרא" על אתר, אפשר שהגינוי ל"כוהנים" כאן מכוון לא רק כלפי כוהני המקדש אלא כלפי כל ה"שרים" בעלי השררה, בדומה לאמור בפסוק "ובני דוד כהנים היו" (שמ"ב ח, יח).
²⁸ וכבר במעשה שעבוד מצרים, כשמשה רבנו מוחה נגד השעבוד והניצול לרעה של השליטים המצריים המשעבדים, מבקש פרעה להוציאו להורג (שמות ב, יא-טו).
²⁹ ירמיהו כו, כ-כג.
³⁰ הטור השביעי א', 215-213 (נכתב ב-1952). צוטט על ידי השופט א' רובינשטיין בבג"צ 7542/05 פורטמן ואח' נ' שר התחבורה ואח' (לא פורסם).

---

---