פתח דבר
על לשון הפסוק שבפתח פרשתנו, "אשר תשים לפניהם", נשאלת השאלה בתלמוד¹:

"אשר תשים" - "אשר תלַמדם" מיבעי ליה [היה ראוי לומר על המשפטים לשון תלַמד ולא לשון תשים]. אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: אלו כלי הדיינין. רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי: מקל ורצועה ושופרא וסנדלא [=כשהיה רב הונא יוצא לדין, היה אומר: "הוציאו לי את כלי חנותי: מקל ורצועה ושופר וסנדל].

כלומר, המקרא נוקט דווקא לשון "תשים", משום שהוא מתכוון לכלים שהדיין משתמש בהם כדי לאכוף את פסק דינו, ומצווה אותו להכין אותם לפני שהוא יושב לדון דין, וכפי שעולה מן הטור² בשם רב האי גאון (אחרון גאוני בבל, המאות הי'-הי"א):

בית דין צריך שיהא לו מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו, ורצועה להלקות בו, ושופר לנדות בו.

אכיפתם של פסקי דין היא חלק מהותי בהליך השיפוטי, שהרי תפקידו המרכזי של המשפט הוא "להציל עשוק מיד עושקו"³. ללא האפשרות לאכיפת פסקי דין אין משמעות להליך השיפוטי, ובלעדיה בית הדין אינו ממלא את מצוותו כראוי, כדברי הדיין הרב אברהם כהנא-שפירא (ישראל, המאות הכ'-הכ"א)⁴:

ומוכח לכאורה מהגמרא שפשיטא שמצוה לדון הוא לא רק שבית דין יפסקו את הדין, אלא שבית דין יכופו לקיים את פסק הדין, וזה בלי זה אינה מצוה שלימה⁵.

בדברים שלהלן נבקש לברר מהם האמצעים שנוקט בית הדין⁶ נגד חייב שאינו מציית לפסק דינו⁷, ואם הם משמשים כאמצעי אכיפה או כאמצעי ענישה. להבהרת הדברים, נסקור תחילה את האמצעים לאכיפת פסקי דין במשפט הישראלי, ולאחר מכן נברר את הסוגיה במקורות המשפט העברי.

המשפט הישראלי
לאחר שפסק בית המשפט את הדין, הסמכות להוציאו אל הפועל נתונה בידי רשויות ההוצאה לפועל, והיא מוסדרת בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, כדברי פרופ' אהרן ברק⁸:

יהיו האמצעים אשר בית המשפט מפעיל בפסק דינו אשר יהיו, אין לו אמצעים לקיום פיקוח ובקרה נמשכים ויעילים על המתרחש מחוץ לכתלי בית המשפט... אין גם לשכוח כי הוצאתם של פסקי הדין לפועל אינה עניין לשופט. כוח ההוצאה לפועל נתון בידי הרשות המבצעת. אין בית המשפט מוציא לפועל את פסקי הדין שלו. תפקידו מסתיים עם ההכרעה בסכסוך.

אולם אם הוציא בית המשפט "צו", ומי שהצו מופנה כלפיו מסרב לקיימו או מפר אותו, בית המשפט מוסמך להפעיל נגדו סנקציות לפי פקודת ביזיון בית המשפט משנת 1929⁹. בסעיף 6(1) בה, שכותרתו "המסרב לציית לצווי בית משפט"¹⁰, נאמר:

בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה¹¹.

בכמה פסקי דין¹², נדרש בית המשפט העליון לשאלה אם הסנקציה שבית המשפט מטיל לפי הפקודה היא ענישה פלילית בגין ביזיון בית המשפט, או שהיא סנקציה אזרחית "הצופה פני עתיד", הבאה לאפשר לבית המשפט לאכוף את קיום הוראותיו. על אף הכותרת שבראש הפקודה, "פקודת בזיון בית המשפט", קבע בית המשפט העליון שמטרתה העיקרית של הסנקציה שבפקודה היא אכיפה, אף על פי שיש בה גם היבט עונשי-פלילי¹³. בעקבות המלצות ועדת הרנון¹⁴, הוגשה הצעת חוק כפיית קיום פסקי דין, התשל"ד-1973¹⁵, שלפי דברי ההסבר לה, "הושם הדגש לא על ה'בזיון' שהסרבן 'מבזה' את בית המשפט, אלא על עצם הדרך לכפיית החייב; מכאן גם שם החוק"¹⁶. ההצעה לא התגבשה לכדי חוק.
לתפיסה שפקודת ביזיון בית המשפט היא כלי שמטרתו העיקרית לאכוף את פסקי הדין ולא להעניש, יש כמה נפקויות: בית המשפט לא ידון בהטלת סנקציה אלא אם התובע מבקש זאת¹⁷; אין צורך ביסוד נפשי (mens rea) של "כוונה פלילית" כבהליך הפלילי, ודי במוּדָעוּת המפר למעשה ההפרה¹⁸; הסנקציה צריכה להיות מידתית, כדי שתדרבן את החייב למלא את חובתו, ולא להענישו¹⁹; מידת ההוכחה הנדרשת אינה "מעבר לספק סביר" כבהליך פלילי²⁰, אף על פי שהיא מעט יותר מ"מאזן ההסתברויות" הנוהג בהליך האזרחי²¹ (מפני שיש כאן גם יסוד פלילי); ניתן להפעיל סנקציות מכוח הפקודה גם כלפי "זר" לסכסוך, ולא רק כלפי מי שניתן פסק הדין לחובתו, כפי שכותב השופט ברק²²:

ממגמה חקיקתית זו מתבקשת המסקנה כי אף ביזיון על-ידי "זר" עשוי להיכלל, במקרים מתאימים, במסגרת סעיף 6 לפקודה... כך, למשל, מקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי קיום הצו השיפוטי על-ידי החייב בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הפעולה אינה הענשה על העבר, אלא כיבוד הצו בעתיד [ההדגשה שלי: א"ה].

משום כך, הטיל בית המשפט קנס על נהג מונית שהפר צו מניעה שניתן נגד החברה שעבד בה, אף על פי שהוא לא היה נשוא הצו; ומשום כך, הטיל בית המשפט מאסר אזרחי על הורים שנמנעו מלשלוח את ילדיהם לבית הספר ובכך סיכלו צו שנתן בית המשפט העליון, המורה לבית הספר להימנע מהפליית התלמידים²³.

אכיפת פסקי דין במשפט העברי
וכמו במשפט הישראלי, כן גם במערכת המשפט העברי, יש מנגנון הוצאה לפועל - השוטרים. וזה לשון רש"י בעניין תפקידם של השוטרים²⁴:

"שופטים ושוטרים". "שופטים" - דיינים הפוסקים את הדין. "ושוטרים" - הרודין את העם אחר מצותם [של השופטים], שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט²⁵.

ונאמר במדרש תנחומא²⁶:

רבי אלעזר אומר: אם אין שוטר, אין שופט. כיצד? כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו, אם אין שוטר שיוציא ממנו, כיון שפורש מן הדיין אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום אלא אם כן מוסרו ביד השוטר, והשוטר מוציא ממנו. אמר רבי אלעזר בן פדת: אלמלא סיטנו של יואב לא היה דוד יכול לעשות הדין, וכן הוא אומר: "וימלך דוד על כל ישראל, ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו. ויואב בן צרויה על הצבא" (דה"א יח, יד-טו). וכי דוד ויואב שופטים כאחד? אלא כל מי שאינו שומע לדין, מוסרין אותו ביד יואב ומוציא ממנו בעל כרחו.

וכמו במשפט הישראלי, כן גם במשפט העברי, בית הדין רשאי להתערב באכיפת פסק דינו, כעולה מן התלמוד, שבית הדין מוסמך לאסור את החייב הסרבן או לנדותו²⁷:

ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה? דכתיב: "הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי, הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין" (עזרא ז, כו). מאי לשרושי? אמר אדא מרי אמר נחמיה בר ברוך אמר רב חייא בר אבין אמר רב יהודה: הרדפה. מאי הרדפה? אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מנדין לאלתר ושונין [=מנדים שנית] לאחר שלשים ומחרימין לאחר ששים.

מהמשך סוגיית התלמוד עולה שאם החייב מסרב לקבל עליו את פסק הדין, בין משום שהוא מתכוון לערער עליו²⁸ בין מטעמים אחרים, מנדים אותו מיד²⁹. אך אם הוא מקבל עליו את פסק הדין ומתמהמה מלבצע אותו או מנסה להתחמק מלבצע אותו, בית הדין צריך להמתין ולא לנדותו מיד³⁰.
דרך אחרת להתמודד עם בעיית חייב סרבן היא הירידה לנכסיו: תחילה משתדל בית הדין לגבות כסף או מיטלטלין לטובת הזוכה, אך אם הדבר אינו אפשרי, בית הדין מתיר לזוכה לעקל מקרקעין של החייב בעזרת שטר "אדרכתא"³¹.
יש לציין שמדברי התלמוד והפוסקים עולה שהירידה לנכסי החייב בעזרת אדרכתא נחשבת לפעולה פוגענית במיוחד, אף יותר מן הנידוי, ולכן ראוי להשתמש באפשרות הזאת רק כמוצא אחרון, לאחר שבית הדין משתכנע שהיא הדרך היחידה לביצוע פסק הדין. ברוב המקרים, לפני כתיבת אדרכתא, "מסתפק" בית הדין בהחרמת החייב או אף בנידויו, ומסיר אותם בעת כתיבת האדרכתא³². אולם אם בית הדין מתרשם שאין טעם להמתין, עליו לכתוב אדרכתא מיד³³.
למותר לציין, שאם החייב משתף פעולה אך לא עולה בידו לפרוע את חובו בשום אופן, בית הדין נמנע מלנקוט הליך לאכיפת פסק הדין³⁴.
כיום, כשהנידוי אינו יעיל, ובמדינות מסוימות אף אסור חוקית³⁵, רשאי בית הדין להתיר לזוכה בדין לפנות לערכאות כדי שיוציאו לפועל את פסק הדין³⁶.

נידוי: אמצעי אכיפה או אמצעי ענישה
ונשאלת השאלה כשבית הדין מנדה את החייב הסרבן: האם הוא עושה זאת כאמצעי לחץ על החייב כדי שיציית לפסק הדין? או שמא הנידוי הוא עונש על ביזיון בית הדין?
נראים הדברים, שאם החייב מקבל עליו את הדין אך מעכב את ביצועו, מטרת הנידוי לדרבן אותו לפרוע את חובו ותו לא.
אולם לא כן הוא הדבר בעניין מי שאינו מקבל עליו את פסק הדין, שהתלמוד³⁷ מכנה את התנהגותו בשם "אפקירותא", וקובע שבית הדין מוסמך לנדות אותו מיד אף בלא להתרות בו. וניתן לכאורה להסיק מזה שנידויו של סרבן זה הוא בגדר עונש, כעולה מדברי הרא"ש (גרמניה-ספרד, המאות הי"ג-הי"ד). וזה לשונו³⁸:

אף על גב דלא כתבינן אדרכתא עילויה תוך תשעים יום, משום שאנו תולים שהוא מחזר אחר מעות לפרוע, מכל מקום כתבינן פתיחא³⁹ [=שטר נידוי], משום שהחציף פניו שלא בא לפני בית דין⁴⁰.

הרשב"א, רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת (ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) מכנה בחידושיו⁴¹ את מי שאינו מציית לפסק הדין בשם "מורד" ומדגיש שאין בית הדין מסתפק בהטלת נידוי מסוג "שמתא", אלא אף כותב "פתיחא", שהוא חמור יותר⁴².
וזה לשון הרב שפירא בעניין זה⁴³:

והנידוי הוא על שלא נהג כבוד בבית הדין, שקבעו לו זמן ולא בא. אבל כשנצטרך לכופו לקיים פסק הדין, כופין על ידי ירידה לנכסיו ולא דרך נידוי.

אולם יש המבקשים להוכיח שגם נידויו המידי של סרבן אינו בגדר עונש, והסיבה לכך שבית הדין מנדה את הסרבן מיד היא, שלאור הצהרת הסרבנות אין בית הדין מוצא טעם לעכב את הנידוי, והוא ניגש באופן מיידי לאכיפת פסק דינו. זאת ניתן להסיק לדעתם מפירוש התוספות לסוגיית התלמוד בעניין הנידוי, כפי שנראה להלן.
התלמוד⁴⁴ דן בשאלה אם המנודה צריך לנהוג דיני נידוי⁴⁵ בחול המועד או שמא דינו כאבל, שאינו נוהג מנהגי אבלות בחול המועד⁴⁶. התלמוד מביא הוכחה שהנידוי נוהג בחול המועד מן ההיתר לדון דיני ממונות בחול המועד הנזכר במקורות התנאיים: "דנין [בחול המועד] דיני נפשות, ודיני מכות, ודיני ממונות"⁴⁷. והתלמוד מבקש להסיק:

ואי לא ציית דינא - משמתינן ליה [=ואם החייב אינו מציית לדין, מנדים אותו (ומכאן שהנידוי נוהג בחול המועד)].

התוספות תמהים על ראיית התלמוד⁴⁸:

תימה. לימא דאי לא צית דינא, נחתינן לנכסיה⁴⁹.

כלומר, אמנם ייתכן שאין הנידוי נוהג בחול המועד, ובכל זאת אין בכך כדי למנוע את הדיון המשפטי בחול המועד, שכן אם יהיה צורך לאכוף את פסק הדין, ישתמש בית הדין באופציה של ירידה לנכסי החייב. מדברי התוספות ניתן להסיק שמטרת הנידוי זהה למטרת הירידה לנכסי החייב, אכיפת פסק הדין, ולא ענישה על ביזיון בית הדין; שאם מטרת הנידוי הייתה ענישה לא היה מקום להשוותו לירידה לנכסים⁵⁰.

סיכום
הן המשפט העברי הן המשפט הישראלי רואים באפשרות לאכוף את פסקי הדין חלק אינהרנטי של ההליך השיפוטי. יש לבית המשפט סמכות לאכוף את קיום פסקי הדין בדרכים אחדו

הערות:

^*הרב אליעזר הללה, מתמחה במשרד המשפטים, המחלקה למשפט עברי.

¹ סנהדרין ז ע"ב.
² טור, חו"מ, סימן א.
³ ראה: רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ז: "ובכלל 'אנשי חיל' [האמור על הדיינים (שמות יח, כא)], שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר: 'ויקם משה ויושיען' (שמות ב, יז)"; מלבי"ם, ישעיהו יא, ג: "והנה המשפט הוא בין אדם לחברו להציל עשוק מיד עשקו". וכן מנמק גם הסמ"ע (סימן ז, ס"ק ח) את ההלכה שאין כשר לדון אלא מי שמלאו לו שמונה עשרה שנה: "דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו, שהוא אחת מהמדות שצריכין להיות בדיין".
⁴ ערעור תשל"ד/67, פד"ר י 168, עמ' 177. פסק הדין מובא גם בספרו של הרב שפירא, מנחת אברהם, חלק א, סימן מב.
⁵ ראה גם: חידושי הריטב"א, מועד קטן יד ע"ב, ד"ה ואמר ליה אביי; הרב אברהם שרמן, "מצות תלמוד תורה, הוראת הלכה ופסיקת דין במשנתו של הגר"א", תורה שבעל-פה לט (ירושלים תשנ"ח), עמ' צה-קא.
רבי אריה לייב הכהן הלר (גליציה, המאות הי"ח-הי"ט) בספרו קצות החושן (סימן ג, ס"ק א) כותב, שההלכות בדבר הרכב בית הדין נוגעות לסמכות האכיפה של בית הדין ולא לבירור הדין המהותי, שכן "ודאי יחיד יכול לדון מן התורה כל כמה דיודע סברות בדינין, ולא עדיף פסק של דיני ממונות מפיסקי איסור והיתר אם הוא איש חכם שבקי בדינין" (שם ס"ק ב).
⁶ כיוון שאכיפת פסקי הדין אינהרנטית להליך השיפוטי, נראה שהיא מן החובות המוטלות על בית הדין. אך לדעת רבי משה סופר (הונגריה, המאות הי"ח-הי"ט), לאחר שפסק בית הדין את דינו, מצווה על החייב לציית לפסק הדין, וכל ישראל מצווים לכפות אותו כדרך שכופים על קיום שאר המצוות, ובעניין זה בית הדין הוא שלוחם של ישראל: "ולפי עניות דעתי, אחר שכבר פסקו דיינים דין שישלם פלוני מפלוני [צ"ל: לפלוני], והוטל עליו מצוות עשה לשמוע אל השופט, ולא אבה, ונעשה סרבן, אז נעשה עבריין על חק ומצוה שמיעה אל השופט, והוטל על כל ישראל. ומה שבית דין מנדין על זה הוא בשליחות כל ישראל" (שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן קעז). וראה עוד דיברות משה, בבא קמא, סימן יח, ענף ב.
⁷ בדיוננו נתמקד באכיפת פסקי דין בסכסוכים אזרחיים, אך יש גם מנגנוני אכיפה בדיני משפחה, בדין הפלילי ובכפייה על קיום המצוות.
⁸ אהרון ברק, שיקול דעת שיפוטי, תל-אביב 1987, עמ' 251. מובא בהסכמה בבג"צ 1901/94, לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 414 (1994).
⁹ סעיף 82 לחוק ההוצאה לפועל קובע: "אין בחוק זה כדי לגרוע מכל דין... או מהוראות פקודת בזיון בית המשפט". גם פקודת ביזיון בתי המשפט אינה מגבילה את השימוש בה רק למקרים שאין אפשרות אכיפה אחרת, אך עם זאת בתי המשפט נמנעים מלהפעיל אותה אם ניתן להשתמש באמצעי אכיפה אחרים. ראה ע"א 119/60 בכאש נ' ג'טיאת, פ"ד יד 1975, בעמ' 1976 (1960). בפרשת לנדאו (לעיל, הערה 8), אומר השופט יצחק זמיר: "זוהי סנקציה קשה ורגישה עד מאוד, ולפיכך אין בית המשפט מוכן להשתמש בה אלא בזהירות מרובה ובמקרים נדירים".
¹⁰ הסעיף נוסף בתיקון משנת 1947.
¹¹ סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, מחיל את הסעיף גם על בתי דין דתיים. ראה פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, 8455-64-1 פלוני נ' פלונית, תק-רב 2008(3) 92 (2008).
¹² ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232 (1980). בפסקה 8 לפסק הדין מובאים פסקי דין קודמים בהם הכריע בית המשפט בדרך דומה.
¹³ ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר משק פרחים דן, פ"ד נח(4) 184 (2004).
¹⁴ דין וחשבון של הועדה לתיקוני דיני אי-ציות לצווי בית משפט, ירושלים 1970.
¹⁵ הצעת חוק כפיית קיום פסקי דין, התשל"ד-1973, ה"ח 1088.
¹⁶ על יתרונות הצעת החוק על פני הפקודה הקיימת, ראה אליהו הרנון, "על הבטחת ציות להחלטות בית-המשפט (הערות על הצעת חוק כפיית קיום פסקי דין, תשל"ד-1973)", הפרקליט כט (תשל"ד-תשל"ה), עמ' 295.
¹⁷ פסק דינו של הרב שפירא (לעיל, הערה 4), עמ' 175.
¹⁸ ע"פ 2351/95 מובי בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, פ"ד נא(1) 661 (1997).
¹⁹ פרשת מור (לעיל, הערה 13); ע"ע 12888-09-10 הפלחה מבואות ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' יצחק, דינים ארצי לעבודה 2010 (192) 1302 (2011).
²⁰ סעיף 34כב לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
²¹ ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230 (2000); בש"א (אזורי יר') 1300/09 חברת סוויטש תקשורת בע"מ נ' שלומי, תק-עב 2009(2) 3170 (2009).
²² פרשת מוניות הדר לוד (לעיל, הערה 12), פסקה 8 לפסק דינו של השופט ברק.
²³ בג"צ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך, תק-על 2010(2) 2466, פסקה 17 לפסק דינו של השופט א"א לוי (2010).
יש לציין שההלכה הזאת עולה בקנה אחד עם גישתו של חתם סופר (לעיל, הערה 6), האומר שכל ישראל מצווים לאכוף את החייב לבצע את פסק הדין, וקל וחומר שלא למנוע ממנו את ביצועו.
²⁴ רש"י דברים טז, יח.
²⁵ ראה בפירוש ר' אליהו מזרחי על רש"י (שם), הדן במהות סמכותם של השוטרים. והשווה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה א, שעולה מדבריו שתפקיד השוטרים לפקח על קיום תקין של החיים הציבוריים (ובכלל זה העמדת העבריינים לדין). מסתבר לומר שבכלל תפקידם זה נכללת גם כפיית פסקי דין.
²⁶ מדרש תנחומא (ורשא), פרשת שופטים, סימן ב.
²⁷ מועד קטן טז ע"א.
²⁸ יש להעיר שגם אם הנתבע מתכוון לערער על פסק הדין, עליו לציית לו, ורק לאחר מכן לערער עליו. ראה רמ"א, חו"מ, סימן יד, סעיף ד (וראה עוד הלכה פסוקה (ירושלים תשמ"ז) סימן יט, ס"ק לא, ושם בהערות השוליים).
²⁹ רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה יד; רמ"א, חו"מ, סימן יט, סעיף ג. לדעת הסמ"ע (שם, ס"ק ה) יש פוסקים שחולקים על פסק הרמ"א וסבורים שיש להתרות גם בסרבן שאינו מקבל עליו את פסק הדין, אך הש"ך (שם, ס"ק ד) כותב שדעת הרמ"א מוסכמת על כולם. עם זאת, הש"ך כותב שנהגו להתרות במנודה. וראה: ש"ך, יורה דעה, סימן שלד, ס"ק ב; הלכה פסוקה, שם, ס"ק ה, ובהערת שוליים 64.
³⁰ המשפט העברי מבחין בין הסדרים של נידוי או חרם לפי סוג הסרבנות. לפרטי ההלכות ראה: מועד קטן (לעיל, הערה 27); בבא קמא קיב ע"ב; רמב"ם (לעיל, הערה 29); הלכות מלווה ולווה, פרק כב, הלכה ג; הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכה יא; שולחן ערוך, חו"מ, סימן יט, סעיף ג; סימן צח, סעיף ה; סימן ק, סעיף ג.
מדברי התלמוד (בבא קמא קיג ע"א) עולה שהנידוי נשאר בתוקפו עד שהחייב מצהיר על כוונתו לשלם לנושה. אמנם הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, לעיל, הערה 29) כותב שהנידוי נשאר בתוקף עד שהחייב משלם בפועל, אך רבי יוסף קארו (כסף משנה, שם) אומר שבהלכה זו מונה הרמב"ם את חייבי הנידוי ואינו עוסק בפרטי הדינים. ואכן בפרק העוסק באכיפת פסקי דין (הלכות סנהדרין, פרק כה, הלכה ח) הוא פוסק שדי בהצהרת נכונות לציית לפסק הדין כדי שיבטל בית הדין את הנידוי.
³¹ ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אדרכתא.
³² בבא קמא (לעיל, הערה 30); רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כב, הלכה ג; שולחן ערוך, חו"מ, סימן צח, סעיף ה.
³³ בבא קמא קיב ע"ב; רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק כב, הלכה ד; שולחן ערוך, חו"מ, סימן צח, סעיף ו. וראה גם סמ"ע, חו"מ, סימן יט, ס"ק יד.
³⁴ שולחן ערוך, חו"מ, סימן ק, סעיף ג (הלכה זו לא נמצאת ברמב"ם). הסמ"ע (שם, ס"ק ז) אומר שאם עשה החייב כל שביכולתו לבצע את פסק הדין, אין מקום לפתוח נגדו הליכי אכיפה.
³⁵ ראה שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן קמב. על שולחן הכנסת הונחה הצעת חוק איסור הטלת חרמות התשס"ז-2006 (פ/17/1800).
³⁶ שו"ת מהרש"ם, חלק א, סימן פט; שו"ת איגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן י.
³⁷ מועד קטן טז ע"א.
³⁸ דברי הרא"ש מובאים בשיטה מקובצת, בבא קמא קיב ע"ב, ד"ה ואי לא.
³⁹ על תוכנו של שטר הפתיחא, ראה ים של שלמה, בבא קמא, פרק י, סימן יג.
⁴⁰ בלשון "שלא בא" אין הכוונה שהנתבע מסרב לדון, אלא שכבר חויב הנתבע לשלם והוא מבקש להביא ראיות להגנתו אך אינו בא לבית הדין להביאן. ראה בבא קמא קיב ע"ב.
⁴¹ חידושי הרשב"א, בבא קמא קיב ע"ב, ד"ה ואי.
⁴² חומרתו של ה"פתיחא" מתבטאת הן בפרסום הרב שנגרם עקב כתיבתו הן בדרישות המחמירות לביטולו. כך, למשל, בית הדין אינו מסיר את הנידוי שבפתיחא אלא לאחר ששילם החייב את הוצאות כתיבתו ואז קורעים אותו (ראה: רש"י, בבא קמא שם, ד"ה פתיחא; תוספות שם, ד"ה דקבעי; אורים ותומים, סימן יא, תומים, ס"ק א).
⁴³ פסק דינו של הרב שפירא (לעיל, הערה 4), עמ' 176.
⁴⁴ מועד קטן יד ע"ב.
⁴⁵ המנודה מורחק מן הקהל וחייב לנהוג כמה מנהגי אבלות: "המנודה, אין יושבין בד' אמותיו... ואין אוכלין ושותין עמו... ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל כאבל. ומותר בדברי תורה" (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שלד, סעיף ב).
⁴⁶ מועד קטן יד ע"ב; רמב"ם, הלכות אבל, פרק י, הלכות ג, ח; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקמח, סעיף א; יורה דעה, סימן שצט.
⁴⁷ תוספתא, מועד קטן ב, יא.
⁴⁸ תוספות, מועד קטן יד ע"ב, ד"ה ואי.
⁴⁹ התוספות אינם מיישבים תמיהה זו, ורק אומרים שהתלמוד ממילא דחה את הראיה מטעם אחר.
⁵⁰ ראיה זו הובאה על ידי הרב שפירא (לעיל, הערה 4), עמ' 177. ראה גם חידושי ירוחם (ורהפטיג), ירושלים תש"ה, סימן פג. וכן ניתן להסיק גם מן הדין שמציין הרמב"ם (לעיל, הערה 32), שעם כתיבת אדרכתא על נכסי החייב הנידוי מוסר ממנו, ואין זאת אלא מפני שהנידוי משמש אמצעי אכיפה ראשוני, אך משניתנת לבית דין הסמכות לרדת לנכסיו, שוב אין בו צורך. אולם הרב שפירא (לעיל, הערה 4, עמ' 178-177) מציע פרשנות אחרת בדברי הרמב"ם, ולפיה אם החייב מודיע שאינו מתכוון לציית לפסק הדין, מתבטא ביזיון בית הדין באי קיום פסק דינו. לכן כשבית הדין מורה על ירידה לנכסי החייב מסתלק הביזיון, ושוב אין מקום להמשך הנידוי. וכן הוא כשהחייב אינו בא לדיון, הביזיון מתבטא בעובדה שבית הדין מנוע מלהמשיך בהליך ההוצאה לפועל, ועם הירידה לנכסי החייב סר הביזיון. אמנם פרשנות זאת תיתכן בדברי הרמב"ם אך לא בדברי הרא"ש (לעיל, ליד ציון הערה 38), הכותב שביזיון בית הדין מתבטא בחוצפה כלפיו.

---

---