הקדמה
ההגנה העצמית היא אחת מן ההגנות המקובלות במשפט הפלילי, ובמסגרתה כל אדם רשאי לפגוע במי שתוקף אותו, לעתים אפילו להרוג אותו, אם הדבר דרוש להגנה עצמית¹. הזכות להגנה עצמית עתיקת יומין היא². גם במשפט העברי היא מוכרת מקדמת דנא³. וכבר במשנה קבעו חכמים: "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו..."⁴.
והשאלות העולות בעניין זה הן: האם נאנסת או מי שנחלץ לעזרתה רשאים למנוע את האונס בכל אמצעי, כולל בהריגת האנס, אם זו הדרך היחידה לעצור בעדו? האם בדומה למי שמותקף וחייו בסכנה, גם קרבן של תקיפה מינית רשאי להפעיל כוח ממית להגנה עצמית? או שמא הוא מוגבל לפעולות שאינן מסכנות את חיי האנס⁵?
שיטות משפט רבות מכירות כיום בזכות להרוג אנס כהגנה עצמית⁶. ונשאלת השאלה מה עמדת המשפט העברי בשאלה זו. אני סבור שעמדת המשפט העברי מורכבת מכפי שנראה במבט ראשון, ושהיא ארוגה משני יסודות מקבילים המשלימים זה את זה.

דין המשנה
הריגת אנס כהגנה עצמית נידונה על ידי חז"ל כבר במשנה⁷:

ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו, אחר הזכור ואחר הנערה המאורסה.

המשנה מתירה אפוא להרוג אנס כהגנה עצמית. ברם, היתר זה אינו בכל מקרי האונס אלא רק אם הנאנסת היא נערה המאורסה, היינו אשת איש, או אם האונס והנאנס הם זכרים, ונאמר בתוספתא ששני המקרים הללו הם רק דוגמאות למקרי אונס שיש בהם גילוי עריות⁸. וזה לשונה:

אחד נערה המאורסה ואחד כל העריות שבתורה מצילין אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה⁹ לכהן הדיוט¹⁰ אין מצילין אותו בנפשו¹¹.

נמצא שהריגת אנס מותרת רק אם יש באונס עוד יסוד של עברה על איסור גילוי עריות שהעונש עליה הוא מיתה בידי אדם או בידי שמים (כרת).
ומהו הטעם לדין זה? הדבר מחייב דיון ארוך תוך מתן תשומת לב למחלוקת תנאים בעניין זה¹², שאין לו כאן מקום, ורק ניתן לומר שנראה שחכמים דגלו בפרופורציה כמעט מדויקת בין מעשה התקיפה לבין מעשה ההגנה העצמית¹³. לדידם, אונס, חמור ככל שיהיה, אינו מגיע בחומרתו לנטילת חייו של אדם, ולפיכך אין באונס לעצמו כדי להצדיק את הריגת האנס, ורק אם נלווית למעשה האונס עוד עברה שהעונש עליה הוא מוות, הריגת האנס היא פרופורציונלית ומוצדקת. לפיכך, באונס שיש בו צד של גילוי עריות, שהעונש עליו מוות לאנס, מותר להרוג את האנס כהגנה עצמית; ואילו באונס שאין בו משום גילוי עריות, העונש אינו מוות, ולכן אסור להרוג את האנס כהגנה עצמית.
אני מבקש לטעון שתמונה זו משקפת נאמנה את ההלכה¹⁴, אך אינה משקפת כראוי את ההלכה למעשה, מפני שיש כמה גורמים המביאים לידי כך שבפועל כמעט בכל מקרה אונס יינתן היתר דה-פקטו להריגת האנס כהגנה עצמית¹⁵ בלא תלות במעמדה האישי של הנאנסת, בין שהיא אשת איש בין שהיא רווקה. זאת ועוד. לא רק שהמתגונן יזוכה בדיעבד, אלא עליו לנהוג כן לכתחילה.
שניות זו מעניקה לדין המשנה מורכבות מעניינת. מן הצד הגלוי לעין הלומד המצוי, דין המשנה יוצר דימוי של הקשחת דרישת הפרופורציה והקפדה דווקנית על השימוש בכוח ממית במסגרת ההגנה העצמית, והריגת אנס כהגנה עצמית מותרת רק במקרים חמורים במיוחד; ומצד שני, הסמוי מעין הלומד המצוי ונראה רק לעין איש ההלכה המלומד, דין המשנה יוצר פרקטיקה של הגמשה מסוימת של דרישת הפרופורציה, המאפשרת להצדיק את הריגת האנס כמעט בכל מקרה של אונס¹⁶.
שניות זו מתקיימת במקור משפטי אחד, והיא נובעת מן ההבדל בין קריאתו התאורטית לבין קריאתו מנקודת מבט יישומית. לשם זה, כדאי להרהר בדין המשנה לא רק מנקודת מבטו של חוקר היושב במגדל השן, אלא גם מזווית הראייה המעשית של עורך דין המייצג נאשם ברצח, הטוען להגנתו שהנרצח היה אנס והריגתו נעשתה כהגנה עצמית על הנאנסת.

ספק
כאמור, דין המשנה יסודו בהבחנה בין נאנסות על יסוד מעמדן האישי. המשנה מניחה שבעת האונס האדם השלישי מודע למעמדה האישי של הנאנסת ועליו לפעול בהתאם. אולם נראה שבמקרים רבים הנחה זו עלולה להתגלות כבלתי ריאלית, כיוון שעל פי רוב, אין לצפות שהאדם השלישי יודע מה מצבה האישי של הנאנסת, ואולי אף אינו יודע את זהותה, ויש להניח שהוא פועל מתוך ספק. נשווה לנגד עינינו מקרה טיפוסי של אדם הנקלע באישון לילה לזירת אונס במקום חשוך. בהנחה שהדרך היחידה להצלת הנאנסת היא הריגת האנס, עליו להחליט תוך שניות אם להיחלץ לעזרת הנאנסת ולהרוג את האנס או לעמוד מנגד. בחשכת הלילה ובמהומת התגרה שלפניו, ספק רב אם הוא יודע מי היא הנאנסת¹⁷, ולבטח אין לצפות שהוא יודע בוודאות אם היא רווקה או נשואה¹⁸. הווי אומר: הסיטואציה השכיחה היא אפוא של מי שאינו יודע אל נכון את מעמדה האישי של הנאנסת. בירור מדויק של מעמדה האישי של הנאנסת הוא אולי דבר הניתן להיעשות בבית דין הדן בעניין בנחת רוח ובמשך זמן, אך לא ניתן ליישום על ידי מי שנקלע למהומת אונס אלים, הצריך להחליט תוך שניות אחדות אם לפגוע באנס אם לאו. לפיכך, עורך דינו של הנאשם שיידון על פי דין המשנה בוודאי יטען שמרשו לא ידע אם הנאנסת היא רווקה או נשואה, ולכן פגע באנס. מכאן שיישום נאות של דברי המשנה מחייב דיון בשאלה אם הספק בדבר היות הנאנסת רווקה או נשואה אמור להיות מוכרע לרעת הנאנסת (ולאסור את הריגת האנס) או לרעת האנס (ולהתיר את הריגתו).
שאלה זו ראויה להיבחן על רקע השאלה הכללית יותר: דינה של ההגנה העצמית במקרים של ספק. אני מציע להבחין בין שלושה סוגי ספקות העשויים ללוות את ההגנה העצמית¹⁹.
1. ספק בדבר כוונת התוקף. יש שהספק הוא אם "התוקף" מתכוון כלל לפגוע במותקף אם לאו, כגון בספק אם מדובר בתקיפה ובניסיון רצח או שמא מדובר במעשה קונדס של אדם שחמד לצון. בכגון זה, אסור להרוג את התוקף, למעט אם מדובר בפורץ לבית הנידון כמי ש"בא במחתרת"²⁰.
2. ספק בשאלת יכולת התוקף. יש שהספק הוא אם התוקף המתכוון לפגוע במותקף שלא כדין אכן יכול לממש את זממו אם לאו, כגון ספק בשאלה אם האדם המנסה לירות בזולתו ולרצוח אותו אכן יודע לכוון את הנשק ולקלוע אל המטרה. כאן הדעת נותנת שמותר להרוג אותו ולהציל את המותקף²¹.
3. ספק בעניין סוג העברה. ויש שהספק הוא אם התוקף עובר עברה המצדיקה את הריגתו כהגנה עצמית. הספק במקרה זה מורכב יותר, מפני שמדובר בתוקף המסכן בוודאות את חיי זולתו, אלא שיש ספק בעניין העברה הפלילית שהוא עושה. נניח למשל שאסור להרוג תוקף הסובל מהתקף פסיכוטי, מפני שאינו אחראי למעשיו²², ונניח שאין ידוע אם בשעת התקיפה התוקף שפוי בדעתו אם לאו, נשאלת השאלה אם מותר בתנאים אלה להרוג את התוקף כהגנה עצמית. כאן אין ספק לגבי כוונותיו של התוקף ואף לא לגבי יכולת התקיפה אלא בהגדרת מעשהו של התוקף: ברי כי הוא מבצע עבירה²³ וגדר הספק הוא האם הוא זכאי להגנת הפטור בשל האפשרות שהוא נתון תחת התקף פסיכוטי.
שאלה זו נידונה בהרחבה על ידי ר' יוסף באב"ד, בעל "מנחת חינוך". לדעתו, בספק אחרון זה יש להכריע לרעת התוקף ולא לרעת המותקף ולהתיר את הריגת התוקף²⁴. הטעם לדבר ברור. אם מדובר בתוקף המסכן בוודאות את חיי זולתו, והתוקף הנו בוודאות עבריין המפר את החוק, וגדר הספק מצטמצם לשאלה מהי ההגדרה המדויקת של העברה שעובר התוקף, יש היגיון להעדיף את אינטרס המותקף החף מפשע על פני אינטרס התוקף העבריין ולקבוע שהריגת התוקף מותרת.
לדיון זה עשויה להיות השפעה על דין ההגנה העצמית באונס. כאמור לעיל, במרביתם המוחלטת של מקרי האונס, יש לצפות שהצד השלישי לא ידע אם הנאנסת נשואה או רווקה. בהנחה שאינו יכול לברר את העובדות הללו בסערת המאורעות, ועליו להכריע תוך שניות ספורות, הדעת נותנת כי כיוון שכאן מדובר באנס וודאי שכל גדר הספק מוגבל לשאלה איזו דרגת חומרה יש לעבירה שהוא מבצע, הרי שספק זה ראוי לפעול לרעת האנס, ולא לרעת הנאנסת, ומותר להרוג אותו. ואמנם כן הכריע ר' יוסף באבד לאחר התלבטות בעניין זה²⁵.
וראוי להדגיש שהספק בשאלת מעמדה האישי של הנאנסת אינו מקרי או טכני, אלא הוא אינהרנטי לדין המשנה כפי שעיצבו אותו חז"ל. מעמדה האישי של הנאנסת הוא סטטוס משפטי, ולכן אינו עובדה גלויה לעין כל. לפיכך, ההכרעה שבמקרה של ספק יהיה על המציל להרוג את האנס רלוונטית במרביתם המוחלטת של מקרי האונס²⁶.

סכנת נפשות
כאמור, המשנה דנה בשאלת מי שרודף אחר חברו להרגו ובעניין מי שרודף אחר נערה מאורסה או אחר הזכר כדי לאנוס אותם. ומאליה עולה השאלה: איזה דין יחול במקרה שיש בו מזה ומזה, כלומר תקיפה מינית המסכנת את חיי המותקף? מסתבר שאם יש שילוב של אונס עם ניסיון לרצח, החמור משניהם הוא אמת המידה להגנה העצמית. לפיכך, מי שתוקף נערה רווקה ומבקש לאנוס אותה וגם לרצוח אותה, ברי כי גם על פי דין המשנה כל אדם רשאי (ולמעשה חייב) להרוג אותו ולהציל את המותקפת.
תובנה זו טריוויאלית. אולם ממנה קצרה הדרך לשאלה הפרקטית המתבקשת: האין זה נכון לומר שכמעט בכל מקרה אונס יש סכנה לחיי הנאנסת? והלוא דברים קל וחומר: ומה פורץ הבא במחתרת וחודר אל ביתו של בעל הבית נחשב כמי שמסכן את חיי בני הבית, התוקף אישה וחודר אל גופה על אחת כמה וכמה שהוא בגדר מי שמסכן את חייה!? הלוא צפוי שתתנגד למעשי התוקף בנחישות שאינה פחותה מהתנגדותו של בעל בית שפורצים לביתו, והאנס עלול להגיב באלימות קטלנית שאינה פחותה מתגובתו של הפורץ.
לאמיתו של דבר, מסקנה זו מתבקשת מדברי התלמוד עצמו. כשביקשו חכמים לדון בדוגמה הייחודית של אונס בלא סכנה לחיי הנאנסת, הם נאלצו להרחיק לכת עד למקרה הבלתי שגרתי של נאנסת המפחדת מפני האנס עד שהיא צועקת שיניחו לו כדי שלא יהרוג אותה²⁷. מסוגיה זו ניתן ללמוד שלמעט מקרה נדיר זה, בשאר מקרי האונס, יש לראות במעשה האנס סכנה לחיי הנאנסת, שהרי צפוי שתתנגד למעשי האנס והוא עלול לרצוח אותה²⁸. ואמנם הפוסקים מדגישים שהריגת אנס היא בגדר הצלת חיי הנאנסת הנתונים בסכנה²⁹.
אם אמנם חז"ל מניחים כי ברובא דרובא של מקרי האונס יש סכנה לחיי הנאנסת, עולה אפוא כי באונס נערה מאורסה יש טעם כפול להריגת האנס, הן בגלל האונס וגילוי העריות הן בגלל החשש לחיי הנאנסת. אמנם המשנה מתמקדת בטעם הראשון, אולי כדי לחדדו ולהדגישו, אך אין להתעלם אף מן הטעם השני. כמעט מיותר לומר שלגבי הטעם השני, לעניין הצלת חיי הנאנסת, אין מקום להבחין בין נאנסת רווקה לבין נאנסת נשואה.
מכאן שדין המשנה, המגביל את הריגת האנס אך ורק למקרים של נערה מאורסה, מתייחס למקרה הנדיר של אונס שאין בו סכנת נפשות. בפועל, הלכה למעשה, כמעט בכל אונס יכול ההורג את האנס לטעון שפעל כדין להצלת חיי הנאנסת.

בין המותקפת לבין אדם שלישי
כאמור, המשפט העברי מעניק את זכות ההגנה העצמית גם לאדם שלישי הבא לעזרת המותקף³⁰. יחד עם זאת, לדעת רבים מן הפוסקים, הזכות הניתנת למותקף נרחבת יותר מן הזכות הניתנת לאדם שלישי. ולעניין כמה וכמה נפקויות חשובות אומרים הפוסקים שהמותקף רשאי להרוג את התוקף אף על פי שלאדם שלישי אסור לעשות כן, אך הדיון בנפקויות אלה חורג מגבולות יריעה זו³¹.
על טעמה העקרוני של ההבחנה בין המותקף לבין אדם שלישי עמד במידה רבה של בהירות ר' גרשון חנוך פישמאן. לדבריו, בעוד ההיתר הניתן למותקף להרוג את התוקף מבוסס על זכותו להעדיף את חייו על פני חיי זולתו, ההיתר הניתן לאדם שלישי מבוסס על היות התוקף עבריין המבצע עברה חמורה המסכנת את חיי הזולת. הבדל זה בהגיון ההגנה העצמית גורם להבדל בהיקפה³². דברים דומים נאמרו מעט לפניו על ידי ר' נפתלי צבי יהודה ברלין. וזה לשונו³³:

דאחר אינו רשאי להרוג את הרודף אלא משום עבירה דרציחה, ולא משום מצוה דפקוח נפש... מה שאין כן הוא עצמו, דרשאי להרוג משום הצלתו, דחיי עצמו קודם לחיי חבירו.

על יסוד דבריו, אני מבקש להציע באופן שאינו יוצא מגדר השערה גרידא את השאלה הבאה: האם דין המשנה, המגביל את ההיתר להרוג את האנס לאונס נערה מאורסה, חל גם על הנאנסת עצמה? או שמא אך ורק על אדם שלישי הבא לעזרתה? האין מקום לטענה שאמנם אדם שלישי רשאי להרוג את האנס רק כשהוא מבצע עברה המורכבת משתי עברות, אונס וגילוי עריות, אולם זה אינו חל על הנאנסת עצמה, שאינה צריכה להיכנע לאנס רק משום שהיא רווקה? אכן, המשנה אינה מדברת על הנאנסת עצמה, ונותר מקום להשערה שהיא לא תצטרך להימנע מלהציל את עצמה רק משום שהיא רווקה.

סיכום
דין המשנה בעניין הריגת אנס כהגנה עצמית מעוצב בדרך מורכבת. במבט ראשון נראה שהמשנה מתירה להרוג אנס רק במקרים מעטים, אך במבט שני מתגלה שלמעשה, במרבית המוחלטת של מקרי האונס, הריגת האנס מותרת. מורכבות זו נובעת אינהרנטית מדרך עיצוב הדין במשנה. היא מאפשרת להשיג בו-זמנית שתי מטרות. דקלרטיבית, נוצר דימוי של הקפדה דווקנית על דרישת הפרופורציה. הריגת אדם כהגנה עצמית אפשרית רק אם מדובר בתקיפה מן הסוג החמור ביותר שהעונש עליה הוא מוות. דימוי זה חשוב לחיזוק ערך חיי אדם המוגן על ידי המשפט. יישומית, מתאפשרת פרקטיקה גמישה יותר של דרישת הפרופורציה. בפועל, הריגת האנס מותרת במרביתם המוחלטת של מקרי האונס, ובדרך זו אינטרס הנאנסת זוכה להגנה ראויה.

הערות:

* ד"ר בני פורת, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, ירושלים. רשימה זו היא עיבוד מקוצר של מאמר שהמחבר שוקד על הכנתו לקראת פרסומו.

¹ הספרות שנכתבה בנושא זה רבה מאוד, ונסתפק בהפניה לספר המקיף שנכתב בנושא בעברית על ידי בועז סנג'רו, הגנה עצמית במשפט הפלילי (ירושלים תש"ס).
² "ההגנה העצמית איננה חוק שהעלו בני האדם, כי אם נחקק על ידי הטבע בעצמו" (קיקרו, הנאום בעד מילון, על פי סנג'רו, הגנה עצמית, עמ' 25).
³ ספרות רבה נכתבה בעניין ההגנה העצמית במשפט העברי. ראה למשל אהרן אנקר, עיקרים במשפט הפלילי העברי (רמת-גן תשס"ז), עמ' 311.
⁴ משנה, סנהדרין ח, ז. שורשים לדין זה יש כבר במקרא. ראה: שמות כב, א-ב; דברים כב, כה-כז; דברים כה, יא-יב. וראה Haim Shapirah, "The Law of the Pursuer and the Source of Self-defense in Jewish Law", Jewish Law Association Studies XVI (2007), 250.
⁵ כגון גרימת חבלה לגופו של האנס בלא להרוג אותו.
⁶ ראהC. R. Essique, "The Use of Deadly Force by Women against Rape in Michigan: Justifiable Homicide?" 37 Wayne L. Rev. (1991), 1969; Don B. Kates & Nancy J. Engberg, "Deadly Force Self-Defense against Rape" 15 U.C. Davis L. Rev. (1981-1982), 873; Judith Fabricant, "Homicide in Response to a Threat of Rape: A Theoretical Examination of the Rule of Justification", 11 Golden Gate U. L. Rev. 945, (1981); סנג'רו, הגנה עצמית (לעיל, הערה 1), עמ' 221. אשר למצב במשפט הישראלי, חוק העונשין עצמו אינו מתייחס לדבר במפורש (ראה סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977), אולם מכמה פסקי דין ניתן להסיק שהריגת אנס עשויה להיחשב הגנה עצמית. ראה: ע"פ 54/49 היועמ"ש נ' עסלה, פ"ד ד 496; ת"פ (ת"א) 116/98 ; ת"פ (נת') 3254/08 מדינת ישראל נ' אדיר סופיה.
⁷ משנה, סנהדרין ח, ז.
⁸ המונח "גילוי עריות" מציין במשפט העברי מכלול של מערכות יחסים אסורות ואינו מוגבל ליחסי מין בתוך המשפחה, ולמשל, גם ניאוף של אישה נשואה ומשכב זכור הם בגדר גילוי עריות. ראה למשל רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א.
⁹ על פי המשפט העברי, אישה שמת בעלה ואין לו ילדים צריכה לבחור בין נישואין לאחיו של בעלה (ייבום) לבין לחלוץ את נעלו, מעשה המתיר את הקשר בינו לבינה ומתיר לה להינשא לכל מי שתחפוץ.
¹⁰ על פי המשפט העברי, לכהן רגיל (כהן הדיוט) אסור לשאת אישה גרושה או חלוצה, ולכהן גדול אסור לשאת גם אישה אלמנה. איסור זה פחוּת בחומרתו מאיסור גילוי עריות, ועונשו מלקות ולא מוות.
¹¹ תוספתא, סנהדרין, פרק יא, הלכה יא. בדומה לזה מובא בתלמוד הבבלי סנהדרין עג ע"א. וכן נפסק להלכה. ראה: רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יא; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכה, סעיף ג.
¹² ראה: תוספתא, סנהדרין, פרק יא, הלכה יא; סנהדרין עג ע"ב.
¹³ לדיון בדרישת הפרופורציה, ראה למשל, G. P. Fletcher, Rethinking Criminal Law (Oxford, 2000), 870
¹⁴ תמונה זו משתקפת במחקרים בעניין זה. ראה סנג'רו (לעיל, הערה 1), עמ' 221, הערה 795; א"צ בן-זמרה, "שפיכות דמים מתוך 'צורך' במשפט העברי ובמשפט הישראלי", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 117, 149; M. Finkelman, "Self Defense and Defense of Others in Jewish Law: The Rodef Defense", 33 Wayne L. Rev. 1257, 1260-1261 (1987).
¹⁵ מובן שבכפוף לעמידה בשאר הדרישות של דיני ההגנה העצמית, שאין כאן מקום לדון בהם.
¹⁶ השווה עם תופעת "ההפרדה האקוסטית", שדן בה מאיר דן כהן במאמרו "Decisions Rules and Conduct Rules: On Acoustic Separation in Criminal Law", Harmful Thoughts: Essays on Law, Self and Morality (Princeton, 2002), p. 37.
¹⁷ הנחה זו עומדת בעינה גם אם אירע הדבר בקהילה קטנה המונה כמה עשרות של משפחות, כלומר כמה מאות נשים.
¹⁸ חשוב לציין שגם אם במקום ובתקופה מקובלים פריטי לבוש חיצוניים המעידים על מעמדה האישי של האישה (כיסוי ראש, טבעת ועוד), אין לצפות שהללו יסייעו במשהו במהלך האפל והאלים של האונס, שוודאי יש בו משום קריעת בגדים, פריעת ראש, התאבקות בעפר וכדומה.
¹⁹ לצורך הדיון נניח שבכל המקרים הללו צדדי הספק שקולים.
²⁰ על עניין זה עמדו הרב י"ד סולובייצ'יק, "בסוגיא דהבא במחתרת", בית יצחק (1994), עמ' 179, 188; הרב אשר וייס, מנחת אשר, שמות, סימן לט, אות ב. וראה יעקב שפירא ומיכאל ויגודה, "שימוש בכוח על ידי המשטרה", פרשת השבוע, עקב, תש"ע, גיליון מס' 377. לדעתי, אין בגישת הרב אוירבך שהוזכרה על ידם, הקובעת שמותר להרוג את הרודף במקרה ספק, משום סתירה לדעה זו, מפני שהרב אוירבך עסק במקרה המסוים של "בא במחתרת", שהוא אכן יוצא מן הכלל.
²¹ ראה: הרב גרשון חנוך פישמאן, שמחת החג, סימן יז; הערות הרצי"ה קוק לשו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה), סימן פב, עמ' תמב.
²² ראה למשל G. P. Fletcher, "Proportionality and the Psychotic Aggressor", 8 Isr. L. Rev. 367 (1973); M. Kremnitzer, "Proportionality and the Psychotic Aggressor – Another View", 18 Israel Law Rev. 178 (1983). וראה דב פרימר, "הרודף ללא אשמה", אור המזרח לד (תשמ"ו), עמ' 94.
²³ זאת בהנחה שעבריין פסיכוטי אכן מוגדר כעבריין, אף שיש לו הגנה מפני ענישה פלילית.
²⁴ מנחת חינוך, סימן רצו; שם, סימן תר. דיונו של בעל מנחת חינוך עוסק בשאלת מי שתקף את זולתו ואין ידוע אם המותקף יהודי או נכרי, והוא מניח שאם ידוע שהמותקף נכרי והתוקף יהודי, אסור להרוג את התוקף כדי להציל את המותקף. על יסוד זה הוא דן בשאלה אם מותר לאדם שלישי להרוג את התוקף כשיש ספק אם המותקף יהודי אם לאו, והוא מסיק: "ואפשר אפילו נמצא האסופי [=המותקף, שאין ידוע אם הוא נכרי אם לאו] במקום רוב עכו"ם, מכל מקום... הורגין הרודף מחמת פיקוח נפש".
למותר לציין שניתן לחלוק על הנחה זו ולטעון שמותר להרוג את התוקף היהודי גם אם המותקף נכרי. ראה למשל ספר חסידים (מהדורת מרגליות), סימן אלף יח.
²⁵ מנחת חינוך, סימן תר. יש לציין שכבר בסימן רצו דן בעל מנחת חינוך בשאלה זו, אך נראה ששם הוא מכריע להפך, אך מסדר הדברים נראה שמסקנתו בסימן תר מאוחרת יותר.
²⁶ על פי חידוש נוסף של בעל מנחת חינוך (שם, אות י), ייתכן שסעיף זה מרחיק לכת עוד יותר. על פי דבריו, גם אם הנאנסת נידה, הדבר בגדר איסור כרת, ואפשר שמותר יהיה להרוג את האנס. אם כך, נראה להסיק שבפועל בכל מקרה של אונס אישה מותר להרוג את האנס בלא קשר למעמדה האישי, מפני שאין לאדם שלישי דרך לדעת אם היא נידה אם לאו, ולפיכך היא תיחשב עבורו לכל הפחות ספק נידה. אולם נראה שעל פי הגישה הרווחת בין הפוסקים, איסור נידה אינו בכלל מקרי האונס המצדיקים את הריגת הרודף. ראה: רש"י, סנהדרין עג ע"ב, ד"ה אפיגמה רבה; שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סימן תסא.
²⁷ סנהדרין עג ע"ב.
²⁸ ובלשון רש"י: "שיש צנועות שמוסרין עצמן למות שיהרגנה ולא תבעל לו " (שם, ד"ה דמסרה נפשה לקטלא).
²⁹ שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן ריח; שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון, סימן ה, ס"ק לד.
³⁰ ראה ע"פ 89/78 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141, וכן תיקון החקיקה (סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977) שנעשה ברוח זו.
³¹ לדעות שנאמרו בעניין זה, ראה: מאירי, בית הבחירה, סנהדרין עב ע"ב, מהדורת רלב"ג, עמ' רי; פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ח, סימן ד; משנה למלך, הלכות חובל ומזיק, פרק ח, הלכה י; פירוש ר' אליהו מזרחי לדברי רש"י, בראשית לב, ח; שו"ת שואל ומשיב, מהדורה רביעאה, חלק ב, סימן נ; מנחת חינוך, סימן רצו; אפיקי ים, חלק ב, סימן מ; שו"ת גליא מסכת, יורה דעה, סימן ה; שו"ת משפט כהן, סימן קלט; ר' משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר, חלק א, סימן לט; הרב יוסף שלום אלישיב, הערות במסכת פסחים, ירושלים תש"ע, פסחים ב ע"ב. וראה גם הרב ישראל רוזן, "התגוננות עצמית במחיר חיי הרודף", תחומין י (תשמ"ט), עמ' 76, בעמ' 79; אברהם טננבוים, "לא תרצח: בין הגנה עצמית להגנת הזולת", פרשת השבוע, יתרו, תשס"ו, גיליון מס' 241. לעומת אלה, ראה: חידושי מרן רי"ז הלוי, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה יג; פרימר, "הרודף ללא אשמה" (לעיל, הערה 22), עמ' 94.
³² שמחת חג, סימן יז.
³³ הנצי"ב מוולוז'ין, מרומי שדה, סנהדרין עג ע"א, ד"ה ודומה.

---

---