אקדמות מילין
אחת התופעות המוכרות, המובאות תדיר כדוגמה לאי שוויון מגדרי הקיים לכאורה במשפט העברי, היא מקום הנשים במערכת המשפט. כל הדיינים הם גברים, ומן התורה הנשים פסולות לעדות. במסורת ישראל, גם כל הטוענים בבתי הדין הרבניים היו גברים בלבד, ורק עם הקמת מדינת ישראל חלה תמורה רבתי בעניין זה, כשעורכות דין, ולימים גם טוענות בית דין¹, החלו מייצגות בעלי דין בבתי הדין הרבניים².
ביטוי להבדל בין המינים יש בפרשת הנדרים שבתורה (ויקרא כז, א-ז), ש"נמדדים" בה "ערך" לאיש ו"ערך" אחר לאישה: "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש כי יפלִא נדר, בערכך נפשֹׁת לַה'. והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה הִוא, והיה ערכך שלשים שָׁקל...".
הבדל זה מוסבר, לעתים באופן אפולוגטי, ב"כוח העבודה" השונה כביכול, כשהאיש "שווה יותר" בערכו מן האישה לעבודה פיזית³.
לנוכח זאת, הצטמצמות הפער בין האיש ובין האישה בגיל מבוגר עוררה את שימת לבם של חכמים ופרשני המקרא, ראשונים כאחרונים, והם הציעו לו פרשנויות אחדות. כך, למשל, פירש רש"י על אתר, בעקבות התלמוד⁴: "כשמגיע לימי הזקנה, האישה קרובה להיחשב כאיש. לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאישה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אינשי: סבא בביתא – פחא בביתא, סבתא בביתא – סימא בביתא וסימנא טבא בביתה" [=שאומרים הבריות: זקן בבית – שבר בבית, ונתפרש בעיקר שפתי חכמים: "כי הזקן הוא למוקש לכל הבית, אבל זקנה בבית היא אוצר ומטמון בבית וכן אות לטובה, כי גם בזקנותה תביט על צרכי הבית, אבל הזקן נופל למשא על בני הבית"].

האישה כבעלת דין
אפלייתן לכאורה של הנשים באה לביטוי חריף בהלכות בית הדין. הרבה מן הסוגיות בעניין זה נידונו בהרחבה בספרות ההלכה, בספרות המשפטית⁵ ובפסקי הדין. אכן, עיקר הדיון נתייחד למקומה של האישה כדיינת-שופטת⁶ או כעדה, ואילו אנו ענייננו במקומה כבעלת דין, והתמורה שחלה בה, שדומה שלצד השאלה העקרונית החשובה האם אדם יכול למנות לעצמו "מורשה"-שליח שיטען עבורו בבית הדין, יש בה גם השתקפות של השינוי שחל במעמד האישה במשפט העברי הן במרכזים גיאוגראפיים אחדים הן במרוצת הדורות.
כידוע, על דרך הכלל, קולן של הנשים נעלם-נאלם במקרא ובמשנה ובתלמוד, והן מופיעות בהם, אם בכלל, כדמויות טפלות. כך גם בניסוח הנורמות המשפטיות: התורה כולה, "בלשון זכר נאמרה". לפיכך, גם במקומות שמדובר בבית הדין וסדריו, נזכרים "שופטים", ולא שופטות, "בעלי דין" ו"עדים", ולא "בעלות דין" ו"עדות"⁷.
אכן, נקל לשער שבמציאות היו מעורבות בחלק מדברי הריבות גם נשים⁸, שהיו אנוסות להתייצב בבית הדין, אם כבעלות דין אם כעדות. מתוך עיון במקורותיו הקדומים של המשפט העברי, מתגלה לעתים תמונה שונה במקצת, ולפיה הופעתן של נשים בבתי הדין לא הייתה זרה לחלוטין לעולמם של חכמי ההלכה, והם התייחסו אליה במקומות אחדים.

תקופת המשנה והתלמוד
אגב דיון בשבועת העדות, התלמוד⁹ מביא ברייתא הדנה בפסוק המרכזי שנאמר בתורה בעניין העדים:

תניא אידך: "ועמדו שני האנשים" (דברים יט, יז) - בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת, וכי אנשים באין לדין, נשים אין באות לדין? ... וכי תימא: אשה לאו אורחה [=אין דרכה בכך], משום "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד). נאמר כאן "שני" ונאמר להלן "שני", מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

מבלי להיכנס לעיון בכל ההיבטים העולים ממקור זה, תמיהת התלמוד, "וכי אנשים באין לדין, נשים אין באות לדין?!", משקפת מציאות שבה מן הנמנע שתדיר אישה את רגליה מבית הדין, אם כתובעת אם כנתבעת. ואכן, מיד בסמוך מביא התלמוד¹⁰ מעשה באשת רב הונא שהיה לה דין לפני רב נחמן, והוא התחבט בשאלה כיצד לכבד אותה. להלן סיפור המעשה המלבב (בתרגום לעברית):

אשתו של רב הונא¹¹ היה לה דין לפני רב נחמן. אמר: כיצד אנהג? אם אקום מפניה, תסתתמנה טענות בעל הדין שכנגד¹²! לא אקום מפניה, והלוא אמרו: "אשת חבר - הרי היא כחבר!"¹³. אמר לו לשמשו: צא והפרח ברווז, וזרוק אותו עליי, ואקום מפניו¹⁴.

ממקור זה עולה כי לא רק שאשת רב נחמן התייצבה כבעלת דין, אלא שגם מפאת חשיבותה וכבודה¹⁵, התחבט הדיין, רב נחמן, אם עליו לקום מפניה. ומכל מקום, דוגמה זו של אישה כבעלת דין אינה נפוצה ביותר בספרות התלמודית, שהנשים תופסות בה מקום שולי בלבד, הן בחיי בית הדין הן חוצה לו.

תקופת הגאונים
אחת ההתייחסויות ההלכתיות הראשונות לאישה כבעלת דין באה בתשובתו של רב שרירא גאון, שחי בשלהי תקופת הגאונים, ואפשר שכבר בה יש ביטוי לשינוי מסוים, גם אם מזערי, שחל במעמד האישה. לעומת ראשית התקופה, שבה אנו שומעים, יש להניח גם בהשפעת החברה המוסלמית, על נשים רעולות פנים שיושבות בביתן וכמעט שאינן יוצאות לחוץ, במקור זה משתקפת מציאות שבה האישה "דרכה לצאת ולבוא, לישא וליתן", כמו שכותב רב שרירא בעניינה של אשת איש שנתבעה לדין:

וכן ראוי לעשות בזמן הזה על אשת איש: מזמנין אותה ואת בעלה, ושואלין אותה כשהיא לבדה ואת בעלה כשהוא לבדו על אותה הטענה... בודקין את השכונה [=שכניה] וממי שיודע: הרגילה היא לצאת, לישא וליתן, ליקח ולמכור ולדבר עם אנשים וכיוצא במידות אלו.
ואם רגילה היא בזאת, מזמנין אותה ודנין עליה כשורה, אלא שמצניעין אותה, שלא תתבזה ותתגנה, ולפי כבודה.
ואם אין רגילה בזאת, אלא צנועה ויושבת פנימה, שואלין את בעל דינה מה יש בינו לבינה ובמה הוא תובעה. ואף על פי שאמרו רבותינו "שמוע בין אחיכם" (דברים א, טז) ואנו מדקדקין מדברי תורה אזהרה לדיין שלא ישמע בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואולם בעבור מידה זו שיש בה תקנה גדולה, עושין כן... ולא באשת איש בלבד עושין כן, אלא גם בתולה בבית אביה, שאין צריכה לצאת ולבוא, עושין כן בעבורה¹⁶.

גישת חכמי ספרד
בסוגיית האישה כבעלת דין, דנו כבר חכמי ספרד הראשונים, הרי"ף, רבי יצחק אלפסי, בן המאה הי', ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש, בן המאה הי"א, אגב פירושם לסוגיית שבועות הנזכרת לעיל ולהצעת התלמוד, "ושמא תאמר שאישה אין דרכה להופיע בבית הדין משום 'כל כבודה בת מלך פנימה'?!". לדעתם, נקודת המוצא היא שבעלת דין אינה מתייצבת בבית הדין, משום כבודה, ורק כחריג לכלל נקבע שאישה המבקשת להתייצב בבית הדין, מאפשרים לה זאת.
הר"י אבן מיגאש מעיד שאין מדובר בהלכה תיאורטית אלא בדבר שנהג הלכה למעשה. וכך הוא כותב¹⁷:

איכא למשמע מינה [=יש להסיק מסוגיית התלמוד] דנשים יקרות שאין דרכן להזדלזל ולבוא לבית דין, בדין הוא שלא להוציאן לבית דין, אלא לשגר להן הדין על ידי שלוחי בית דין, כדי שלא יתזלזלו בביאתן לבית דין. ומעשים לפני הרב [=הרי"ף], בכל יום היה עושה כך. וכך היינו עושים אנחנו אחריו.

את הסיפור התלמודי על אשת רב הונא, מפרשים חכמים אלה כחריג שאינו מלמד על הכלל, כדברי הריטב"א על אתר: "ואשת רב הונא שבאה לבית הדין לא רצתה שימנו לה שליח"¹⁸. אכן, הריטב"א עצמו¹⁹, בדומה לרבו, הרמב"ן, ולחכמים אחרים מספרד (דוגמת הרשב"א, הרא"ש, הטור והר"ן), נוטה לחלוק על עמדה זו: "ואין להם ראיה מכאן שהתלמוד אמר שאין דרך האישה להתייצב בבית הדין, שהעולם נוהגים בהם כבוד בכך, אבל מי יאמר שאם לא רצה התובע [=להסתפק בגורם "מתווך"], שלא נכוף אותה לבא?". לדברי הריטב"א, מעיקר הדין האישה רשאית להתייצב בבית הדין, אלא שמפאת המנהג ויתרו לעתים על הגעתן, וגם אז הדבר נעשה לכבודן, ולא מתוך זלזול בהן, וגם זה בהסכמת בעל הדין שכנגד.
מקור חשוב המשקף את עמדת חכמי ספרד המאוחרים בעניין זה בא בתשובה שנשמרה בקובץ שו"ת מהר"ם חלאווה, מחכמי ספרד במאה הי"ד. תשובה זו באה "בשם רבו", שאינו נזכר בשמו²⁰, שנדרש לעניין זה בעניין אישה שטענה שבעלה אסור לה ושככל הנראה ביקשה לתבוע שיגרש אותה וישלם לה את דמי כתובתה²¹. המשיב מצמצם את הכלל שקבע הרי"ף בעניין אי התייצבות האישה בבית הדין, רק למקרה שהיא הנתבעת. לעומת זאת, כשהאישה היא התובעת, המשיב אומר שהיא חייבת להתייצב בבית הדין ולא לשלוח שליח.
חילוק זה שבין תובעת לבין נתבעת נזכר גם בספרות ההלכה המאוחרת יותר, ויש בו השתקפות של המגמה לצמצם את היקף הדרת הנשים כבעלות דין מבית הדין ועליית כוחן של הנשים בספרד הנוצרית שיש לה הדים גם ממקורות אחרים²².

גישת חכמי אשכנז
עדות חשובה על המציאות, ולא רק על הנורמה התיאורטית, עולה מצרפת, מפרובנס ומאשכנז. וכבר כתב א' גרוסמן²³, ש"היחס אל צניעותה של האישה בחברה היהודית באשכנז היה שונה מזה שבארצות האסלאם. התמונה העולה מספרות השו"ת הן מגרמניה ומצרפת בראשית המאה הי"א ובמהלכה והן מן המאות הי"ב-הט"ו היא שנשים יוצאות מביתן בלא כל הגבלה וחשש ונוטלות חלק חשוב בפרנסת המשפחה".
אכן, עדות עקיפה לקיומו של ה"מנהג" שהנשים אינן מתייצבות בבית הדין, אלא ממנות שליח שיטען בשבילן, עולה גם משאלה שנכללה בקובץ תשובות רש"י, ואם נקבל את ההנחה שהיא אכן מזמנו של רש"י, יש לפנינו עדות קדומה יחסית על המנהג באשכנז בעניין זה²⁴. עדות חשובה נוספת מאשכנז, שלכאורה מלמדת שהנשים לא היו מתייצבות בבית הדין, משתקפת בתשובה הכלולה בדברי הראב"ן, רבי אליעזר בר נתן, מראשוני בעלי התוספות במגנצא [=מיינץ] שבאשכנז-גרמניה במאה הי"ב²⁵:

וראיתי בני אדם כשמזמנין נשותיהן לדין אומר, אני איני נזקק לטעון בשבילה, כי [אלא ש]הקהל יתנו לה אפיטרופא שיטעון בשבילה. ורואה אני חילוק בזה, שאם יש לו דין עמה על משא ומתן, אין בעלה יכול להישמט עצמו שלא יטעון בשבילה, דכל משאה ומתנתה שליחותיה קא עבידה [=את שליחותו היא עושה], וידו כידה, ולא מצי אמר [=ואינו יכול לומר שאינו רוצה לייצג אותה]... אבל אם טוענה אדם על הגניבה או גזילות וחבלות, בזה הבעל יכול לומר, איני נזקק לה לטעון בעדה, כיון דאיהו לא מחייב ביה לעולם [=שהוא לא מחויב בה לעולם] אם תתחייב בדין, דפגיעתה רעה²⁶.

עדות זו חשובה במיוחד לנוכח העובדה שבתורת הראב"ן משתקפת גישה חצויה בעניין מעמד האישה והשתלבותה בחברה. מצד אחד, הראב"ן הוא חכם ההלכה הראשון המזכיר את האיסור שהטיל רבנו גרשם מאור הגולה על נישואי כפל, מצמצם את חובת האיש לגרש את אשתו העקרה לאחר עשר שנות נישואין לארץ ישראל ואינו מחיל אותה בחו"ל, ובחיבורו יש עדות שהנשים בימיו החלו מברכות על קיום מצוות עשה שהזמן גרמן. מצד שני, הוא מעיד שבזמנו נהגו הנשים "שלא לבשל ולא לאפות בנידתן", חומרה המדירה את האישה בתקופה זו ממהלך החיים הרגיל. בדומה לזה, גם בנוגע להתייצבותן בבית הדין, משתקפת בדברי הראב"ן עמדה שמרנית למדי, אלא שכאן ניתן לפרשה לשתי פנים: לחיוב, הרצון להגן על מעמדן של הנשים ולמנוע ביזיונן בבית הדין; לשלילה, הרצון להמשיך בהדרתן מבית הדין וייצוגן באמצעות אדם שלישי, מחשש שפריצת הגדרים בעניין זה תביא אותן לעצמאות שתנוצל על ידן לרעה בעניינים אחרים²⁷.

גישת חכמי פרובנס
רבנו ירוחם, מגדולי חכמי פרובנס במאה הי"ד (1350-1290 לערך), שהיגר לטולדו שבספרד, מביא דברים הנראים כהלכה פשוטה, ועוקבים לשיטת חכמי ספרד שהובאה לעיל: "נשים יקרות אינן באות לבית דין אלא מסדרות טענותיהן לפני שליח בית דין. ואם ראו למנות שליח, הרשות בידם"²⁸. דהיינו: הכלל הוא שנשים אינן באות לבית הדין. מציאות שונה לחלוטין עולה לכאורה מדברי המאירי (1316-1249, איש פרפיניאן), שחי בפרובנס בדור שקדם לרבנו ירוחם. בפירושו למסכת שבועות²⁹, אגב דיונו בפסול נשים לעדות, הוא מעיר:

הנשים פסולות לעדות, וכל שכן לדין³⁰. ומכל מקום, אף הן בתורת הדינין כאנשים, כמו שאמרו: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה" (בבא קמא טו ע"א). ומעתה אף נשים יקרות³¹ באות לדין, ואין מניחין להן למנות אנטלאר [=מורשה, שליח, עורך דין]. ואף על פי שכל כבודה בת מלך פנימה, לעניין הדין אין חולקין כבוד. והרי אמרו למטה, בדביתהו דרב הונא, שבאה לדין לפני רב נחמן. וקצת גאוני ספרד כתבו בסוגיא זו שאשה ממנה אנטלאר או משגרין לה את הדין על יד שליח בית דין, כדי שלא יתבזו לבא לבית דין. והעידו על עצמן ועל גדולי הפוסקים [=הרי"ף] שכך היו נוהגין. ומכל מקום, בתשובת שאלה לגדולי הפוסקים³² מצאנו שאינה ממנה אנטלאר. וכן יראה מסוגיא זו שמה שאמר, וכי תימא כל כבדה וכו', סוגיא בעלמא הוא, ודרך דחייה ומשא ומתן. ומכל מקום, כל שבעלה חי, הוא דן בשבילה. וכן פירשו גדולי הרבנים [=רש"י] בדביתהו דרב הונא, שכבר מת רב הונא...

עמדתו של המאירי ראויה לשימת לב מיוחדת, דווקא לנוכח דבריו החוזרים ונשנים בשבח צניעות הנשים, כפי שתיאר גרוסמן בדברים שסמך להם ראיות הרבה: "המאירי נטה בדרך כלל חסד לנשים, ואולם בנושא הצניעות עמדתו אמביוולנטית, ובדרך כלל הוא נטה להחמיר. לדעתו, עדיף שהאישה תשב בביתה ולא תצא לרשות הרבים גם לא לצורך עסקים. הוא הטיף לכך אף על פי שהיה מודע היטב למציאות במקומו ובמקומות אחרים באירופה, שבהם הנשים היהודיות נטלו חלק פעיל בפרנסת המשפחה"³³. גם בענייננו יש ביטוי למודעותו של המאירי לצורך לשמור על צניעות הנשים ("ואף על פי שכל כבודה בת מלך פנימה"), ואף על פי כן, הוא מעדיף שיופיעו בבית הדין בעצמן, ולא ייוצגו על ידי מורשה.
מה הביא לכך שהמאירי, על אף עמדתו התקיפה בשבח צניעותן של הנשים, כותב, בניגוד לחכמים שקדמו לו ובלשון נחרצת, בדבר חיוב האישה להתייצב בעצמה בבית הדין?
אפשר שהדבר קשור, בין השאר, גם לעליית מעמדן של הנשים בפרובנס במאה הי"ד. כפי שעולה מכמה מקורות, היו בפרובנס לא מעט נשים "יקרות", בעלות הון שעסקו במסחר ושלטו ביד רמה בניהול נכסיהן³⁴. יש להניח ש"נשים יקרות" אלה נזקקו לעתים קרובות לבית הדין, אם כתובעות אם כנתבעות, ולא ניתן היה, או שהן עצמן לא הסכימו, להסתפק בהתייצבותן או בעדותן בבית הדין באמצעות "כלי שני", מתווכים למיניהם. מכאן השינוי שחל בנקודת הכובד במעבר מהיתר בדיעבד להוראה המתירה להן להיות בעלות דין לכתחילה ולהתייצב בעצמן בבית הדין.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דקאן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי, משפט חוקתי ונושאי דת ומדינה במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

¹ השימוש במונח "טוענות בית דין" ולא "טוענות רבניות" אינו מקרי כמובן, ונועד "להוציא מלבן של טועים", שיחשבו שבית הדין מכיר ב"רבנותן" של אותן טוענות.
² ראה: בג"צ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית דין נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מח(4) 441. על הרקע ההלכתי ל"הכשרת" טוענות אלה, ראה: א' הכהן, "מורשה קהילת יעקב? עקרון השוויון בלימוד תורה", פרשת השבוע, וזאת הברכה, תשס"ד, גיליון מס' 140.
³ כך, למשל, פירש החזקוני על אתר: "לפי שדרכו של איש להיות אומנותו לפי כוחו מלאכה כבדה, וכשהוא זקן כוחו תש ואינו יכול לעמוד בה, אבל אישה דרכה באומנות קלה, וכשהיא זקנה יכולה לעמוד בו במקצת". והשוו לפירושו של הרש"ר הירש על אתר.
⁴ ערכין יט ע"א.
⁵ לדיון נרחב בפסול הנשים לעדות, טעמיו והיקפו, בעת האחרונה, ראה: ש' אטינגר, ראיות במשפט העברי (ירושלים תשע"א), עמ' 184-159, והמקורות הרבים שהובאו שם. חומר רב ערך לעניין מעמד האישה כבעלת דין ראה נ' רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב; ולאחרונה בחיבורו החדש של א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (ירושלים תשע"א), עמ' 673.
⁶ ראה למשל דיונו הנרחב של השופט מ' אלון, בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לעניני דתות, פ"ד מב (2) 221; וניתוחה המקיף של עליזה בזק, "דיינות נשים, ניתוח מקורות הדין ובחינתם לאור הפסיקה בדיינות ובשררה לדורותיה", להיות אישה יהודיה 3 (תשס"ה), עמ' 122-77.
⁷ חריג בולט הוא איסור "מכשפה לא תחיה", האמור בלשון נקבה, ונומק בכך ש"דיבר הכתוב בהווה", שעיקר הכישוף בימיהם היה בידי נשים.
⁸ למותר לומר שככל שהנשים מעורבות יותר בענייני משא ומתן, כך יש יותר סיכוי שתיאלצנה להגיע לבית הדין. ואכן, כפי שנראה להלן, העיון בסוגיה זו מלמד שבמקומות שהנשים היו מעורות בחיי המסחר, כגון אשכנז ופרובנס בראשית ימי הביניים, כך העיסוק במעמדן גובר והולך.
⁹ שבועות ל ע"א.
¹⁰ שבועות ל ע"ב.
¹¹ על מנת להסביר את הימצאותה בבית הדין מפרש רש"י שהדבר היה לאחר פטירת רב הונא. אכן, כפי שנראה להלן, פרשנים אחרים תלו זאת ברצונה להופיע בעצמה בבית הדין.
¹² החשש הוא שבעל הדין שכנגד לא ידע שרב נחמן קם מפניה רק משום כבוד בעלה, ויחשוב שהדיין מעדיף אותה על פניו, ותסתתמנה טענותיו. יש כאן ביטוי לחובת "השוואת בעלי הדין", והקפדה על כך שהצדק גם ייעשה וגם ייראה, כדי למנוע פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט.
¹³ לפי ההלכה, יש לכבד את הרב בקימה מפניו.
¹⁴ יש כאן דוגמא קלסית לפתרון מעשי של חכמי ההלכה, שהביא לכך שהתוצאה, קימת רב נחמן מפני כבוד התורה של רב הונא, הושגה במלואה, תוך שמירה על מראית עין של פני הצדק.
¹⁵ גם כאן, כמו בדרך כלל, חשיבות האישה אינה מוצגת מצד עצמה, אלא רק כ"אשתו של רב נחמן", ואף שמה נותר אנונימי. על תופעה זו, ראה: א' הכהן, "חכמות הן, צדקניות הן, דרשניות הן' – בנות צלפחד כאב טיפוס למאבקן של נשים בעולם הדתי", לקראת שבת, מרכז יעקב הרצוג תשס"ו, עמ' 269-262.
¹⁶ תשובות הגאונים אסף, חלק ב, תרפ"ז, סימן ג, עמ' 27. במקור זה דן א' גרוסמן, חסידות ומורדות (ירושלים תשס"א), עמ' 182-181, וראה דבריו החשובים שם, עמ' 184, ולפיהם "אין להפריז בעניין הצניעות בארצות האסלאם. מקורות מן הגניזה מלמדים על נשים הפעילות במשפחה, בחברה ובכלכלה. בסיפורים שהביא ר' נסים בן יעקב בספרו 'חיבור יפה מהישועה' (קירואן, צפון אפריקה, המאה הי"א) מתוארות נשים כמי שטרחו לפרנס את משפחתן ולעבוד כדי לעזור לבעליהן".
¹⁷ חידושי הר"י מיגאש, שבועות ל ע"א.
¹⁸ מינוי שליח לבעל הדין, בלי קשר למעמד האישה, נתון במחלוקת בין הפוסקים. מן התלמוד הירושלמי עולה לכאורה שניתן למנות שליח, אבל חלק מחכמי ההלכה חלקו על כך. ראה רא"ש, שבועות, פרק ד, סימן ב; רקובר (לעיל, הערה 5).
¹⁹ ריטב"א, שבועות ל ע"א. והשווה לדברי רבו, הרמב"ן, בחידושיו שם. ומעניין שהרמב"ם, ממשיך מורשתם המובהק של הרי"ף והר"י מיגאש, אינו מביא כל התייחסות להלכה זו בחיבורו, לא לחיוב ולא לשלילה.
²⁰ שו"ת מהר"ם חלאוה, סימן כו. המהר"ם היה מתלמידי הרשב"א, אך הרשב"א נזכר בהמשך התשובה בברכת המתים, ולכן נראה (בהנחה שלא נפל שיבוש בנוסח) שהכוונה היא לאחד מרבותיו האחרים.
²¹ השאלה אינה נזכרת מפורשות, אך מתוך דברי התשובה ניתן לשער שזו הייתה תמצית תביעתה.
²² ראה גרוסמן (לעיל, הערה 16), עמ' 189 והמקורות ההיסטוריים והספרותיים שנזכרו שם, המעידים על התמורה שחלה בעניין זה.
²³ גרוסמן (לעיל, הערה 16), עמ' 198 ואילך. וראה גם ספרו החדש, א' גרוסמן, והוא ימשול בך? האישה במשנתם של חכמי ישראל בימי הביניים, ירושלים תשע"א, עמ' 383.
²⁴ שו"ת רש"י, מהדורת אלפנביין, סימן רכד. על מהותו של קובץ זה ויחסו של רש"י לנשים, ראה גם א' הכהן: תשובות רש"י", בתוך רש"י: דמותו ויצירתו (א' גרוסמן, ש' יפת עורכים), מרכז זלמן שזר, ירושלים תשס"ט, עמ' 267-227; "מעמדו של ה'אַחֵר' במשפט העברי - על יחסם של רש"י ורמב"ם לקבוצות מיעוט בחברה היהודית", מים מדליו 17 (תשס"ו), עמ' 154-119.
²⁵ ראב"ן, שאלות ותשובות, סימן קטו (פג ע"ד). על חשיבותה ההיסטורית, ראה גרוסמן (לעיל, הערה 16), עמ' 208.
²⁶ מונח שמקורו בדברי חכמים (בבא קמא צג ע"א), ומשמעו ש"פגיעת האישה" – מעשה נזק שקשור באישה הוא "רע", מפני שהחובל בה - חייב, ואילו היא שחבלה באחרים - פטורה, שהרי אין לה ממה לשלם, שנכסי אישה משועבדים לבעלה.
²⁷ אפשר שיש לראות בכך ביטוי נוסף לעמדתו השמרנית יחסית בעניין תקנת "מורדת". ראה גרוסמן (לעיל, הערה 16), עמ' 440-439.
²⁸ מישרים, נתיב א, חלק יב (דף י טור ג).
²⁹ בית הבחירה, שבועות ל ע"א, ד"ה הנשים. על יחסו לנשים, ראה בהרחבה גרוסמן, והוא ימשול בך (לעיל, הערה 23), עמ' 412-369.
³⁰ דהיינו: לשבת בדין כדיינות.
³¹ הביטוי "נשים יקרות" מופיע כבר במקורות התנאיים, והוא רווח בתורת חכמי ההלכה גם בענייננו גם בהקשרים אחרים, והרחבנו בעניינו במקום אחר.
³² ראה שו"ת הרי"ף, סימן רמט: "אם רצה התובע עד שלא תצא לבית דין, תמנה לה שליח, ואם לאו - תצא ותעמוד חוץ לפתח בית דין משום שהיא נתבעת ואין הנתבע רשאי למנות שליח.
³³ גרוסמן, והוא ימשול בך (לעיל, הערה 23), עמ' 383.
³⁴ ראה בהרחבה א' הכהן, "נשים עצלניות הן!? נשים חשובות הן", עלון שבות לבוגרי ישיבת הר עציון יא (תשנ"ח), עמ' 82-63.

---

---