מצוקתן של מסורבות הגט
אחת הבעיות בתחום חיי המשפחה שאינה יורדת מסדר היום הציבורי היא מצוקתן של מסורבות הגט. שורש הבעיה הוא היות הגירושין על פי הדין היהודי פעולה פרטית בין הבעל לבין אשתו, שבה הבעל נותן גט לאשתו מרצונו, וגם כאשר כופה עליו בית דין לגרש אותה, עדיין הוא חייב לומר: "רוצה אני"¹, כיוון שפירשו חכמים את מילת "ונתן" (דברים כד, א) ואמרו: "'ונתן' – מדעתו משמע"². והרמב"ם הציב את הדרישה "שלא יגרש אלא ברצונו" בראש עשרת הדברים שהם תנאי מן התורה לכשרותם של הגירושין³.
במצב דברים זה, שהבעל הוא המגרש ואינו מגרש אלא לרצונו, ואין האישה או גורם אחר יכולים מבחינה חוקית לכפות את הבעל לגרש את אשתו בהיעדר עילה חוקית לכך, נגרמת תופעה קשה של מסורבות גט, התלויות ברצונם הטוב של בעליהן ומתקשות לקבל גט, גם בנסיבות שבהן אין שמץ של סיכוי לשיקום חיי הנישואין שלהן, והן עלולות להישאר עגונות לאורך ימים.
ואולם יש בהלכה רשימה של עילות לחייב את הבעל לתת גט לאשתו, ואף לכפות עליו לתת גט לאשתו. בנסיבות שההלכה מאפשרת לחייב את הבעל לתת גט לאשתו, יש אפשרות להטיל על הבעל סרבן הגט סנקציות למיניהן כדי לאלצו לתת גט לאשתו. וכבר עמדתי על פיתוחן של העילות לכפיית גט, ודרכי ההתמודדות שמציעה ההלכה עם תופעת סרבני הגט⁴.
כאן אני מבקש לדון בזכות הבעל שחויב לגרש את אשתו לכרוך את מתן הגט במילוי דרישות מסוימות, כגון תביעות כספיות שלו מאשתו או בשאלת המשמורת על ילדיהם. אם אמנם מכירה ההלכה בזכותו זו של הבעל, הרי גם אם יש עילה בדין לחיובו או לכפייתו לגרש את אשתו, עדיין הוא יכול לומר שכל זמן שלא יתמלאו דרישותיו, הוא עומד בסירובו לתת גט, ואשתו תמשיך להיות נתונה לחסדיו ולשגיונותיו.

דעתם של הראשונים
על פי דין התלמוד, אין מניעה שיכרוך הבעל את הסכמתו לתת גט לאשתו במילוי דרישות מסוימות, כגון: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז – הרי זו מגורשת, ותתן"⁵. ואולם אין מדובר כאן בבעל שחויב לתת גט, ובוודאי לא במי שכפוהו בית דין לגרש את אשתו. הוא הדין במקרים אחרים בתלמוד שמדובר בתנאים שהבעל כורך בהם את הגירושין.
השאלה היא מה הדין כשחויב הבעל לגרש את אשתו, האם הוא רשאי לכרוך את מתן הגט במילוי תנאיו? לדעת הראשונים שעסקו בשאלה זו, הוא אינו יכול להתנות את מתן הגט.
לראשונה דן בשאלה זו הרשב"א⁶. הוא נשאל בעניין מי שנשא אישה ולא היו לו בנים ממנה (שכופין אותו לגרשה), וכשביקש לישא אישה אחרת, דרשה אשתו שיגרש אותה, והתנה את הסכמתו לתת לה גט בשלא תינשא לאיש מטובי העיר, שמשמעותו המעשית עיגונה של האישה לצמיתות. ואלה דברי הרשב"א:

לעולם, כל שהוא חייב להוציאה, אינו רשאי להתנות עליה שלא תנשא לכל מי שתרצה, וכל מי שגרש כן, כופין אותו שיחזור ויגרש בגט גמור⁷.

אך יש מקום להסתפק בדעת הרשב"א: האם הוא סבור שאין הבעל יכול להציב תנאי כלשהו? או שמא אינו מדבר אלא בתנאי המסוים הזה, הגורם לעגינות האישה, ומדובר אפוא בדרישה שאין בידו להעלותה, אבל אם הוא דורש דבר המגיע לו על פי דין, זכותו לדרוש אותו כתנאי למתן הגט⁸?
אבל דעתו הברורה של הרשב"ש היא שאין הבעל יכול להתנות שום תנאי אם הוא מחויב לגרש את אשתו⁹. וכן כתב נכדו בתשובה שהוא סומך בה על פסקו של זקנו הלכה למעשה:

ואחר אשר האיש הזה הוא חייב להוציאה לאשה הזאת מצד הדין... אינו יכול להתנות עליה בגירושיה בשום תנאי... שכן כתב אבי זקני, הר"ש בן הרשב"ץ ז"ל, בתשובה וזה לשונו: "וכל שחייב לגרש, אין לו להתנות עליה אפילו ברצונה, שאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, לא יקיימו התנאי ויתבטל הגט"... ובנידון דידן... שהוא מחוייב... לגרש... אין מניחין אותם לעשות שום תנאי, רק גט כריתות לאלתר, דאם כן מה כח בית דין יפה ומה הועילו חכמים בתקנתן¹⁰.

חידושו של מהרשד"ם
פסיקה המייצגת דעה שונה, ולפיה יש בידי הבעל המחויב בגט להתנות את מתן הגט באה לראשונה בקובץ תשובותיו של ר' שמואל די מדינה (סלוניקי, שלהי המאה הט"ז)¹¹. השאלה שנשאל מהרשד"ם הייתה בדבר זכותו של יבם להתנות את החליצה בתנאי מסוים, אבל בתשובתו התייחס המשיב גם לבעיה שבנידוננו, ואמר שיש בידי מי שכופים אותו לגרש להציב דרישות כתנאי למתן הגט¹².
מהרשד"ם דן בעניין יבם בעל משפחה שנפלה לפניו יבמה צעירה לימים שלא רצתה להתייבם לו, וכשחויב לחלוץ לה, אמר שהוא חושש פן יבקש לשאת אותה דודה של היבמה, שהוא גם בעלה של דודתו ושכדי למנוע את הרס חיי המשפחה של דודתו, הוא מתנה את החליצה במניעת נישואי היבמה לאותו איש. מהרשד"ם מצדד בזכות היבם למילוי דרישתו ומביא בסוף תשובתו תימוכין לדבר בדין מי שכופים אותו לגרש:

ואמרתי אני בלבי שאין ספק שאפילו שאותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר: "ואלו שכופין: מוכה שחין" וכו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל. אבל אם ירצה לגרש, אלא שרוצה להטיל איזה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה, כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה.

סיוע לדבריו מוצא המשיב בתשובת הרא"ש בספר "חזה התנופה"¹³:

אף על פי שהנותן גט לאשתו בתנאי 'שלא תלכי לבית אביך', הגט כשר, והתנאי קיים, אפילו הכי אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי כזה, כי אין ספק שלא יתקיים תנאי זה, שאי אפשר לה שתעמוד על נפשה מלכת לבית אביה, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. ואם המגרש הזה הוא מאלו שכופין לגרש, ולא רצה לגרש רק בתנאי זה, אין שומעין לו, וכופין אותו לגרש בלא תנאי זה.

מהרשד"ם מדייק בדברי הרא"ש ואומר: דווקא בתנאי זה, שכמעט נמנע מן האישה לקיימו, רק בו אמר הרא"ש שאין לאפשר לבעל לדרוש לקיים את התנאי, אלא יש לכפותו לגרש בלא תנאי. אבל בתנאי אחר "שנקל לקיים, אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים". כלומר, אם הבעל מעמיד תנאי "שנקל לקיימו", זכותו של הבעל שלא לגרש את אשתו אלא בכפוף לאותו תנאי.
ומהו תנאי "שנקל לקיימו", שהבעל זכאי להעלות? הרב יצחק אלחנן ספקטור נשאל בעניין בעל שנתן גט לאשתו בתנאי שתעבור לגור בעיר אחרת¹⁴, ונתברר שהדין מאפשר לכפות עליו לגרש את אשתו, והשיב:

ואף לפי דברי המהרשד"ם סי' מ"א, שכתב בכל מה דאמרו דכופין לגרש, דיכול לגרשה על תנאי שבידה ויכולה לקיים... היינו בתנאי שביכולתה לקיים, מה שאין כן בנידון דידן, שהטיל עליה שתטלטל את עצמה ממקום מולדתה ובית אביה ומגורה למקום אחר, דזה הוי כמו גלות, דודאי על תנאי קשה כזה אין יכול מן הדין לגרשה ולהטיל עליה ענין קשה כזה, על כן יש לדון לכאורה דהגט הוא כשר אף שלא קיימה זה.

לעומת זאת, במקרה שדן בו הרב מנשה קליין (הקטן), שאף בו מדובר בבעל שניתן היה לכפות עליו לגרש את אשתו, אך הוא דרש שתוותר אשתו על כתובתה, וכתב המשיב שמדובר בתנאי שנקל לקיימו¹⁵.

הרי מפורש מדברי מהרשד"ם ומהרש"ם כדברינו, דהיכא דמרוצה לגרש, אלא שרוצה להטיל תנאי בגירושין, ובידה לקיים התנאי, לא מקרי אינו רוצה ליתן, גט ואי אפשר לכופו. ופשוט וברור דלמחול הכתובה שכתב לה, ועל כל פנים תוספת כתובה, הוא תנאי שיש בידה לקיים, ואילו היה מבקש ממנה ש"תתן" לו סך כסף כשיעור תוספת כתובה וכיו"ב, זה יתכן שהוא תנאי שאין בידה לקיים, שאם אין לה אז אין לה. אבל כיון שהתנאי הוא ש"תוותר" על התוספת כתובה שכתב לה, וזה בידה לקיים בנקל, אם כן בידו להתנות, ואי אפשר לכופו.

שאלה נוספת היא, אם לשיטת מהרשד"ם, זכותו של הבעל להתנות על מתן הגט אמורה רק כשהוא דורש דבר המגיע לו מן הדין? או שמא היא אמורה גם ביחס לדרישות שאינן מעוגנות בדין. לדעת הר"מ קליין בתשובתו: "המעיין במהרשד"ם יראה דכל שרוצה ליתן גט בתנאים שאפשר לה לקיימן, אין זה בכלל אלו שכופין אותן לגרש, ולא תלה תנאו אם בדין עושה התנאי או לא, אלא תלה תנאו באם בידה לקיים או אין בידה לקיים".
ואולם הרב דוד בס, במאמר שפירסם בעניין זה, מבקש להוכיח כי כוונת מהרשד"ם היא רק לתנאים שיסודם בדין, וכי גם מדברי מהרש"ם עולה ש"אין הבעל יכול להציב אלא תנאי שיסודו בדין, כלומר להעלות דרישה מוצדקת כשלעצמה"¹⁶.
במאמר שפורסם לאחרונה, מעיר הרב דוד ביגמן הערות אחדות בעניין יישום פסיקתו של מהרשד"ם במציאות ימינו, שבה, במקרים רבים, כל כוונתו של הבעל היא להשתמט ממתן גט¹⁷. והוא כותב כי תשובת מהרשד"ם עוסקת בבעל המבקש בכנות לגרש את אשתו, אך מתנה תנאי מסוים להסכמתו לגרש אותה. לפיכך, לדעתו, תשובת מהרשד"ם אינה נוגעת לעניין סרבני הגט, שאינם רוצים לגרש את נשותיהם, "ורק כדי לעכב ולמנוע את הליכי הגירושין הם מצהירים כי ברצונם להתגרש בתנאים מסוימים שקשה מאוד לאישה לקיים, וכך דוחים עוד ועוד את מתן הגט".

פסיקת בתי הדין הרבניים
אמנם יש פסיקה הדוחה את דרישות בעל שחויב לתת גט לאשתו אך הוא מתנה את מתן הגט, וזאת בלא להזכיר את פסיקת מהרשד"ם בעניין זה. באותה פסיקה מדובר היה בבעל שעיגן את אשתו שנים הרבה והתנה את הסכמתו לגרש אותה בהפחתת דמי המזונות שחויב לתת לבתו הקטנה, ועוד דרש התחייבות לשיפוי וערבים. בית הדין דחה את דרישת הבעל באמרו שהם בגדר סחיטה וקבע שאם הבעל מחויב במתן גט, אין הוא זכאי לדרוש מאשתו תשלום תמורת הסכמתו לגרש אותה¹⁸.
ואולם בדרך כלל מצינו בפסיקה הרבנית התחשבות בפסיקת מהרשד"ם, אף על פי שהיא דעת מיעוט¹⁹. ייתכן שבתי הדין נתנו משקל לדבריו בסיום תשובתו: "דברים אלו אצלי כנתינתן מסיני, אין בהם נפתל ועקש, כפי מה שהשיגה ידי בראשונה ובאחרונה". מכל מקום, על פי רוב, ניתנה לפסיקת מהרשד"ם פרשנות מצמצמת.
במקרה אחד, מדובר היה בבעל שניתן היה לכופו לגרש, אך הוא התנה את מתן הגט בקבלת המשמורת על בנו²⁰ ובקבלת דמי המזונות שקיבלה אשתו מן הביטוח הלאומי, ונפסק שאין האישה יכולה לקיים את תנאיו, ושאין הבעל יכול להתנותם גם אליבא דמהרשד"ם²¹.
צמצום בכיוון אחר עולה מפסיקת בית הדין הגדול בעניין בעל שדרש להפחית מסכום המזונות שחויב לתת עבור ילדיו כתנאי למתן הגט²². לגופה של טענת הבעל, נקבע שהיא מוצדקת, כיוון שהסכום שנפסק הוא יותר מיכולתו הכלכלית. ואולם קבע בית הדין שתי מגבלות ביחס לזכות הבעל להתנות תנאים במתן הגט: א. אין הבעל יכול לפגוע בזכותה הבסיסית של האישה לכתובתה ולנדונייתה. ב. הבעל יכול להציב רק תנאים שהאישה יכולה לקיימם אף בדוחק. בית הדין עמד על אמות המידה להכרעה בשאלה אם מדובר בתנאים שהאישה יכולה לקיימם.
אמות המידה לבדיקת יכולתו של הבעל להטיל תנאים במתן הגט נידונו כבר בפסיקה קודמת של בית הדין הרבני הגדול, שישב לדין בהרכב מורחב, והדבר מעיד על חשיבותה של סוגיה עקרונית זו²³. בית הדין הרבני בתל-אביב פסק באותו עניין כי זכותו של הבעל להתנות את מתן הגט בהעברת הדיון בשאלת המזונות מבית המשפט למשפחה לבית הדין הרבני, שיוכל לדון גם למפרע בגובה המזונות הראוי²⁴.
בחוותו את דעתו שיש לקבל את הערעור, קבע נשיא בית הדין הגדול, הרב א' בקשי דורון, כי "מי שחייב ליתן גט, יש לו ליתן גט, גם אם יש לו תביעות כספיות, ואין להנציח העגינות בגין דרישותיו"²⁵. בהסכימו לקבלת הערעור, כותב הרב א' שרמן שלא מתקיימת כאן דרישת מהרשד"ם שיהיה התנאי שמטיל הבעל קל לקיום, מפני שיכולת האישה לקיים את התנאים נמדדת באופן סובייקטיבי לפי הכרתה, וכיוון שעל פי הכרתה "החוקים האזרחיים הם שיקבעו את זכויותיה בתחום מזונותיה ומזונות ילדיה", הרי ש"דרישה מהאשה [כשבני הזוג אינם שומרי תורה ומצוות] להסכים להעברת הסמכות לבית הדין, וביטול זכויותיה שזכתה בבית המשפט, היא דרישה שאינה ניתנת ליישום על ידי האשה". לדעתו, תנאי זה דומה לתנאי שלא תלך לבית אביה, שכאמור לעיל, נדחה על ידי הרא"ש עקב היותו בגדר תנאי שלא ניתן לקיימו. עוד הוא קובע שגם תנאי על העברת המשמורת לבעל הוא תנאי שאין האישה יכולה לקיימו מבחינה נפשית, ולכן הבעל אינו יכול להתנות בו את מתן הגט²⁶.
וכתב הרב ש' דיכובסקי בעניין זה: "נראה לי שלא יכול בעל לדרוש מאשתו להתדיין דווקא בדין תורה, כאשר הוא עצמו אינו מקפיד על כך ביחסיו עם אחרים, ובכל עת שכדאי לו הוא פונה לערכאות. לא ניתן לענוש את האשה במניעת גט בגלל שהיא 'מרימה יד בתורת משה', כשבעלה עובר לתאבון ולהכעיס על ההלכה... מתן יד לתביעתו של הבעל יש בה משום חילול השם. חלק גדול מן הטוענים לדין תורה אינם מבקשים דין תורה, אלא את תועלתם הרכושית, הם משתמשים בתורה כקרדום לחפור בו... כדי לאלץ את אשתו לקבל גט לפי האינטרסים שלו, גם כאשר הוא מחוייב בגט"²⁷. עוד הוא כותב באופן כללי²⁸: "ברור שאין הבעל יכול להעלות כל תנאי שלבו חפץ, גם אם אינו קשור לגט, כגון זה שקשור למזונות הילדים. זה לא רק תנאי שאין לו קשר לגט, אלא הוא תנאי שאינו ראוי, שהרי אין לנו ואין לאשה רשות לחוב לאחרים (לילדים) כדי למלא את רצונו של הבעל סרבן הגט. כל ענין ההתנאה הוא חידוש, ואין לך בו אלא חידושו, ומנין לנו להרחיב את החידוש לתחומים שאינם שייכים לגט?".
בפסק דין מקיף שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הרבני בנתניה, אומר הרב אריאל ינאי שדברי מהרשד"ם הם בגדר חידוש, "ואין לך בו אלא חידושו. המהרשד"ם... עוסק במקרה שבו הגט או החליצה בעצמם גוררים את ההפסד והנזק. רק באופן שכזה רשאי הבעל לעכב את הגט, כאשר נקל הדבר לסלק את אותו הנזק או ההפסד, ולא בשאר תביעות חיצוניות... היוצא מן האמור הוא, שבתנאים כגון נטילת כספים מיד האשה, בין המגיעים לו כדין, כמו חובות או גזל (בממון שלא בעין), נטילת משמורת ילדים שלא כדין, הקטנת או הגדלת מזונותיהם – אין זכות לבעל המחויב בגט להתנות אותם, וזאת משום שאי אפשר להשתמש בגט לצורך השגת תוצאות שהגט לא סיבב את ביאתן לעולם"²⁹.
בירור מקיף בשיטת מהרשד"ם נמצא בחיבורו של אב בית הדין הרבני בטבריה, הרב אוריאל לביא³⁰. מניתוח תשובת מהרשד"ם, הוא מסיק כי "כל תנאי הכרוך בהוצאת ממון, אינו בכלל דברי מהרשד"ם. גם אם בידה לקיים תנאי זה, והדבר 'נקל לקיימו', עכ"פ בעל המחוייב בגט אינו רשאי לדרוש תשלום עבור סידור הגט, וכל אילוץ האשה להוציא ממון שלה, הוא מעשה שלא כדין... ובתנאי כזה לא אמר מהרשד"ם את דבריו. אלא מהרשד"ם חילק בין תנאי שלא תנשא לפלוני, שהוא נקל לקיימו, לעומת התנאי שלא תלך לבית אביה לעולם, שקשה לקיימו". והוא מוכיח שהפוסקים האחרונים שדנו בשיטת מהרשד"ם לא דנו בדרישת הבעל להוציא מאשתו ממון השייך לה.
עוד כותב הרב לביא (במכתב שלא פורסם): "אצלינו בבית הדין כתבנו בכמה פסקי דין שמעיקר הדין אין הלכה כמהרשד"ם, לאחר שרבו החולקים על שיטתו, אך גם לשיטה זו, כל תנאי שאינו ניתן לביצוע מיידי, כפי שבדרך כלל מצוי, אלא משמעו עיכוב הגירושין בנסיבות של פירוד וחיוב גירושין, הוא תנאי שאינו נקל לקיימו". כדוגמה לכך הוא מביא את פסיקת בית הדין הרבני בטבריה שניתנה בעת האחרונה בשאלת דרישת הבעל בנושא משמורת, שאינה ניתנת לביצוע מיידי, ולא בה דיבר מהרשד"ם.
פסיקת בתי הדין בימינו, הדנה בדרישות שמציבים בעלים כתנאי להסכמתם למתן גט, מתווה את הדרך שצריכים בתי הדין ללכת בה כדי להציל עשוקה מיד עושקה, לבל תהיינה בנות ישראל נתונות לעריצותם של בעליהן, שעל פי פסיקת בית הדין מחויבים במתן גט.

הערות:

*פרופ' למשפט עברי, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.

¹ בבא בתרא מח ע"א.
² פירוש הרשב"ם, שם, ד"ה וכן אתה אומר בגיטי נשים.
³ רמב"ם, הלכות גירושין, פרק א, הלכה א.
⁴ "על הזכות לגרש ולהתגרש", פרשת השבוע, בהעלתך, תשס"ט, גיליון מס' 348. וראה מאמרי, "מעמד האשה בדיני נישואין וגירושין", בתוך מעמד האשה בחברה ובמשפט, בעריכת פ' רדאי, כ' שלו ומ' ליבן-קובי, ירושלים תשנ"ה, עמ' 380, בעמ' 434-415.
⁵ גיטין עד ע"א, במשנה. וראה ההלכה ברמב"ם, הלכות גירושין, פרק ח, הלכה א.
⁶ שו"ת הרשב"א, חלק ד, סימן רנו.
⁷ דברי הרשב"א הובאו בבית יוסף, חו"מ, סימן קמג, בבדק הבית, ועליהם סמכו: שו"ת מהרש"ך, חלק א, סימן כח; שו"ת ר' בצלאל אשכנזי, סימנים ו ו-יט.
⁸ ראה בנידון זה: שו"ת מהרש"ם, חלק ה, סימן ס; פסק דינו של בית הדין הרבני בתל-אביב (בהרכב הדיינים נ' פרובר, י' גולדברג וש' ביבי), דברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קנג, בעמ' קנז (וראה בהקשר לתשובת המהרי"ק, שורש קב, הנזכרת שם, מה שכתב הרב אוריאל לביא, עטרת דבורה, קשת תשס"ט, חלק ב, סימן צא, עמ' 656); הרב ד' בס, "הצבת תנאים על ידי בעל המחוייב בגט", תחומין כה (תשס"ה), עמ' 149, בעמ' 151-150. וראה ספרו של הרב שמואל צבי גרטנר, כפייה בגט, ירושלים תשנ"ח, עמ' ע-עח.
⁹ שו"ת הרשב"ש, סימן שפג (א).
¹⁰ תשב"ץ, חלק ד (חוט המשולש), טור א, סימן ו.
¹¹ שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן מא. על פי פסיקת בית הדין הגדול (מפי הרב ח' איזירר), בערעור8594-68-1, מיום ו' אדר ב' תשס"ח, אין הלכת מהרשד"ם חלה אלא ביחס לבעל, בעוד שהאישה אינה יכולה להתנות בעניין גירושיה, "כיון שהאשה אין לה כח משפטי להציב תנאים, כיון שהיא מתגרשת ולא מגרשת, ואינה פועלת את הגירושין". עם זאת נאמר שם, ש"כאשר בית הדין בא להשתמש בזכות הכפיה שלו, יכולה האשה להתנגד ולדרוש כתנאי לכך שבית הדין ידון בעניני הממון שנותרו ולא שיידונו בבית המשפט" (בדין ישבו עוד הרבנים א' שרמן וצ' אלגרבלי. פורסם באתר בתי הדין הרבניים).
¹² ראוי להעיר שרבים עמדו על העובדה שמהרשד"ם לא הכיר את תשובת הרשב"א הנ"ל (הערה 6 לעיל), כיוון שלא ראתה אור בחייו, וגם בדק הבית, המביא את תשובת הרשב"א (הערה 7 לעיל), נדפס לאחר פטירתו. לכן כתב הרב יעקב קשטרו בערך לחם, אבן העזר, סימן קמג: "ואין להניח דברי הרשב"א המפורשים מפני דיוקו של מהרשד"ם". ובסימן קנד דחה במפורש את שיטת מהרשד"ם בנימוק: "ולראשונים שומעים". ראה גם שו"ת נפת צופים, אבן העזר, סימן קכט.
¹³ ספר חזה התנופה, סימן ד. וראה שו"ת הרא"ש, כלל מג, סימן יב, סוף ד"ה דע, שהוא המקור לתשובה שבספר חזה התנופה, וההלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קמג, סעיף כא.
¹⁴ שו"ת עין יצחק, חלק ב, אבן העזר, סימן מ.
¹⁵ שו"ת משנה הלכות, חלק יז, סימן פב.
¹⁶ שם (הערה 8 לעיל), עמ' 154.
¹⁷ הרב ד' ביגמן, "פרשנות שנויה במחלוקת", מקור ראשון, גיליון 720, מיום כ"ג באייר תשע"א.
¹⁸ תיק (טבריה) 043387083-21-1 בהרכב הרבנים א' לביא, ח' בזק וי' אריאל, מיום כ"ח באייר תשס"ד, הדין והדיין, גיליון 7, חשוון תשס"ה, עמ' 7. הובאו הדברים על ידי הרב ד' בס, הערה 8 לעיל, עמ' 157-156. בדומה לזה פסק נשיא בית הדין הגדול, הרב א' בקשי דורון, להלן, סמוך להערה 25.
¹⁹ ראה קובץ תשובות, להגרי"ש אלישיב, חלק א, סימן קפא; ערעור תשכ"ג/84, פד"ד ה, עמ' 68, בעמ' 79.
²⁰ לתנאי זה, ראה הרב שי"ל לאנדעסמאן, "בעל המחויב לתת גט, האם יכול להציב תנאים", דברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קמה, שכתב שצריך להיות קשר בין העניינים, וכיוון שתביעת הגירושין ותביעת החזקת הילדים הן שתי תביעות נפרדות בלי קשר ביניהן, אין הבעל יכול להציב תנאי מסוג זה. וראה משחא דרבותא, אבן העזר, סימן קלז.
²¹ לפרטי המקרה, ראה הרב ד' בס (הערה 8 לעיל), עמ' 156-155. לדעת הרב מ' אליהו, ראה שם. לדעת הרב ש' משאש, ראה הרב ש' משאש, "ספק כפייה בגט", תחומין כג (תשס"ג), עמ' 120, בעמ' 122.
²² ערעור 022290027-21-1, הדין והדיין, גיליון 7, חשוון תשס"ה, עמ' 6; שם, גיליון 9, סיוון תשס"ה, עמ' 7-6 (ישבו בדין הרבנים מ' טופיק, ש' בן שמעון וח' איזירר. פס"ד מיום י"ב באלול תשס"ד, והשלמה מיום כ"ב בשבט תשס"ה).
²³ ערעור 27-1 -043255082, הדין והדיין, גיליון 2, אייר תשס"ג, עמ' 10-9, שפרטיו מובאים על ידי הרב ד' בס (לעיל, הערה 8), בעמ' 161-159.
²⁴ פסק הדין בעניין "בעל המחוייב לתת גט, האם יכול לעכבו בגלל תביעה כספית", פורסם בדברי משפט ב (תשנ"ו), עמ' קנג.
²⁵ ראה דברי הרב ד' בס (לעיל, הערה 8), עמ' 160.
²⁶ השווה לדעת יתר חברי ההרכב, שם.
²⁷ הרב ש' דיכובסקי, "בעל המתנה את מתן הגט בביטול חיוביו הקודמים", תחומין כו (תשס"ו), עמ' 156, בעמ' 159-158.
²⁸ שם, עמ' 157.
²⁹ תיק (נתניה) 9707-21-1. פסק דין מיום ז' באייר תשס"ח. עוד ישבו בדין הרבנים מ' עמוס וש' פרדס, שהסכימו כולם למסקנה בדבר חיובו של הבעל לגרש את אשתו. וראה לאחרונה ערעור 028981702-21-1, הדין והדיין, גיליון 27, סיוון תשע"א, עמ' 4-3.
³⁰ עטרת דבורה (לעיל, הערה 8).

---

---