האיסור לקחת שוחד
האיסור לקחת שוחד נאמר בתורה בפרשת משפטים¹, ונכפל בפרשת שופטים². עקב היותו אחת מן העברות שבסתר, הוא כלול ברשימת הקללות בפרשת כי-תבוא³, והוא מושא לתוכחותיהם של נביאי ישראל⁴. חז"ל הפליגו מאוד בחומרת איסור השוחד, עד שאמרו: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד"⁵. ונפסק בשולחן ערוך:

מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפילו לזכות את הזכאי. ואם לקחו, צריך להחזירו כשיתבענו הנותן. וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך הנותנו עובר ב"לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד). ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים⁶.

בביאור כפל הלשון שבראש הלכה זו, כותב בעל ה"פרישה"⁷: "בעבור שרוב בני אדם להוטים אחר חמדת הממון, משום הכי הזהירם באזהרה כפולה".

איסור לקיחת שוחד בנבחרי ציבור
כלל הוא בדין היהודי: "טובי הקהל [=נבחרי הציבור] הרי הם כדיינים"⁸. לכלל זה, שנאמר במקורו לגבי האיסור למנות עבריינים לתפקיד ציבורי (כשם שאסור למנותם לדיינים)⁹, השפעה בעניינים אחדים. וגם לגבי האיסור לקחת שוחד, שנאמר במקורו ביחס לדיינים, קבעו הפוסקים שהוא חל גם על נבחרי ציבור וגם על משרתי הציבור האחרים¹⁰:

ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה. ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד.

כך לדוגמה התבטלה בחירתו של רב על פי הוראתו של החתם סופר, כשנתברר שחברי הגוף הבוחר קיבלו שוחד¹¹. והטעם לביטול על פי הסברו של המשיב הוא:

שהרי היו צריכים [הבוחרים] לומר דיעותם לשם שמים... והם אמרו על-ידי שוחד שהוא חד ומעוור עיניהם... ואפילו אם יהיו מקבלי השוחד מעטים, וישארו לו רוב דעות שלא קבלו שוחד... בטל כל המעשה ההוא. ואפילו הנוטל שכר לדון – דיניו בטלים משום קנס דרבנן, מכל שכן מי שלקח שוחד, שבטל אפילו מן התורה. וזה לשון רמ"א סוף סימן ל"ז: "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים הרי הם כדיינים, ואסור להושיב ביניהם מי שפסול לדין משום רשעה".

מתשובתו של חתם סופר יש ללמוד, "שלא רק בממונים על הציבור שייך דין שוחד, וכפי שכתב תחילה, אלא בכל מי שיש לו זכות הצבעה באסיפה או בבחירות כל שהן יש בזה איסור שוחד אם יקבל טובת הנאה"¹².
וכבר הראיתי במקום אחר שהלכה זו, המשווה את מעמד נבחרי ציבור למעמד הדיינים, עולה בקנה אחד עם התפיסה המקובלת במשפט העברי, ולפיה פועלים נבחרי הציבור כשלוחי הציבור, וחלה עליהם חובת נאמנות כלפי הציבור, שהיא גם מאבני היסוד של המשפט המנהלי הישראלי¹³.

האיסור לתת שוחד מאוחר
ומה דינו של שוחד מאוחר, תשלום לדיין או לנבחר ציבור לאחר שפסק את הדין או נתן את החלטתו בעניין מסוים? האם גם תשלום זה אסור? לכאורה, צריך לומר שהאיסור לתת שוחד קיים רק אם יש חשש שיניע התשלום את הדיין להטות את הדין, ולנבחר הציבור להחליט החלטה מוטית. חשש זה קיים לכאורה רק לפני שנפסק הדין או ניתנה ההחלטה, אבל לאחר מכן כבר אין חשש להטיית הדין או הההלטה.
ואולם מדברי הרא"ש בפסקיו, עולה שגם שוחד מאוחר אסור¹⁴. דברי הרא"ש, שהם המקור הראשון שנזכר בו בספרות ההלכה הביטוי "שוחד מאוחר", מבוססים על מעשה המובא בתלמוד¹⁵: יהודי בשם בר חמא, שהיה מקורב לשלטון, הרג אדם. ביקש ראש הגולה מרב אחא בר יעקב¹⁶ שיעיין בדינו, ושאם תוכח אשמתו, יטיל עליו עונש¹⁷. וראוי לציין שמדובר בעונש שלא מן התורה, אלא קנס כהוראת שעה, שהרי מיום שבטלה סנהדרין מישראל, בטלו דיני נפשות מן התורה¹⁸. התעוררה שאלה ביחס לכשרותו של אחד העדים. בעקבות דבריו של רב פפי¹⁹, שנכח בדיון, החליט בית הדין לפסול את העד ולזכות את בר חמא. בעקבות הזיכוי, קם בר חמא ונישק את רגלי רב פפי וקיבל על עצמו "לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מן המס" (רא"ש)²⁰. הרא"ש אומר שאין במעשה הזה משום שוחד מאוחר, מכיוון שרב פפי היה פטור בלאו הכי מן המס כדין כל תלמידי החכמים, וממילא לא צמחה לו שום טובת הנאה מבר חמא²¹. מדברי הרא"ש אנו למדים שאילו הייתה נגרמת הנאה ממשית לרב פפי או שהיה מדובר באדם שאינו תלמיד חכמים (שאינו פטור מלשלם מסים)²², היה בזה משום שוחד מאוחר, שהוא אסור²³.
בעל תוספות יום טוב, בפירושו על הרא"ש, אומר²⁴ שאיסור שוחד מאוחר דומה לאיסור ריבית מאוחרת²⁵. כידוע, האיסור לתת ריבית מן התורה אמור ביחס לפסיקת ריבית בשעת ההלוואה, אבל חכמים אסרו גם כל תוספת מאוחרת להלוואה, ואין הבדל בין שוחד מאוחר לבין ריבית מאוחרת. מכאן שהאיסור לקבל שוחד מאוחר אינו אלא מדרבנן, שהרי גם ריבית מאוחרת אסורה רק מדרבנן²⁶.
דברי הרא"ש הם היסוד להגהת הרמ"א בשולחן ערוך: "דיין שדן כבר, ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו, אסור לו לקבלו"²⁷.
וכן נפסק בערוך השולחן: "ולאחר הדין, כשהפך בזכות אחד מבעלי הדין ושלח לו מתנה על שהפך בזכותו, אסור לו לקבל, אם לא שמדינא מגיע זה לדיין"²⁸.
החשש להטיית הדין קיים אפוא לא רק בשוחד הניתן לפני פסק הדין אלא גם בשוחד מאוחר. וכתב הרב שמואל מוהליבר בביאור הדבר²⁹: "ואפילו לקבל אחר גמר דין אסור, שהרי יטה המשפט למי שירגיש שיתן לו אחר הדין". כלומר, אם הדיין מצפה לקבל תשלום או טובת הנאה כלשהי מצד אחד מבעלי הדין, הדבר עלול להניעו להטות את הדין גם אם הדבר נעשה לאחר פסק הדין.
ויש מקום לסברה, שכיוון שאסרה התורה את השוחד אפילו כדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, גם אם אין חשש להטיית הדין, השוחד אסור, גם אם הוא מאוחר לפסק הדין³⁰.
ר' משה אלשיך פירש את הפסוק "ושֹחד על נקי לא לקח, עֹשה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים טו, ה), כמדבר בשוחד מאוחר: "ושוחד על נקי - אפילו בשכבר יצא נקי מלפניו בדין, לא יקח עליו שוחד מאוחר". השקפתה של תורת ישראל היא אפוא: הדיין חייב להימנע מלקבל טובת הנאה כלשהי, בין קודם מתן פסק הדין בין לאחר מתן פסק הדין.

האם כל מתנה מאוחרת היא שוחד?
ונשאלת השאלה: האם כל מתנה לדיין לאחר שפסק את הדין היא בגדר שוחד, ואסור לו לקבל אותה, גם אם ניתנה כעבור זמן רב? יש מי שרצה ללמוד דבר זה מדין ריבית, שכאמור לעיל, הושוותה לשוחד³¹. ריבית מאוחרת שנויה במשנה³²: "לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו והיה משלח לו, ואמר: 'בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי' – זוהי רבית מאוחרת". מכאן יש להסיק שרק אם הלווה משלח למלווה דבר לאחר שהחזיר את ההלוואה ואומר בפירוש שהוא נותן לו אותו בעד ההלוואה, רק אז הדבר בגדר ריבית מאוחרת, ונראה שכן היא גם דעת הרא"ש³³. לפי זה, גם שוחד מאוחר הוא בגדר שוחד רק אם הנותן אותו אומר במפורש שהוא נותנו תמורת פסק הדין. אבל הרמב"ם, בפסק ההלכה בעניין ריבית מאוחרת, אומר³⁴: "לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו סבלונות בשביל מעותיו שהיו בטלין אצלו – זו היא רבית מאוחרת". לכאורה, לדעת הרמב"ם, אין צורך שיפרש ויאמר שהסבלונות הן בשביל ההלוואה³⁵. לפי זה, גם מתנה הניתנת לאחר פסק הדין בלא לפרש שהיא ניתנת תמורת פסק הדין, דינה כשוחד מאוחר. נמצא שהגדרת שוחד מאוחר תלויה במחלוקת בין הראשונים. אולם אפשר שגם לשיטת הרא"ש, אם נסיבות המקרה מעידות על זיקה ברורה בין הפסיקה ובין התשלום הבא בעקבותיה, כגון שהתשלום נעשה מיד לאחר פסיקת הדין, כבמעשה ברב פפי, התשלום הוא בגדר שוחד מאוחר, ואסור לקבלו³⁶. מכל מקום, תשלום שברור שהוא בגדר שכר בטלה אין בו משום איסור שוחד מאוחר³⁷.

תשלום לדיין שישב בדין להתרת עגונה
הרב שבתי באר נשאל בעניין אישה שטבע בעלה בים, והיו ראיות שמת³⁸. פנתה האישה לאחד הרבנים והציגה בפניו את הראיות שמת בעלה. הרב הושיב עמו עוד שני תלמידי חכמים, ושמעו את הראיות והתירוה מעגינותה. שילמה האישה לרב שמונה זהובים, ועלתה השאלה אם אין מדובר בשוחד מאוחר, שהוא אסור, ונפסק "דאין זה אלא כמתנה בעלמא. ואף על גב שאם בא בעל-דין ליתן מתנה אל הדיין אפילו אחר שדן, על שהיפך בזכותו, אסור לקבלו... שאני הכא [=שונה הדבר כאן], שאינו צריך להפך בזכות ולמשקל ולמטרי [=ולשקול ולדון] בדבר, דאפילו היא בעצמה היתה יכולה לבוא לפני הבית דין ולומר 'מת בעלי. התירוני להינשא'... ועוד. שהוא לא הרבה עליה, ולא שאל ממנה מאומה... ואין זה מרבה שכרו... ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו - מותר".

התחייבות לשלם לדיין
ומה דינו של תשלום לדיין לאחר פסק הדין שניתן לו בעקבות התחייבות מלפני הדיון? היה מי שרצה לומר שדין תשלום זה כדין תשלום שכר בטלה והוא מותר, אך הרב משה פיינשטיין דוחה את דבריו³⁹:

כיון דנתחייב תחלה שיתן לו, ברור שאסור מדאורייתא [מדין שוחד], וליכא אף קצת ספק בזה, ולא רק התחייב ממש שיתן אחר זמן, אלא אף אם ידוע להדיין שודאי יתן לו הזוכה איזה מתנה אחר זמן, נמי פשוט שהוא שוחד גמור, והיה פסול להיות דיין, ואין דינו כלום.

כלומר, אם התחייב בעל הדין מראש לשלם לדיין, או אף אם לא התחייב מראש אבל שילם לו לאחר מתן פסק הדין, כשהיה ברור לדיין שכך יעשה, אין זה בגדר שוחד מאוחר, אלא הוא שוחד גמור האסור מדאורייתא.

תחולת האיסור על מסייע
ונשאלת השאלה: האם האיסור לקבל שוחד מאוחר חל לא רק על מי שפסק את הדין אלא גם על מי שסייע בפסיקת הדין?⁴⁰
לפני הרב יוסף חיים, בעל "בן איש חי", נשאלה שאלה בדבר חכם אחד שהתבקש לכתוב חוות דעת הלכתית (בדרך של שאלה ותשובה), ובית הדין פסק על סמך חוות דעתו מה שפסק, האם מותר לו לחכם לקבל מתנה מבעל הדין שביקש ממנו את חוות הדעת? גדר הספק היה: מצד אחד, החכם שכתב את חוות הדעת לא שימש כדיין, ועל כן לא חל עליו האיסור לקבל שוחד; אבל מצד שני, מאחר שהובאה חוות דעתו לפני בית הדין, גם אם אמנם היה בידי בית הדין לפסוק בניגוד לה, מכל מקום "חשיב [=נחשב] זה [=החכם] כחד מינייהו דדייני [=כאחד מהדיינים] הנזכרים, ואסור לקבל הנאה מכוח הוראתו הנזכרת משום איסור שוחד, אף על פי שמקבל ההנאה אחר שכתב הפסק דין הנזכר"⁴¹.
הרב יוסף חיים מכריע בתשובתו שהאיסור לתת שוחד מאוחר חל גם על החכם שכתב חוות דעת, גם אם הוא עצמו לא היה הדיין, ומביא ראיה מן המקור התלמודי שלמד ממנו הרא"ש את האיסור לתת שוחד מאוחר, שאינו מדבר על מתן שוחד מאוחר לדיין, אלא על מתן שוחד מאוחר לחכם (רב פפי) שנכח בדין והשפיעה חוות דעתו על פסק הדין (המזכה).

[מאחר שרב פפי] הביא ראיות וטעמים על פי הדין לזכות את בר חמא, חשיב כחד [=נחשב כאחד] מן הדיינים באותו דבר, דאסור לו לקבל שוחד אפילו מאוחר. ואם כן הוא הדין בנידון דידן, כיון שזה החכם בעל התשובה מביא ראיות וטעמים על פי הדין בדבר ההוא, ודבריו אלו הם נמצאים לפני הדיינים, אף על גב דעל פי הדיינים דמתא [=של המקום] יקום דבר, עם כל זה חשיב [=נחשב] זה הפסקן כחד מינייהו [=כאחד מהם], ואסור לקבל הנאה משום לתא דשוחד, ואפילו מאוחר⁴².

אבל יש מהראשונים שאמרו שמאחר שרב פפי לא היה דיין, ורק עיין בדינו של בר חמא בפני בית הדין, מותר היה לו לקבל מבר חמא ולא עבר על איסור⁴³.

תחולת האיסור בנבחרי ציבור
לאור דברינו לעיל בעניין תחולת איסור שוחד בנבחרי ציבור הנדרשים לקבל החלטות במסגרת סמכותם, מתחייבת המסקנה שכשם שאסור לדיין לקבלת שוחד מאוחר, כן אסור גם לנבחר ציבור לקבל תשלום בדיעבד. ואמנם בעל "פלפולא חריפתא"⁴⁴, שהטעים את איסור קבלת שוחד מאוחר בדיינים העולה מדברי הרא"ש, כותב בהמשך דבריו: "כתבתי זה להורות לנתמנים על הצבור, אף על פי שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכי יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם"⁴⁵.

מה דין פסק הדין
ומה דינו של פסק הדין כשניתן לדיין שוחד מאוחר, האם הוא מתבטל למפרע? והאם החלטת נבחר ציבור שקיבל שוחד לאחר החלטתו בטלה למפרע? ביחס לשוחד שניתן לפני שנפסק הדין, הפוסקים מסכימים שהוא בטל⁴⁶. הוא הדין ביחס לשוחד מאוחר שהובטח לדיין לפני שנפסק הדין⁴⁷. אבל ביחס לשוחד מאוחר, שאיסורו אינו אלא מדרבנן, נפסק: "לכולי עלמא, שכר מאוחר לא קנסו רבנן, ולכן דיניו שדן קיימים"⁴⁸.

שוחד מאוחר במשפט הישראלי
ונשאלת השאלה: מה דעת המשפט הישראלי ביחס לנתינת מתנה או טובת הנאה כלשהי לשופט ולעובד ציבור בדיעבד? האם הדבר אסור על פי החוק?
במשפט הישראלי, גם שוחד בדיעבד הוא בגדר שוחד. על פי סעיף 290(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, נכלל בגדר מקבל שוחד גם "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו", והשופט הוא בכלל "עובד ציבור". ולא נאמר כאן שהשוחד ניתן לפני הפסיקה או קבלת ההחלטה על ידי מקבל השוחד, ואף נאמר במפורש בסעיף 293(5): "אין נפקא מינה בשוחד – אם ניתן לכתחילה או בדיעבד...". וטעם הדבר⁴⁹: "שוחד בדיעבד ניתן פעמים רבות בעקבות 'הבנות' מוקדמות, קשות מאוד להוכחה. יתרה מזו, פעמים רבות הנותן שוחד בדיעבד עושה זאת גם מתוך צפיית פני עתיד, בבחינת שלח לחמך על פני המים"⁵⁰.
דומה שהאיסור לתת שוחד מאוחר במשפט הישראלי מתחייב גם מכללי המשפט המנהלי כפי שהתגבשו בפסיקה. כפי שראינו לעיל, החלתו של איסור שוחד מאוחר על נבחרי ציבור במשפט העברי מתחייבת מן הכלל: "טובי הקהל הרי הם כדיינים". כלל זה נקלט בארץ בפסיקה העוסקת במעמדם של עובדי ונבחרי ציבור בכמה וכמה נושאים⁵¹, וראוי שיחול גם ביחס לקבלת טובות הנאה מאוחרות על ידי עובדי ציבור.
הנורמה הקבועה במשפט הישראלי, האוסרת לשלם גם שוחד בדיעבד, תואמת אפוא למסורת הפסיקה היהודית לדורותיה, המגלה רגישות רבה כלפי כל גילוי של פגיעה בטוהר השיפוט ובטוהר המנהל הציבורי.

הערות:

* פרופסור למשפט עברי, מכללת "שערי משפט", הוד השרון.

¹ שמות כג, ח.
² דברים טז, יט.
³ דברים כז, כה.
⁴ ראה למשל: ישעיהו ה, כג; מיכה ג, יא.
⁵ כתובות קה ע"ב. וראה עוד שם בגמרא.
⁶ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט, סעיף א.
⁷ פרישה, על טור, חושן משפט, סימן ט, ס"ק א.
⁸ הגהות הרמ"א לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן לז, סעיף כב.
⁹ שו"ת תרומת הדשן, פסקים וכתבים, סימן ריד.
¹⁰ ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ט, סעיף א. ראה גם: פלפולא חריפתא על פסקי הרא"ש, סנהדרין, פרק ג, אות ש; ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, אות י, בשם מעדני מלך. וראה א' שיינפלד, "נתינת שוחד לעובד ציבור", תחומין ה (תשמ"ד), עמ' 332; הרב ש' זעפראני, "נתינת תמלוגים לעובד צבור עבור הכרעותיו – היא שוחד", אור תורה, תשרי תשס"ד, סימן ב.
¹¹ שו"ת חתם סופר, חושן משפט, סימן קס. מאוזכר ומנותח בב"ש (ירושלים) 4301/08 ליאורה ברקו נ' מדינת ישראל (פורסם ב"נבו"), מפי השופט מ' דרורי, בעניין פגיעה בפרטיות. וראה גם א' הכהן, "הזכות לבחור ולהיבחר וטוהר הבחירות", פרשת השבוע, בשלח, תשס"ג, גיליון מס' 107.
¹² שיח משפט, להרב יעקב שורצברט, סימן ב.
¹³ "טוהר השיפוט וטוהר המינהל הציבורי", פרשת השבוע, שופטים, תשס"ג, גיליון מס' 135. וראה: ר' שלו-גרטל, "על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט", פרשת השבוע, שופטים, תשס"א, גיליון מס' 40; הרב י' זולדן, "הון ושלטון – שוחד וטובת הנאה למנהיג ציבור", תחומין כט (תשס"ט), עמ' 75-65.
¹⁴ רא"ש, סנהדרין, פרק ג, סימן יז.
¹⁵ סנהדרין כז ע"א-ע"ב.
¹⁶ כן היא גרסת הרי"ף. ולא כנדפס בבבלי: ר' אבא בר יעקב, שהיה מאמוראי א"י. וראה ח' אלבק, מבוא לתלמודים, ירושלים תשכ"ט, עמ' 213, הערה 128.
¹⁷ לפירושים בעניין העונש, ראה: רש"י, סנהדרין כז ע"א, ד"ה לכהיוהו לעיניה; המאירי, בית הבחירה, סנהדרין כז ע"ב, ד"ה בזמן.
¹⁸ ראה פירוש רש"י שם, ובית הבחירה שם.
¹⁹ ואולי יש לגרוס 'רב פפא', כנוסח שבתשב"ץ, חלק א, סוף סימן קמה, ושו"ת תורה לשמה, סימן שמה, המובאים להלן.
²⁰ אבל יד רמ"ה לסנהדרין שם פירש שקיבל על עצמו לפרוע עבורו את המס כל חייו. וראה שארית יעקב (טראב), חלק ב, הלכות סנהדרין כג, א, דף עו ע"ג.
²¹ ובשו"ת מהר"ם אלשקר, סימן יט, פירש שחיובו של רב פפי במסים היה שלא כדין, ולכן לא חש בר חמא לשוחד, כיוון שלא היה אלא כמבריח ארי מנכסי חברו (על פי בית יוסף, יורה דעה, סימן רמג, בשם תשובה). וראה תומים, לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, ס"ק יח; משפט ערוך, להרב ז"נ גולדברג, סימן לד, אות מט.
²² ראה של"ה, ראש השנה לו ע"ב, ד"ה איסור קבלת שוחד אף לאחר הדין.
²³ לדיון מפורט בסוגיית התלמוד לאור דברי הפוסקים, ראה ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, אות ט (ושם דן באפשרות שאיסורו של שוחד הוא רק ממידת חסידות, ואולי גם זה לא. ומכל מקום, דעתו כדעת מהריק"ש, שיש לדיין להימנע מקבלת מתנות מכל סוג שהוא). וכתב בספר עולת יצחק (ציוני), חלק א, סוף סימן רמא: "שאף אם אין [בית הדין] פוסקים דין תורה רק דרך פשר, צריכים להרחיק".
²⁴ פלפולא חריפתא, על פסקי הרא"ש, שם (לעיל הערה 10), אות ש.
²⁵ ראה שולחן ערוך, יורד דעה, סימן קס, סעיף ו; ש"ך, שם, ס"ק י.
²⁶ ראה הרב זלמן הלוי אורי, "שוחד מאוחר", הפרדס מא (תשל"א), חוברת ב, עמ' 25.
²⁷ הגהות הרמ"א, לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיף יח. ויש להעיר שאיסור זה, האמור בדיינים, הובא על ידי הרמ"א בהלכות עדות, ולכאורה היה צריך להביאו בהלכות דיינים (כשם שהובא בערוך השולחן המובא להלן). והעיר על עניין זה הסמ"ע, לשולחן ערוך, שם, ס"ק מז. וראה פתחי תשובה, לשולחן ערוך, חו"מ, סימן לד, ס"ק כח, בשם תפארת יעקב, ביישוב קושי זה (בלשון "אפשר". ראה נחלת אבות, לר' משה שמואל מזוויהעל, סימן לג, ד"ה גם מה).
²⁸ ערוך השולחן, חושן משפט, סימן ט, סעיף ג.
²⁹ מאזניים למשפט, חושן משפט, סימן ט, סעיף א, במשנה אחרונה.
³⁰ ראה אור לציון (אבא שאול), כתובות, סימן שמד, אות ה.
³¹ הרב ז"ה אורי (לעיל, הערה 26), בעמ' 26.
³² בבא מציעא ה, י (בבלי עה ע"ב).
³³ רא"ש, בבא מציעא, פרק ה, סימן עט. וכן סבור מגיד משנה לרמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ה, הלכה יא, בדעת רש"י, בבא מציעא עג ע"ב, ד"ה אחולי קמחלי גבך. וכן כתב בספר בני יעקב, חלק השו"ת, קושטא תע"ד, סימן א, עמ' קעז, ד"ה אמנם מה שהק' לדעת הרמב"ן, בדעת הרמב"ן.
³⁴ רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ה, הלכה יא.
³⁵ וראה בית יוסף, לטור, יורה דעה, סימן קס, ד"ה והרמב"ם.
³⁶ וראה עיר מבצר, חלק ב, סימן מה, לעניין משלוח מנות לדיין שדן בעניינו ופסק את דינו קודם פורים, כשלא היה רגיל לשלוח לו מתנות, והורה לאיסור.
³⁷ ראה שו"ת ר' גבריאל אשכנזי, סימן כד.
³⁸ שו"ת באר עשק, סימן עט.
³⁹ שו"ת איגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סוף סימן כו.
⁴⁰ אין הכוונה לעורך דין, שתפקידו להפך בזכותו של בעל הדין ששכר את שירותיו, ולכן ברור שאינו בכלל איסור קבלת שוחד, אפילו לא שוחד מוקדם (ראה תשב"ץ, חלק א, סימן נה). מה שאין כן מומחה המסייע לבית הדין, שמצפים שיהיה אובייקטיבי, שמא נאסר עליו לקבל אפילו שוחד מאוחר?
⁴¹ שו"ת תורה לשמה, סימן שמה.
⁴² וראה מה שכתב על תשובה זו הרב רפאל שטרן, "האם בחוות דעת יש צד של שוחד", בספרו מנחה שלוחה, גבעת שמואל תשס"ז, עמ' רכא.
⁴³ ראה יד רמ"ה, שם (לעיל הערה 20). וכן כתב בעיר שושן, סימן ט, סעיף ה, שרב פפי לא היה אלא מליץ ולא דיין.
⁴⁴ לעיל, הערה 24.
⁴⁵ וראה: תשובת שיח משפט, לר' יעקב שורצברט, סימן ב; הרב יום טוב זנגר, "שוחד מאוחר במינוי רב", בית דוד, קובץ תורני על מסכת כתובות, תשס"ח, עמ' שיא; שו"ת מים חיים, להרב ח"ד הלוי, חלק א, סימן סה.
⁴⁶ ראה שו"ת הב"ח (הישנות), סימן נא, המובא בספרי מעשה הבא בעבירה – תוצאותיה של אי-חוקיות במשפט העברי, ירושלים תשמ"א, עמ' 231.
⁴⁷ שו"ת מוצל מאש, סימן לח.
⁴⁸ שו"ת באר שלמה (בארי), סימן ט, על פי המשתמע מברכי יוסף, חו"מ, סימן ט, אות יט. וראה גם הלכה פסוקה, סימן ט, סעיף ה, הערה 189.
⁴⁹ מ' קרמניצר ול' לבנון, "עד היכן תתרחב עוד עבירת השוחד", עלי משפט א (תשס"א), עמ' 369, בעמ' 377.
⁵⁰ וראה הפסיקה בע"פ 538/71 קרפ נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 234, בעמ' 244; ע"פ 584/72 פישר נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 836, בעמ' 839; ע"פ 658/88 טייטלמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 259; ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367, בעמ' 376.
⁵¹ ראה למשל: בג"ץ 24/66 מלכה נ' עובד סרי לוי, פ"ד כ(1) 651, בעמ' 657, מפי השופט י' קיסטר, לעניין חובותיו של נבחר ציבור; בג"צ 400/87 כהנא נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד מא(2) 729, בעמ' 741, מפי השופט מ' אֵלון, לעניין כשירותו של עבריין לתפקיד ציבורי; ת"א 1376/98 (ירושלים) אפרופים נ' מדינת ישראל (פורסם ב"נבו"), פיסקה 119-118, מפי השופט מ' דרורי, באותו עניין; בג"ץ 1635/90 יוסף ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה מר יצחק שמיר, פ"ד מה(1) 749, בעמ' 782, מפי השופט מ' אֵלון, לעניין מעמדם של נבחרי ציבור; עע"ם 8582/05 מועצה מקומית סאג'ור נ' המרכז לטניס בישראל, מפי השופט א' רובינשטיין, פסקה ז של פסק הדין, לעניין כשירות לתפקיד ציבורי (פורסם ב"תקדין").

---

---