אקדמות מילין
מחד גיסא, על פי דין תורה, אין האישה יורשת את בעלה¹. מאידך גיסא, שקדה התורה על תקנת בנות ישראל שלא תהיינה עגונות ולבל תמצאנה את עצמן חסרות עוגן כלכלי אחר פטירת בעליהן. וכך, נוסף על דין מזונות מן העיזבון, תוקנה הכתובה, הכוללת גם התחייבויות כספיות של הבעל לאשתו, והיא יכולה לגבות אותה אם גירש אותה או מת.
במהלך הדורות, עלה ערכן של התחייבויות הבעל בכתובה והאמיר, והסכומים שנקבו הבעלים כתוספת לעיקר הכתובה הביאו לכך שאישה שמת בעלה זכתה לסכומים גדולים מאוד, הגיעו הדברים עד כדי כך שלא פעם הגיע שווי הכתובה לשווי כל העיזבון שהניח הבעל, ונמצא שאחר שגבתה האישה את דמי כתובתה מעיזבון בעלה, נמצאו יורשיו, על פי רוב ילדיו, מנושלים כליל מנחלת אביהם ומעזבונו. כדי למנוע את נישול ילדי המת מעזבון אביהם, נקבע כבר בתלמוד²:

הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה.

הגמרא מבהירה שאין כאן איבוד דמי הכתובה רק על ידי מעשה של הבעל, אלא שהלכה זו כפופה להסכמה מפורשת או מכללא של האישה. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך³:

הכותב כל נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהם קרקע כלשהו... הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים, ושתקה כשנודע לה, ולא מיחתה - איבדה עיקר כתובתה.

רוצה לומר: אם ציווה הבעל לאשתו נכסים, והיא לא אמרה בעת צוואת הבעל שהיא עומדת על גביית דמי כתובתה - איבדה את זכותה לגבות דמי כתובתה מעזבון בעלה.
כדי לחזק את ההגנה על ירושת ילדי המת, תוקנו ברבות הימים בקהילות ישראל תקנות בעניין דמי הכתובה ואופן גבייתם מעזבון הבעל. אחת מן התקנות הללו היא התקנה שתוקנה במאה ה-13 בעיר טוליטולא, הלא היא טולדו שבספרד. לפי התקנה, רשאית האלמנה לגבות את דמי כתובתה מעזבון בעלה אך ורק עד סך השווה למחצית שוויו של העזבון, זאת גם אם התחייב לה בעלה בכתובתה יותר מזה. תכליתה של תקנה זו הייתה להיטיב עם יורשי המנוח, על פי רוב ילדיו, לבל יצאו וידם על ראשם, אם תגבה האלמנה את דמי כתובתה במלואם ולא ייוותר להם דבר. וזה לשון התקנה:

כשיפטר הבעל בעירנו נשוי עם אשה, והוציאה שטר כתובה כדין כל אלמנה, אין לה לגבות מה שיתקיים לה מסכום כתובתה אלא ממחצית מה שהניח מנכסים, קרקע או מטלטלים, וישאר החצי משוחרר משעבוד לזוכה בירושת בעלה, בין שהיה מצוי בין שאינו מצוי, ואין לה רשות שתגבה יותר מסכום כתובתה מהחצי בלבד, בין שיספיק בין שלא יספיק זה בממונו ובקנינו. אבל ממון נדוניא ומה שהכניסה לו או מה שנפל לה בירושה מקרקע לאחר נשואיה, או מה שקנתה ממנו בשמה ומת בעלה, יחזיר כולו בעינו לה לבדה, כי אין זה התיקון אלא במה שידוע שהיה ממון הבעל וקנינו. והתכריכין וצורכי הקבורה יהיה מכלל ממנו, ואז תקח האשה כתובה מחצי ממנו, וישאר החצי ליורשיו⁴.

תקנה זו השתרשה והתקבלה ברוב קהילות ישראל.
דיני הירושה בחוק הישראלי אינם מתעלמים מזכויותיה של האישה היהודייה מכוח הדין הדתי. וכך נקבע בסעיף 104(א)(3) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (מכאן ואילך: חוק הירושה) שסך הכתובה מהווה חלק מחובות העיזבון, אם אינו עולה על סכום סביר. ובסעיף 11(ג) לחוק הירושה, נקבע שסכום זה ינוכה מחלקה של האישה כיורשת (אם חלקה בעיזבון פחות ממה שמגיע לה על פי כתובתה, סביר להניח שתעדיף לקבל את דמי כתובתה).
במאמר זה ננסה לבחון את השאלה: האם הדין הישראלי והפסיקה הנלוות לו מאמצים גם את התקנות שנוספו לדיני הכתובה במהלך הדורות, דוגמת תקנת טוליטולא? או שמא הם מסתייגים מן התקנות הללו ומתייחסים לכתובה כאל התחייבות כספית גרידא, מבלי להתייחס למהותה ולתכליתה הדתית כפי שהן משתקפות בדין העברי.

מעמדה של הכתובה בדין הישראלי
דין הכתובה נהוג כאמור גם בימינו במדינת ישראל. הרשות הארצית לשירותי דת מדפיסה טופסי כתובה ומספקת אותם לכל זוג שמתחתן באמצעות לשכות הרבנות ברחבי הארץ.
עקב חשיבותה הרבה של הכתובה ומקומה המרכזי בדיני האישות היהודיים, ביקש המחוקק הישראלי למנוע פגיעה במעמדה⁵, ולכן זכותה של האישה לגבות את דמי כתובתה מוגנת ומעוגנת גם בחקיקה האזרחית של מדינת ישראל. ויש דוגמאות רבות לדבר, כגון: בסעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, נקבע כי הוראות החוק אינן באות לפגוע בזכויות האישה מכוח כתובתה; בסעיף 148 לחוק הירושה נקבע כי הוראות חוק הירושה אינן באות לפגוע בזכויות הנובעות מקשר אישות; וכפי שציינו בראשית דברינו, בסעיף 104 לחוק הירושה נקבע כי חוב הכתובה ב"סכום סביר" מעמדו כמעמד שאר חובות העיזבון.

סמכות השיפוט בתביעת כתובה מן העיזבון
בבג"ץ לוי⁶ נפסק כי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, אינו מקנה לאישה זכות תביעה כנגד היורשים בבית הדין הרבני, וכי תביעת האישה כנגד עזבון בעלה, המבוססת על זכותה לדמי כתובתה, צריכה להתברר במסגרת הליך לפי חוק הירושה בבית המשפט למשפחה, אלא אם כן הסכימו הצדדים בכתב להתדיין בעניין זה בית הדין הרבני.

הדין החל על שיערוך הכתובה
בפסיקת בתי המשפט, מצאנו שתי גישות בעניין שיערוך דמי הכתובה מן העיזבון, ויש בהן כדי ללמדנו על התלבטות הערכאות האזרחיות בשאלת הדין שיש להחיל על הכתובה.
לפי הגישה האחת, יש להחיל את הדין האזרחי הרגיל על שיערוך הכתובה ולשמור על ערכה הראלי של הכתובה, כשם שנשמר ערכה של כל זכות בדין האזרחי⁷; ואילו לפי הגישה השנייה, לאור העובדה שהכתובה היא "מוסד משפטי של המשפט העברי", צריכים לחול עליה כללי ההלכה בדבר השיערוך⁸.
כגישה השנייה, בהקשר אחר, נקטה בצורה ברורה וצלולה כב' השופטת עדנה ארבל. וזה לשונה⁹:

באשר לדין החל על כתובת האשה, נראה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי יש להחיל את המשפט העברי, כיוון שהכתובה הינה כאמור מוסד מהמשפט העברי. גישה זו עולה מפסיקת בית משפט זה בה נזכרה הכתובה... כך גם הגיונם של דברים, מטעמים שונים... הכתובה עצמה מפנה לדין העברי, מנוסחת בשפת התלמוד, גדושה במונחים מהמשפט העברי, ונמסרת לאשה במסגרת עריכת החופה על פי הדין העברי. במצב זה, תחולתו של הדין העברי על הכתובה השתרש והתקבל מימים ימימה, וככלל מקובלת על הצדדים הבאים בברית הנשואין בטקס דתי.

נבחן אפוא את השאלה: האם הדין הישראלי מחיל על דמי הכתובה גם את התקנות שתוקנו ברבות הימים בקהילות ישראל כחלק ממשפט הכתובה האזרחי.

תחולתן של תקנות טוליטולא בדין הישראלי
דומה כי ראשון השופטים שעסק בתקנות טוליטולא בפסיקת בית המשפט היה כב' השופט יהושע גייפמן. השופט גייפמן דן בתביעת אלמנה לגבות את דמי כתובתה מעזבון בעלה המנוח, שהלך לבית עולמו מבלי שנולדו להם ילדים (להלן: "פרשת הלוי")¹⁰. בעלה של האישה התחייב לה בכתובתה לתת לה 180,000 ₪. בא כוחם של יורשי הבעל טען שתקנת טוליטולא מגבילה את זכות תביעתה של האלמנה לכדי מחצית משווי העיזבון ותו לא. במקרה שנידון לפניו היה הסכום הזה פחות מדמי הכתובה. השופט גייפמן קבע שתקנת טוליטולא אינה חלה על חוק הירושה הישראלי.
על פי תפיסתו של השופט גייפמן, נוכח הוראת סעיף 148 לחוק הירושה, לפיה יחולו על זכויות ירושה רק הוראות החוק האזרחי¹¹, הסדרי הירושה של תקנות טוליטולא נדחים מפני ההסדרים של חוק הירושה. יותר מזה, לדעתו, חוק הירושה מעניק זכות בחירה לאלמנה ולא ליורשים. נמצא כי רק האלמנה יכולה לבחור אם לממש את חוב דמי כתובתה או את זכותה לחלק מעזבון בעלה לפי הערך הגבוה יותר (סעיפים 11(ג) ו-104(א) לחוק הירושה), ואף מטעם זה לא ניתן להחיל את הוראות הדין הדתי על הדין האזרחי.
גישה אחרת לחלוטין היא גישתו של השופט יעקובישוילי ב"פרשת שרי בר"¹². באותו עניין דן בית המשפט בתביעת אלמנה לקבל את דמי כתובתה מעזבון בעלה, שנישואיה לו הם נישואיו השניים. אחר פטירת אשתו הראשונה, הכיר המנוח את אשתו השנייה, ולאחר שלוש שנים החליטו להינשא. לפני נישואיהם, עיגנו השניים את ענייני הרכוש שלהם בהסכם ממון ואישרו אותו בבית המשפט. בהסכם הממון, הסכימו השניים להפריד את זכויותיהם ברכוש המשותף, זולת שני עניינים. באחד, האיש התחייב לרשום על שם אשתו מחצית מזכויותיו בביתו בקיסריה. ובשני התחייב כי אם ימות לפני אשתו, היא תהא זכאית לקבל את פיצויי הפיטורין המגיעים לו מן החברה שעבד בה. נוסף על כך, רשם המנוח לאשתו בכתובתה סך של 3,000,000 ₪. כחודשיים לאחר חתונתם, כתב צוואה, ולפיה יירשו בניו את כל רכושו, פרט לנכסים מסוימים שציווה שיינתנו לאשתו, לרבות המחצית השנייה של ביתו בקיסריה. כעבור כשנה הלך המנוח לבית עולמו, ואחר פטירתו תבעה אלמנתו את דמי כתובתה מעיזבונו, נוסף על הזכויות שזכתה בהן על פי צוואתו.
בית המשפט פסק בערכאה הראשונה, תוך שהוא נסמך על פסיקת שולחן ערוך (אבן העזר, סימן קו), שהובאה לעיל, כי נוכח העובדה שהמנוח פסק נכסים מסוימים לתובעת בצוואתו, היא אינה יכולה לתבוע לקבל גם את דמי כתובתה.
האלמנה ערערה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הכרעת בית המשפט לענייני משפחה, ולפיה ניתן על יסוד של אומדן דעתו של המצווה לשלול מן המבקשת את דמי כתובתה, וקבע שעריכת הצוואה לא הביאה, ואף לא הייתה יכולה להביא לשלילת זכותה של האישה לגבות את דמי כתובתה. יחד עם זאת, סייג בית המשפט המחוזי את זכותה של האלמנה לגבות את דמי כתובתה על פי תקנת טוליטולא, אך ורק עד למחצית שוויו של העיזבון. בית המשפט המחוזי יישם את דין התקנה, תוך שהוא מדגיש שיש להגדיר את היקף הזכות לגביית דמי הכתובה על פי דיני המשפט העברי, מפני שהכתובה היא מוסד של המשפט העברי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי נהפך בבית המשפט העליון¹³, כשהשופטת עדנה ארבל, פסקה בדעת הרוב שצדק בית המשפט קמא כשקבע כי נוכח ייחוד נכסים לאישה בצוואת המת, שתיקתה של האישה אחר עריכת הצוואה, ואי עמידתה על חוב הכתובה כלפיה, נתקיימו התנאים למתן פטור לעזבונו של המנוח מתשלום דמי כתובה לאלמנה, כפי שנפסק בשולחן ערוך.
עיון בפסק דינה של השופטת ארבל יש בו ללמד שהעדיפה לאמץ את הוראות הדין העברי החלות על הכתובה בכללותן. וזה לשונה:

חוק הירושה לא בא לגרוע מהיקף תוקפה של הכתובה, אולם לטעמי, חוק הירושה גם לא בא להרחיב ולהוסיף על היקף תוקפה. הצוואה, מנקודת הראות של המשפט העברי, אינה אלא נסיבה לתחולת הדין, אך אין היא, כשלעצמה, המקור לשלילת הכתובה. המקור לשלילת תוקפה של הכתובה הינו כאמור סימן ק"ו לאבן העזר אשר חל על ענייננו בהתקיים התנאים המפורטים בו, כפי שכאמור הובא גם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

מתוך כך מצא בית המשפט כי בעניין שנידון לפניו, אין צורך לדון בסוגיית תחולת תקנות טוליטולא בדין הישראלי, מפני שדחה את עצם זכותה של האלמנה לגבות את דמי כתובתה מן העיזבון בנסיבות העניין, כלשונה של השופטת ארבל: "משהגעתי למסקנה זו, מתייתר לשיטתי הדיון בטענות המבקשת באשר לתחולתה של 'תקנת טוליטולא'".
ניתן לשער שכב' השופטת ארבל, אשר על פי השקפתה, כפי שהרחבנו לדון בה לעיל, יש להחיל את הוראות הדין העברי על הכתובה, ואשר היא עצמה בפסק דינה אימצה את הוראות השולחן ערוך באשר לגביית דמי הכתובה, הייתה מאמצת אף את תקנות טוליטולא כאשר הנסיבות מאפשרות לאמץ אותן.
פסק דין אחר המאמץ את תחולתן של תקנות טוליטולא בעניין גביית דמי הכתובה מן העיזבון הוא פסק דינה של השופטת חנה ריש רוטשילד בעניין עזבון המנוח צ"ש ז"ל¹⁴, אשר למעשה אינו מזכיר את התקנות בשמן, אך מביא את תוכנן. וזה לשון השופטת רוטשילד באותו עניין:

הגבלת זכותה של אלמנה לדמי הכתובה הקבועה בסע' 104(א) לחוק הירושה... אינה ההגבלה היחידה על הזכות, אלא שע"פ הדין העברי מוגבלת זכותה עד כדי מחצית משווי העזבון.

ברי שהשופטת רוטשילד מכוונת באמירתה זו לתקנת טוליטולה.
אף השופטת מירה דהן¹⁵ מתייחסת, אף כי בדרך אגב (באוביטר), לתקנת טוליטולא בשעה שהיא באה לפסוק שהאלמנה זכאית לגבות את דמי כתובתה מן העיזבון של בעלה, והיא מבהירה:

נוכח זאת, דומה ששווי הכתובה אף לא מגיע למחצית שווי העיזבון ואין צורך לדון גם בתקנת "טוליטולה" אשר על פיה כאשר עולה סכום הכתובה על שווי מחצית העיזבון - בידי היורשים לשלם לאלמנה את שווי מחצית העיזבון ולמחוק את חוב הכתובה.

ניתן להסיק לכאורה מדבריה אלו של כב' השופטת דהן כי אילו אכן היה סך הכתובה עולה על מחצית משווי העיזבון שהניח בעלה, היה בית המשפט דן בתחולתה של תקנת טוליטלה, המגבילה את שיעור דמי הכתובה שניתן לגבות אותם מן העיזבון.

סוף דבר
נמצא אפוא שגישתו של השופט גייפמן, ולפיה אין להחיל, בכל הקשור לתביעת דמי הכתובה מן העיזבון, את התקנות שתוקנו בעניין זה במהלך הדורות היא גישה יחידאית שלא התקבלה בדרך כלל בפסיקת בתי המשפט.
ואכן, דומה כי ההכרה בעובדה שראוי שיתברר עניינה של הכתובה, שהיא מסמך דתי, על פי הדין העברי מצדיקה כשלעצמה את אימוץ התקנות שתוקנו בעניינה במהלך השנים. טענתו של השופט גייפמן שהוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה שוללת את האפשרות להחיל את הדין הדתי על הכתובה אינה הכרחית. אמנם קבע המחוקק בסעיף זה שנתונה לאלמנה הזכות לבחור בין קבלת חלקה בעיזבון לבין גביית דמי כתובתה, אך אין בהוראה זו לשלול בהכרח את הוראת הדין העברי, המגבילה את זכות האישה לגבות את כתובתה רק עד מחצית מן העיזבון.
אמנם המחוקק בחר שלא לציין את ההוראה הזו, אך אפשר שהדבר נובע מן העובדה שמדובר בתקנה שאף על פי שנתקבלה ברוב קהילות ישראל, אפשר גם אפשר שיוכח בנסיבות עניין מסוים שבני הזוג נמנים עם בני עדה או קהילה שלא התקבלה בה התקנה¹⁶.
הדעת נותנת אפוא כי ראוי שיאמצו בתי המשפט בשאלת גביית דמי הכתובה גם את התקנות שתוקנו בעניין זה ברבות השנים, דוגמת תקנת טוליטולא.

הערות:

^* שופט בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא

¹ בבא בתרא קיא ע"ב.
² בבא בתרא קלב ע"א.
³ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קו, סעיף א.
⁴ התקנה מובאת בטור, אבן העזר, סימן קיח, ומצוטטת בין השאר במאמרו של הרב בן ציון חי עוזיאל, "תקנות חכמים בירושת אישה את בעלה", אור המזרח ד (תשי"ז), עמ' 2, בעמ' 4.
⁵ א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, ירושלים תשמ"ב, עמ' 325.
⁶ בג"ץ 2621/00 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נד(3) 809.
⁷ ע"א 627/84 נודל נ' עזבון פינטו, פ"ד מ(4) 477 (1986); ת"ע 2560/99 שלום עמר הלוי נ' כנרת הלוי (25.7.07) (פורסם ב"נבו").
⁸ ראה: השופט ד"ר גרמן, "שערוך הכתובה", תחומין כה (תשכ"ה), עמ' 196; ת"ע (ת"א) 12362/01 ד"ר אסנת וקסלר נ' עזבון המנוח ויליאם וקסלר (9.1.04) (פורסם ב"נבו") שבו מנה השופט גרמן שמונה שיטות שיערוך. וראה תמ"ש (ת"א) 6770/08 ז.ר. נ' ש.ק. (פורסם ב"נבו") ותמ"ש (משפחה ת"א) 34700-09 נ.א. נ' י.א., תק-מש 2010(4) 613, בעמ' 616 (2010)
⁹ בע"מ 9692/02 פלונית נ' פלוני, תק-על 2007(3) 2883, בעמ' 2892 (2007). על פסק דין זה, ראה עוד להלן.
¹⁰ ת"ע (משפחה ת"א) 2560/99 ת"ע (תל-אביב) 2561/99 שלום עמר הלוי נ' כנרת עמר הלוי, תק-מש 2001(2) 174, בעמ' 175 (2001).
¹¹ וזו לשון הסעיף: "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה".
¹²ע"מ (מחוזי חי') 106/02 שרי בר נ' עזבון המנוח אורי בר ז"ל, תק-מח 2002(2) 55501 (2002).
¹³ ראה לעיל, הערה 9.
¹⁴ ת"ע 101551/08 ח.ש נ' עזבון המנוח צ.ש ז"ל (פורסם ב"נבו").
¹⁵ ת"ע (משפחה ת"א) 108514/05 ח.ס נ' י.ס, תק-מש 2011(2) 515, בעמ' 526 (2011).
¹⁶ וראה למשל פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז, עמ' תצז. בית הדין דן שם בעניינם של חתן ספרדי וכלה אשכנזייה, ובוחן איזו תקנה מתקנות הקהילות קובעת בשאלת גביית דמי הכתובה, הנהוגה בקהילות ספרד או הנהוגה בקהילות אשכנז. וזה לשונו: "כשבני הזוג הם בני קהלות שונות, שכל אחת קבלה על עצמה תקנה אחרת, כגון זו קבלה תקנת שו"ם, וזו תקנת טוליטולא... עדיין יש להסתפק - אם לא פירשו בכתובה שמשפטי הכתובה יהיו לפי תקנות שו"ם או טוליטולא - האם ההקנאה וההתחייבות וההסתלקות היא לפי מנהג הקהילה של הבעל או של האשה... אמנם אם פירשו בכתובה שמשפטי הכתובה יהיו לפי תקנות שו"ם או טוליטולא, בודאי קובע מה שמפורש בכתובה שעל דעת כן התחייבו והקנו, ואין האשה נאמנת לטעון שלא הבינה בשעה שכתבו את הכתובה וחתמו מה זה תקנות שו"ם או טוליטולא, שכן כתב הרשב"א בתשו' ח"א סי' תרכט בדבר יהודי ע"ה [=עם הארץ] שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בי"ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה ולא הבין התנאים, והרמ"ה השיב דשומעין לו, אך הרשב"א אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן... ובנידון זה שהשאלה על משפטי הכתובה עצמם שנכתבו לפי תקנות שו"ם או טוליטולא, הרי זה עיקר החיוב שאין האיש או האשה יכולים לטעון שלא הבינו על מה חתמו".

---

---