מבוא
סיפור המבול מעורר את שאלת הצדק האלוהי במלוא עוזה. הכתוב אומר: "ותשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו, יא)¹, בעקבות זאת אמר האלוהים לנח: "קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ" (שם, יג). ואכן המבול שהביא האלוהים על הארץ לא הבחין בין איש ובין אישה, בין קטן ובין גדול:

כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, מכל אשר בחרבה מתו. וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ, וישאר אך נח ואשר אתו בתבה (שם, ז, כב-כג).

ענישה חריפה זו מעוררת את התמיהה: למה נענשו כל בני אנוש? וכי כולם חטאו? האם לא היו בהם צדיקים? האם גם תינוקות בני יומם חטאו?

עונש המבול כגמול
דומה שכבר התנאים נדרשו לשאלה זו וקבעו במשנה באופן נחרץ: "דור המבול אין להם חלק לעולם הבא"². לדעת התנא האנונימי, חטאם היה כה חמור, עד שגם נשמותיהם לא תזכינה לעמוד לדין לפני בורא עולם לקראת תחיית המתים³. במקורות תנאיים אחדים נאמר שבמבול פרע הקב"ה את חטאם של אנשי דור המבול:

אמרו: אין לו עלינו טריחות, אלא שתי טיפות של גשמים! הרי יש לנו נהרות ומעיינות שאנו מסתפקין מהן בימות החמה ובימות הגשמים, שנאמר "ואד יעלה מן הארץ". אמר להם המקום: בטובה שהטלתי לכם, בה אתם מתגאין לפני?! בה אני נפרע מכם!... ר' יוסה בן דורמסקית אומר: אנשי מבול לא נתגאו לפני המקום אלא בגלגלי עין, שדומין למים, שנאמר: "ויראו בני האלים את בנות האדם" וגו'. אף המקום לא נפרע מהן אלא בגלגלי מים, שדומה לעין, שנאמר: "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה"⁴.

מדרש אגדת בראשית הולך בקו זה וגורס שאכן כל בני דור המבול חטאו, להוציא נח ומשפחתו: "לפי שבדור המבול היו שמונה: נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשותיהם, הרי שמונה, ולא יכלו להצילם"⁵. רבים מפרשני ימי הביניים צועדים בקו זה. רש"י סבור שאברהם אבינו למד מעובדה זו שאין בידי פחות מעשרה צדיקים להציל את החברה הסובבת אותם⁶.
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ליטא, המאות הי"ט-כ') סבור כי דור המבול נענש לא רק עקב המספר הקטן של הצדיקים שהיו בקרבו אלא עקב מהותו של החטא שחטא:

שאם הצבור נשחתין בעבודה זרה ועריות, על זה נאמר: "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז). אבל בנימוסיות ומידות לשון הרע ומחלוקת, על זה כתוב: "רומה על השמים" (תהלים נז, ז) וכו'. כביכול: סלק שכינתך מהם. הרי דאם הצבור נשחתים במידות, גרוע יותר מאם נשחתין במצוות. ולכן אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל, דכתיב (בראשית ו, יג) "הנני משחיתם... כי מלאה הארץ חמס" (סנהדרין קח ע"א). שעל עריות דין צבור יש להם, והיה מרחם עליהם. אבל על נימוסיות לא יתכן, ולכן על חילול שבת בעונותינו הרבים שנתפשט, יאחר להם כי הם צבור. ואף בעבודה זרה אמרו בספרי: "והנפש... ונכרתה", שאין הצבור נכרתים. אבל כיון שפרצו בנימוסיות, הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול, ונשחתו במידות, כי המה כחייתו טרף, אז נקום ינקם ה' ולא יאחר⁷.

לשיטתו, אם החברה חוטאת בעברות דתיות, הקב"ה מרחם עליה ומאריך אף. אך אם החברה מושחתת מבחינה מוסרית, אין לה מחילה. דור המבול חטא בחטא הגזל, והיה מושחת מבחינה מוסרית, ולפיכך אף נח לא היה יכול להצילו. לעומת זאת, בהתבוננו בדורו, דור ההשכלה בליטא במאה הי"ט, קובע הרב מאיר שמחה כי הקב"ה "יאחר להם" על חילול השבת שלהם וימתין שייטיבו את דרכם.

המבול כענישה קולקטיבית
לעומת גישות אלו, רב סעדיה גאון סבור שהמבול היה בגדר ענישה קולקטיבית⁸. לטעמו, העוללים והטף שנהרגו במבול נענשו על לא עוול בכפם:

כפי שהדבר ידוע בבוא כל מכה כללית באחד הזמנים, כגון רעב וחרב ודבר, שיהו מקצת בני אדם בה ענושים ומקצתם בניסיון⁹, ואפילו המבול לא יבצר שלא היה בהם נערים וטף בניסיון... וכמו שאין לנו ספק שאבותינו במצרים היו בהם צדיקים רבים, ועמדו בניסיון עד שנשלם אותו קץ¹⁰.

לטעמו, לעתים הצדק האלוהי אינו בא לידי ביטוי בעולם הזה, ותיקונו נמצא בעולם הבא:

ומזה עוד שהצדיק [=הקב"ה]... השמיד טף דור המבול, ואנחנו רואים תמיד שהוא מייסר את הטף ואף ממיתם. אם כן, מתחייב שיהא אחר המוות מצב שיגיעו בו לגמול מסוים חלף יסוריהם¹¹.

לאחר המבול, כרת הקב"ה ברית עם נח ועם בניו ואמר: "והקִמֹתי את בריתי אתכם ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (בראשית ט, יא). האם בכך הבטיח הקב"ה שיימנע מענישה קולקטיבית? לא הרבה לאחר פרשת המבול באה פרשת סדום ועמורה, שהקב"ה אומר בעניינה: "זעקת סדם ועמרה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו - כלה, ואם לא אדעה" (בראשית יח, כ-כא). ייתכן שנוכח הבטחתו של הקב"ה התווכח אתו אברהם וטען שאין להעניש את הצדיקים עם הרשעים:

חלִלה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלִלה לך השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית יח, כה).

עיר הנידחת
אלא שבספר דברים מצינו לא רק ענישה קולקטבית מעשה ידי האלוהים אלא הוראה נורמטיבית שתכליתה ענישה קולקטיבית בידי אדם. וכך נאמר בפרשת עיר הנידחת:

כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלהיך נֹתן לך לשבת שם לאמר: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר, נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם: ודרשת וחקרת ושאלת היטב, והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך: הכה תכה את ישבי העיר ההִוא לפי חָרב, החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חָרב (דברים יג, יג-טז).

הלכה זו קשה ואכזרית. המקרא מורה להרוג את כל יושבי העיר שהחליטו תושביה לעבוד עבודה זרה. מעניין לתת את הדעת לדברי הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, האומר שהקב"ה סבלן כלפי ציבור שחטא בחטא עבודה זרה¹². ואכן חז"ל התקשו כל כך בהצדקת דין זה, עד שקבעו (בדומה למה שקבעו בעניין בן סורר ומורה):

עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות. ולמה נכתבה? לומר: דרוש וקבל שכר¹³.

התנאים נחלקו עקרונית בשאלה אם ההוראה המקראית להרוג את כל יושבי העיר כוללת גם את הקטינים שבה:

קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה, אין נהרגין. ר' אליעזר אומר: נהרגין. אמר לו ר' עקיבא: ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים ורחַמְך והרבֶּך"? אם לרחם על הגדולים, הרי כבר נאמר "הכה תכה". אם לרחם על בהמתן, הרי כבר נאמר "החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה". ומה אני מקיים "ונתן לך רחמים", אלו קטנים שבתוכה¹⁴.

נמצא שר' עקיבא סבור שאסור לפגוע בקטינים בני עיר הנידחת, ולשיטתו זו היא מהות הוראת הרחמים שבסוף פרשת עיר הנידחת.
הרמב"ם פסק כדעת ר' אליעזר:
ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה¹⁵.
רבי מאיר הלוי אבולעפיה (ספרד, המאות הי"ב-הי"ג) תקף את הרמב"ם על פסק זה. וזה לשונו:

ולא יפה כיוון הרב שכתב שיטתו כרבי אליעזר, דקי"ל [דקיימא לן = שמקובל עלינו]: "ר' אליעזר שמותי הוא [מנודה הוא]" (שבת קל ע"ב). ואפילו ר' אליעזר לא קאמר אלא בקטנים בני דעת ופקחים שהודחו גם כן בעדים והתראה, דזימנין דמענשי [=שפעמים שנענשים] אעבירות עצמן¹⁶.

הרמ"ה מציין שאין לפסוק כר' אליעזר בן הורקנוס נגד דעת ר' עקיבא, מפני שחכמים נידו את ר' אליעזר¹⁷. עוד סובר הרמ"ה, שגם לשיטת ר' אליעזר, אי אפשר להעניש קולקטיבית את כל הקטינים, ויש להעניש רק קטנים בני דעת ופיקחים במשפט המסתמך על עדים המעידים כי התרו בהם¹⁸. רבי מאיר הלוי אבולעפיה עצמו מצדד בתוקף בדעת ר' עקיבא:

ותו דקאמר [=ועוד שאמר (ר' אליעזר)]: מכין את כל הטף. וחלילה לאל מרשע. וכי היכן מצינו קטן חייב... דכי היכי דיחידים טפם פלט, מרובין נמי טפם פלט¹⁹.

הרמ"ה מדגיש שאין הבדל בין ענישה פרטנית לבין ענישה קולקטיבית. כשם שנקבע בענישה פרטנית שאין מענישים קטינים ("טפם פלט"), כך בענישה קולקטיבית יש להכריע שאסור לפגוע בקטינים ("מרובין נמי טפם פלט").
ר' אהרון ב"ר משולם מלוניל²⁰ התייחס²¹ להשגות הרמ"ה על הרמב"ם בעניין הריגת ילדי עיר הנידחת, והגן על דעת הרמב"ם תוך הסתמכות על שלושה אירועים במקרא: עדת קורח, אנשי יבש גלעד והמתת שבעת בני שאול. בכל המקרים הללו, ניתן לראות שבענישה בגין עבודה זרה, שבועת שווא וחילול השם נהרגו גם הילדים. וזה לשון ר' אהרון מלוניל:

חומר הוא שהחמיר הקב"ה בעבודה זרה ושבועה וחילול השם²², להחרים ולהשמיד הכול, למען ישמעו ויראו הנשארים. כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו. וכן מצאנו בבן סורר ומורה, נדון על שם סופו.

תכלית הענשת הקטינים היא התרעת האחרים מפני חומרת העונש בגין עברות מעין אלה ומניעת הקטנים מללכת בעקבות הוריהם.
הרמ"ה לא השתכנע מדבריו של ר' אהרון מלוניל. לדעתו, יש להבחין בין התקדימים שבמקרא, שעניינם ענישה אלוהית של בנים על חטא אבותיהם וענישה אנושית חריגה לצורך שעה, לבין הוראת ענישה קבועה על ידי בית הדין²³.
ר' אנשלמה אשתרוק (המאה הי"ד) הקשה אף הוא על דעת הרמב"ם. וזה לשונו:

והרמב"ם ז"ל אמר כי הטף כספו וקניינו של אדם קודם הגיעם לכלל עונש ושכר. ועם כל זה, נפשות הטף צועקות: מה חטאו?!²⁴

ור' אשתרוק סבור שהקטנים הללו יקומו לתחייה וישלימו את שנותיהם. וזה לשונו:

כי מאחר שאנו בטוחים במתים שיחיו, אז יקומו כל אלה וישלימו נפשותם בלא שום מניעה, כי תהיה הארץ מלאה דעת את ה', ולא יהיה להם תרעומת על מה שעבר, ויושג העונש על האבות לבד במה שנצטערו עליהם... כי יקומו לזמן התחייה, ויוסיפו שלמות על שלמותם, וה' עליהם יֵראה²⁵.

ועדיין ראוי שנשאל את עצמנו אם בכך נפתר הקושי המוסרי בדעת הרמב"ם, שהרב אשתרוק היטיב לבטאו: "נפשות הטף צועקות: מה חטאו?!". האם אפשרות תחיית נפשות הילדים מקהה את הבעיה המוסרית שבדעת הרמב"ם?!
דומני שהפתרון טמון בדעת חז"ל, שהמציאות ההיסטורית הוכיחה את נכונותה, לפחות מעשית: "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות!"²⁶. נמצא לפי זה שהלכת הרמב"ם אינה אלא תאורטית, בחינת הלכה ואין מורין כן, ומטרתה להביע את הסלידה העמוקה מעבודה זרה²⁷.

ענישה קולקטיבית בפסיקת בית המשפט העליון
במדינת ישראל, הצדיק בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק נקיטת צעדים לשם הגנה על בטחונם של תושבי ישראל, על אף שיש בהם פגיעה בכלל האוכלוסיה הפלסטינית, אם שוכנע שאין מוצא אחר. כך לדוגמה, בניסיון להתמודד עם פיגועי הטרור הקשים לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, החליטה ממשלת ישראל בשנת 2002 להקים גדר שתיצור חיץ בין שטחי יהודה והשומרון לבין שטחיה הרשמיים של מדינת ישראל. חלקים מסוימים מן הגדר לא הוקמו על קו הגבול של שטחי יהודה ושומרון, כי אם בתוכם. כך נמצאו חלקים משטחי יהודה ושומרון בתוך שטחה המתוחם של ישראל. שטחים אלה מכונים "מרחב התפר", והם הוכרזו על ידי המפקד הצבאי כ"שטח צבאי סגור", אשר פרט למספר קבוצות שהוענק להן היתר כניסה כללי לשטחו, יש צורך בקבלת היתר לכניסה ושהייה בהם. בית המשפט העליון דן בעתירות שנטען בהן שאפליית התושבים הפלשתינים בכניסה למרחבי התפר היא בגדר ענישה קולקטיבית. בית המשפט דחה עתירות אלה בקבעו מפי הנשיאה דורית בייניש:

דין טענת העותרים באופן בו הוצגה להידחות. כפי שפורט בהרחבה לעיל, ככל שמכירים אנו בצורך הביטחוני שעמד בבסיס הקמת גדר הביטחון, אין מנוס ממניעת כניסה בלתי מבוקרת של פלסטינים לתוך מרחב התפר. אין לנו אלא לקוות כי מדובר בצורך שהוא באופיו זמני, שכן בצד הצורך להלחם בטרור, נפגעת למרבה הצער גם אוכלוסייה אזרחית תמימה, אך מכאן עד קבלת טענת העותרים ארוכה הדרך²⁸.

סיכום
ביקשנו לדון בשאלת צדקת העונש שהוטל על דור מבול, שהביא להשמדת כל היקום אשר על פני האדמה. חלק מן הפרשנים טוענים כי כל בני דור המבול חטאו, חוץ מנח ומשפחתו, ובעקבות חטאם הם נענשו. אחרים אינם מכחדים שהיה במבול משום ענישה קולקטיבית, בוודאי כלפי העוללים והטף.
רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק סבור שההשחתה המוסרית-חברתית של בני דור המבול הצדיקה את גזר דינם להכחדה טוטאלית, בניגוד לחטאים דתיים שאינם מצדיקים ענישה מעין זו. עימתנו את דבריו עם פרשת עיר הנידחת, שבה התורה מצווה להשמיד את העיר שעבדו בה עבודה זרה (כאמור, נחלקו הדעות אם השמדתה כוללת את הילדים). ואולם חכמים נרתעו מיישומה של הוראה זו, וקבעו שעיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות.
שיערנו שאולי הבטחתו של הקב"ה שלא להביא עוד מבול על הארץ מבטאת רתיעה מענישה קולקטיבית טוטאלית. ואכן, לאחר המבול, אברהם מתעמת עם הקב"ה ומבקש למנוע את השמדתן של סדום ועמורה עקב פגיעה בחפים מפשע.
במדינת ישראל, נושא הענישה הקולקטיבית עלה בקשר לצעדים ביטחוניים הפוגעים בחפים מפשע. חרף חוסר הנחת מן הצעדים הללו, כגון בניית גדר ההפרדה ויצירת מרחבי תפר, הצדיק אותם בית המשפט העליון כהכרח בל יגונה להגנת תושבי המדינה.

הערות:

* עו"ד יעקב שפירא, המחלקה למשפט עברי, ממונה; מרצה למשפט עברי באוניברסיטה העברית ובמכללת "שערי משפט".

¹ רבי יוחנן סבור שהחמס הנזכר כאן הוא הגזל (סנהדרין קח ע"א).
² משנה סנהדרין י, ג.
³ וזה לשון המשך המשנה, שם: "שנאמר 'לא ידון רוחי באדם לעולם' (בראשית ו, ג) - לא דין ולא רוח".
⁴ תוספתא סוטה (ליברמן), פרק ג, הלכות ז-ח. וראה: תוספתא בבא מציעא (ליברמן) פרק ג: "אבל מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, יב: "אני שפרעתי מדור המבול, ומאנשי דור הפלגה, ומאנשי סדום, ואני עתיד ליפרע מגוג ומגוג".
⁵ מדרש אגדה (בובר), בראשית, פרק יח, סימן כד. ככל הנראה הוא מסתמך על הפסוק: "וירא אלהים את הארץ והנה נשחָתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב). ועל הפסוק: "ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (שם ז, א).
⁶ בראשית יח, לב. הוא כותב שאברהם למד שגם תשעה צדיקים אינם יכולים להציל מהשמדת סדום, שהרי צירופו של הקב"ה למשפחתו של נח לא הציל את דור המבול. וראה: רמב"ן בראשית ו, ט; רבנו בחיי, בראשית ו, יד; רקאנטי, בראשית יח, כג.
⁷ משך חכמה, שמות יד, כט.
⁸ על נושא זה כבר עמדו מעל במה זו: א' הכהן, "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?", פרשת השבוע, וישלח, תשס"א, גיליון מס' 5; מ' פינקלשטיין, "טוהר הנשק בימים ההם בזמן הזה", פרשת השבוע, וישלח, תשס"ו, גיליון מס' 235.
⁹ כלומר סבלם של הצדיקים הוא ניסיון להם.
¹⁰ ספר הנבחר באמונות ובדעות לרבנו סעדיה (תרגם הרב יוסף קאפח), ירושלים תש"ל, מאמר שמיני, עמ' רמא.
¹¹ שם, מאמר תשיעי, עמ' רסו.
¹² ראה לעיל, הע' 7.
¹³ תוספתא, סנהדרין (צוקרמאנדל), פרק יד, הלכה א.
¹⁴ שם, הלכה ג.
¹⁵ רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק ד, הלכה ו.
¹⁶ כתאב אלרסאייל (איגרות הרמ"ה), סימן יב. וראה מ' הלברטל, מהפיכות פרשניות בהתהוותן, ירושלים תשנ"ז, עמ' 132-130, 142-138.
¹⁷ בסיפור המפורסם על תנורו של עכנאי, כשסירב ר' אליעזר לקבל את דעת ר' יהושע, אף על פי שהייתה זו דעתם של רוב החכמים. ר' אליעזר ניסה להוכיח את צדקתו באמצעות מופתים שמימיים, והכריזו עליו חכמים נידוי, משום ש"לא בשמים היא" כדברי רבי יהושע. פירוש אחר ל"שמותי": הוא מבית מדרשו של שמאי, שאין הלכה כמותו (ראה ירושלמי שביעית ט, ה; רש"י, שבת קל ע"ב, ד"ה שמותי הוא).
¹⁸ לפי ההלכה, גם קטינים פיקחים ובני דעת, אינם בני ענישה. הרמ"ה, שהיה מודע ככל הנראה לבעייתיות זו, אומר: "דזמנין דמענשי [=שלפעמים נענשים] אעבירות עצמן". כוונתו של הרמ"ה אינה ברורה, אך עולה מדבריו סייג לפטור קטינים מענישה.
¹⁹ שם.
²⁰ מגדולי חכמי צרפת הדרומית (פרובנאס) במאה הי"ב (נפטר בשנת 1210).
²¹ דעתו מובאת בקיצור בכסף משנה על הרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ד, הלכה ו. תשובתו נדפסה בכתאב אלרסאייל, מתורגם מערבית על ידי ר"י ברי"ל, פריס תרל"א, מהדורת ירושלים תשכ"ז, והועתקה בספרו של ר' יעקב הלוי ליפשיץ, סנהדרי גדולה, כרך א, ירושלים תשכ"ח, עמ' קפו. היא נזכרת אצל נ' רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים, ירושלים תש"ס, עמ' 342, הערה 142.
²² וגם כאן ראוי להשוות דעה זו לדעתו של הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (לעיל, הע' 7).
²³ ראה רקובר, שם, עמ' 350-347.
²⁴ מדרשי התורה, ברלין תרנ"ט, פרשת קורח, עמ' 170-169, המובא אצל רקובר (לעיל, הערה 21), עמ' 352, הערה 171.
²⁵ שם, שם; מצוטט אצל רקובר, שם, עמ' 353. והשווה לצידוקו של רס"ג, לעיל, הערה 11.
²⁶ לעיל, הערה 13.
²⁷ סלידה זו עולה בין השאר בפסיקתו: "מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא, שנאמר 'וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות' וגו', ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר. הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם'. וכל הכופר בעבודת כוכבים, מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצות כולן" (רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק ב, הלכה ד).
²⁸ בג"צ 9961/03 המוקד להגנת הפרט נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו). על ויכוח השופטים בנוגע להריסת בתיהם של מחבלים, ראה א' הכהן (לעיל, הערה 8), וראה שם הפניות נוספות.

---

---